מקורות
הנה מפורסמים דברי רבי יהודה החסיד בספר חסידים (סי’ תמ”ה) שכתב, מעשה בנכרי אחד שהיה יושב ועצב, א”ל חבירו למה פניך זועפים, א”ל ראיתי בחלום שהיתי רוכב על סוס אדום והסוס אצל בהמה טמאה, א”ל חבירו זהו שימות מהרה וירכיבוהו במיטה, אמר הפותר אם יתן לו לשתות ויקנה חלומו ממנו, א”ל ע”מ כן אתן לך שיהא חלומי מכור לך, וקיבל עליו ונתן לו לשתות ומת פותר החלום ביום השני. עוד כתב שם, אחד היה חולה עד מות, והיה אחד מתלוצץ א”ל תקנה לי החולי שלך, תן לי כך וכך, א”ל אתן לך, מיד עמד החולה וזה חלה ומת. וכתב שם מרן החיד”א, גם אני שמעתי מאדם גדול שראה בעיניו גוי שמכר החולה והמוכר נתרפא והקונה תיכף נלכד בחולי רח”ל. ולכאו’ משמע מזה שניתן למכור ולקנות ייסורים וחולאים, וצ”ע שהרי בכל מכירה, הקונה משלם, והמוכר מקבל את הכסף, וכאן המוכר משלם והקונה מקבל, וכיו”ב ראיתי בשו”ת מהרש”ם (ח”ג סי’ קנ”א), בנוגע למכירת מצוות ועוונות, שכיון שבמעשה הקניין המוכר משלם לקונה, ובכל קניין צריך הקונה שיתן למקנה, אין הקניין חל. ובמדרש מגילת אסתר עה”פ “ויסר המלך את טבעתו מעל ידו”, מנהגו של עולם דרכו של קונה ליתן ערבון, אבל כאן המוכר נתן ערבון. והוסיף עוד שכן כתבו התוס’ במס’ ב”ב (נא. ד”ה אע”פ), שהיכן שהקונה נותן שטר אין זה מועיל, שהמוכר צריך ליתן את השטר. וכן מוכח במסכת קידושין (ז.), ובשו”ע (חו”מ ק”צ), שרק באדם חשוב שקונה, שייך להחיל קניין ע”י שהוא יקבל את דמי המקח, דאז נחשב שהוא נותן, באותה הנאה שקיבל את הממון מידי הנותן, ולעולם הקונה צריך לשלם, וכאן הקונה ייסורי חבירו הוא המקבל, ולא הנותן.
ונראה ליישב דברי הס”ח, שקניית ייסורי חבירו וחלום רע, אין זה תופס מדין מקח וממכר, כמו בכל קנייני חו”מ, אלא שע”י קבלת הממון וכדו’, המקבל נאות להיות כפרה על המוכר, כמו שעושים פדיון נפש בממון, וכפרות בתרנגולים. וכל הש”ס מלא בדבר הזה, שמצינו להרבה חכמים שהיו מקבלים על עצמם ייסורים, כדי לכפר עוונות הדור, כגון מ”ש בב”מ (פה.) על רבי אלעזר ברבי שמעון שנתייסר הרבה, וכל השנים שהתייסר לא מת אדם קודם זמנו, וכל השנים שהתייסר רבינו הקדוש, היה שפע גדול, ולא נצרך העולם לגשם. ובנדרים (נ:) איתא, שלכן ביום שהיה רבינו הקדוש מחייך, היה בא פורענות לעולם, כי היה מעמיד את כל הדור בייסוריו. וכ”כ המהרש”א אודות מ”ש רשב”י במסכת סוכה (מה:), שיכול היה לפטור עוונות ישראל, שהיה סובל עונותיהם של ישראל בייסורים וצער שהיה לו ולבנו כל אותם י”ג שנים במערה, שהצטערו בצער מחילות, והיו מסתפקים רק במים וחרובים, שקשים לאדם כחרבות (ברכות נז.).
וכן יש להוכיח שיכול אדם לקבל ע”ע חלק מייסורי חבירו להקל מעליו, ממ”ש בנדרים (לט:), שהמבקר את החולה נוטל אחד משישים בצערו. וכן איתא בב”מ (ל:). ועיין בהגהות מוהר”א אזולאי על הלבוש (יו”ד סי’ של”ה) שכתב, שיוסף היה בן גילו של יעקב ונטל ממנו אחד מששים, שכל מה שאירע ליעקב אירע ליוסף, וזה דלא כמי שפירש שבן גילו היינו בשנים, שהרי יוסף בנו דיעקב. וכ”כ במעבר יבוק (שפתי צדק ספ”א). שו”ר בס’ מצות ביקור חולים (סי’ ט’ עמ’ קס”ב) שהביא שנחלקו בזה האחרונים אם המבקר נוטל ממש על עצמו מחוליו של החולה, וכ”כ החפץ חיים (אהבת חסד פ”ג), אך הוסיף שזכות המצוה תגן עליו שאותו מעט שנוטל על עצמו לא תזיקהו. וכ”כ בספר שלחן גבוה (יו”ד סי’ של”ה), שאותו חלק שנסתלק מהחולה נוטל המבקר וירגיש אח”כ כובד ראש או שאר מיחוש. ודלא כרבינו יוסף חיים זצוקל”ה בספרו בן יהוידע (נדרים לט:), והמהר”ל בחידושי אגדות (שם) שפירשו, שאין הכוונה שידבק ממש על המבקר איזה חולי. וכן משמע בקידושין (לא:), היה אומר דבר שמועה מפי אביו תוך י”ב חודש לפטירתו, יאמר כך אמר אבא מרי הריני כפרת משכבו, ופירש רש”י עלי יבא כל רע הראוי על נפשו, וכן פי’ רבינו חננאל, והיינו שמקבל ע”ע ייסורים שעתיד אביו להתייסר בגיהינום. וכן ביאר בשו”ת שבט הלוי (ח”י סי’ קנ”ח), שהבן מקבל עליו ייסורים בעד אביו, והביא מספר ישעיה (נ”ג ה’) “והוא מחולל מפשעינו מדוכא מעונותינו”, ועוד שם (פסוק ד’) “אכן חליינו הוא נשא”, ואמרו רבותינו ז”ל (סנהדרין צח.) שמטעם זה משיח מדוכא בייסורים שמקבל עליו עונות ישראל, ואיתא עוד (סנהדרין צג.) דטעין ליה הקב”ה ייסורים כרחיים. וע”ע מה שכתבתי בזה בחיבורי יינא דיוסף (הערה ז”ך ענף י”א). צא ולמד ממ”ש הרמח”ל בדעת תבונות (ח”א סי’ קס”ו), שיש ייסורי צדיקים שסובלים למרות שלא מגיע להם ייסורים אלו, כי בזכות זה יזכו רשעים לעוה”ב, אע”פ שלא מגיעים. וזו מידת הדין והיושר, כשם שהצדיקים סבלו שלא כדין, כך הרשעים יזכו שלא כדין. וצדיקים אלו יזכו בזכות כך למעלה נפלאה, וכל בעל שכל היה משתוקק להיות מצדיקים אלו.
