עשיית מצוה במקום מטונף

הרב אליהו ברכה

 

א. איסור הרהור בדברי תורה במקום מטונף

א. בגמרא ברכות (כד:) תלמיד חכם אסור לו לעמוד במקום הטינופת, לפי שאי אפשר לו לעמוד בלי הרהור תורה. ועוד שם, בכל מקום מותר להרהר בדברי תורה, חוץ מבית המרחץ ומבית הכסא. ואיתא התם דתניא, היה מהלך במבואות המטונפות לא יקרא קריאת שמע, ולא עוד אלא שאם היה קורא ובא פוסק. עיי”ש דאם לא פסק, קרינן עליו “וגם אני נתתי להם חוקים לא טובים ומשפטים לא יחיו בהם”, וכן “הוי מושכי העון בחבלי השוא”, וכן “כי דבר השם בזָה”. ואמנם איכא התם אמורא דפליג על זה (ואיכא תניא כוותיה) וס”ל דאף מהני להניח ידו על פיו ולקרוא ק”ש. [והגמרא חילקה בין עומד למהלך, ועיין בספר למטה יהודה (קמפנר, בחלק השו”ת סימן ה) ובשפתי כהן (ברכות שם אות י) ואכמ”ל]. אכן מהאמוראים שהביאו פסוקים אהא דאם לא פסק, משמע דהלכה כהאוסרים. וכן פסקו הרמב”ם (הלכות קריאת שמע פ”ג הי”ד) והטור (או”ח סימן פה) ומרן השו”ע (שם), וכן פסק הרמ”א (יו”ד סו”ס רמו), עיי”ש. וע”ע בבית יוסף (או”ח סימן פ”ח ד”ה ואהא) ודו”ק.

ועיין בספר חסידים (סימן תתקמט, ובמהדו’ אחרת סימן תתקנד) שכתב, תלמיד חכם שאינו יכול להתאפק מדברי תורה כשהוא בבית הכסא אם יש לו בנים קטנים יביאם שם עמו ויהא עסוק עמהם ולא יהרהר בד”ת ולא הרהורים רעים, ואם ירא פן ירגילם אצלו ויבטלוהו כשיעסוק בתורה, או מי שאין לו בנים, אם צריך לשים חשבון במעות האיך נשא ונתן לחשוב, או שום דבר שבבית, אל יחשוב אותם אלא בביה”כ כדי שלא יהרהר אחר ד”ת, הרי כשהוא במקום טהור יעסוק בתורה נמצא שהוא מרויח שעה לתורה וניצל מעבירה. (וע”ע שם סימן קנז). והביאו המג”א (סימן פה ס”ק א) בקצרה. ובבאר היטב (שם ס”ק א) הביא בשם השל”ה (שער האותיות ערך קדושה ד”ה וכשם שהקרבן, בהגה”ה) שבשבת יחשוב בבנינים וציורים נאים וכהאי גוונא דברים המותרים בשבת. וע”ע במגיד מישרים (פרשת כי תשא, ריש הקטע האחרון) למרן הבית יוסף זיע”א, ובלקט הקציר (כלפון, אות יב). וכן הוא בהנהגות החסיד רבי שמואל וואלציס (אות ד), הביאם הרה”ק רבי פנחס מקוריץ זצ”ל בספרו חכם הרזים (קונטרס י עמ’ סח).

[וע”ע בספר חסידים (סימן כח) שכתב, אם האדם במרחץ או במקום הטִנופת, ואהבת אשה נכנסת בלבו, או עוברת לפניו, יהרהר בדברי תורה כי דברי תורה יפים לטהר הלב מיצה”ר, ואע”פ שבכל מקום מותר להרהר חוץ מבית המרחץ ובית הכסא להפריש אדם מן העבירה מותר. והובא להלכה במג”א (סימן פה ס”ק ד). ומרן החיד”א בפירושו “ברית עולם” על הס”ח, כתב עליו שזה חדוש גדול, ומכאן נראה כמה תוקף חומר איסור ההרהור בעריות עד שלבטלו מתירין איסור חמור להרהר ד”ת במקום הטִנופת. והוסיף דעל פי זה מבואר הא דאמר רבי זירא (מגילה כח. ועיין תענית כ:) “ולא הרהרתי במבואות המטונפות”, והקשו עלה מאי רבותיה, והלא איסור חמור להרהר ד”ת במבואות המטונפות. ולהאמור בס”ח יש לומר דהיינו רבותיה דמעולם לא בא לידי הרהור איסור דאז היה מותר להרהר בדברי תורה].

ב. ויש לדון אלו מחשבות קודש נאסרו לחשוב בבית הכסא ובמבואות המטונפים, וכבר עמד בזה הגרש”ק זצ”ל בהגהות חכמת שלמה (על השו”ע או”ח סימן פה סעיף ב), שכתב להסתפק אם מותר להרהר בו יתברך, דלכאורה יש ללמוד זאת בקל וחומר ממה שאסור להרהר במציאותו ויכולתו, וכתב לדחות דהיא הנותנת דלחשוב בו יתברך מחמת רום המחשבה אין בזה בעיה, וכמו שכתבו המקובלים דתפילין דרבינו תם מותר לשוח בהם שיחת חולין משום דקדושים ביותר ואין דבר טמא נתפס בהם, עיי”ש שהביא ראיה מהגמרא יומא (ז:) דדנו גבי ציץ דכתיב ביה “והיה על מצחו תמיד” והרי פעמים נכנס לבית הכסא וכו’, ומדוע לא הקשתה הגמרא מקרא (תהילים פרק טז פסוק ח) “שויתי ה’ לנגדי תמיד”, אע”כ דאכן שרי לחשוב בזה אף בבית הכסא.

ובמנחת אשר (דברים סימן מג אות ב) כתב דדברי הגרש”ק הם כדרכו על דרך הפלפול, ועיי”ש (בסוף דבריו) שסייע לסברתו (דבדבר קדוש ביותר אין הטומאה נתפסת) מדברי הרמ”ק בפרדס רימונים (שער יט אות א). אולם יעוין בשו”ת ציץ אליעזר (חלק יג סימן א ענף ג) מה שהאריך לדחות ראיות הגרש”ק, וע”ע בסוכת חיים (לונדינסקי, יומא שם) מש”כ לבאר בדעת הגרש”ק ע”פ המלבי”ם (ארצות החיים סימן א המאיר לארץ ס”ק ח). ועיין למו”ח הגאון שליט”א בשפתי כהן (ברכות שם אות יא ד”ה ולכאורה) שכתב להביא ראיה לאסור, מהא דמנחות (מג:) שבשעה שנכנס דוד לבית המרחץ וראה עצמו עומד ערום, אמר “אוי לי שאעמוד ערום בלא מצוה” וכיון שנזכר במילה שבבשרו נתיישבה דעתו, ולכאורה בלא”ה היה יכול לקיים מצות “שויתי ה’ לנגדי תמיד”. ודחה שהקפידא של דוד המע”ה היה על מצוה שיהיה מסובב בה, עיי”ש. ובאמת כבר קדם בראיה זו בשו”ת לבושי מרדכי (יו”ד מהדו”ת סימן קעא) בשם ספר אמרי דוד (מצוה כה כתר תורה ס”ק א), וכתב לדחותה דהתם קאי על מצוות מעשיות (וק”ק, דמילה אחר שהוא כבר מהול זה מצוה בשוא”ת). ובמנחת אשר (שם) תירץ כהשפת”כ ביתר הרחבה, דכל מאמר הגמרא שם מתייחס למה שאמרו “חביבין ישראל שסיבבן הקב”ה במצוות”, ולכן נתקררה דעתו רק במצות המילה, אבל פשיטא שיכול האדם לקיים מצוות רבות בבית המרחץ, דאטו אינו יכול לעשות שם גמ”ח בגופו או בממונו. וכבר קדמו בגליוני הש”ס (עמ”ס אבות ד”ה רמב”ם, דף נא טור ג), עיי”ש.

