לענין ברכות השחר:
כתב מרן השלחן ערוך בדיני ברכות השחר (סימן מ”ו סעיף ד’), שהנשים מברכות (במקום ברכת שלא עשני אשה), ברוך שעשני כרצונו. ומוכח מסתימות דבריו, שכל יתר ברכות השחר נשים מברכות אותן כאנשים. (וכן הוכיח המשנה ברורה סימן ע’ סק”ב). וכן מפורש בהדיא בתשובת הגאונים (שערי תשובה סימן שמ”ה). ע”ש.
ואין זה בכלל מצוות עשה שהזמן גרמא, לפי שבספר מעשה רב (אות ט’), שמי ששכח לברך ברכות השחר בבוקר, רשאי לברך כל הברכות במשך כל היום כולו וגם בלילה שלאחריו עד שילך לשכב, חוץ מברכות התורה שכבר נפטר בברכת אהבת עולם. ולכן היה נוהג הגר”א במוצאי יום הכפורים ומוצאי תשעה באב, כשהיה נועל מנעליו היה מברך ברכת שעשה לי כל צרכי, הואיל ולא בירך אותן באותו יום שחרית, לפי שאסורים בהם בנעילת הסנדל. ע”ש. וכן דעת המאמר מרדכי הנ”ל (בסימן מ”ו סוף סק”י), שאף לאחר חשכה רשאי לברך ברכות השחר. (ועיין להגאון יעב”ץ בספר מור וקציעה סימן ע”א). ואם כן לפי סברתם הרי ברכות השחר נוהגות ביום ובלילה, ואינן בכלל מצות עשה שהזמן גרמא.
והן אמת שהגאון רבי יוסף חיים בשו”ת רב פעלים חלק ב’ (חלק אורח חיים סימן ח’) הוכיח מדברי האר”י ז”ל שאין לברך ברכות השחר אלא עד סוף היום, ולא בלילה שלאחריו, ושלא כדברי הגר”א מוילנא והמאמר מרדכי הנ”ל. ולפי זה עדיין יש לומר שמכיון שאינן נוהגות אלא ביום, הרי הם כמצות עשה שהזמן גרמא, אולם זה אינו, שהרי מבואר במחזור ויטרי (סימן מ”ו עמוד כ”ה), ובתשובת הרא”ש (כלל ד’ סימן א’), שהמשכים לקום קודם עמוד השחר, יכול לברך כל ברכות השחר. נמצא שאין לברכות השחר הגבלת זמן, ונוהגות ביום ובלילה, ואם כן אין ברכות אלה בכלל מצות עשה שהזמן גרמא. והטור ומרן השלחן ערוך (סוף סימן מ”ז) הביאו להלכה דברי הרא”ש הנ”ל, שהמשכים לקום קודם עמוד השחר מברך כל סדר ברכות השחר, חוץ מברכת הנותן לשכוי בינה, שימתין לאומרה עד שיאיר היום.
גם בשער הכוונות (דף א’ ע”ג) כתב, שיכול לברך כל ברכות השחר לרבות הנותן לשכוי בינה אחר חצות לילה. וכן העיר המגן אברהם על זה, מדברי האר”י ז”ל, ושכן מבואר בזוהר פרשת ויקהל. וכן כתב הפרי חדש שם. וזו לשון מרן החיד”א במחזיק ברכה (סימן מ”ז סק”ו), בזוהר מפורש שאחר חצות היו מברכים ברכת הנותן לשכוי בינה.
אמנם המשנה ברורה (שם סק”ב) כתב, שלכאורה יש לדון בענין ברכות השחר לנשים שהדבר תלוי במחלוקת האחרונים אם יש הגבלת זמן לברכות השחר, כמו שהובא לעיל בביאור הלכה סוף סימן נ”ב, אך מסתימת לשון הטור והשלחן ערוך (או”ח סימן מ”ו סעיף ד’), ובפרט מדברי הלבוש שם, מוכח שהנשים מברכות ברכות השחר כאנשים. עכ”ד. ובביאור הלכה (סוף סימן נ”ב) הביא מחלוקת הדרך החיים עם האחרונים לענין סוף זמן ברכות השחר, וסיים, שאם שכח לברך ברכות השחר יכול לברך אותן עד חצות היום, ומי שמברך אותן גם לאחר מכן בדיעבד אין למחות בידו. ע”ש. אולם לפי המבואר בדברינו לעיל העיקר להלכה שהנשים חייבות בברכות השחר, מפני שברכות אלו נוהגות בין ביום ובין בלילה. וכן פסק מרן בספרו שו”ת יחוה דעת חלק ד (סימן ד’), ועי’ בשו”ת אור לציון ח”ב (סי’ ד’ תשובה א’) דהוי רשות ולא חובה, ועיי”ש מה שביאר בטעם הדבר.
