האם אפשר לומר למקבל הצדקה מה לעשות בכסף

שאלה:

האם אני יכול להגיד למי שאני נותן לו את המעשר כספים, מה לעשות איתם, כמו לקנות דווקא אוכל וכדו’?

 

תשובה:

שלום רב!

ראשית, עליך לדעת שדיני מעשר כספים, נגזרים ממצות צדקה – ודינם שווה!

ולכך, זה ודאי, שאתה יכול להתנות בהם כרצונך. (שבמעשר עני, טובת הנאה לבעלים)

אלא כוונתך בשאלתך:

האם מותר למקבל, לשנות מהייעוד, שאליו ניתן הכסף?

באמת, זו סוגיא רחבה, ויש בה כמה דעות, כמפורט במקורות.

אמנם הדין בזה להלכה, מתחלק לג’ מקרים:

• א. באופן כללי, אנו אומדים דעתו של הנותן, שרק יש לו עדיפות! לתת לדבר מסוים. אך עיקר קפידתו, לקיים מצוות צדקה. ולכן, מותר לו לשנות את הייעוד, לאשר יחפוץ.

• ב. במקרה, שנראה שדעת הנותן, להגביל דווקא ליעוד מסוים. כמו, מעות שניתנות דווקא לפורים, או לצרכי שבת – מעיקר הדין מותר. אמנם יש מחמירים, שלא לשנות. וראוי לחוש להם.

• ג. במקום שבוודאי יש קפידא ממש. כגון: שערכו מגבית למגורי העני שלא יגור ברחוב, ורוצה העני להשכיר מקום זה – מעכבים על ידו, ואין לו לעשות כן.

בברכה חיים זעפראני.

עוד בעניין זה:

האם אפשר לתת כספי מעשר לעני ברחוב?

האם חייבים לתת צדקה לקבצן?

 

מקורות ונימוקים והרחבה:

 

בשיעור נתינת צדקה, כתב בשולחן ערוך: (הלכות צדקה סימן רמט, מדברי הרמב”ם פ”ז מהלכות מתנות עניים)

“שיעור נתינתה, אם ידו משגת, יתן כפי צורך העניים. ואם אין ידו משגת כל כך, יתן עד חומש נכסיו, מצוה מן המובחר; ואחד מעשרה, מדה בינונית”.

כלומר, שיעור הצדקה, הוא לכל הפחות, אחד מעשרה.

 

נמצינו למידים: שמעשר כספים, אינו מצווה נפרדת מן הצדקה – אלא נגזרת ממנה.

ואם-כן, דיני צדקה, ומעשר כספים – שווים.

 

וכספי צדקה: ודאי, שאתה יכול לייעד את הכסף, לאשר תחפוץ – שהרי תוכל לעשות בהם כרצונך.

אם להכנסת כלה, אם להאכיל עניים, ואם לפדות שבויים, כמבואר בהלכות צדקה.

 

ותוכל לתת, לאיזה עני אשר תחפוץ. כמבואר בגמרא (חולין דף קלא.):

“מעשר עני… יש בו טובת הנאה לבעלים. ואפי’ עני שבישראל, מוציאין אותו מידו”.

וכתב שם רש”י בעמוד ב:

“יש בהן טובת הנאה לבעלים – שבידו לתתן, לאיזה עני שירצה. וחבירו אומר לו, הילך סלע זה, ותן כל מעשרותיך לקרובי עני. והיינו טובת הנאה, דבר מועט”.

 

אלא שהשאלה היא:

האם העני, יכול לשנות צדקה שניתנה לו, עבור דבר מסוים – ולהעבירה לדבר אחר?

 

ובאמת, הוא סוגיא ערוכה, במסכת בבא מציעא (דף עח:):

דתניא… רבי אליעזר אומר: מגבת פורים לפורים, ואין העני רשאי ליקח מהן רצועה לסנדלו, אלא אם כן התנה במעמד אנשי העיר. דברי רבי יעקב, שאמר משום רבי מאיר. ורבן שמעון בן גמליאל מיקל.

ועוד שם, תניא: רבי שמעון בן אלעזר אומר, משום רבי מאיר: הנותן דינר לעני ליקח לו חלוק, לא יקח בו טלית. טלית – לא יקח בו חלוק, מפני שמעביר על דעתו של בעל הבית.

[ופירשו בזה המפרשים: דאף לר”מ, דנקרא גזלן – אינו גזלן ממש. כי אין דרך להקפיד במתנה. בשונה, משאלה ושכירות, שיש קפידא גמורה – ואם ישנה מדעת בעה”ב, הוא גזלן]

 

ופסק הטור (אורח חיים הלכות מגילה ופורים סימן תרצד):

“ואין העני רשאי להוציאן, (את המעות שמקבל בפורים) לדבר אחר – אלא בסעודת פורים”.

 

וכתב עליו, הבית יוסף (אורח חיים סימן תרצד):

ויש לתמוה על רבינו. שפסק להאי ברייתא, דקתני ואין העני רשאי ליקח מהם רצועה לסנדלו. שהרי כתבו הרי”ף (ב”מ מח:) והרא”ש (ב”מ פ”ו סי’ ט) שם, דליתא להאי ברייתא, דסברה דמעביר על דעתו של בעל הבית, גזלן הוי. אלא כרבן גמליאל קיימא לן, דמיקל. וגם הרמב”ם בפרק ב’ מהלכות מגילה (הט”ז), השמיט הא דאין עני רשאי להוציאן לדבר אחר.

