לתת כספי מעשר לעני ברחוב

כספי מעשר, נגזרים מכספי צדקה. ולכן, דינם כפוף להלכות צדקה.
ולכך, רק מה שמותר וצריך לתת מכספי צדקה, תוכל להחשיבו מכספי מעשר.

לכן למעשה:
אם אתה מכירו, או שיש לו כתבי המלצה, שהוא נצרך באמת, או אם מדובר בעני הרעב ללחם, שאין לו מה לאכול כלל, (מה שלא מצוי כמעט) – אתה יכול להחשיב את כספי הצדקה שאתה נותן לו, מכספי מעשר.

אך אם אין מדובר באופן שכזה, הרי שעליך לבדוק, האם הוא באמת נצרך, כדי להחשיב זאת מכספי מעשר.
ואף בצדקה דחופה ביותר, שלא ניתן לעכב את הצדקה עד שתבדוק. אם לא מדובר על מזונות – עליך לברר אח”כ, את מצבו הכלכלי האמיתי, כדי להחשיב זאת מכספי מעשרות.

פרט חשוב:
יש לשים לב, לזהות המקבל, שאם עני זה, הוא נוכרי, ואינו מאחינו בית ישראל – אף שגם לו, יש לעזור מדרכי שלום. ולפעמים אף חילול ה’ באם לא נעזרהו, לא תוכל להחשיב זאת מכספי מעשר. כיון שמצווה זו נצטווינו, עבור אחינו ובשרנו, בני ישראל, לבל יחסרו מאכל ומלבוש.

וכן אנשים פורקי עול, במזיד – אין מצווים עליהם בצדקה, ואין להחשיב זאת מכספי מעשר.
אמנם רוב החילונים בזמנינו, נחשבים לתינוקות שנשבו או שוגגים – וממילא מצווים להחיותם.

ובכל מקרה, עליך להקפיד!
שאת עיקר כספי המעשר, תיתן לעניים הגונים מקרוביך, ולעמלי תורה, כדוגמת אברכים. (כפי עיקר המצווה)
וגם להיזהר, שלא לתת את כל כספי המעשר, לאדם אחד.
בברכה חיים זעפראני.
עוד בעניין זה:

האם חייבים לתת צדקה לעני ברחוב?

האם אפשר להחליט למקבל צדקה – מה לעשות בכסף?

 
מקורות ונימוקים:

כתב השולחן ערוך, בתחילת הלכות צדקה: (שו”ע יו”ד סי’ רמז, עם תוספת קש”ע סי’ לד)

מצות עשה ליתן צדקה כפי השגת יד, וכמה פעמים נצטוינו בה במצות עשה. שנאמר, פתוח תפתח את ידך לו. ונאמר וחי אחיך עמך. וכל הרואה עני מבקש, והעלים עינו ממנו ולא נתן לו צדקה, עובר בלא תעשה שנאמר לא תאמץ את לבבך ולא תקפוץ את ידך מאחיך האביון. (דברים טו, ז)

 
שיעור נתינתה:
כתב שם בשולחן ערוך: (סימן רמט, מדברי הרמב”ם פ”ז מהלכות מתנות עניים)

“שיעור נתינתה, אם ידו משגת, יתן כפי צורך העניים. ואם אין ידו משגת כל כך, יתן עד חומש נכסיו, מצוה מן המובחר; ואחד מעשרה, מדה בינונית”.

כלומר, שיעור הצדקה, הוא לכל הפחות, אחד מעשרה.
נמצינו למידים: שמעשר כספים, אינו מצווה נפרדת מן הצדקה – אלא נגזרת ממנה.
(ואף לשיטות דאפשר לעשות בהם מצוות (עי’ ש”ך סי’ רמט סק”ג) – הכוונה למצווה בעצם. ולכן, טרחו הפוסקים שם, לצייר מצוות ממש, כמו הכנסת כלה. אבל כאן, אין מצווה כלל. ומה שמשמחו, ויש בזה חסד. אינו נחשב לכספי מצווה – צא וחשוב! האם יוכל לרכוש רכב לחברו העשיר, ממעות מעשר – באומרו, שמקיים בזה מצוות חסד לשמחו?)

ולכך, השאלה היא: האם ניתן להשתמש בכספי צדקה, לעניים שאיננו מכירים את מצבם הכלכלי האמיתי?

אמנם, ברור שיכול להעניק מכספו כרצונו, לכל דורש.

אך אם יש בידו כספי צדקה, אסור לו ליתנו לאדם, שלא ברור אמינותו.

 
הראוי לקבל:
ולכן, כיון שעלינו לתת לכל הפחות מעשר מכספינו, לצדקה – יש להתנהג בכספים אלו, באופן הבא:

אם מדובר בצדקה דחופה ביותר, אין לבדוק אחר המבקש. אך אם ניתן להמתין, יש לבדוק את אמינותו של המבקש סיוע.

וכך נפסק בשולחן ערוך: (שם רנ”א ס”י, והוא דברי ר”י, במסכת ב”ב ט.)

“מי שבא ואמר: האכילוני, אין בודקין אחריו אם הוא רמאי, אלא מאכילין אותו מיד. היה ערום ובא ואמר: כסוני, בודקין אחריו אם הוא רמאי, ואם מכירין אותו מכסין אותו מיד”.

בא לומר: שלא ניתן להשאיר אדם ברעב, בגלל הספק – אך ניתן להשאירו ללא כסות, כפי שהסתדר עד עכשיו.

וראה זה חידוש, בשו”ת הלכות קטנות (ח”ב סי’ כה) “דאם בא עני בקרח בלילה, ועד שיבדקו אחריו יצטער – יכסנו משלו. ואם בדק ולא מצא, יניח בגדו אצלו”.

