התפילות מתקבלות יותר כאשר נאמרים בקרבת ציון של צדיק, כיון שמקום מנוחת הצדיק הוא אדמת קודש[1] (ולא עוד אלא שעיקר השארת השכינה בזה”ז היא בקברות הצדיקים[2]), וגם מפני שזכותו של הצדיק עומד לו שתתקל תפילתו[3], ועוד, שבמקום עפרו של הצדיק נחלש כח המקטרג שמעכב את התפילות[4].
ומה גם שע”י שמתפלל שם, נודע צערו לצדיק[5], וכיון שהצדיק אוהב ישראל ומשתתף בצערו, הקב”ה מביא את הישועה להסיר את צערו של הצדיק[6].
ועוד, דאיתא במדרש שהקב”ה כביכול נמלך עם נשמות הצדיקים בגן עדן לפני גזירה טובה או פחות טובה המתרגשות ובאות לעולם[7], וממילא ע”י שמתפלל להקב”ה על קברם גם הצדיקים מבקשים שההחלטה תהיה ברחמים[8].
ועוד, שקברות הצדיקים הם מסוגלים להתעוררות הלב, לגרום לאדם להתפלל בהתרגשות והתלהבות[9], וממילא התפילה מתקבלת יותר[10].
וע”י עצם ההגעה לקרבת ציון הצדיק, הקב”ה עושה עמו טובות שאינו ראוי להם (כלומר אפי’ שלא התפלל על אותם הטובות), בזכות הצדיק[11]. והוא כדמצינו לגבי יוצאי מצרים, שזכו להתפרנס מהמן מחמת הזכות של עצמות יוסף שהיה שרוי בקרבם[12], וכן על זה הדרך לגבי ההשתטחות על המקום שבו נמצאים עצמות הצדיקים[13]. ולא עוד אלא דעצם ההמצאות של קבר צדיק במקום, מביאה ברכה (גם ברכה גשמית) לכל הסובבים[14]. וכן מצינו אצל גדולי ישראל, שראו מעלה בעצם ההגעה למקום קבר הצדיק, גם בלי להתפלל שם כלל[15].
ומלבד שהתפילות מתקבלות יותר ליד קבר הצדיק, גם נשמת הצדיק הקבור עצמו ג”כ מתפלל על מי שבא להתפלל ליד קברו[16]. וגם כל הקבורים בבית העלמין מתפללים עליו[17]. ולא עוד אלא שהקב”ה גזר על נפשות הצדיקים להיות מצויין על קבריהם במיוחד כדי לאפשר לעם ישראל לבוא להודיע להם את צערם ושעי”ז יתפללו עליהם הצדיקים[18].
ועל חשיבות תפילתם של המתים על החיים אמרו בזוהר הקדוש, דלולי תפילתם של המתים, לא היו החיים מתקיימים אפי’ חצי יום[19]. (וכל זה היינו אפי’ כשלא באים על קברם, כי לפי שיטת הזוה”ק המתים יודעים בצער החיים[20], ועכ”פ כשבאים להשתטח על קברם עי”ז מתחזקת אצלם ידיעת צערו, הם מתפללים ביתר שאת, והרחבנו על זה עוד בספרי הקטן שושני ציו”ן כת”י). ובפרט נשמות הצדיקים, הן עסוקות תדיר להתפלל לבטל גזירות מעל עם ישראל[21].
וכבר אמרו חז”ל דמי שיש לו חולה בתוך ביתו, שיבקש מחכם להתפלל עליו[22], וא”כ כל שכן שילך לקברות הצדיקים, דגדולים צדיקים במיתתם יותר מבחייהם[23]. ויש שהסתפקו בזה: מי שזקוק לאיזה ישועה, מה עדיף, האם לבקש מצדיק שעודנו חי לבקש עליו, או להתפלל בקבר של צדיק, כדי שנשמת הצדיק תתפלל עליו[24], ולכן אחוז בזה וגם מזה אל תנח ידיך.
ויתירה מזו: ע”י שמתפללים בקבר הצדיק (ובפרט אם חוזרים בתשובה שלמה ומתפללים בבכיה), נשמת הצדיק פונה לאבותינו הקדושים ישני חברון ע”ה, ומודיעה להם על צער החי המשתטח, ואז האבות בעצמם מתפללים עליו, וגם כל הצדיקים שבגן עדן מצטרפים ומתפללים עליו, והקב”ה מרחם עליו בעבורם[25]. [ואולם משמעות הזוה”ק דלא כל אחד יכול לזכות לכך שנשמת הצדיק תתעורר לעשות זאת עבורו, ומאידך מדברי הזוה”ק במקומות נוספים משמע דאפי’ בלי השתטחות ניתן לזכות לזה, והרחבנו בכל זה בספרי הדל “שושני ציו”ן (עודנו כת”י) ואכמ”ל]. ולעיתים, יתכן שנשמת הצדיק פונה גם לנשמת צדיק נוסף, מלבד האבות[26].