ורבינו ירוחם (נ”י ח”ב), כתב להאי ברייתא. וגריס בה, דברי רבי מאיר, שאמר משום רבי עקיבא. וכתב, שרבים חולקים על הרי”ף, ופוסקים כרבי עקיבא מחבירו. ושדברי הרי”ף נראים. וכן נראה שהוא דעת הרמב”ם ז”ל. ע”כ.

 

נמצינו למדים: שהדבר תלוי, בגרסותיהם בגמרא. (וע”ע בב”ח שם)

 

וכ’ בשיירי כנה”ג, דאף לטור דפסק שאין יכול לשנות, הוא רק דין לכתחילה. (שאם-לא-כן, יסתור למה שכ’ בחו”מ סי’ רצא)

 

אמנם להלכה, פסק השולחן ערוך שם:

“אין משנין מעות פורים, לצדקה אחרת. וברמ”א: ודוקא הגבאים, אבל העני, יכול לעשות בו מה שירצה“.

וכתב במשנה ברורה שם (ס”ק ט):

“רצונו לומר, אף דהגובים גבו המעות לצורך סעודת פורים, מ”מ יש לעני רשות, להוציאן לשאר צרכיו:

 

מסקנת הדברים:

דכל הפוסקים, פסקו כרבנן. מלבד הטור וסיעתו, שהייתה להם גירסה אחרת בגמרא.

 

אמנם עי’ במשנה ברורה (סימן רמב ס”ק ד) שכתב:

“אם שלחו לו דבר מאכל שיאכלנו בשבת, לא יאכלנו בחול. כ”כ בספר חסידים. ועיין לקמן בסימן תרצ”ד ס”ב דדעת הש”ע שם, דהעני יכול לשנות במגבת פורים, למה שירצה, אף דגבוהו לצורך פורים. אכן גם שם, יש מחמירין בזה. עיין בטור שם:

 

ומדבריו נראה, דחשש להם לכתחילה.

 

ומ”מ לדעת רבנן, שהיא העיקר להלכה, ניתן לשנות המעות כרצונו. שהוא רק מראה מקום הוא לו.

 

ומזה למדו הרשב”א (בתשובות ח”ב סי’ שטו), והריטב”א (כתובות נד. ד”ה ההוא), דאם נותנים ליתומה כסף לנדוניא, יכולה לשנות כרצונה.

ופסקם השו”ע (בחו”מ סי’ רנג סט”ז).

 

אבל בדרכי משה (שם סק”ז) הביא, דיש חולקים, וכן דעת הגהות מימוני, שאין לשנות לדבר אחר. ואם לא השיא ביתו, צריך להחזיר המעות. ופסקם בהגהתו לשו”ע.

[וכ’ הש”ך (שם ס”ק כ”ד), דאפילו אם אמר על מנת שתשתמש לדבר פלוני, איכא מחלוקת זו – דלא כרש”ל דכ’, דבעל מנת כו”ע מודו, דאסור לשנות]

 

וא”כ לכאורה להלכה, יש מחלוקת בדבר!

אמנם בחת”ס סי’ קמז (והביאו בפת”ש שם סקי”ד) כ’, דאין כאן מח’ (ודלא כרמ”א).

והסביר החת”ס דבריהם:

ע”פ הגמרא (ב”ק קי), שהגוזל מהגר, ונשבע לשקר שלא גנב, צריך להחזיר הקרן, והקורבן אשם לבהמ”ק.

ואם מת הגר, ולא קרב הקורבן עדיין – אעפ”כ, א”צ להחזיר הקרן לגזלן.

והטעם, הסביר אביי: שבנתינת הכסף לכהנים, כיפר מחצה – ורוצה בכך.

ולכאורה אינו מובן! שהרי נתנו כדי להתכפר לגמרי?

והוכיח מכך, החת”ס!

שבכל מקום שמתקיים מטרת העל – סגי בהכי. ושאר רצונו, לתת למקום פלוני, הוא עדיפות בלבד, כמראה מקום בעלמא.

ולכך, כאשר נותן ליתומה עצמה, זכתה בזה, שכבר קיים בזה מצוות צדקה – והתקיימה מטרת העל, ויכולה לשנות לדבר אחר, כרצונה.

משא”כ הגהות מימוני איירי, שנתן לאבא, ועדיין לא קיים המצווה – ולא התקיימה מטרת העל. ולכן יחזיר.

 

העולה מהאמור:

שבשאלה שלפנינו, מותר למקבל, לשנות כרצונו. (שהוא רק עדיפות – אבל לא קפידא ממש)

ובמקום שנוכל לומר, שהנותנים הקפידו ממש, שלא ישנה לדבר אחר – עדיין, לא גרע ממעות פורים, דגם בזה פסק השו”ע, דיכול לשנות. אמנם יש חולקים, ונראה שחשש להם המשנ”ב.

 

בשולי הדברים, יש לציין!

דבשו”ת הרשב”א (חלק א סימן אלף נג), הביא את הירושלמי בכתובות, לגבי מדור אלמנה. שאמרו שם: אמרה האלמנה, תנו לי מדור, ואשכירו. אין שומעין לה!… וכ’ הרשב”א, דמי שיש לו בשל חברו, יכול הוא להשאיל ולהשכיר את חלקו, לאחרים. אבל מדור אלמנה, שאינה אלא מתנת ב”ד, כדי שלא תתבזה, ותנהוג אלמנותה בחוץ, לה לבדה התנו, ולא תשכירנו. ע”כ. – ומזה תלמד! שבכל הדומה לזה, אסור להעביר לדבר אחר.