ביאורים ומקורות
מקור הדבר ושיעור ‘שמינית שבשמינית’
מרגלא בפומייהו דרבנן כי תלמיד חכם צריך שיהא בו “שמינית שבשמינית” של מידת הגאוה. והנה כי כן מפורש בגמרא סוטה (ה.) אך בשינוי קל, דהכי איתא התם, א”ר חייא בר אשי אמר רב, ת”ח צריך שיהא בו אחד משמונה בשמינית. ועוד הובא שם דא”ר הונא בריה דרב יהושע “ומעטרא ליה כי סאסא לשבולתא”, כלומר גסות מועטת נאה והוגנת לו כמו הראש של השיבולת, שלולא גאוה זו אין בני עירו שומעין לו. ועוד מובא שם דאמר רבא “בשמתא – דאית ביה, ובשמתא – דלית ביה” דהיינו שמי שיש בו גסות הרוח הרי הוא בנידוי ובחרם, ומאידך תלמיד חכם שאין בו שמונה שבשמינית של גאוה ג”כ יהא בשמתא, לפי שבלעדי זה אין בני עירו יראים ממנו ואין בו כח להוכיחם.
ובשיעור הדבר, ראה ברש”י שפירש, אחד משמונה בשמינית – משקל קטן הוא והיינו עוכלא (אמנם בבבא בתרא צ. איתא דעוכלא אחד מחמשה ברביע, ורק קורטוב היינו שמינית שבשמינית, וכמש”כ התוספות בר”ה יג. ד”ה חסר), כלומר צריך שיהיה בו מעט גאוה שלא יהו קלי הראש מסתוללין בו ויהא דבריו מתקבלים עליהם בעל כרחם. ובמהרש”א שם כתב ששמע לפרש בדרך צחות ששמונה בשמינית הוא חלק ס”ד שאז לא יגיע לו חלק אחד מג”ס שהוא גס הרוח.
והרמב”ם בפירוש המשניות (אבות פ”ד מ”ד) כתב ששיערו זה על דרך המשל חלק אחד מששים וארבעה, כלומר אם נשים הגאוה בקצה ושפלות הרוח בקצה, ויהיה ביניהם רוחב ששים וארבעה חלקים – יהיה האדם עומד בחלק הששים ושלושה. ובאמרי שפר (מבוא לפרשת וירא, עמ’ קמד-קמה במהדו’ החדשה) לרבי יהודה בן מהר”ם חלאווה הביא לפרש, שמן הגאוה יש להתרחק יותר מן המיצוע, שאם היה בין הגאוה לשפלות שמונה שמיניות שהם 64, לא יעמוד החכם על 33 שזה המיצוע, אלא יטה עצמו לצד השפלות אך לא בקצה האחרון שהוא 64 אלא על 57 שהוא הראשון מהשמונה בשמינית האחרונה.
והמאירי בחיבור התשובה (משיב נפש מאמר א פרק ה) הביא לפרש בשם רבינו נסים שאחד משמנה שבשמינית הוא חשבון מדוקדק, דהיינו אחד משמנה שבשמינית קב של גאוה שנתפשט בכל העולם כולו, שהרי עשרה קבין גסות הרוח ירדו לעולם תשעה נטלה עילם ואחד כל העולם כולו (קידושין מט:), והנה הקב הוא ארבע לוגין, ולוג ששה ביצים, נמצאו כ”ד ביצים בקב, ושמינית שלהם הוא שלש ביצים, ושמינית שלש ביצים זה שלש שמיניות הביצה שהוא רביע ביצה ושמיניתה כלומר חצי ביצה פחות שמינית ביצה. וכל אדם יש לו רביעית דם, שהוא שיעור ביצה ומחצה. וכבר נודע מה שאמרו במזיגת היין (שבת עז. ב”ב צו:), כל חמרא דלא דרי על חד תלתא מיא לאו חמרא הוא, אם כן כשנמזג היין על רביעית יין שלשה של מים עדיין יין גמור הוא עד שזו היא דרך שתייתו, ונקרא טעמיה וריחיה חמרא, אבל אם נמזג ביותר לאו טעמיה חמרא הוא, ואילו הותיר במידות הגאוה שיעור חצי ביצה שלם תהא אותה מידה טפופה, שהרי לא נמזגה אלא בביצה ומחצה של דם ועדין אינו אלא על חד תלתא מיא, ונמצא מידת גאוה שולטת בכל מנהגה, ומפני זה פיחתו את המידה שתהא מידתה נמזגת ביותר מכדי מזיגתה, וזו היא המידה שמעטרתו.
