שאלה:
אני עובד כפקיד בנק, ובעקבות חולי בלתי צפוי נאלצתי להעדר מעבודתי תקופה ממושכת. הנהלת הבנק מצידה מסרבת לשלם לי משכורת על ימי ההעדרות, וזאת במטרה למנוע תופעות אלו בקרב העובדים. שאלתי, מה ההלכה קובעת במקרה הזה?
תשובה:
הנה מבחינת ההלכה יש כמה חילוקים בדבר, והרמ”א בשו”ע חו”מ (של”ג ס”ה), מחלק בין אם לאחר קבלת השכיר לעבודה נאמר לו מיד שיקוזז על החולי, וכן תולה הדבר אם כבר קיבל משכורתו או לא.
אולם למעשה, כיום שיש מנהג מדינה בדבר, ויש חוקים ידועים הנוהגים בין עובד למעביד לעניין ימי מחלה. על דעתם נשכר כל אחד למלאכתו, לכן הכל בזה כמנהג המדינה. לא גרע ממ”ש התשב”ץ (ח”א סי’ ס”ד) שלכו”ע אם הפועל התנה מתחילה שאם יחלה, יקבל כל שכרו אף על ימי החולי, תנאו קיים. ולכן המעביד לא יוכל לפטור עצמו בשום טצדקי על ימי החולי שהחוק מחייב לשלם.
מקורות ונימוקים:
הנה בגמ’ ב”מ (עז.), מוכח שעובד שנעדר מעבודתו בעקבות אונס, אינו מקבל שכר על זמן העדרותו. דבגמרא שם קאמר רב שפועל רשאי לחזור בו באמצע היום, משום שנא’ “כי לי בנ”י עבדים”, ולא עבדים לעבדים, ומקשה הגמ’ מהברייתא, השוכר את הפועל ולחצי היום שמע שמת לו מת או שאחזתו חמה, אם שכיר הוא נותן לו שכרו, הרי שרק אם הפועל אנוס מותר לו לחזור בו באמצע היום. ומוכח שאף אם הפועל חוזר בו מחמת אונס חולי או אבלות, מקבל שכר רק על זמן עבודתו, שהרי הגמרא מדמה פועל החוזר באונס, לדברי רב שהפועל חוזר בו באמצע היום. ועוד שאם היה חילוק בדבר, היה לגמרא לתרץ דשאני בברייתא שחוזר רק באונס כי מקבל שכר על הכל. ועוד דכל הסוגיא שם מיירי בכה”ג שמשערים ליתן לפועל שכר רק על עבודתו.
והקשו רבותינו הראשונים דבגמ’ בקידושין (יז.), מוכח שפועל שחלה ונעדר מעבודתו, אינו צריך להשלים, ומקבל כל שכרו, דמבואר בגמרא שעבד עברי שחלה שלוש שנים ועבד שלוש אין חייב להשלים עבודתו, אבל חלה ארבע שנים נעשה כמי שחלה כל שש וחייב להשלים. הרי שעבד שהוא כשכיר, אם חוזר בו באמצע היום מחמת אונסו שחלה, אינו צריך להשלים עבודתו?
ומצינו בראשונים כמה דרכים ביישוב הסוגיות, וכדלהלן. ומהם נפק”מ לדינא אודות שכיר שחלה, ובכלל זה מלמד תינוקות:
התוספות (קידושין שם), כתבו לחלק בשני אופנים: א’. שאני ע”ע דגופו קנוי לאדונו, לכן אם חלה שלוש אינו צריך להשלים, דאין יכול לעשות מלאכה יותר מיכולתו, משא”כ שכיר אין גופו קנוי אלא שכר עצמו לכך וכך, וכשאינו יכול להשלים לא יטול אלא מה שעשה. וכתבו להדיא דלכן מלמד תינוקות שחלה, אינו נוטל אלא מה שלימד. ב’. שאני עבד דמצינו ששלוש שנות עבודתו נקרא שכיר, כמ”ש בספר ישעיה (פרק ט”ז), “מקצה שלוש שנים כשני שכיר”, והיינו דכתיב “כי משנה שכר שכיר עבדך”, ולכן כאשר עבד ג’ שנים אינו צריך להשלים ויטול שכרו, משא”כ פועל בעלמא. וא”כ גם לטעם זה אין חילוק בין פועל למלמד תינוקות, ואינו נוטל שכר אלא על ימי עבודתו.