ולענין חיובן בתפלה:
מרן בשלחן ערוך (סימן קו סעיף א’) כתב בסתם, דנשים ועבדים אף על פי שפטורים מקריאת שמע חייבים בתפלה. ובפשטות משמע דחייבות בכל התפלות מדלא חילק בזה בין האנשים לנשים. אך מאחר ומרן ז”ל כתב כטעם הרמב”ם, דנשים חייבות בתפלה משום שאינה מצות עשה שהזמן גרמא, ולא כתב טעמא דרחמי נינהו כמו שכתבו התוס’, משמע דכשם שלדעת הרמב”ם אין הנשים חייבות להתפלל אלא פעם אחת ביום, שתפלה אחת ביום חשיבא כמצוה שאין הזמן גרמא, כך היא גם דעת מרן השלחן ערוך. דלטעמא דרחמי נינהו צריכות להתפלל את כל התפלות. וכן ביאר להדיא הבית חדש (סימן קו) בדעת הרי”ף והשלחן ערוך, ושכן כתב הרמב”ן במלחמות בדעת הרי”ף. ע”ש. וכן כתב הפרי חדש (סימן פט). ע”ש. וכתב בפרי מגדים (סימן קו משבצות זהב וא”א סק”ב), דמרן המחבר לא גרס בגמ’ דרחמי נינהו, ולפי זה יצא קולא שהנשים די להם תפלה פעם אחת במעת לעת. דהשאר הוי מ”ע שהז”ג מדרבנן. ע”כ. וכן הוא בשלחן ערוך הגאון רבי זלמן (שם סעיף ב’). ע”ש. וכמבואר כל זה בשו”ת יביע אומר חלק ו’ (סימן יז). ושם הביא דברי הפוסקים בזה ראשונים ואחרונים. ע”ש. וכן כתב הגאון רבי יהודה נג’אר בספר לימודי ה’ (לימוד קמד דף עד ע”ג). ע”ש. וכן כתב הגאון רבי יחיאל מיכל אפשטיין בספר ערוך השלחן (סימן קו סעיף ה’ והלאה).
והנה בספר עולת תמיד (סימן קו סק”ג) כתב, שאין להקשות על הרי”ף שלא כתב הטעם דרחמי נינהו, שיש לומר דסבירא ליה שהגמרא תפסה טעם זה ליישב המשנה אליבא דכולי עלמא, גם למאן דסבירא ליה דתפלה אינה אלא מדרבנן, דלדידיה לא שייך הטעם דמצות עשה שלא הזמן גרמא היא, שהרי מדרבנן יש גם כן זמן קבוע לתפלה. אבל הרי”ף סבירא ליה דתפלה מצות עשה מן התורה, ואין מן התורה לתפלה זמן קבוע וכו’, והב”ח (סימן קו) כתב שלפני הרי”ף לא היתה הגירסא “מאי טעמא דרחמי נינהו”, ומה שכתבתי הוא עיקר. ע”כ. וליתא, דאטו מחלוקת אמוראים היא אם מצות תפלה מן התורה או מדרבנן, כדי שהגמרא תבוא לתרץ המשנה כדברי האומר שתפלה מדרבנן, אין זו אלא מחלוקת הראשונים הנ”ל, ותלויה מחלוקתם בנוסחת הגמרא דברכות הרי”ף, וכדמוכח גם כן בדברי תלמידי רבינו יונה. ואמנם מדברי תלמידי רבינו יונה נראה שאין הכרח שהרי”ף סובר שמצות תפלה מן התורה, מכל מקום הנכון כדברי המאירי לתלות הנוסחאות בדין התפלה מן התורה או מדרבנן, ומסתמא הרי”ף סבירא ליה כדעת הרמב”ם, וכמו שפירש גם כן הרמב”ן במלחמות בדעת הרי”ף ז”ל. ואף על פי שהגאון רבי יהודה עייאש בספר לחם יהודה חלק א’ (דף יד ע”ב) כתב שיש לומר בדעת הרי”ף דתפלה מדרבנן, לא זכר שר דברי הרמב”ן במלחמות שכתב להיפך. וכן מה שכתב הגאון מהר”ש שלם בספר שונה הלכות (דף ח’ ע”ד) שהרמב”ם גורס הטעם “דרחמי נינהו”, וחייבות בשלש תפלות, זה אינו, שאם כן היה צריך הרמב”ם להזכיר טעם זה לחייב הנשים בשלש תפלות. [וכמו שהקשה כן בשו”ת יביע אומר חלק ו’ (סימן יז אות ב’), על השאגת אריה שכתב כיוצא בזה], אלא ודאי שלא היה גורס טעם זה כלל, וכמו שכתב כן הגאון רבי ישעיה ברלין בשו”ת זכרון יוסף (חלק אורח חיים סימן ט’), והובא בשו”ת יביע אומר שם. המורם מכל האמור שלדעת הרי”ף והרמב”ם וסיעתם, וכן דעת מרן השלחן ערוך, אין חיוב לנשים להתפלל אלא תפלה אחת. וכן כתב להדיא הפרי מגדים הנ”ל, לדעת הרמב”ם. וכן כתב בספר יוקח נא, ובספר מגיד תעלומה הנ”ל, שלפי דעת הרי”ף והרמב”ם שאינם גורסים הטעם דרחמי נינהו, אין הנשים חייבות אלא רק בתפלה אחת. ודלא כמו שכתב הגאון רבי בן ציון ליכטמן בספר בני ציון (סימן קו) לחייב את הנשים בשלש תפלות. ע”ש. וראה עוד בשו”ת יחוה דעת חלק ג’ (סימן ז’).
ואמנם הנשים האשכנזיות נוהגות להתפלל לפחות פעמיים ביום, [דערבית כיון שיסודה רשות לא קבלוה כחובה]. וכדעת הב”ח והמג”א, דמאחר שהנשים חייבות בתפלה, ממילא חייבות להתפלל שחרית ומנחה, הואיל ותפלה היא בקשת רחמים. וכן דעת השאגת אריה, והמשנה ברורה, ועוד.