ובשפתי כהן (שם ד”ה והסתפקתי) כתב בהקדם הגמרא בשבת (קנ.) בדין אמירה לנכרי שבות, דדרש רבי יוחנן “ממצוא חפצך ודבר דבר” דיבור – אסור, הרהור – מותר. והקשו ע”ז בגמרא, וכי הרהור לאו כדיבור דמי, והאמר רבי יוחנן “בכל מקום מותר להרהר – חוץ מבית המרחץ ומבית הכסא”, ותירצו דשאני התם, דבעינן “והיה מחניך קדוש” וליכא, עיי”ש. ויש לחקור במה דנאסר הרהור ד”ת במקום מטונף, האם היינו משום שמצות ת”ת יוצאים גם בהרהור ולכן אסור, או אינו אלא משום דגבי איסור קדושה במקום מטונף נתחדש בקרא דהרהור כדיבור. דאם נאמר שזה מצד דין מצות ת”ת, א”כ שרי להרהר בגדולתו של הקב”ה שאין זה הרהור של ת”ת, אולם אי נימא דבאיסור זה נתחדש דהרהור כדיבור, א”כ גם לגבי הרהור בגדולת הקב”ה הוי כדיבור ואסור. ושוב כתב לדחות, שגם בהרהור בגדולת הקב”ה מקיים מצוַת “שויתי ה’ לנגדי תמיד” וא”כ אף להצד הראשון שהאיסור מצד המצוה ה”נ דאסור. ועייה”ט בלבושי מרדכי (ריש הסימן הנ”ל) שכבר קדם בדחיה זו, ודו”ק. והנה גוף הדבר לומר שאסור לעשות מצוה במקום מטונף, יתברר להלן, וכל הנ”ל הוא על הצד דאסור, משא”כ אי נימא דשרי.

ג. והנה בלבושי מרדכי (שם) שהסיק לאסור בזה, נקט בלשונו דאסור לחשוב ממש ברעיון והרהור, ועיי”ש שכתב דתהיה אמונת אומן, לא שיחשוב ויהרהר כן, אלא שתהא תקועה בלבו ובמחשבתו כל כך שלא תסור ממנו לרבות מחשבות בלב איש, וסיים שאין ההרהורים שוים. וכוותיה פסק בציץ אליעזר (שם אות ו). ובמנחת אשר (שם) פשיטא לי דאין בזה איסור אלא א”כ הוא סובר סברא ומחדש דבר בסוגיות אלה בדרכי העיון והחידוש, אבל עצם מחשבת האמונה והאהבה אין בו איסור כלל דבענינים אלה אין ה”מחשבה” עיקר הענין אלא ה”הרגש”, דמצווים אנו להאמין לאהוב ולירוא, ואף כשהוא מחשב בענינים אלה אין זה בכלל מהרהר בדברי תורה. הרי שחילקו בזה בדרגת המחשבה, אך המנחת אשר מתיר יותר מהלבושי מרדכי, ודו”ק.

ובנחל אשכול (על ספר האשכול הל’ תפילה וק”ש סימן יב אות כח) כתב ששמע בשם גדול אחד שאמר דבגדולתו של הקב”ה מותר להרהר בבית הכסא, וזהו כוונת המשורר (בשיר היחוד ליום ג) כל טנופת לא תטנפך. ועיין בספר סוכת חיים (לונדינסקי, עמ”ס יומא, בהערה שבדף עט) שכתב ששאל להגר”מ שטרנבוך שליט”א אם מותר לחשוב שש מצות תמידיות בבית הכסא, והשיב דמותר, והביא ראיה מהספר חסידים (סימן קנז) שכתב בתו”ד, שלא יהא אדם במקום הטנופת ויחשב דברי תורה או יתפלל או ידבר לחבירו שום דיבור מן הקב”ה, ומשמע דלגבי דיבור מן הקב”ה לא אסר מחשבה אלא רק דיבור. אכן דקדוק זה כבר כתבוֹ הג”ר ראובן מרגליות זצ”ל בפירוש מקור חסד (על הס”ח שם אות ז’), ובשו”ת ציץ אליעזר (הנ”ל) כתב לדחות דיוק זה, שכוונת הס”ח (בכתבו, מלדבר עם חבירו מן הקב”ה) היא על כגון שיספר לו מנפלאותיו ומנסיו שעשה עמו וכדומה, ולכן נקט בזה בלשון דיבור, דהיינו שידבר ויספר לחבירו מזה, עיי”ש.

וראיתי מציינים (הליכות שלמה תפילה פ”כ הערה 75) לדברי הגר”ח מוולאוזין בנפש החיים (שער ד פרק כז בהגה) שכתב, אפילו האדם ששורש נשמתו היא מעולם עליון וגבוה מאד מהעולמות העליונים ויקח לו בשִכלו מחשבה נכונה להתדבק לטהרת איזה מדה נכונה, הוא רשאי לילך בזאת המחשבה גם במקומות המטונפים, ואילו ההרהור ד”ת בדיני נגעים ואהלות או שארי דינים ואיזה ד”ת שיהיה, אסור במקומות המטונפים, עכ”ל. [ונתבאר בדבריו ב’ הקצוות, דענין תיקון המידות וטהרת הלב שרי לחשוב, ודינים וכדומה אסור, ולא נתבאר מהו במחשבת גדולת הבורא וכו’, ומסוף דבריו יש לדקדק שאסר, ואינו מוכרח, וצ”ע]. עוד ראתה עיני לגאון להורות נתן (ח”א ס”א) שהרחיב בבקיאותו בכל ענין זה, והרבה ממה שהבאנו כאן כבר נכתב שם, וצריך לעיין עוד בכל דברי קודשו, ולא ע”ט האסף.

ולא אמנע עצמי להוסיף כאן מה שמצאתי (אחר כותבי כל מערכה זו) להגה”ק י”ש טייכטל הי”ד בשו”ת משנה שכיר (או”ח סימן כח) שבאמת כבר קדם בזה המגיד מישרים (מהדו”ק פרשת בשלח ד”ה אור) שכתב “ותמיד תייחד כל מחשבותיך ליראתו ותורתו, ואפילו בעת עומדך במקום מטונף תהרהר בשפלותך ודלותך ואשר הטבתי לך”, ואם מחשב בטובות שנתן לו הקב”ה, על כרחך הוא מהרהר במציאותו יתברך, וכמבואר בספר אור החיים הקדוש (דברים ח יח) עיי”ש. ולכאורה אכתי יש מקום לחלק, שמותר לחשוב על הטובות שעושה עמו הקב”ה, וכמו שיכול לחשוב על טובות שעשה עמו חבירו ועושים עמו הוריו ומוריו וקרוביו, משא”כ במציאות המיוחדת אליו יתברך, בהא דהוא שוכן בעליונים וסובב כל עלמין וכו’ בזה לית מחשבה שריא במבואות המטונפים, ועיין.