המפרשים ש’שמינית שבשמינית’ אינו שיעור בכמות הגאוה
ומצאנו לרבותינו שביארו מאמר זה על דרך הדרש והרמז. ראשון לציו’ן ידוע ביאור הגר”א מווילנא שהכוונה בזה היא לפסוק השמיני שבפרשה וישלח שהיא פרשה השמינית שבתורה, ובו כתוב שיעקב אמר “קטונתי מכל החסדים”. והנה הרבה העתיקו פירוש זה לומר שאדם צריך להרגיש עצמו קטן ולא להתגאות, אבל במקור הדברים (כמובא ב’קול אליהו’ שם בסוטה, וכן הוא בפרדס יוסף החדש בראשית ח”ב עמ’ תרא) מבואר דקאי גם על המשך הפסוק ‘אשר עשית את עבדך’ שיעקב תלה בעצמו את החסד ואמת שקיבל מהשי”ת, ולכאו’ היאך התגאה בזה ולא תלאם באבותיו אברהם ויצחק, אלא באמת כך היא המידה שעל מה שקיבל יכול לתלות בעצמו, ואם בא לבקש להבא יבקש בזכות אבותיו דאל”כ לא יענה (עי’ ברכות י: ושבת ל.), וזהו ‘שמינית שבשמינית’ להורות שע”י אופן זה מותר להתגאות ולתלות בעצמו.
ודאיירינא בתורת הגר”א חזינא לאחיו בפירושו למסכת אבות (פ”ד מ”י, נדפס בספר הנקרא תוספות חיים), שכתב לבאר לשון ‘שמינית שבשמינית’ על דרך המידה יחד עם רעיון מוסרי, שהענין הוא כי שמיני שבשמינית הלוג הוא קורטוב (ב”ב צ.), ומצינו (במקוואות פ”ז מ”ה, וגמרא מכות ג:-ד.) שלשה לוגין מים חסר קורטוב שנפל לתוכן קורטוב יין ומראיהן כמראה יין, ומעתה זה מה שאמרו שתלמיד חכם צריך שיהיה לו שמינית שבשמינית, כלומר שיעור כזה שאינו אלא מראה בעלמא, שהוא רק מראה גאות, אבל בפנימיותו כולו ענוה ושפלות כמשה רבינו, ורק לצורך השעה מראה הוא לאחרים הנהגה של גאות, כענין ‘זרוק מרה בתלמידים’ (כתובות קג:). שו”ר משמיה דהגר”א גופיה (פנינים משולחן הגר”א, בשם ‘פרח הלבנון’ ילקוט דרשות עמ’ 314) שנקט שמינית שבשמינית שהוא אחד משישים וארבע היינו משום שהוא פחות מאחד בשישים, שאין בו בנותן טעם. דהיינו שלא יהיה הדבר מורגש וניכר כלל, אלא יהיה בטל במיעוטו.
ונחזור לרמזי הדרש במאמר זה, שבעין יעקב פירש דקאי כלפי מזמור קי”ט בתהילים שכידוע עשוי פסקי פסקי לפי אלפא ביתא ובכל אות שמונה פסוקים, והנה באות ח’ הפסוק השמיני הוא “חבר אני לכל אשר יראוך”. ללמד שת”ח צריך שינהג בשפלות הרוח ובהתחברות עם צאן מרעיתו. ויש שפירשו (הביאם בשו”ת בנין אב דלהלן) לאידך גיסא, שהכוונה כאן על הפסוק השמיני במזמור ‘למנצח על השמינית’ (תהילים פרק יב) שהוא “אתה השם תשמרם תיצרנו מן הדור זו לעולם”, שעניינו להזהיר את התלמיד חכם מפני התחברות עם הרשעים. ומובן כי לצורך התרחקות מהרשעים נדרש שיעור מסוים של גאוה ותקיפות הדעת, וזה מה שצריך שיהיה לת”ח. וחשבתי שגם לפי הדרשה הקודמת דקאי על פסוק חבר אני לכל אשר יראוך, יש לפרש הכי, שיגבה לבו שהוא מהחברים היראים את ה’ ולא ישפיל עצמו מול משנאי ה’, ודו”ק.