מקורות:
[1] כ”כ המהרי”ל במנהגים הל’ תענית אות ח”י, וז”ל: “אמר מהר”י סג”ל מה שרגילין ללכת לבית הקברות בתעניות, יש כמה טעמים בגמ’, לומר שאם אין אתה מרחם עלינו לראות בעינוי תעניתנו הרינו מתים ח”ו. ואמר דנראה לו טעם אחר משום דבבית הקברות מקום מנוחת הצדיקים, ומתוך כך הוא מקום קדוש וטהור והתפלה נתקבלה ביותר על אדמת קדש.” עכ”ל. ובדרשות הר”ן כתב וז”ל: “כי התפלה במקום ההוא תהיה רצויה יותר, להמצא שם גופות אשר חל עליהם כבר השפע האלהי”. עכ”ל. וכיו”ב כתבו ג”כ רבינו יוסף אלבו ז”ל בספר העיקרים, והמבי”ט זלה”ה בספר בית אלקים, והארכנו בכל זה במקום אחר.
[2] הגר”א בתיקונים דף כ”ב ע”ב ד”ה בדרך. והנה, מקום שיש בו השארת השכינה, הוא מסוגל יותר לקיבול תפילות, כי הקב”ה שומע לקוראיו טפי בהיותו קרוב, וכמו שביאר זאת הראבי”ה ח”א מסכת ברכות סי’ צ’ עיי”ש, והדברים ידועים.
[3] כך עולה מסיום דברי המהרי”ל הנ”ל שכתב וז”ל: “והמשתטח על קברי הצדיקים ומתפלל אל ישים מגמתו נגד המתים השוכבים שם, אך יבקש מאת השם יתברך שיתן אליו רחמים בזכות הצדיקים שוכני עפר תנצב”ה.” עכ”ל. [ומסתברא דגם אם לא יבקש מהקב”ה שיועיל לו זכות הצדיק, מועיל פורתא, אלא דאם מבקש מועיל לו ביותר, והרחבנו בזה עוד בספרי הקטן ששוני ציו”ן כת”י וכאן אמ”ל]. והוא על דרך שמצינו בתהילים מזמור ט”ז “טובתי בעל עליך, לקדושים אשר בארץ המה, ואדירי כל חפצי בם”, שפירש ע”ז רש”י שם וז”ל: “טובתי בל עליך – טובות שאתה עושה לי, לא עליך הם לגמלני, כי לא בצדקתי אתה מטיב לי. לקדושים אשר בארץ המה – בשביל הקדושים אשר המה קבורים בארץ אשר התהלכו לפניך באמת. ואדירי כל חפצי בם – הם האדירים אשר כל חפצי בם וכל צרכי נעשים בשבילם.” עכ”ל.
ובקושטא, כל מה שנשמת הצדיק נמצאת קשורה לעוה”ז, הוא כדי שזכותו יגן על החיים, כמפורש בזוה”ק פרשת אחרי מות דף ע ע”ב: “אינון נפשן דצדיקייא משתכחין בהאי עלמא לאגנא על חייא, והאי אקרי נפש ודא לא אסתלקא (ס”א אשתצי) מהאי עלמא ושכיחא בהאי עלמא לאסתכלא ולמנדע ולאגנא על דרא.” ע”כ. וא”כ מובן מאיליו שכאשר מתפללים ליד המקום שבו קשורה נשמת הצדיק, זכותו מועיל להגן ולסייע למתפלל שם.
והגם שהדברים ברורים מצד עצמם, ראוי להעתיק בזה מש”כ בספר מקור חיים פינטו, ב”מבוא” שם, וז”ל: “ויש להעיר, למה הוצרך כלב ללכת להשתטח על קברי האבות, היה יכול להתפלל לה’ להנצל מעצת המרגלים. אלא, לפעמים אין כח בתפילה להועיל כמו ההשתטחות על קברי הצדיקים לעורר את זכותם. וכו’. כי לא כל אדם זוכה שתפילתו תהיה מקובלת, אם מפאת שאינו בר הכי, ואפילו מי שהגיע שמעשיו שלמים, מי יאמר זכיתי לבי ומי יערוב לו בעד מעשיו, הטובים הם אם רעים, אפי’ יעקב אבינו ע”ה נתיירא מא יגרום החטא ואמר קטונתי מכל החסדים, ועל אחת כמה וכמה אנחנו הקטנים, שכל מעשינו פניות שונות וכו’, אך הקב”ה השאיר לנו שריד, והיא תפילה והשתטחות על קברי הצדיקים, וכו’.” עכ”ל, וע”ע שם בארוכה.