[ועיין בשערי תשובה (סימן פה ס”ק א) שהביא מש”כ בשאלת יעב”ץ (סימן י) שאסור לעיין בבית הכסא במשקלי השמות והפעלים של לשון הקודש, שאין דרך להגיע לידיעה רק ע”פ הכתובים ויבא להרהר במקורם. ושם הביא מהברכי יוסף (שם אות ה’) שכתב שנראה ללמוד במכל שכן מדברי היעב”ץ שאסור לסדר שם בהרהור כתב מליצה בלשון תלמוד, דודאי יבא להרהר קצת בסוגיות התלמוד אשר מתוכן הוה מסדר מעשה הכתב. (וראויים הדברים למי שאמרן הוא ניהו מרן החיד”א אשר בדיבורו חורז בלשון צחצחות ובמילי דצחות מהתנ”ך). והנה מאידך נראה מדברי היעב”ץ, דללמוד דקדוק באופן שאינו מגיע למקורות הדברים בכתבי הקודש, אין בזה איסור, ויש לדון בזה בענין אם דקדוק הוי ד”ת ואכמ”ל].

וכעת הודיעוני והראוני שהרחיב בפרשתא דא ידידי המאור הגדול רבי אסי הלוי אבן יולי שליט”א בספרו שו”ע המידות (חלק יחוד השם, סימן ב סעיף ד) ואסף איש טהור ובירר דעת הפוסקים במקורותיהם כדרכו בקודש, וזו הלכה העלה דאמנם מצד קיום המצוה, מותר לחשוב ביחוד השם ולקיים מצות אמונה במציאות השם יתברך, במקום מטונף, ברם יש לאסור זאת משום שעצם החשיבה שהשם הוא האלוקים ושהוא הכח היחידי השולט בעולם, וכדומה, זה גופא הרהור בדברי תורה האסור במקום מטונף [ודן להתיר זאת ע”י שקודם כניסתו לבית הכסא יכוון שחושב מחשבות אלו רק לקיים מצות היחוד, ובכוונה נגדית שלא לשם מצות ת”ת]. ואמנם כשדיברתי איתו הסכים עימי שאין זה ברור אילו מחשבות נכנסות בכלל ת”ת ואילו מחשבות אינם בכלל זה, ועדיין צריך תלמוד, ועוד חזון למועד.

 

ב. סברא להתיר אמירת דברים שבקדושה במקום מטונף, ודחייתה

ד. ואתינא לדון בענין קיום מצוה במקום מטונף, ותחילה יש להקדים מה שכתב הגאון מקאליש בספרו יד אליהו (סימן יד) לענין איש אחד שנאסר בבית אסורים במקום המטונף, שמותר לו לקרות ק”ש, משום דאתי עשה דק”ש דהוי עשה דרבים ודחי עשה דיחיד ד”והיה מחניך קדוש”, וכדאיתא בגמרא (מו”ק יד:) לענין אבילות ברגל דאינו נוהג משום דאתי עשה דרבים ודחי עשה דיחיד. ועוד כתב, דאפשר דבכה”ג ליכא כלל להעשה דמחניך קדוש, דהא לא אסרה התורה שלא לקרות ק”ש במקום המטונף אלא עיקר המצוה להיות “מחניך” היינו מקום שקורין דברי קדושה וק”ש “קדוש” וטהור, וא”כ עיקר המצוה אינה אלא אם אפשר לקיימה אבל במקום דלא אפשר לקיימה ליכא חיובא כלל (ודמיא להא דאיתא בשו”ע או”ח סימן יג לענין מצות ציצית), עיי”ש. ולדבריו לכאורה א”כ כשדנים גבי קיום מצוה במקום מטונף, כל היכא דאי אפשר פשיטא דשרי לקיימה, דאפילו דיבור של ק”ש הותר.

אכן יעוין בספר עמק ברכה (פומרנצ’יק, מחנך קדוש אות א, עמ’ יט) שכתב שנראה דשתי הסברות (של היד אליהו) מופרכות הן לגמרי, דלפי דבריו יקשה למה אסור להרהר ולקרות בד”ת במקום המטונף אפילו במהלך, הא מצות לימוד התורה היא מצוה חיובית על כל רגע ורגע (כמש”כ הגר”א בשנו”א במס’ פאה בשם הירושלמי) ולא שייך בה תשלומין, וא”כ נמצא שבאותו הזמן שמהלך במקום המטונף אי אפשר כלל לקיים המצוה דמחניך קדוש לענין לימוד התורה, וגם למה לא נימא דאתי עשה דרבים ודחי עשה דיחיד, וע”כ מוכח מזה דמחניך קדוש היינו איסור שהתורה אסרה לומר דברי קדושה במקום המטונף ולא שייך בזה עשה דרבים דוחה עשה דיחיד, דזהו מה שאסרה התורה.

גם בשו”ת ציץ אליעזר (ח”ח סימן א אות יב) הביא דברי היד אליהו [וציין שהגאון האדר”ת בקונטרס עובר אורח (סימן עט) שבסו”ס ארחות חיים החדש, מרמז ג”כ על מקום דיון בזה בכה”ג שיושב בבית האסורים מצד עשה דוחה איסור זה], ואחר שכתב לדייק בדבריו שכתב כן רק בנוגע לק”ש, משום שהיא חיוב דאורייתא, משא”כ תפילה ויתר דברים שבקדושה, לא היתר כלל. [ובמוסגר כתב דצ”ע מדוע לא דיבר עכ”פ גם מלימוד תורה, והשיב דאולי האיש שנשאל עליו לא היה בר הכי ולכן לא דן מזה]. מ”מ כתב שמדברי גדולי הפוסקים, משמע בהדיא דלא ס”ל כדברי היד אליהו, והם הרמ”א בתשובה (סימן צח, מובא בקצרה במג”א בסימן עח ס”ק ב) שדן אודות איש אחד שהיה לו חולי האבן ומחמת זה היה מטפטף ממנו תמיד מי רגלים לאונסו כיצד יעשה עם ק”ש ותפילין, והרדב”ז (ח”א סימן שטו) שדן על מקצת בני אדם שיש להם חולי הטחורים וזב מהם תמיד דם וגם ליחה סרוחה מעופשת ויש לו ריח חזק מאד וכו’ אם יש להם תקנה בענין התפילות וק”ש וכו’, עיי”ש.

והנה ממה שאסרו לומר דברי קדושה במקום המטונף, לכאורה יש ליישב דהיד אליהו הדגיש בדבריו דכל ענין שהעשה דוחה ל”ת דמחניך קדוש, היינו דוקא היכא דאי אפשר, וא”כ גבי המהלך במקום מטונף י”ל דאפשר לו להמתין לאחר שיצא משם ואז יחזור לדבר ולהרהר בד”ת, ואמנם בכל רגע חיובא רמיא להקדישו לד”ת, מ”מ יש לחלק קצת דלא חשיב “לא אפשר” אלא בגוונא דהיד אליהו שמפסיד לגמרי מצות ק”ש של אותם ימים, עייש”ה בלשונו. ואמנם כאמור כל זה דוחק וקושי. וקושטא דהיד אליהו גופיה בהשמטות (שבסוף הספר) הדר תברי לגזיזיה, וכתב על סברתו הראשונה, דאינה נכונה, דכיון שכל אחד מחוייב לקיים “והיה מחניך קדוש” הוי עשה דרבים, דהכל קוראים במחנה קדוש, ע”כ. [ויל”ע האם נשאר בסברתו השניה, אכן אפשר שבזה חזר בו גם ממנה וס”ל דנאסר לומר דברים שבקדושה בכל מצב שאין המחנה קדוש]. ובצי”א (שם) כתב לצרף דברי היד אליהו כסניף היתר בנידונו, עיי”ש, ואולם אין לנו בו אלא חידושו ואכמ”ל.

