מקורות ונימוקים:
הכשרת כלי חמץ לפסח
פסק השולחן ערוך או”ח סימן תנ”א סעיף ה’ בזה”ל:
כלים שנשתמש בהם בחמין, כפי תשמישן הכשרן. אם תשמישן בכלי ראשון, כגון כף שמגיסין בו בקדירה, צריך להכשירן בכלי ראשון; ואם תשמישן בכלי שני, הכשרן בכלי שני. וכלי שמשתמשין בו בעירוי שמערה מכלי ראשון, לא סגי ליה בהכשר דכלי שני אלא צריך לערות עליו מכלי ראשון.
לפי כלל זה כל כלי שתשמישו בצונן, גם הכשרו בצונן, וכן הוא בהדיא בדברי הגמרא בפסחים דף ל’:, אמר רבא בר אבא אמר רב חייא בר אשי אמר שמואל כל הכלים שנשתמשו בהן חמץ בצונן משתמש בהן מצה חוץ מן בית שאור הואיל שחימוצו קשה, ע”כ.
כן פסק השולחן ערוך או”ח סימן תנ”א סעיף כ”ב בזה”ל:
כל הכלים, אפילו של חרס, שנשתמש בהם חמץ בצונן, מותר להשתמש בהם מצה אפילו בחמין, חוץ מבית שאור ובית חרוסת שאף ע”פ שלא נשתמש בהם חמץ אלא בצונן, אסור להשתמש בהם מצה בחמין, אבל בצונן להניח בהם מצה אפויה, מותר; אבל אסור ללוש בהם. וכל זה בלא הגעלה, אבל על ידי הגעלה, אפילו בית שאור וחרוסת מותרים אם אינם של חרס.
דין כלי שהשתמשו בו בצונן לדבר חריף
למרות האמור שכלי שהשתמשו בו צונן שוטפו ודיו, שונה הוא דין כלי שהשתמשו בו בחמץ חריף, הואיל ודבר חריף לרוב חורפו נבלע החמץ בתוך הכלי למרות שהוא צונן, כפי המבואר בדברי השו”ע יו”ד סימן צ”ו.
כן פסק גם בשו”ע או”ח סימן תנ”א סעיף ט”ז לעניין הכשרת המדוכה לפסח בזה”ל:
מדוכה מותרת בהגעלה ואם היא גדולה שאינו יכול להכניסה ביורה, משים בה מים רותחים ומכניס בתוכה אבן רותחת ועולה הרתיחה בכל שפתה, דכל כהאי גוונא הוי הגעלה דכלי ראשון.
טעם הדבר שהצריך השולחן ערוך הגעלה למדוכה למרות שמשתמשים בה בצונן, הוא כפי שביאר המשנה ברורה שם ס”ק פ”ט דהיינו מפני שהיו נוהגים לדוך בה שומים ודברים חריפים עם פירורי לחם.
אמנם בנידון שלפנינו, כיון שמעולם לא השתמשו בקוצץ הירקות לחמץ יחד עם חריף, לכאורה אין לחוש גם מצד דבר חריף עם חמץ, ויש להתיר להשתמש בו בפסח ללא הגעלה.
אולם עלינו לדון שמא יש לחוש להכשר קוצץ הירקות, משום שקצצו בו בצל שחתכו אותו בסכין של חמץ. נמצא שהבצל בולע את טעם החמץ מן הסכין ולאחר מכן מפליטו לתוך סכיני קוצץ הירקות, ונמצא טעם חמץ בלוע בקוצץ הירקות.
בלע מדבר חריף האם מפליט שוב לדבר חריף
בנידון שאלה זו נחלקו הפוסקים האם סכין שבלע מדבר חריף שדינו כטעם ראשון, האם מפליט הוא שוב פעם בדבר חריף כטעם ראשון או לא.
דעת המגן אברהם או”ח סימן תנ”א ס”ק ל’, הביאו המשנה ברורה שם ס”ק צ’ כי דבר חריף שנחתך בסכין חמץ, ולאחר מכן נידוך במדוכה, מבליע בתוכה את טעם החמץ. אולם דעת אבן העוזר יו”ד סימן צ”ה, כי למרות שדבר חריף שנחתך בסכין דינו כטעם ראשון בסכין, אולם איננו מפליט שוב פעם כטעם ראשון אם יחתך בסכין, וכן פסק בשו”ת מהרש”ג ח”ג סי’ ל”ט וכן פסק החוו”ד יו”ד סימן צ”ו ס”ק ו’, וכן נקטו הגאון רעק”א החכמת שלמה ועוד.
לפיכך בנידון השאלה שלפנינו, גם אם אכן חתך את הבצל בסכין חמץ ולאחר מכן נחתך הבצל בסכיני הקוצץ ירקות, לדעת אבן העוזר ורוב הפוסקים, טעם החמץ איננו חודר שוב פעם כטעם ראשון לקוצץ הירקות כאמור.
הכשרת הכלים הינו לפי רוב תשמישו
אכן מלבד האמור, כיון שרוב תשמישו של קוצץ הירקות אינו בדבר חריף אלא בירקות ופירות שאינם חריפים, הרי שאין הכלי צריך הכשר, כי לעניין הכשרת הכלים אזלינן בתר רוב תשמישו.
כפי שפסק השו”ע או”ח סימן תנ”א סעיף ו’ בזה”ל:
כל כלי הולכין בו אחר רוב תשמישו, הלכך קערות אף על פי שלפעמים משתמשין בהם בכלי ראשון על האש, כיון שרוב תשמישן הוא בעירוי שמערה עליהן מכלי ראשון, כך הוא הכשרן.
וכן פסק בשו”ת אור לציון חלק ג’ בהערות לפרק י’ לעניין בלנדר שקוצצים בו ירקות ופירות בזה”ל:
בלנדר, שטוחנים בו פירות וירקות לתינוקות וכדו’, בדרך כלל תשמישו בצונן ובלא דברים חריפים, וא”כ היה די לנקותו היטב, ואף שפעמים שמשתמש שם בדבר רותח או בדבר חריף, הרי כל כלי הולכים בו אחר רוב תשמישו, כמבואר בשו”ע בסעיף ו’. ורק אלו שרוב תשמישם בדבר חריף או רותח צריכים הגעלה לסכינים. ואולם טוב בכל אופן להגעיל את הסכינים כיון שבקל יכול להגעילם. והרי מבואר בשו”ע בסעיף ג’ שסכינים מגעילן בכלי ראשון ומותרים, ע”ש. ולפני שמגעיל ינקה את הסכין היטב בצמר פלדה וכדומה.