ויש להוסיף בכל זה, דעצם הדבר שטורח להתפלל על קבר של צדיק, ולא מתפלל בביתו ובמקומו, מראה בכך שמכיר מך ערכו שאין ראוי מצד עצמו שתהיה תפילתו מתקבלת, כי על כן פונה לבקש בזכות הצדיק, וממילא תפילתו מתקבלת טפי מצד היותו ענו, כי רגשי הענוה וההכנעה הינם נצרכים ביותר לקיבול תפילות, שנאמר “תאות ענוים שמעת ה'” (תהילים מזמור י’), וכן מבואר בסוטה דף ה’ ע”א, דלאחר שעסקה הגמרא בגנות הגאוה, איתמר: “אמר חזקיה אין תפלתו של אדם נשמעת אלא אם כן משים לבו כבשר, שנאמר והיה מדי חדש בחדשו [וגו’] יבא כל בשר להשתחוות וגו’.” ע”כ, ופרש”י: “להשתחוות – להתפלל, אותם שהם בשר יבואו ויתפללו, כי הם נשמעים לפני, אבל גסי הרוח לא יבואו.” עכ”ל, וכן שם בע”ב “אמר רבי יהושע בן לוי בא וראה כמה גדולים נמוכי הרוח לפני הקב”ה וכו’, ולא עוד אלא שאין תפלתו נמאסת, שנאמר לב נשבר ונדכה אלהים לא תבזה.” ע”כ, וכן הוא בסנהדרין דף מ”ג ע”ב. ועוד נאמר בכורות דף מ”ד ע”ב: “ועקרה – שלא תהא תפלתך עקורה לפני המקום, אימתי, בזמן שאתה משים עצמך כבהמה.” ע”כ (ונקטו שם התוס’ ד”ה שלא תהא, דמשים עצמו כבהמה היינו ענין הכנעה, דומיא דמי שעושה את עצמו כמי שאינו עיי”ש). וכן מצינו כיו”ב בכמה דוכתי ודי בזה.
ועוד יש להוסיף על כל הנ”ל, דהנה במשנה ביומא דף כ”ח ע”א תנינן דכדי להקריב תמיד של שחר היה הממונה במקדש שואל אם כבר “האיר פני כל המזרח עד שבחברון”, ופירשו בירושלמי דהיו מזכירין את חברון כדי לעורר זכות אבות, והרי שאפי’ איזכור שם המקום שקבורים בו צדיקים מועיל לעורר את זכותם, וכל שכן כאשר מתפלל במקום קבורתם שיש בזה כדי לעורר את זכותם שתתקבל תפילתו [ואע”ג דאיכא פירכא דשאני זכות אבות שעומד טפי לבניהם וגם נפשי שזכותייהו, מ”מ המושג הוא נכון], וראה להרב בגדי ישע עמ’ ע”ג דהנה ידוע כי זכרון הצדיקים הוא מסוגל הרבה להוציא מצרה לרווחה וכמו שמצינו באלישע שאמר איה אלהי אליהו ויחצו המים וכן בכל צרה שלא תבא מזכירים הראשונים לשבח לומר שזכותם תגן עלינו עכ”ל, והכי נמי כשמתפלל ליד קבריהם אין לך איזכור גדול מזה שכל עצמותיו [של הצדיק] תאמרנה הנני, וממילא זכותם עומד שתתקבל תפילתו לצאת מצרה לרווחה בבחינת איה אלהי אליהו, וק”ל.
[4] הגאון מוהר”ר חביב חיים דוד סתהון זלה”ה בספרו שמש ומגן דף מ”ז ע”ב ישב על הבא”ר לומר, דכיון שהצדיק בחיי חיותו זכה לזכך את החומר, בעת שובו אל העפר הרי הוא מתקן במקום קבורתו את קללת האדמה מחטא אדם הראשון, ונעשה העפר ההוא כעפר גן עדן, והנחש במקום ההוא נהפך לברוך ואינו מקטרג, ולכן התפילות מתקבלות יותר בקברי הצדיקים. וכמה שהצדיק יזדכך יותר בחייו, כך עפר מקום קבורתו מזדכך יותר והתפילות מתקבלות שם יותר, ולכן נאמר בחז”ל (הזכרנו לעיל בכמה דוכתי) שאילו היו יודעים את מקום קבורתו של משה רבינו ע”ה והיו משתטחים על קברו ומבקשים על הגאולה, היתה הגאולה באה מיד שלא בזמנה, מפני שמשה רבינו היה איש האלקים שהזדכך יותר מכל שאר הצדיקים ע”י ק”ך יום שעלה לסיני וע”י שפרש מן האשה. ולכן גם התפילה בקבר רחל מתקבלת מאוד, כי הזככה מאוד ע”י וויתור הסימנים ללאה. ומן האר”ש הזאת מבאר ובא כי לכך נצרך כלב בן יפונה להגיע למערת המכפלה כדי להשתטח ולהתפלל, ולא היה יכול להשתטח על ארונו של יוסף הצדיק שלקחו ממצרים ושם להתפלל, כי כאמור דוקא ע”י הקבורה בעפר נעשה התיקון השלם שמועיל לקבלת התפילות. עכת”ד.