והש”ך (ס”ק כ”ג) הביא שכן דעת הריטב”א (קידושין שם), שביאר דשאני עבד שלא נשתעבד לעשות דבר ידוע, אלא נשתעבד לו שיכופהו לכל מלאכה, ולפיכך אם חלה ולא עשה כלום נסתחפה שדהו של אדון. וביאר הש”ך דבפועל אפי’ השכיר עצמו לכל מלאכות, מ”מ כיון דאין גופו קנוי לו שהרי לא נקנה לו בכסף ושטר וחזקה כקנין העבדים אין לו אלא לפי חשבון, והריטב”א אורחא דמילתא נקט דמסתמא כשמשכיר עצמו לכל המלאכות מקנה את גופו בכסף או שטר וחזקה.
ולכאו’ עוד היה מקום לחלק בין שכיר לעבד, דשאני עבד שדרשו חז”ל (קידושין כ.), כי טוב לו עמך, עמך במאכל ועמך במשתה, שלא תהא אתה אוכל פת נקיה והוא אוכל פת קיבר, אתה שותה יין ישן והוא שותה יין חדש, אתה ישן על גבי מוכים והוא ישן על גבי התבן, מכאן אמרו כל הקונה עבד עברי, כקונה אדון לעצמו. והביאו התוס’ מהירושלמי דפעמים אין לו אלא כר אחת, אם שוכב עליו בעצמו אינו מקיים כי טוב לו עמך, ואם אינו שוכב עליו וגם אינו מוסרו לעבדו זו מדת סדום, נמצא שע”כ צריך למסור לעבדו והיינו אדון לעצמו. ולפי”ז יש דין שכנו שאם האדון חולה, אינו עובד, כך כאשר העבד חולה, אינו יכול להעבידו, ולא חשיב שאינו עובד מתוך שהעבד אנוס, אלא שהאדון אינו יכול להעבידו, וכאמור, משא”כ אם חלה ד’ יש חידוש של התורה דהוי כחלה כל שש, שלא היה כאן דין ע”ע וכאילו לא היתה מכירה.
לעומת כל זה, הרא”ש בב”מ (פ”ו ו’), מחלק בין אם לאחר ימי העדרות מהאונס, חזר בעה”ב וקיבל את הפועל לעבודה בסתם, בלא להתנות עמו שלא ישלם לו על ימי חוליו, דאז אמרינן דמחל על ימי ההעדרות, ומקבל שכר מושלם אף על ימי החולי. וכן כתב הטור (חו”מ של”ג). ועוד כתב הרא”ש לחלק בין אם הפועל כבר קיבל שכר על ימי שכירותו, כמו בעבד, דאינו צריך להשלים, ומקבל שכר מושלם, לבין אם טרם קיבל שכרו, דאין מקבל שכר על ימי ההעדרות. ומבואר ברא”ש דחילוקים אלו הם נפק”מ לדינא לעניין שכיר שנאנס, האם מקבל שכר מושלם, דאם הפועל חלה וחזר לעבוד בסתם, מקבל כל שכרו, וכן אם כבר קיבל שכרו שא”צ להחזיר. וכן פסק הרמ”א (חו”מ סי’ של”ג ס”ה) ב’ חילוקים אלו.
ומקור דברי הרא”ש בתשו’ מיימוני (קניין סי’ ל”א), בשם המהר”ם מרוטנבורג, שבתחילה סבר שמלמד תינוקות שחלה אינו צריך להשלים, כמו שמצינו לעניין עבד, ושכן פוסק רבינו יואל הלוי. ושוב חזר בו המהר”ם, וחילק בין עבד שכבר קיבל הכסף, למלמד תינוקות שעדיין לא נתן לו בעה”ב שכר, שאם נתן לא יטול ואם לא נתן לא יתן אלא שכר פעולתו, וסיים: “מפי בעל החלום במגדל אינזי”ג שהיי”ם, וכן נ”ל הלכה למעשה במלמד שחלה וככל פועלים, ואע”פ שלא קיבלתי מרבותי שקיבלו מרבותיהם חילוק בין הקדים לו שכרו ללא הקדים, וכן דנין בכל צרפת וכן דנתי עד עכשיו כדברי רבותיי, חוזרני בי ונ”ל הלכה למעשה כמו שהוכחתי מפי בעל החלום”[1].