החולקים שצריך שלא יהיה באדם אפילו ‘שמינית שבשמינית’ שבגאוה
אולם לעצם הדבר שאמרו שצריך שיהיה בתלמיד חכם איזושהי מידה של גאוה, יש לידע כי בהמשך הסוגיא מובא דאמר רבי נחמן בר יצחק, לא מינה ולא מקצתה, מי זוטר דכתיב ביה (משלי טז ה) “תּוֹעֲבַת ה’ כָּל גְּבַהּ לֵב”. וראה להרמב”ם בפירוש המשנה (אבות הנ”ל) שאחר שביאר דעת רבא דבענין ענוה וגאוה בעינן שמינית שבשמינית ולא דרך המיצוע, כתב שרב נחמן פסק ואמר שאין ראוי בשום פנים שיהיה אצל האדם ממנה – רצוני לומר מן הגאוה – לא חלק קטן ולא גדול, מפני שאין עוונה מעט: מידה שתעשה את האדם תועבת ה’. והכי פסק בהלכות דעות (פ”ב ה”ג), שבמידת הגאוה אסור לאדם לנהוג בבינונית אלא יתרחק מן הקצה האחד עד הקצה האחר. שאין דרך הטובה שיהיה אדם עניו בלבד אלא שיהיה שפל רוח ותהיה רוחו נמוכה למאד. ולפיכך נאמר במשה רבנו (במדבר יב ג) ‘עָנָו מאד’ ולא נאמר עניו בלבד. ולפיכך ציוו חכמים מאד מאד הוי שפל רוח. ועוד אמרו שכל המגביה לבו כפר בעיקר, שנאמר (דברים ח יד) ‘וְרָם לְבָבֶךָ וְשָׁכַחְתָּ אֶת ה’ אֱלֹקֶיךָ’.
ומעתה לענין הלכה, לכאורה יש לנו לילך אחר פסק הרמב”ם בזה, דאנן קיבלנו הוראותיו. וכן כתב בספר ‘בחוקותיך אשתעשע’ (סבאג, עמ’ רנח) עיי”ש. ואמנם כאמור, דעת המאירי (הנ”ל) דלהלכה שרי שיהיה לת”ח שמינית שבשמינית, וכן נראה דעת רבינו נסים שהובאה בדבריו, וכן דעת ר”י בן מהר”ם חלאווה (הנ”ל), והספורנו (ריש פרשת חקת) נקט הכי והביא מה שאמרו (יומא כב:) שנענש שאול שלא הקפיד על כבודו (וילד”ח דמלך שאני). אך מלבד שעמוד ההוראה הרמב”ם עומד מנגד, זאת ועוד דכוותיה סברי בנו רבינו אברהם בספרו המספיק לעובדי השם (פרק ענווה) והרשב”ץ במגן אבות (פ”ד מ”ד) וספר מנורת המאור (נר שביעי פרק ראשון) ושו”ת בנימין זאב (סימן רמז ד”ה ומ”מ) ואורח מישרים (סימן ז סעיף כא). וכמו שהביא ידידי הבקי בדברות הראשונים והינו גם משיב באתר זה, הרה”ג אסי הלוי שליט”א בשו”ע המידות (שער הגאוה סימן א סעיף ז) עיי”ש.
[ולתועלת הענין ארשום מה שראיתי במאסף ‘היכל הבעש”ט’ (חלק לג עמ’ לג בהע’) שציינו לעיין בראשית חכמה (שער הענוה פרק ו) חובת הלבבות (שער הכניעה פרק ו ד”ה השישי וד”ה והשביעי, ושם פרק ט) וספר קב הישר (פרק סה). ולחובבי והוגי תורת חב”ד כתבו לעיין ב’ליקוטי שיחות’ (כרך ז עמ’ 297, וכרך כב עמ’ 162) וב’ספר השיחות’ (ה’תשמ”ט ח”א עמ’ 102) ששם מובאת השקלא וטריא אם להלכה נקטינן כמ”ד דצריך שתהא גאוה שמינית שבשמינית או כשיטת רנב”י דלא מיניה ולא מקצתיה. ונמצא מזה גם בהערות שבסוף ספר ‘מאמרי האדמו”ר הזקן – הנחות הר”פ ז”ל’ (עמ’ קנב) וגם בספר ‘ליקוטי לוי יצחק’ (בחלק האגרות עמ’ שה), וע”ע באגרות קודש (חלק א עמ’ שב ועמ’ שג, וחלק יג עמ’ שצה), עיי”ש ותרו”צ. שו”ר מציינים לדברי הגרח”ק זצ”ל בפירוש ‘השם ארחותיו’ (על ‘ארחות חיים’ לרא”ש) שדן אמאי פסק הרמב”ם כרנב”י נגד שאר האמוראים, וצל”ע שם].
סתירה ברמב”ם וחילוקים בזה
אמנם קושטא שהרמב”ם גופיה סותר עצמו שם, שהרי כתב לעיל מיניה (פ”א ה”ד וה”ה) שהדרך הישרה היא מידה בינונית שבכל דעה ודעה מכל הדעות שיש לו לאדם. והיא הדעה שהיא רחוקה משתי הקצוות רחוק שוה ואינה קרובה לא לזו ולא לזו. וכל אדם שדעותיו דעות בֵּינוֹנִיּוֹת מְמֻצָּעוֹת נקרא חכם, ומי שהוא מדקדק על עצמו ביותר ויתרחק מדעה בינונית מעט לצד זה או לצד זה נקרא חסיד. כיצד, מי שיתרחק מגבה הלב עד הקצה האחרון ויהיה שפל רוח ביותר נקרא חסיד וזו היא מידת חסידות, ואם נתרחק עד האמצע בלבד ויהיה ענו נקרא חכם וזו היא מידת חכמה. ומצֻוִּים אנו ללכת בדרכים האלו הבינונים והם הדרכים הטובים והישרים שנאמר (דברים כח ט) ‘והלכת בדרכיו’. עכת”ד. הרי לנו להדיא שגם לגבי מידת הגאוה יש לילך במידה האמצעית ולא להרחיק לקצה האחרון.