ובדרך דומה לזו (אם כי שונה במהותה) כתב המקובל הרה”ג ר’ דב קוק שליט”א מטבריה, בספרו באר חפרוה שרים (סטאנסיל) עמ’ רל”ט, דכיון שהצדיק בחיי חיותו כבר הפריד מעצמו את כל החלק הרע הניתן להפריד בעוה”ז, וע”י הקבורה בעפר זכה להפריד החלק הרע מעצם תולדת האדם שאינו ניתן להפרידו בעולם הזה, נמצא שמקום קבורת הצדיק הוא מקום שבו נפעלה טהרה מעל הגדרים של העולם הזה, וממילא הוא מקום מסוגל לקבלת התפילות (כלומר כיון שאינו ממש “עולם הזה” הרגיל אלא יש בו בחינת עולם הבא שלאחר התיקון).
[5] כפי שהרחבנו במקום אחר (בספרי הקטן שושני ציו”ן כת”י) עפ”י כמה דוכתי בחז”ל ובפרט בזוה”ק. והגאון מוהר”א גוטמאכר זצ”ל בספר סוכת שלום כלל ג’ עמ’ מ”ה הגדיר זאת כך: “והוא כמו שאנו רואין בנר הנכבה והעשן עולה ונוגע בנר דולק למעלה וכו’ נמשך מיד הלהב מלמעלה למטה והפתילה נדלק, גם הוא וזה הראה ה’ בטבע כדי להבין קצת וכו’, ולענ”ד תפילה בקבר של צדיק וקרוביו הוא דבר גדול מאד וכמו שבארתי כאן כן הוא שיש קשר להנפש במקומה בגן עדן התחתון עם הגוף שבקבר אף שלא נשאר רק עצמות ועפר כמו שהיו בחיים, והמדבר שם מדבר באזני הנפש אשר היא במדור הגן עדן שבארץ.” עכ”ל.
[6] שו”ת מהר”ם שיק חאו”ח סי’ רצ”ג ד”ה אבל מה. [ולכאו’ איכא לעיוני ביה, דלפ”ז מן הראוי היה שלא להשתטח בקברות הצדיקים, וכי מפני שאנו חפצים בישועת הפרט נגרום צער לצדיק. ואולם י”ל דניחא ליה לצדיק שע”י צערו תבוא הישועה למשתטח, וכמו שברור הדבר שכל אב ניחא ליה שיודיעו לו שבנו נפצע ח”ו כדי שיוכל לקחתו לבי אסיא. וק”ל. וראה מה שכתבנו לעיל בשם הגאון בעל שו”ת להורות נתן זצ”ל].
והבט וראה בדומה לנ”ל במילי דרבו של מהר”ם שיק, הגאון חת”ס בתשובותיו ח”א סי’ קס”ו, בביאור דברי המהר”ל מפראג ז”ל בספר נתיבות עולם, בענין מדוע מותר לבקש מתלמיד חכמים (אפי’ בחיי חיותם) להתפלל בעדינו (כמו שמצינו ברמב”ן בראשית כ”ה כ”ב) והלא לכאו’ היה לנו לדבר באופן ישיר עם הקב”ה ולא לחפש מליצים בינינו לבינו יתברך, והבהיר וז”ל: “אך כל ישראל שותפים וגוף אחד ונפש א’ וכשאחד מצטער גם חבירו מרגיש ועמו מצער, ועד”ז המתפלל על חבירו צריך שיחלה עצמו עליו (ברכות דף י”ב ע”ב) פי’ שיראה שגם הוא חולה וכיון ששניהם בצער טוב יותר שיכנס הראש משיכנס הרגל, ע”ד משל התלמיד חכם הוא הראש, והמצטער שהוא עתה שרוי בדין הוא בבחינת רגל וקצת נזוף, טוב להכניס הראש כיון ששניהם בעלי דברים ולא כמליץ בעד אחר.” עכ”ל. וע”ע בדרשות החת”ס בדרשות חת”ס, בדרוש לח’ תמוז תקס”ט בדש”ה מדה”ס. והכי נמי לענין הצדיקים אחר פטירתם וכנ”ל. וע”ע בשו”ת מנחת יצחק ח”ח סי’ ג”ן. וזכר לדבר (במילתא דדמיא ולא דמיא) צאינה וראינה להגאון ריש גלותא דבבל מוהרי”ח זצ”ל בשו”ת תורה לשמה סי’ תנ”ב, שכתב דטעמא דמילתא שאנו מבקשים מהקב”ה “עשה למען שם קדוש פלוני”, או “למען מלאך פלוני”, היינו משום שכל שם קדוש וכל מלאך חפצו ותאוותו להשפיע, מאחר שמינהו המאציל על כך ורוצה לעשות שליחותו תמיד, ואם ח”ו על ידי העונות או סיבה אחרת יעמוד ולא ישפיע יגיע לו צער בזה ולכן אומרים תעשה למען שם זה או מלאך זה שתתקיים תאוותו ורצונו של השם הקדוש הזה שהוא מתאווה להשפיע השפע של הדבר הזה שהוא ממונה עליו ונמשך על ידו, עיי”ש.