והנה הש”ך (ס”ק כ”ג), חולק על הרמ”א, ונוקט לדינא את שיטת התוס’ הנ”ל דשאני עבד שגופו קנוי. והעיר דלא מסתבר כלל לחלק בין הקדים שכרו או לא, דמה בכך שהקדים לו שכרו, הרי לא נתנו לו אלא על דעת שיעשה לו מלאכה כפי הזמן ששכר עמו. ואפשר ליישב קושייתו עפמש”כ בשו”ת תשב”ץ (ח”א סי’ ס”ד) בשם המהר”ם מרוטנבורג, דגבי מלמד יש לדמותו יותר לעבד עברי משאר פועלים, דחד טעמא אית להו, דפועל שאין שוכרין אותו אלא ליום אחד לא מסיק אדעתיה בעה”ב שיבוא אליו אונס שיצטרך להתנות עמו מש”ה אין לו אלא שכר מה שעשה, אבל עבד הנמכר לשש שנים כו”ע ידעי שא”א לו שיעבוד כל הזמן ההוא, שהרי רגיל הוא האדם שיחלה תוך זמן גדול, ומשו”ה אם חלה לא ישלם לו אחר שש, וה”ה נמי למלמד ששוכר עצמו לשנה, שנוטל שכירותו מושלם אף אם יחלה, כיון שלא התנה עמו בעה”ב. וא”כ בהקדים לו שכרו, יש יותר סברא בזה, שמחל לו על ימי החולי, כי הקדים כבר שכרו ונותן דעתו שאפשר שיחלה ולא יוכל לבוא לעבודתו, משא”כ אם לא הקדים לו שכרו, אע”פ שקצב עמו מתחילה על זמן מסויים, אין כ”כ ראיה שמחל לו על ימי חולי.
והקשה עוד הש”ך על החילוק שכ’ הרא”ש, שאם חזר וקבלו בשתיקה מחל, דזה אינו ברור וכי בשביל שקבלו בסתם יהא נמחל לו מה שלא עבד, ושמא צ”ל דכיון שדרך בעה”ב להקפיד על עובד שחלה ואינם רוצים לשלם על ימי החולי, אם בכל זאת קיבלו בשתיקה הוי ראיה שמחל. עוד ראיתי למרן הגרח”ק זצ”ל (עבדים פ”ב סי’ מ”ט) שביאר שאם כבר שילם שכרו, הרי זה כאילו קנה לעצמו כל פעולת הפועל בזמן זה, וא”כ חלה נסתפחה שדהו, אבל אם עדיין לא שילם, לא קנה אותו, אלא התחייב לשלם על מה שעובד, ואם חלה ולא עבד אין בעה”ב משלם לו כלום.
ועוד הקשה מדוע בגמרא קידושין דף י”ז קאמר חלה ארבע נעשה כמי שחלה כל שש וחייב להשלים, ומדוע הגמרא לא מחלקת בין חלה ג’ בתחילת שש או סוף שש, ואע”ג דהרא”ש הרגיש בזה וכ’ דבלא”ה משני לה התם, עדיין דוחק הוא. ולכאו’ י”ל דבגמ’ מתרץ חידוש גדול יותר, דאם חלה ד’ לעולם נעשה כחלה כל שש, אפילו חזר וקיבלו ועבד ב’ שנים, אע”פ שבעלמא קבלה בשתיקה הוי מחילה, הכא לא הוי מחילה, והכל בכלל, וזה כוונת הרא”ש.
ובלא”ה י”ל כיון שהרא”ש סובר שהתשלום על ימי החולי, אינו מעיקר דינא דגמרא, אלא מכח מחילה הבאה בשתיקה, ממילא אינו עניין לבוא לידי חילוק בגמרא, שבאה לבאר אופן הפטור מעיקר הדין, אף במקום שאין מחילה. ובזה ניחא גם מה שהעיר שמדברי ע”ש הרמב”ם (פ”ב מה’ עבדים) והסמ”ג (עשין פ”ג) שכתבו בין שחלה שנה אחר שנה או שחלה שנים מקוטעות, אם הכל פחות מארבע שנים עולין למנין שש, ומשמע שאין מחלקים בין חלה בתחילה או בסוף. דאה”נ אפשר שגם הרמב”ם והסמ”ג מודים, שאם בעה”ב שתק מחל, והם מיירי כפשוטו באופן שבעה”ב אינו שותק, ואינו רוצה לשלם על ימי החולי, כמנהג בעה”ב.