 

ג. ראיות להתיר עשיית מצוה במקום מטונף

ה. ולגוף הנידון, יעוין למרן החיד”א בשו”ת טוב עין (סימן יח אות לז) שכתב שגדול אחד נסתפק בזה, גבי ישראל שחבשו השר בבית האסורים והמקום מקום מטונף, דאמנם בודאי אסור להתפלל ולברך אפילו בהרהור, אך צ”ע אם יכול לקיים מצוה במעשה בלי שום הרהור רק שהוא עושה מצוה ולא עוד ויעמיד על עצמו שלא להרהר עוד, וכגון אשר בעד חלון צר וזעף יושיט לו לולב ואתרוג אם יכול ליטלה בידו, או דילמא גם מעשה המצות אינו יכול לעשות כי אם במקום נקי. [והנה נידונו הוא באופן שאי אפשר בענין אחר, וכנידון היד אליהו הנ”ל דג”כ איירי במי שהוא חבוש בבית האסורים, ולהלן יתבארו עוד החילוקים הנובעים ממציאות זו].

וכתב החיד”א דלכאורה יש להביא ראיה להיתרא, מדאמרינן בגמרא קידושין (לב:), יכול יעמוד לפניו בבית הכסא ובית המרחץ, תלמוד לומר “תקום והדרת” קימה שיש בה הידור. ואי אמרת דגם מעשה המצות אינו יכול לעשות במקום מטונף, אמאי אצטריך קרא תקום והדרת קימה שיש בה הדור, תיפוק ליה שאינו יכול לקיים מצוה במקום מטונף, אלא מוכח דיכול לקיים מצוה שם דעל מעשה המצוה לא קפדינן ומשו”ה הוה אמינא דיקיים מצות קימה והידור בבית הכסא ובבית המרחץ ולזה אצטריך קרא וכו’. [ובספר רוב דגן (בקונטרס אות לטובה אות יז) כתב לדחות ראָית החיד”א, דאדרבא מכאן גילתה תורה לכל מעשה המצות שבמקום שמותר להרהר בד”ת יכול לקיים המצוה, משא”כ במקום שאסור להרהר בד”ת, שאסור לעשות מצוה, וזה בנין אב לכולם. אולם בשו”ת יביע אומר (ח”ו יו”ד סימן כט סוף אות ג) כתב דקצת קשה לומר שזהו בנין אב לכל המצות, דהא טעמא אמרינן דבעינן קימה שיש בה הידור. ובפרט לפמש”כ הגאון ר’ אלעזר רוקח (בהגהות ‘טורי אבן’ על הרמב”ם הלכות ת”ת פ”ו ה”ב) דלגבי רבו מובהק ליכא לפטורא דקימה שיש בה הידור, כיון דלא נפיק מהאי קרא, אלא הוי בכלל מורא, ולכן צריך לקום מפניו אף בבית המרחץ, הרי לנו דאפילו בדין קימה גופא איכא גווני דלא ילפינן לפטורא מהאי קרא, ודו”ק].

עוד יש להביא ראיה להיתרא, מהא דתנן (דמאי פ”א מ”ד) הדמאי מפרישין אותו ערום, והוכיחו מזה בגמרא (שבת כג.) שאין צריך לברך על הדמאי, ולכן מותר להפריש אותו ערום. נמצא דאע”ג שאסור לברך כשהוא ערום בכל זאת מותר לו לקיים מצות הפרשת דמאי כשהוא ערום, וא”כ ה”נ מותר להפריש אותו במקום מטונף. וכן הוכיח הגרי”ח זצ”ל בשו”ת תורה לשמה (סימן קלב). וכעין זה הוכיח מהר”י ענגיל זצ”ל בגליוני הש”ס (עמ”ס אבות סוד”ה רמב”ם, דף נא טור ג) מהמבואר בירושלמי (דמאי שם), מחללין דמאי במרחץ מפני שאינו טעון ברכה, אבל ודאי לא, מפני שטעון ברכה. וכן רמז לראיה זו הגאון הרוגוצ’ובער בצפנת פענח (הלכות ק”ש פ”ג הט”ז) עיי”ש.

והכי מבואר בעיקר הדין דתרומות ומעשרות, דתנן (תרומות פ”א מ”ה), חמשה לא יתרומו ואם תרמו תרומתן תרומה, האילם והשִכּוֹר והערום והסומא ובעל קרי. ואמרו ע”ז בירושלמי (שם ה”ד) תנא, יש מהן מפני הברכה, האילם והערום ובעל קרי וכו’. וכן הוא בתוספתא (שם ריש פרק ג). אלמא דמצד עצם מעשה ההפרשה אין בעיה במה שהוא ערום, ורק מצד הברכה אין לו לתרום. וכן מצאנו דבגמרא (ב”מ קיד:) אמרו, מנין לערום שלא יתרום, שנאמר “ולא יראה בך ערוַת דבר”, ופירש רש”י, בשעה שאתה מדבר בו לא יראה בך ערות דבר, ש”מ שאין אדם מברך כשהוא ערום, ותורם בעי ברכה.

וכיוצא בזה מבואר בהא דתנן (חלה פ”ב מ”ג) האשה יושבת וקוצה חלתה ערומה מפני שהיא יכולה לכסות עצמה, ומייתי לה בגמרא ברכות (כד.), ופירש”י שם דאע”פ שערום אסור לברך, אשה יושבת מותרת, שבישיבתה פניה שלמטה מכוסים בקרקע. וכן מבואר ברמב”ם (הלכות ברכות פ”א ה”ט) שהנידון בזה הוא מצד הברכה, אלמא דמצד המצוה עצמה לית לן בה. [והנה לפי האמור מבואר יוצא דההיא דערום לא יתרום, היינו מצד גילוי ערוה, אבל כשערוותו מכוסה מותר (בדיעבד) לתרום ולברך. ואמנם תפילת שמונה עשרה, לא יתפלל כשאין גופו מכוסה, עיין פרטי הדינים והמקורות בספר אשי ישראל (פרק י סעיף ב), וע”ע בחידושי הגרי”ז על התורה (סימן ב’ בראשית פרק ג פסוקים ז-יא) ואכמ”ל]. וכן הוכיח בשו”ת נכח השולחן (או”ח סימן ז), ומזה פשט לספיקא דהחיד”א.

עוד יש להביא ראיה לכאורה, ממה שפסק הרמ”א ביורה דעה (סימן יט סעיף א) בשם האגודה (חולין סימן ט), שאם שחט בבית המטבחים, שהוא מקום מטונף, יברך בריחוק ד’ אמות קודם שיכנס לשם, ואח”כ יכנס וישחט. [ועיין במגן אברהם (או”ח סימן קסו ס”ק ג) שכתב דהאגודה איירי דוקא כשהוא באותו חדר, דלא”כ הוי הפסק. אולם בנשמת אדם (ח”א כלל ה סעיף י) האריך לחלוק על זה, עיי”ש וע”ע בדרכי תשובה (יו”ד שם ס”ק כו) ואכ”מ]. והלא השחיטה מצות עשה היא, ואפילו הכי שרינן לשחוט במקום המטונף, ולא נאסר אלא לברך, אלמא דשרי לעשות מצוה במקום מטונף. ובספר עיקרי הד”ט (או”ח סימן ה אות טו) כתב שזו ראיה נכונה, ומכח זה פשט את ספיקת החיד”א.