[7] ילקוט שמעוני שיה”ש רמז תתקצ”א: “דודי ירד לגנו – בכל יום הקב”ה נגלה על הצדיקים בגן עדן ונמלך בהם אם הוא זמן טל מוריד טל לעולם, ואם הוא זמן גשם מוריד גשמים לעולם וכו’.” עכ”ל.
[8] הגאון החבי”ף זלה”ה בספרו מי החסד על הילקוט שמעוני שם, דף קע”ג ע”א. [ושם לא כתב להדיא “להתפלל להקב”ה” כפי שכתבנו בפנים, ויש מקום להבין מדבריו דמותר אפי’ לבקש מהצדיק שבעת שימלך הקב”ה עמו שיביע את דעתו לרחמים, אלא דיש להסתפק אם זה בכלל ההיתר לבקש מהצדיקים להתפלל (לסוברים דשרי כפי שהארכנו בזה במקום אחר) או דילמא דמי למי שתולה את ישועתו בצדיק עצמו (דזה לכו”ע אסור כמובאר לקמן שם), ואין להקל בזה בלא ראיה].
[9] הרה”ק הגרמ”מ מקאליב זיע”א בספרו קול מנחם עה”ת חלק ט”ו עמ’ תכ”ז, וז”ל: “אנו רואים כשנוסעים על קברות הצדיקים זכותם יגן עלינו, שמרגישים על קברם התעוררות גדולה מאוד, והתפילות שם נאמרים בהתלהבות גדולה מאוד.” עכ”ל. ובאמת עינינו הרואות שהרבה יותר מצוי לראות אנשים שבוכים בתפילתם בקברות הצדיקים, מאשר בבית הכנסת. ובקושטא מלבד הנימוק ה”סגולי” לזה, גם לפי פשטן של דברים, עצם הדבר שאדם מטריח את עצמו לנוסע למקום ששם קבורת הצדיק כדי להתפלל, מתוך הערכה לגדלות הצדיק הטמון שם ומתוך הכרה בעוצמת הקדושה השורה במקום, גורם להתפלל בהתרגשות יתר, וז”פ.
[10] דקרוב ה’ לכל אשר יקראוהו “באמת”, ו”קרוב ה’ לנשברי לב”, והוא על דרך שכתבו המפרשים על דברי חז”ל במדרש רבה בראשית נ”ט דגדול תפילת החולה על עצמו וכו’. ועיין שו”ת אגרות משה חיו”ד ח”א סי’ רכ”ג ואכמ”ל.
[11] כ”כ ביפה ללב סי’ תקפ”א סק”ז בשם ספר המדות ערך “צדיק” אות קע”ג. וכ”כ בספר בית אל למוהר”א חמווי זלה”ה דיני תפילת בית עלמין אות י”ד.
[12] וכמש”כ במגלה עמוקות פרשת וישלח (מובא בספר חיי נפש שאציין להלן).
[13] ספר חיי נפש קניג עמ’ ד”ן עפ”י ליקוטי הלכות הל’ בציעת הפת אות ל”ו ואות מ”ז.
[14] הנה מודעת זאת מה שהביא רש”י בבראשית מ”ז י”ט (והוא מהתוספתא סוטה פרק י’ הל’ ט’): “ואף על פי שאמר יוסף ועוד חמש שנים אשר אין חריש וקציר, מכיון שבא יעקב למצרים, באה ברכה לרגליו, והתחילו לזרוע וכלה הרעב.” ע”כ, ונקט הגאון מהר”מ אלשיך זלה”ה בבראשית פרק נ’, י”א, דלאו דוקא בחיי חיותו של יעקב היה כך, אלא “ארצם היתה מתברך בזכותו” גם לאחר מותו, ולכן נאמר “אבל כבד זה למצרים” בגורן האטד, כיון ש”כל מה שמתרחק הצדיק מהם, אפילו במותו, אבלם מתגדל, לכן עשו האבל גם פה” עכ”ל. וכן הגאון מהר”ש קלוגר זלה”ה בספרו חכמת התורה (מהדורת חכמת שלמה) פרשת חיי שרה כתב וז”ל: “הנה מקום שהצדיק נקבר, הוי שם מעלה גדולה, וכמ”ש האלשיך בפרשת ויחי וכו’ (כנ”ל), וכן נמי מקום שהצדיק נקבר הוי שם קדושה וברכה, א”כ הוי לו טובה למי שיזכה שיקבר הצדיק שם. וכו’. וזה שאמר המדרש דעפרון היה שוטה, אם לא היה מוכר המערה רק היה נותן קבר שתקבר שרה בתוך שלו, היה מרוויח יותר מן המעות שקיבל כעת, אבל כעת שמכר כל השדה הפסיד את שרה, הפסיד יותר ממה שקיבל.” עכ”ל.