ולמעשה עתה שיש מנהג המדינה בדבר, ויש חוקים הידועים הנוהגים בין עובד למעביד לעניין ימי מחלה, שעל דעתם נשאר כל אחד לבעה”ב, ממילא הכל כמנהג המדינה, ולא גרע ממ”ש התשב”ץ (ח”א סי’ ס”ד) שלכו”ע אם הפועל התנה מתחילה שאם יחלה, יקבל כל שכרו אף על ימי החולי, תנאו קיים.
[1] והנה הש”ך (ס”ק כ”ה) כתב להשיג ע”ד הרא”ש, והעיר דדברי חלומות לא מעלין ולא מורידים, כמבואר בסנהדרין (ל.), הרי שהיה הבן מצטער על מעות שהניח לו אביו, ואינו יודע היכן אביו הטמין מעותיו. ובא בעל החלום ואמר לו כך וכך הן, במקום פלוני הן, של מעשר שני הן זה היה מעשה, ואמרו דברי חלומות לא מעלין ולא מורידין. וכן פסק השו”ע (חו”מ סי’ רנ”ה ס”ט): “היה פיקדון ביד אביהם ואינו יודע היכן הניחו, ואמרו לו בחלום כך וכך הם ובמקום פלוני הם ושל פלוני הם או של מעשר שני הם, ומצאם במקום שנאמר לו ובמניין שנאמר לו, דברי חלומות לא מעלין ולא מורידין אלא הרי הם שלו”. ואולם אין זו הערה כ”כ על המהר”ם, כי כתב כפי “שהוכחתי” מפי בעל החלום, היינו שסבר וקיבל דבריו בהגיון ובסברא. וכיו”ב מצינו בהגהות אשרי (ע”ז סי’ מ”א), ובאור זרוע (סי’ רי”ש), שרבינו אפרים מריגנשבורג התיר דגים שנקראו בורביטא, ובו בלילה הביאו לפניו בחלום קערה מלאה שרצים לאוכלם, וכעס על המביא. ואמר לו המביא, למה אתה כועס הלא אתה המתיר, וכעס עליו שכך אמר לו, והקיץ ונזכר שהתיר בורביטא בו ביום. מיד עמד ממיטתו, ושבר כל הקדרות וקערות שאכלו בהם. ובשו”ת התשב”ץ (סי’ שנ”ב), כתב בשם רבינו ברוך שסיפר, שפעם אחת אכל רבינו אפרים ז”ל מדג שקורין ברבוטא ובלילה נראה לו זקן אחד בעל שיבה ובעל שער והדר פנים ומגודל זקן, והביא לו קופה מלאה שרצים ואמר לו קום אכול, ונרתע מאד, אמר לו כך אלו מותרים כמו השרצים שאכלת היום, בהקיצו ידע שאליהו הנביא זכור לטוב נגלה אליו בחלום, ומהיום והלאה פירש מהם. ובתשובות הרדב”ז (ח”ו סי’ שני אלפים רפ”ו) כותב, “שאלת ממני מי שיש לו תפילין לדעת ר”ת ורוצה לעשותם לדעת רש”י אם יש איסור בדבר, אני נשאלתי על זה והוריתי שהדבר מותר, ובאותו הלילה הראוני בחלומי שלא הוריתי יפה וחוזרני בי”. וצ”ע כאמור, דהלא דברי חלומות לא מעלין ולא מורידין. וע”כ צ”ל דשאני חלומות הללו שאף מבחינת הדין מתחילה דעתם נטתה לאסור, אלא שהכריעו להתיר. ובעקבות החלום נתנו ליבם שוב לחקר ועיון האמת, וחזרו בהם בסברת ההלכה, והודו לחולקים. וה”נ י”ל בנידו”ד.