ומצאנו במפרשים שני מהלכים בישוב דברי הרמב”ם (מלבד מה שהאריך הלח”מ שם). יש שכתבו (סדר משנה, בן ידיד, עבודת המלך, כולהו ברמב”ם שם פ”ב), שמש”כ שבכעס ובגאוה אסור לנהוג בבינוניות היינו מדרבנן, ומש”כ שגם בהם ילך בדרך האמצעית היינו מדאורייתא. [ולכאו’ זה דוחק, אבל יש לבאר דבריהם, דזה מה שהביא הרמב”ם קרא ד’והלכת בדרכיו’, והפסוקים שהביא לאסור היינו שרואים מהם חומר הגאוה השלילית, וכלשון רנב”י מי זוטר מאי דכתיב תועבת ה’ כל גבה לב, וממילא יש להרחיק עד לקצה האחרון, דהיינו שיש חיוב מדרבנן להתנהג במידת החסידות ביחס לגאוה וכעס]. ויש שכתבו (מרכבת המשנה, אורח מישרים הנ”ל. ועיין דברי ירמיהו ונמוקי מהרא”י, הובאו בספר הליקוטים על הרמב”ם פרנקל פ”א ה”ד) שמש”כ שילך בדרך אמצעית היינו בענייני מלבוש והופעה חיצונית, ומה שכתב שצריך להרחיק עד לקצה האחרון ולהיות שפל-רוח היינו שכך תהיה ההרגשה בליבו.
וראיתי להראש”ל הגאב”ד זצ”ל בשו”ת בנין אב (ח”ו סימן עה אות ג) שדרך במהלך השני, ואעתיק לשונו הזהב, שבהנהגת הענוה בפועל ובמעשה, אכן ראוי לנהוג בדרך המיצוע, וכגון שלא ילבש סחבות מחד ובגדי פאר וכדומה מאידך, אולם בכל הנוגע למידת הענוה כפי שהיא מצטיירת בנפש האדם, בינו לבין עצמו, בזה ינהג בשפלות הרוח עד תכליתה. המחשבות, השליטות על הרצון, עליהן להיות בקצה האחרון מן השפלות, על מנת שלא יחשיב האדם את עצמו כלל ולא יבוא לידי גובה לב לחמוד ולהתאוות את מה שמעבר להישג ידו. אמנם בפועל רשאי האדם להתנהג במידה בינונית. ע”כ, ועיי”ש מה שהרחיב לבאר ולפאר בכל פרשתא דא בשפה ברורה ונעימה כדרכו בקודש.
התפיסה הרווחת בעולם היא שצריך שיהיה ‘שמינית שבשמינית’
ואמנם אין לכחד כי התפיסה הרווחת בעולם התורה דבעינן ‘שמינית שבשמינית’, וכך רגילים אנשים לומר ולא מעלים צד לשלול אף את השמינית שבשמינית. וכן שנראה מסתימת דברי הגר”א הנ”ל, ומדברי מהר”י ידיד בספר תורת חכם (סימן א) עיי”ש, וראה גם למרן הגראי”ל שטיינמן בספר ‘אפיקי איל’ (עמ’ תרכ) דפשיטא ליה הכי. וכן יש להביא לגבי מרן הגר”ג אדלשטיין זצ”ל בעומדנו סמוך ונראה לפטירתו, מה שמסופר עליו שהיה ‘בעל תוקע’ במנין של החזו”א ושם תחילת דרכו בזה, ותמיד היו לו תקיעות מושלמות, ופעם כשתקע, אחד הנוכחים העיר לו שיחזור על התקיעה, למרות שהתקיעה היתה כהוגן, ומרן בלא להתווכח חזר על התקיעה, אחרי התפילה מישהו ניגש לחזו”א ואמר שיש כאן בזיון התורה של הגאון ר’ גרשון, אמר החזו”א ר’ גרשון הוא בעל מום, אין לו שמינית שבשמינית שכל ת”ח צריך שיהיה לו אחד משמינית שבשמינית גאוה. אח”כ סיפרו את זה לר’ גרשון והוא נענה ואמר “זה מום עובר”, דהיינו “כבר יש לי שמינית שבשמינית”.