ושוב חזי הוית דברים מפורשים בבראשית רבתי פרשת ויחי, ושם נאמר: “בתחלה היה נקבר בשדה אחד, ונתברך כל השדה בשבילו כשהיה קבור שם, כשראוהו, אחרים גנבוהו משם ונשאוהו וקברוהו בשדותיהם כדי שיתברכו. נשמע למלכות, אמרו חכמי פרעה מצרים אינה שותה אלא מימי נילוס, קברו אותו בנילוס, נתברך בזכותו. מיד עשו לו ארון של מתכת ושקעוהו בנילוס, כדי שלא יבא עליהם רעב.” ע”כ.
ובהקשר דנן (אע”ג דלא דמי ממש) מן הראוי להביא בזה מה שהעיד על עצמו הגאון מח”ס תפארת בני טויסיג זצ”ל בעמ’ שצ”ח, שנתקף ממחלה קשה ל”ע, ובעת שפתח את השער של אהל קבורת ה”בית ישראל” מגור זצ”ל כדי להיכנס להתפלל שם, נתרפא ממחלתו, עוד לפני שהספיק להתפלל על כך, עיי”ש.
[15] כן מצינו אצל הגאון החזו”א זלה”ה, דס”ל דאסור לקרוא פרקי תהילים ולבקש בקשות סמוך לקברים (שיטת החזו”א בזה ביארנו בספרי הדל שושני ציו”ן כת”י ואכמ”ל), ובכל זאת מצינו שטרח להתקרב לקברי הב”י והאריז”ל בבית העלמין העתיק בצפת, אע”פ שלא היה יכול להתפלל שם כלל (כי כל הסביבה מלאה קברים ואין שם ד’ אמות ללא קבר), וכמובא בספר פאר הדור (חיי החזו”א) ח”ב עמ’ ק”ל, וז”ל: “הוא [החזו”א] ניגש שם אל קבר רבי יוסף קארו, בעל ה”בית ויוסף” וה”שולחן ערוך”, ונעצר לידו כדי רגע קט, משם פנה לעבר קברו הסמוך של האר”י הקדוש, ונשתהה עוד איזה רגעים ספורים. הוא הסיר את משקפיו, עצם אח עפעפיו, התרכז במחשבותיו, ופניו לבשו ארשת של עמקות מוחין, אך לא נשמעה מפיו אף מלה. רק מבין ריסי עיניו ניבטה התרגשותו המיוחדת, בהיותו פוסע בעקבותיהם של חכמי צפת.” עכ”ל.
[16] ספר חסידים סי’ ת”ן וסי’ תש”י. אלא דשם מוזכר שצריכים “לבקש” מהמנוח להתפלל עבורינו, וכתבנו לדון בפרטים אלו במקום אחר.
והגה”צ ר’ יהוה זאב ליבוביץ זצוק”ל כתב (בכת”י) בגליון ספר שער רוח הקודש שלו עמ’ ק”ט, שנודע לו במחזה הלילה, שנפשות הצדיקים “כשהם רוצים” הם מתפללים על הבאים להשטח על קברם עיי”ש, ומשמע שאין הכרח שבוודאי יתפללו אלא צריכים לעורר את רצונם לכך.
[17] כך יוצא לכאו’ מדברי הגמ’ תענית דף ט”ז ע”א: “למה יוצאין לבית הקברות. פליגי בה רבי לוי בר חמא ורבי חנינא. חד אמר הרי אנו חשובין לפניך כמתים, וחד אמר כדי שיבקשו עלינו מתים רחמים“. דמשמע דאפי’ בלי השתטחות מבקשים עליו (ובספרי הדל שושני ציו”ן כת”י הארכנו יותר בס”ד, אם הוא אפי’ בלי שיבקשו מהם אי לאו, ובלי ס”ת, ואם יודעים בצער החיים, וכאן אמ”ל).
[18] קב הישר פרק ע”א. וככל הנראה למד כן מדברי הזוה”ק פרשת אחרי מות דף ע’ ע”ב (והזכרנו לשון הזוהר לעיל).