וראה עוד בשו”ת תורה לשמה (שם) שכתב שבודאי מה שאסור לברך ולהתפלל ולומר ד”ת במקום צואה או כנגד ערוה, דלא נאמר זה אלא בדברי קדושה שמזכיר האדם, אבל עשיית המצוה עצמה לית לן בה, והראיה דמותר ליכנס לבית הכסא בהיותו לובש טלית קטן אע”ג דבלבישתו עביד מצוה. וכיוצא בזה כתב להוכיח בביאור הלכה (סימן תקפח ד”ה שמע) וזה לשונו, והיכן מצינו שאסור לקיים מצוה כשגופו אינו נקי או במקום שאין נקי, האם אסור ללבוש טלית של ד’ כנפות כשגופו או המקום אינו נקי לא מצינו כן בשום מקום (עיין משנה ברורה סימן כא ס”ק יד), וצ”ע. [וע”ע בהמשך דבריו, ויובאו להלן]. ועיי”ש בתורה לשמה שכתב עוד ראיה, דמצינו בדין ישיבת הסוכה שאמרו אי איכא ריח רע ואינו יכול לישן דשרי לצאת לישן בחוץ, ואיתא בשו”ע (או”ח סימן תרמ סעיף ד, עיי”ש) היכא דבא לו ריח רע דפטור מן הסוכה אם רוצה להחמיר על עצמו לישב בה ה”ז נקרא הדיוט, משמע דמשום שהוא מקיים מצות עשה של ישיבת סוכה במקום ריח רע ליכא איסורא כלל.

 

ד. הטעמים לאסור עשיית מצוה במקום מטונף והנפ”מ בהם

ו. ובבואנו לדון בדחִיָת הראיות הנזכרות ובחילוקים מתי מותר ומתי אסור לקיים מצוה במקום מטונף וכדומה, יש לנו להקדים ולבאר מה הטעם לאסור קיום מצוה במקום מטונף. ובעיון בדברי הכהן הגדול בעל המשנה ברורה (בביאור הלכה סימן תקפח הנ”ל) זי”ע, חזינן בזה תרי טעמי. דהנה שם הוכיח בדעת המג”א דאי אפשר לתקוע בשופר למצוה כאשר אין גופו נקי או שאין המקום נקי, ונתקשה ע”ז דלכאורה דוקא בתפילה וברכת המזון והלל ומגילה אמרינן שאסור להזכיר שם ולומר דברי תורה במקום מטונף, משא”כ בתקיעות שאינה אלא מעשה מצוה, והיכן מצינו שאסור לקיים מצוה כשגופו אינו נקי או במקום שאין נקי. וכתב דאפשר שהטעם הוא דכיון דקיימא לן (שו”ע או”ח סימן ס סעיף ד) דצריך כוָנה לצאת ידי המצוה שציונו השם יתברך, זה גופא ג”כ חשיב כדברי תורה, ולא גרע מהרהור בדברי תורה. וגם י”ל בפשיטות, שבשעה שמקיים מצוה בפועל הוא עבודה ואין לעשות עבודת השם דרך בזיון דהוא בכלל ביזה מצוה.

ומבואר לנו שיש לומר בטעם האיסור, חדא מצד הכוונה דזה חשיב כהרהור בדברי תורה, ושנית מצד עשיית המצוה עצמה שכשעושה במקום או בגוף מטונף הרי זה בזיון. ודו”ק בדברי הבירור הלכה הנ”ל שכתב דרך הראשונה בלשון “אפשר”, ודרך שניה נקטה בלשון “פשיטות”, ומשמע שמצדד טפי כדרך זו דהאיסור מצד בזיון המצוה עצמה, ואף הביא לה בסוף דבריו ראיה משופר (ונדון בראיה זו להלן ענף ה). אכן מאידך מרן הראש”ל זי”ע ביביע אומר (ח”ו יו”ד סימן כט) התהלך בפשיטות באורך כל תשובתו, שהטעם לאסור עשיית מצוה במקום מטונף וכדומה היא משום הכוונה לצאת ידי חובת המצוה, ועל זה שקיל וטרי בדחיות וחילוקים, ונביא כאן תורף דבריו.

הנה אחר שהביא (באות א) ראיה להיתר מהפרשת דמאי במרחץ, כתב (באות ב) שיש מקום לחלק בין מצוה דאורייתא כנטילת לולב ואתרוג ביום טוב (כנידון מרן החיד”א הנ”ל), שהלכה רווחת היא בשו”ע (הנ”ל) שמצוות צריכות כוונה, וא”כ לא סגי בלי שיהרהר במצוה, ואסור להרהר בדברים שבקדושה במקום מטונף, לבין מצוה דרבנן כהפרשת תרו”מ וחילול דמאי דהוי רק מדרבנן, ולא מבעיא להסוברים שמצות דרבנן א”צ כוונה, אלא אף להסוברים שגם במצות דרבנן צריך כוונה, מ”מ נראה שבדין הפרשת תרו”מ וחילול מעשר שני לכו”ע א”צ כוונה, כיון דלאו מצוה דרמיא עליה היא. והביא דברי הרמב”ן והר”ן (בחולין לא.) דטבילה ושחיטה לאו מצוות נינהו אלא מכשירין, ובזה ביאר גם היתר הרמ”א בדין שחיטה במקום מטונף, דטעמו משום שהשחיטה היא רק הכשר מצוה ולא מצוה דרמיא עליה היא, ולכן אין צריך בה כוונה ושרי לעשותה במקום מטונף. וע”פ זה דחה שם (אות ד) ראית הרב עיקרי הד”ט הנ”ל מהרמ”א.

ועיי”ש (אות ג) שהביא דברי נכח השולחן הנ”ל שהוכיח מהא דגבי אשה ערומה בהפרשת חלה חזינן שהנידון הוא רק מצד הברכה, שעשיית מצוה בלי ברכה אין בה שום סרך איסור כלל אפילו במקום טינופת, ואינו אסור אלא משום הברכה. וכתב להפליא על מה שהשוה דין ערום לדין מקום מטונף, דרב המרחק ביניהם ולא קרב זה אל זה (וכן דחה הראיה בשו”ת ישועות משה ח”ג סימן כב), כי הרי הרהור בדברי תורה ובשאר דברים שבקדושה מותר לערום, משום דכתיב “ולא יראה בך ערות דבר” דיבור אסור הרהור מותר (שבת קנ. ובפירוש רש”י שם), משא”כ במקום המטונף אפי’ הרהור אסור דכתיב “והיה מחניך קדוש” (שבת מ: ובפוסקים). והוסיף דאעיקרא אין ראיה מהפרשת חלה דהו”ל מצוה דלא רמיא עליה, ודמיא להכשר מצוה שא”צ כוונה (וכנ”ל לגבי תרומה), משא”כ שאר מצוות דעלמא.

ובהמשך שם (אות ה) הביא דברי הגאון מהר”ח פלאג’י בשו”ת לב חיים (ח”ב סימן קעג) שנשאל אם מותר לעשות צדקה ומצוות אחרות במקום מטונף, והשיב, שבדבר זה נסתפק בספר טוב עין, ובעיקרי הד”ט כתב להתיר, ובסו”ד ציין לכמה ספרים בזה, עיי”ש. וכתב היביע אומר שבעיקר מה שרצה להשוות דין נתינת צדקה לשאר מצות, לכאורה יש לחלק ביניהם, משום שלא מצאה הקפידה מקום לנוח בעשיית מצוה במקום מטונף, אלא משום שמצות צריכות כוונה, ואי אפשר לכוין במקום מטונף, דהו”ל מהרהר בד”ת במקומות המטונפים. אבל מצות צדקה שא”צ כוונה (עיי”ש שהביא מקורות לזה), שהכל תלוי בהנאת העני, ומה איכפת תו לעני אם הנותן כיון לשם מצוה או לא, א”כ אף במקום מטונף אפשר לקיים מצות צדקה.