כלומר, שאפילו באופן כזה, יש לו לבדוק לאחר מעשה, את מצבו הכלכלי האמיתי – ובאם שיקר, ויש לו כסות, יגבה חזרה ממנו, את מה שנתן לו.

בשונה מרעב, ששם א”צ לבדוק, גם לאחר מעשה. (וכנראה הטעם, ששם דווקא תקנו ללא בדיקה, מחשש שימות)

ולכן, עני אנונימי, הנמצא ברחוב, שיתכן שאינו עני כלל, כמו שמצוי לפעמים. אין לחשב כסף הניתן לו, מחשבון כספי מעשר, ללא בדיקה שאכן הוא עני.

אלא א”כ הוא רעב ללחם, מה שלא מצוי כ”כ, בזמנינו.

ואם נראה, כי מדובר בצדקה דחופה ביותר, ייתן לו, ואח”כ יברר על מצבו, ובאם אכן הוא נצרך, יוכל להחשיב זאת מכספי מעשר.

 
אחיך:

בנוסף, יש לשים לב לזהותו של המקבל. כי מצוות הצדקה, היא לאחינו בית ישראל. כמש”כ בתורה: “וְכִי יָמוּךְ אָחִיךָ וּמָטָה יָדוֹ עִמָּךְ וְהֶחֱזַקְתָּ בּוֹ” (ויקרא כה, לה), כלומר – כאשר אחיך מך (מלשון נמוך, והכוונה – נמוך בפרנסה) – עליך להחזיק בו, ולעזור לו.

אמנם מפרנסים עניי גויים, מפני דרכי שלום, כש”כ השולחן ערוך: (יו”ד קנ”א סעיף י”ב, והוא ברייתא בגיטין סא. וכ”ה ברמ”א סי’ רנא)

“מותר לפרנס ענייהם… משום דרכי שלום”.

(ואף גויים לבדם. כן דייקו שם הפוסקים, מלשון הטור והשו”ע, וכך נפסק. עי’ ט”ז סק”ט, ש”ך ס”ק יט, וכן הביא הגר”א סק”כ מהר”ן. וכ”כ בסי’ רנא, ודלא כב”ח בסי’ קנא)

ובמקום שיש חשש לחלול השם, קיימת אף חובה לפרנסם. (עי’ ירושלמי סנהדרין פ”ו הל”ז, דמשמע, שחילול ה’ דוחה לפעמים, אף לאו דאורייתא)

– מכל מקום, מצוות צדקה אין כאן, שהיא רק לעניי ישראל. (עיין ט”ז שם סי’ קנא סק”ט)

 
רשע:
והוא הדין, והוא הטעם, שפסק השולחן ערוך: (שם רנ”א א-ב)

“שמי שהוא עבריין במזיד, אינו חייב להחיותו”, שאינו בכלל ‘אחיך’.

ומדובר, אף בעבריין לתאבון. (כמו שפסק בב”י, מסמ”ג וסמ”ק, והוכיח מהרמב”ם) דלא כגר”א שפסק: (בביאורו סק”א, על פי התוספות ע”ז כ”ו ד”ה אני) שמחויבים לפרנס מומר לתיאבון.

 
חילונים:
ומ”מ בימינו, עוברי עבירה, הם בדרך כלל בהגדרה של “תינוקות שנשבו”. שהם אנוסים בדעותיהם, שאין אנו יודעים להוכיחם. (עי’ חזון איש עירובין סי’ פ”ז ס”ק י”ד, ושחיטה סי’ א סק”ו, וסי’ ב ס”ק כז ד”ה ונראה, וס”ק כ”ח, וכ”פ בחוט השני פ”מ או’ ג)

או שנחשבים לעוברים ב”שוגג”. (עי’ רמב”ן במדבר פ’ ט”ו פ’ כ”ב, “שיחשבו, שכבר עבר זמן התורה, ולא הייתה לדורות עולם”) וא”כ נחשבים ל’אחיך’.

אמנם אלו שעושים נגד הדת במתכוון, ולא ניתן לומר שעושים זאת, מתוך חוסר הבנה, דינם כעבריינים, שאין מצווה להחיותם. (בדומה למש”כ שם בחוט השני). ואם עושים להכעיס, אסור לתת להם כלל.

וממילא, אין להחשיב נתינת כספים לגויים, או לעוברים עבירות ידועות בחומרתן, במזיד – מכספי מעשר.

 
לכמה עניים:

רק אעיר, כי ראוי לחלק את כספי הצדקה למספר עניים, ולא לתת את כל הסכום לעני אחד: כש”כ השו”ע: (שם רנ”ז ס”ט, והוא מעירובין סג.)

“לא יתן אדם כל צדקותיו, לעני אחד בלבד”. ואמרו חז”ל: (עירובין סג.) שהעושה כן, מביא רעב לעולם.

 
קרובו:
ולהקפיד להקדים את קרוביו. כש”כ השו”ע: (שם רנ”א ס”ג, והוא מהספרי ראה פ’ קטז, ותד”א רבה כז)

“קרובו, צריך להקדימו לכל אדם… ועניי עירו קודמין, לעניי עיר אחרת”. שנלמד מלשון “אחיך”. וממש”כ בישעיהו: (פנ”ח פ”ז) “וּמִבְּשָׂרְךָ֖ לֹ֥א תִתְעַלָּֽם”. (עי”ש בגר”א סק”ד)

ואם קרוביו אינם עניים, יש לו לתת לכתחילה, לעמלי תורה, כדוגמת אברכים. שלהם ניתקן עיקר המעשר. (כן למד הח”ח באהבת חסד ח”ב פי”ט, ממדרש תנחומא פ’ ראה)