[19] זוה”ק פרשת שמות דף ט”ז סוע”א ריע”ב, דמובא שם דרבי יהודה שכב על תל של עפר, והתברר שהיה קבר, ויצא קולו של המת ודיבר עמו, ובתוך השיחה שאל רבי יהודה לאותו מת: “אמר ליה ואתון ידעין בצערא דחיי (בתמיהה). א”ל שרי קברי, אי לאו בעותא דילן על חיי לא יתקיימון פלגות יומא (נ”א בעלמא).” ע”כ. (ובפירוש המילים “שרי קברי” ישנם כמה ביאורים ואינו נ”מ לדידן, ואכמ”ל).
[20] שם בזוהר פרשת שמות וכנ”ל. [וע”ע בזוה”ק פרשת אחרי מות דף ע’ ע”א, ובפרט שם בע”ב, דאמרי חברייא דמתי ידעי בצערא דעלמא (ומשמע שם אפי’ כשלא באו החיים להודיע להם), ומבואר שם דמה שהמתים יודעים בצער החיים, זהו מחמת נפש הצדיקים שעדיין נאחזת בקברם בעוה”ז, ועל ידם נודע לרוחות ולנשמות. ואע”ג דבזוה”ק פרשת ויחי דף רכ”ה סוע”א מבוארים חילוקים בזה, י”ל דמיירי לענין נפשות סתם ולא לענין נפשות של צדיקים, והרחבנו בזה במקום אחר].
איברא דבתלמוד דנן בברכות דף ח”י ע”ב נסתפקו אם המתים יודעים בצער החיים (עכ”פ כאשר אינם בני המנוח, ושם בדף י”ט ריש ע”א מבואר דאפי’ לגבי האבות הקדושים איכא להאי ספיקא). ולפי התוס’ בסוטה דף ל”ד ע”ה ד”ה אבותי, מסקנת הסוגיא בברכות הנ”ל היא דהמתים אינם יודעים בצער החיים כלל, אפי’ אבות העולם, אי לאו שהחיים באים על קברם להודיע. והמהרש”א בתענית דף כ”ג ע”ב (ד”ה אשתטח) כתב, דמהסוגיא בתענית שם יש לפשוט דהמתים יודעים בצער החיים אף כאשר אינם צאצאיהם, עיי”ש. ובשו”ת המבי”ט ח”ג סי’ ס”ז נקט בפשיטות בזה”ל: “והצדיקים מצטערים בקבר על צער בניהם” (הנידון שם על בן ועל נכד), ולמד מזה נ”מ לדינא עיי”ש. ויש לעיין בכל זה. וראה אריכות דברים בשו”ת ר”א גוטמאכר חיו”ד סי’ קל”ג אות ג’, עיי”ש. ובמקום אחר כתבנו לבאדר בס”ד דאלו ואלו דברי אלקים חיים ואכמ”ל.
[21] עיין זוה”ק פרשת אחרי מות הנ”ל, והאריך הרחיב בזה הגאון חסיד שבכהונה מוהר”ר אליהו הכהן זלה”ה (בעל שבט מוסר) בספרו אגרת אליהו על הירושלמי שביעית פ”ד ה’ (ח”ב עמ’ רכ”ג בנדמ”ח), בביאור מאמרם ז”ל בבבלי ברכות דף ס”ד ע”א: “תלמידי חכמים אין להם מנוחה לא בעוה”ז ולא בעוה”ב, שנאמר ילכו מחיל אל חיל וגו’.” ע”כ, בזה”ל: “ונראה בדברי רבותינו ז”ל, שהצדיקים בגן עדן מצטערים על צער החיים, וגם עוד בזוהר אלמלא תפילת המתים על החיים לא היו החיים יכולים לעמוד, וכן תמצא בחורבן כמה צער הגיע לאבות בעוה”ב עד שבא אברהם אבינו ע”ה לראות השחתת המקדש שעשו הגוים בו ואמר להקב”ה בני היכן הם וכו’ כדאיתא במדרש איכה (פתיחתא כ”ד). ועוד לרבותינו ז”ל (זוהר ח”ב נ”ד ע”ב) על פסוק יגל יעקב וכו’ – כשיש צער לישראל, למי נוגע – ליעקב, וכשיש שמחה למי נוגע – ליעקב וכו’. וכן איזה קטרוג אם חס ושלום קם על ישראל, מיד כל הצדיקים שבגן עדן מתרגשים ומצטערים ועולים לבקש רחמים עליהם לפני הקב”ה, וכאלה רבות במדרשים ובזוהר, באופן דכשם שאין מנוחה לצדיקים בעוה”ז, שלעולם הם מדוכים ביסורין לסבול עוון הדור, גם לעוה”ב אין להם מנוחה שהרי תמיד הם בצער עם צערם של ישראל כאן למטה, שנאמר ילכו מחיל אל חיל – כלומר הולכים ממתיבתא למתיבתא שבכל רקיע ורקיע לעוררם לבקש על צערן של ישראל. וכו’.” עכ”ל. והגאון החבי”ף זלה”ה בספרו לחיים בירושלים (שביעית שם) כתב ע”ז וז”ל: “והנה מוה”ר אגדות אליהו פירש בכלל הפירושים דאין להם מנוחה היינו על צער העומדים בחיים, דמבקשים עלייהו רחמים עיין שם דבריו כי נעמו. ופעם אחת שלחתי הספר הזה של אגדת אליהו שיקראו על גבי קברו של צדיק [כלומר על קברו של מוהר”א הכהן] הדברים האלה אשר כתב בספרו, והראו מן השמים דבר פלא, הודו לה’ כי טוב.” עכ”ל [ובכן עצה טובה קמ”ל לקרוא את דבריו של הרב בעל שבט מוסר הנ”ל ביומא דהילולא דיליה יום ח’ באדר שני, למען יתעורר להמליץ טוב על הכלל ועל הפרט, זיע”א].