חזינן מכל הני מילי, דהרב יביע אומר דעתו דעת עליון שכל הנידון לאסור קיום מצוה במקום מטונף הוא מצד הכוונה הנצרכת לקיום המצוה. ואולם לשון החיד”א (בשו”ת טוב עין הנ”ל) בהעמדת הספק, אם יכול לקיים מצוה במעשה בלי שום הרהור רק שהוא עושה מצוה ולא עוד ויעמיד על עצמו שלא להרהר עוד. ומשמע דאדרבא נקט דכיון שאין כאן שום כוונה, לכן יש להסתפק האם מותר לעשות המצוה, וא”כ ע”כ שהצד לאסור לעשות המצוה הוא מצד עצם העשיה שהיא דרך בזיון וכדומה. ובאמת שבשו”ת מעט מים (סימן צה) הביא דברי החיד”א שיקיים המצוה בלי שום כוונה, והקשה ע”ז הא קיימא לן מצוות צריכות כוונה, וכתב ליישב דהיינו לפי המ”ד דס”ל מצות א”צ כוונה ולחוש לסברתו עדיף שיקיים המצוה בלי כוונה ממה שיבטלנה לגמרי, עיי”ש. הרי דתפס בדעת החיד”א דמוכרח שכל הנידון מתחיל אחר שאין כאן כוונה, ופלא על היבי”א שהביא (באות ו) דברי המעט מים, ולא העיר מזה על כל מאי דנקיט לעיל מיניה שהצד לאסור זה מחמת הכוונה למצוה (ואמנם לשון היבי”א “גם הלום ראיתי אחרי רואי” מורה שלא ראהו מתחילה, אך מ”מ היה לו להעיר מזה על מאי דקדים ליה, ובפרט שכך היא פשטות דברי החיד”א) ודו”ק.

ז. ואכן ראיתי מזה זמ”ר לידידי הרה”ג שמואל זכאי שליט”א בקובץ אור תורה (גליון תקכז סוף סימן קכ) שהביא פליאת היביע אומר הנזכרת על נכח השולחן, היאך השוה דין ערום לדין מקום מטונף, הרי ערום מותר בהרהור דברי תורה ובשאר דברים שבקדושה, משא”כ במקום המטונף אפילו הרהור אסור. וירד להציל דברי מר זקנו הגה”ק רבי חיים מרדכי לבטון זצ”ל בעל נכח השולחן, דמפורש בדברי החיד”א דמיירי באופן שמעמיד עצמו שלא להרהר, וא”כ הנידון הוא רק על עצם מעשה המצוה, אם מותר או אסור במקומות המטונפים, ושפיר הוכיח הרב נכח השלחן זאת מהאי דינא דאשה ערומה שמותרת לקצות חלתה, והיינו כאמור.

ואולם הגם שאכן תירץ בזה פליאת היבי”א, קושטא דאף אי נימא שהנידון כאן הוא מצד גוף הדבר בעשיית מצוה במקום מטונף, אכתי קשיא על הרב נכח השולחן, מה הוכיח מדין ערום לדין מקום מטונף, דהא מאחר וחזינן דערום מותר בהרהור ד”ת, ע”כ דדין ערום קל מדין מקום מטונף ששם גם הרהור אסור, וא”כ יתכן שדוקא לערום איכא היתר בעשיית מצוה משא”כ במקום טינוף ליכא היתר, כיון שמקום מטונף הוא דבר חמור יותר. [והיינו דביבי”א הקשה מצד “סיבה” דהאיסור מחמת הכוונה וערום מותר בהרהור, ואנא עניא מקשה מצד “סימן” דאם חזינן שערום מותר בהרהור אפשר שלכן מותר גם בעשיית מצוה, דתרוויהו באותה דרגה, משא”כ מי שאסור בהרהור אין לנו ראיה להתירו בעשיית מצוה. ואף שהיה מקום לומר דלגבי עשיית מצוה איכא בזיון טפי במי שהוא ערום מאשר מי שהוא במקום מטונף, ע”כ זו סברא עצמית ואינה מוכרחת, וממילא לית לן למילף זאת מההיא דאשה ערומה. ודו”ק].

והנה ההערה הנזכרת על היבי”א דאתי מצד כוונה למצוה, תחול גם על מה שהוסיף להקשות על הנכח השולחן דהפרשת חלה דמיא להכשר מצוה שא”צ כוונה משא”כ שאר מצוות דעלמא, דלהאמור מה אכפת לן שהפרשת חלה אינה צריכה כוונה, הא עכ”פ מוכח שעצם המצוה מותרת בערום. ואולם מכל מקום עצם החילוק בין הכשר מצוה לבין מצוה גופא, יש בו טעם מצד עצמו ללא קשר לדין כוונה, שיש לומר דדוקא מצוה גמורה נאסרה במקום מטונף משא”כ מצוה דלא רמיא עליה ודמיא להכשר מצוה שהיא לא נאסרה. וכמו כן מה שחילק היבי”א דבמצוות שבין אדם לחבירו לא בעינן כוונה ולכך מותר לעשות במקום מטונף, הנה גם זה יש לחלק מצד עצם המצוה בלא קשר לדין כוונה, דמצוה שבין אדם לחבירו שאני ממצוה שבין אדם למקום ומותר לעשותה במקום מטונף, וכמו שנביא להלן.

ועין ראתה לידידי הגאון ראב”י הלוי שליט”א בשו”ע המידות (חלק יחוד השם עמ’ שז) שהעיר כדברינו על דברות היבי”א שנקט הסוגיא מצד כוונה למצוה, דהני אשלי רברבי שדיברו בנושא, לא העלו על שפתיהם צד זה, אלא מבואר בדבריהם ששורש חקירתם אי שרי למיעבד מצוה במקום מטונף, הוא משום עצם עשיית מצוה במקום טינופת, האם דמיא לאיסור הרהור בד”ת בתפילה וברכות, מדכתיב “והיה מחניך קדוש” ומדכתיב “כי דבר ה’ בזה”, והו”ה עשיית מצוה דבעינן בה “מחניך קדוש”, או שעשיית מצוה לא הגיע לידי איסור זה, כי קדושתה קלה, ולכן שרי. ועיי”ש שהביא עוד פוסקים (עיקרי הד”ט הנ”ל, שם משמעון פולק או”ח סימן ט, ועוד) שדנו מצד הכוונה, אך לא מצד הרהור לצאת ידי חובת המצוה, אלא מצד הרהור בעשיית המצוה ובפרטיה, וא”כ אף הם סברי שאין בעיה מצד כוונה לצאת יד”ח המצוה.

ואמנם הבאנו שהמשנה ברורה כתב להדיא טעם זה דכיון שצריך כוונה לצאת ידי המצוה זה גופא הוי כהרהור בד”ת, אך כבר דייקנו שם שכתב כן בדרך אפשר, ויותר צידד כהטעם השני שהאיסור הוא מצד עצם הדבר דאין לעשות עבודת השם דרך בזיון. ואכן ראה בשו”ת לב אברהם (ויינפלד, סימן יז ד”ה ובמצות) שיצא לחלוק על המשנה ברורה, דכוונה לצאת ידי המצוה אינה נחשבת דברי תורה לאוסרה במקום מטונף. ובגוף מה שתירץ בזה המשנ”ב דעת הפוסקים דמי שכבר התחיל לתקוע ואח”כ מים שותתים על ברכיו אינו יכול להמשיך לתקוע, יעוין למרנא הגרשז”א זצוק”ל בהליכות שלמה (תפילה פרק כ ‘דבר הלכה’ אות לו) שהקשה עליו, הרי כוונה לצאת ידי חובת המצוה די שיכוון בה בתחילת המצוה (או קודם בסמוך לה), ואין צריך שיכוון בה בכל הזמן שמקיים את המצוה, וא”כ מדוע יפסיק באמצע המצוה, הא לא צריך כוונה, (ואילו היינו מבארים דחיישינן שמא יהרהר בפרטי המצוה, היה מקום לדון ליישב) וצ”ע.