[22] בבא בתרא דף קט”ז ע”א: “דרש ר’ פנחס בר חמא, כל שיש לו חולה בתוך ביתו, ילך אצל חכם ויבקש עליו רחמים, שנאמר חמת מלך מלאכי מות ואיש חכם יכפרנה.” ע”כ. ובדומה לזה בתענית דף ח’ ע”א: “ואם לחש ולא נענה – מאי תקנתיה. ילך אצל חסיד שבדור, וירבה עליו בתפלה.” ע”כ.
[23] חולין דף ז’ ע”ב.
[24] עיין בדברי הגראי”ל שטיינמן זצ”ל בספרו אילת השחר עה”ת, פרשת ויחי עה”פ “ואקברה שם”, במה שכתב “ויש לעיין, אם תפילת צדיק בחייו יותר משפיע מלאחר מותו.” עכ”ל.
[25] זוהר פרשת אחרי מות דף ע’ סוע”ב: “ובשעתא דאצטריך עלמא רחמי, וחייא אזלי ומודעי להו לנפשייהו דצדיקייא, ובכאן על קברייהו אינון דאתחזו לאודעא להו [וכו’], כדין אתערין נפשייהו דצדיקייא ומתכנפי ואזלין ושאטין לדמיכי חברון, ומודיעי להו צערא דעלמא, וכלהו עאלין בההוא פתחא דג”ע ומודיעי לרוח, ואינון רוחין דמתעטרן בג”ע מלאכי עלאין אזלי בינייהו וכלהו מודיעין לנשמה, ונשמה אודעת לקודשא בריך הוא, וכולהו בעאן רחמי על חיין, וחס קודשא בריך הוא על עלמא בגיניהון, ועל דא אמר שלמה ושבח אני את המתים שכבר מתו וגו’.” ע”כ.
ובזוהר פרשת שמות דף ט”ז ע”א מצינו לגבי גלות מצרים [לאחר שעם ישראל במצרים השתטחו על הארונות של השבטים בני יעקב אבינו ע”ה כדי להתפלל על קושי השיעבוד – כן פירש הרמ”ק באור יקר על הזוהר שם, ח”ז עמ’ פ”ח מדפי הספר]: “דתניא א”ר אלעזר בן ערך בשעתא דאזלי ישראל בגלותא [פי’ גלות מצרים] אתכנשו כלהו נשמתהון דשבטין למערתא דכפלתא צווחו ואמרו סבא סבא [פי’ יעקב אבינו ע”ה] כאבא דבנין לאו בלאותא (נ”א בגלותא) דעלמא דין בניך כלהו משתעבדין בקשיו עם אחרן עבדין בהו נוקמין דעלמא, בההיא שעתא אתער רוחיה דההוא סבא רשותא שאיל ונחית קרא קודשא בריך הוא לכל רתיכוי ומשרייתיה ומלכיהון בראשיהון ונחתו כלהו עם יעקב ועם שבטוהי וכו'”. ע”כ.
[26] וכדמצינו בזוהר חדש מגילת רות דף ל”ח ע”ב, שכאשר אשת עובדיה הנביא התפללה על קבר בעלה, נשמת עובדיה פנתה קודם לנשמת חזקיהו המלך [ויש מגיהים דצ”ל “אליהו” במקום “חזקיהו”, כי עדיין לא נולד בזמן עובדיה], ורק אח”כ לאבות הקדושים.
והבט וראה גם להרה”ג ר’ יהושע משה זצ”ל (ראב”ד בגדאד) בספרו קץ הימין עמ’ נ’, שבחודש כסלו תרע”ה היה שיטפון בבגדאד, ועל כן הלך עם המקובל הגדול מוהר”ר יהודה פתייה זלה”ה להתפלל על קברו של רב יצחק גאון ז”ל, וישוכו המים, ובסיום התפילה “גילה לנו הרב [מהר”י פתייה], כי הגאון התעורר מקברו והלך אצל רבו ועוררו, והלכו שניהם ביחד לבקש רחמים על ישראל”. עכ”ל.