 

ה. תיקון מצוה בדבר מטונף, ומסתעף לקטורת וקורבנות

ח. ודאיירינן בדברי המשנה ברורה, הנה סיים שם בביאור הלכה כראיה לטעם לאסור משום דבשעה שמקיים מצוה בפועל הוא עבודה ואין לעשות עבודת השם דרך בזיון, דגדולה מזו אמרו בר”ה (לג.) דאסור לצחצח שופר של ראש השנה במי רגלים מפני הכבוד, והוא רק הכשר מצוה, וכ”ש המצוה עצמה. ולכאורה יש לדון בראייתו זו, דאמנם מצד אחד שופר עדיפא שהוא רק הכשר מצוה ואפילו הכי אסרו, אך מאידך בשופר הרי הוא נותן דבר מטונף בחפץ של המצוה עצמה, משא”כ המקיים מצוה כשגופו מטונף או במקום מטונף. [שו”ר בשו”ע המידות (חלק יחוד השם עמ’ שג) שכתב על הביאוה”ל דלכאורה יש לחלק בין סוגי הבזיון, כי להדיח שופר במ”ר הוא בזיון גדול, לא כן לקיים מצוה במקום מטונף] וצ”ע. וגם יש לומר כמו שכתב ביבי”א (שם אות ד) דמהא שאין לצחצח קול השופר ע”י מי רגלים מפני הכבוד, ופירש הפר”ח והאחרונים (סו”ס תקפו) שהוא מטעם ביזוי מצוה, יש לדחות ששם אפשר בלא זה, וכל הקולות כשרים, ואין למדים שאי אפשר מדאפשר.

ט. ויש להרחיב עוד בכל הענין, ותחילה ארשום מה שהתעוררתי להקשות בהאי דמי רגלים, דהא בברייתא שבגמרא זבחים (צה. בסופו) וכריתות (ו.) איתא דאף שהם יפים לקטורת, אין משתמשין בהם לקטורת, משום שאין מכניסין מי רגלים למקדש. ובירושלמי יומא (פ”ד ה”ה) איתא, שאין מכניסין ריח רע לעזרה מפני הכבוד. ובילקוט שמעוני (פרשת כי תשא, רמז שפח) הלשון, שאין מכניסין מי רגלים בעזרה מפני הכבוד (וכ”ה בשטמ”ק כריתות שם). ובסדר רב עמרם גאון (בנוסח פיטום הקטורת) ובפסקי רי”ד (זבחים שם) הלשון הוא (כפי מה שנוהגים לומר בתפילה בכל קהילות ישראל), שאין מכניסין מי רגלים במקדש מפני הכבוד. ועכ”פ משמע לכאורה דדוקא במקדש אין מכניסין מי רגלים, וא”כ קשיא אמאי אסרו זאת בשופר.

אמנם כבר עמדו בזה התוספות שם בכריתות (ד”ה מסייע), דהנה אמרה שם הגמרא דהאי ברייתא דאין מכניסין מי רגלים למקדש, מסייע ליה לרבי יוסי ברבי חנינא, דאמר “קדש היא קדש תהיה לכם” כל מעשיה לא יהו אלא בקדש. וביארו התוספות שאין הראיה מעצם מה שלא עירבו בה מי רגלים, אלא רק מדאמר שנעשית בעזרה. דהא אפילו אם היו עושים חוץ לעזרה, לא היו שורין אותה במי רגלים, דלא גרע משופר דאין בו קדושה אלא תשמישי מצוה דקיי”ל דנזרקין ותניא דאסור ליתן בו מי רגלים לצחצחו מפני הכבוד, וכ”ש קטורת שנקטר לפני ולפנים ביום הכיפורים, אלא רבותא נקט דאפילו להכניסו לפנים אסור מפני הכבוד כ”ש לשרותו בהן.

אולם ברש”י שם (ד”ה מסייע) מבואר שמפרש כהפירוש שנתכוונו התוספות לשלול, דהראיה היא ממה שלא היו עושים את הקטורת מחוץ למקדש ושם היו נותנים בה מי רגלים, עיי”ש. אלמא דס”ל דבכהאי גוונא שרי ליתן מי רגלים לולי האי דינא דמעשיה בקדש. ועיין בשפת אמת (עמ”ס ר”ה שם) שהקשה מדנפשיה על מה שאסרו ליתן מי רגלים בשופר מפני הכבוד, דהא בקטורת אמרינן הטעם שאין מכניסין מ”ר בעזרה מפני הכבוד, משמע דוקא בעזרה אבל בכל מצוה שרי. וכתב שהיה נראה לפרש גם שם שאין מכניסין לעזרה דבר שהיה בו מי רגלים ולכן אפי’ אם היה נעשה הקטורת בחוץ לא היו נותנין בו מ”ר כדי שלא להכניס אח”כ בעזרה דבר שהיו בו מ”ר, וא”כ י”ל דשופר נמי כיון דלזכרון קאתי כלפנים דמי לכן אסור. אך הקשה ע”ז דהגמרא בכריתות דייקה מהא דאין מכניסין מ”ר בעזרה דאין עושין הקטורת אלא בפנים וא”כ מוכח דבחוץ רשאים ליתן מ”ר אפי’ אי סופו להכניסו בפנים, ובאמת כן נראה דהא עורות דספרים ותפילין ומזוזות מעבדין העור במימות סרוחין ומ”מ שרי אח”כ לכתוב עליהם וא”כ קשה הכא. וכתב דאפשר דהכא נמי דוקא בר”ה עצמו אין נותנין לתוכו מ”ר אבל קודם ר”ה שפיר שרי. ושוב הביא שראה בתוספות בכריתות שכתבו דלאו דוקא בעזרה אלא הו”ה בשופר אוסרין, ונשאר בצ”ע.

וא”כ חזינן בשפת אמת שכתב סברא לומר דכל הקפידא שמצאנו זה דוקא בשופר, דכיון דלזכרון קאתי כלפנים דמי, משא”כ שאר מצוות שאינם במקדש ליכא בהו קפידא. גם בגליוני הש”ס (מגילה כו:) נגע בהך סברא דגבי שופר מחמירינן בזה משום דלזכרון קאתי, עיי”ש. וכן הגרא”י קוק זצוק”ל בשו”ת אורח משפט (או”ח סימן קלט) דן, דכיון דלזכרון קאתי, לכן שופר דומה לתפילה. וכן הזכיר מהלך זה בספר חוט שני (ר”ה פרק ז אות כו ד”ה וח”א). אולם בהערות רבינו הגריש”א זצוק”ל (עמ”ס ר”ה שם במוסגר) כתב, דנראה פשוט דאין מקום ליישב הערת התוס’ ע”פ מה שאמרו בגמרא (ר”ה כו:) גבי שופר דכיון דלזכרון הוא כבפנים דמי, דסברא זו שייכת רק על מה שנוגע לעצם קול השופר שזהו עולה לזכרון, והנידון שם הוא על שופר של פרה שזה שייך לקול השופר, משא”כ בנידון דידן שאינו נוגע אלא לשופר עצמו שמנקה אותו ע”י מ”ר ואין המ”ר מתייחסין כלל לקול השופר, ל”ש בזה לומר הך סברא דכיון דלזכרון הוא כבפנים דמי.

תו חזינן בשפת אמת שבכדי ליישב הא דעורות דספרים ותפילין ומזוזות מעבדין אותן במימות סרוחין, חילק דבשופר נמי דוקא בר”ה עצמו אין נותנין לתוכו מ”ר אבל קודם ר”ה שפיר שרי. ועל חילוק זה יש לתמוה שהוא דלא כהלכתא, דהא מרן בשולחנו הטהור (סימן תקפו סעיף כג) כתב בזה הלשון, יכול ליתן בתוכו מים או יין לצחצחו, אבל מי רגלים “אף בחול” אסור מפני הכבוד, הרי לנו להדיא שאין היתר ליתר קודם ר”ה. וכן הקשה בספר אורה ושמחה (על הרמב”ם בהלכות שופר פ”א ה”ד, בסוף דבריו), והוסיף שכן מדוייק מלשון הרמב”ם (שם) שכתב, ולא יתן לתוכו מי רגלים “לעולם”.

ועיין בהערות רבינו הגריש”א זצוק”ל (שם ד”ה ולכאורה) שכתב דלולא דברי התוס’ היה נראה ליישב קושיתם, דיש לחלק בין קטורת לשופר, דבקטורת הרי התועלת שיש במ”ר שיפין לה זהו דבר שא”א לקיימו באופן אחר, ולכך אילו היתה נעשית בחוץ הוה שרי, משא”כ בשופר שהרי אפשר ליקח שופר אחר, ולכך חמיר טפי ולא הותר מ”ר הגם שאינו בפנים. והוסיף שם במוסגר, דאפילו אם אין לו שופר אחר, אבל עכ”פ בשופר הרי הדבר מצד עצמו שייך שיתקיים ע”י שופר אחר, ומה שאין לו עכשיו שופר אחר זהו מניעה מצד המקרה, ולכן י”ל דאף כה”ג דנים זאת כאפשר ולא הותר אלא בקטורת דמצוותה בכך. והביא דבריו חתנו הגר”י זילברשטיין שליט”א בחשוקי חמד (שם עמ’ תסז, וע”ע בבכורות עמ’ שמג) עיי”ש שהעלה ע”פ זה דאם אי אפשר לתקוע בשופר אלא בצחצוח מי רגלים, אסור. [וצ”ע דהא הגריש”א כתב כן בלשון “לכאורה” ורק “לולי דברי התוספות”].

י. ואעיקרא דמילתא לגבי הקטורת שנאסר ליתן בה מי רגלים, יעוין בספר אבודרהם (פיטום הקטורת) שכתב, וא”ת מנא לן שאין מכניסין מי רגלים למקדש והרי קִרבּוֹ ופִרשוֹ קרב לגבי מזבח, וי”ל דלית לן אלא מה דאמור רבנן. ובבאר שבע (כריתות שם ד”ה אלא) כתב עליו דהקושיא מעיקרא ליתא, דשאני מי רגלים שאינן באים אלא לתיקון בעלמא, וכיון דאפשר לתקן בלעדם סברא הוא שאין להכניסם למקדש מפני הכבוד, וראיה משופר שאין בו קדושה אלא תשמישי מצוה ואפילו הכי אסור ליתן לתוכו מי רגלים כדי לצחצחו מפני הכבוד, כל שכן למקדש שהוא קדושת הגוף (זבחים כד. פסחים פו.), לאפוקי קרבו ופרשו שהוא קרבן גופיה מגזירת הכתוב. וע”ע בספר יד כהן (דויטש, כריתות שם ד”ה ולענ”ד) מה שכתב לחלק.

ובערוך לנר (שם) תמה על תרוייהו (דהיינו על האבודרהם המקשן ועל הבאר שבע התרצן). דמקרבו ודאי לא קשיא, שהוא בשר ואינו מאוס. ומה שכתבו שפרש קרב ע”ג המזבח, חלילה לומר כן דהלא בפי’ תנן במדות (פ”ה מ”ג) לשכת המדיחין ששם מדיחין קרבי הקדשים, וכתבו התוס’ ביומא (יט. ד”ה ששם) שמפני שיש בהן פרש ומאיסי מדיחין אותן בלשכת המדיחין, הרי דאפילו הדחה לא עשו בעזרה רק בלשכת המדיחין משום מיאוס [ואף שגם הלשכה היה לה קדושת עזרה, מ”מ הרי ע”כ לא יכלו להוציא הקרבים חוץ לעזרה ולעשות שם הדחה דא”כ היו נפסלים ביוצא ולא ראויים עוד להקרבה, אבל עכ”פ ודאי שלא היה קרב ע”ג המזבח]. וכן בהגהות כת”י להג”ר שד”ה מובשוביץ זצ”ל על הבאר שבע (הנדפס ב”אוצר חידושים” כריתות) תמה דמקרא מלא דיבר הכתוב (ויקרא פרק א פסוק ט) “וקרבו וכרעיו ירחץ במים” עיי”ש. [וראה עוד בערל”נ שהוסיף דבלא”ה אין קושיא מפרש שאינו מאוס כ”כ כמו מ”ר, שהרי פרש בהמה טהורה מותר לקרות ק”ש כנגדה אם אין לו ריח רע (ברכות כה. או”ח סימן עט סעיף א) ונגד מ”ר אסור לקרות ק”ש אף שאין בהם ריח רע (או”ח סימן עז)].

וראיתי בספר אורה ושמחה (הלכות שופר פ”א ה”ד) שעמד מדנפשיה בהא דמוכח (לפירוש רש”י וכנ”ל) דאילו היה מותר לפטם קטורת חוץ לעזרה היה אפשר לשרות הסממנים במי רגלים, ומאי שנא משופר שאסור לעשות כן. ועוד הקשה מדין שופר, על הא דאיתא במדרש (ילקוט שמעוני פרשת בא רמז קפז) שבשכר לא יחרץ כלב לשונו זכו לעבד עורות מצואתן לכתוב בהן ס”ת תפילין ומזוזות (וזה כקושית השפ”א הנ”ל). ועוד הקשה מהא דמנחות (מב:) דמותר לכבס תכלת במי רגלים. וכתב שנראה לחלק דהשתמשות במי רגלים או בצואה לצורך מצוה אינה ביזוי כאשר כך דרך ההשתמשות והוא מועיל לו טפי. עיי”ש שבזה יישב הא דאיתא בחולין (פז.) גבי כיסוי הדם, שלא יכסנו ברגל, שלא יהיו מצוות בזויות עליו, ומאידך חזינן במנחות (עו.) שכל החיטים של מנחות טעונות שלש מאות שִיפה וחמש מאות בעיטה, ופירש הרמב”ם שם במשנה (פ”ו מ”ה) דבעיטה היינו דריסה ברגל. ולהאמור א”ש דאכן כשמכסה ברגל איכא ביזוי מצוה, משא”כ בעיטת חיטים כיון שכך הדרך לעשות זאת ברגל אין בזה ביזוי, עיי”ש.

[ובינותי כעת שנשתייר לי דרך אחרת בישוב סתירת הדברים, דיש לחלק בין טינוף או ביזוי בהכנת המצוה לבין טינוף או ביזוי במצוה עצמה. ובהכי מובן החילוק בין קטורת וקלפים לסת”ם וכיבוס תכלת במ”ר לבין כיסוי הדם, דכולהו קודם עשיית המצוה ואילו כיסוי הדם זה מעשה המצוה בעצמו. ואולם קשיא ההיא דשופר שאסור ליתן בו מי רגלים לצחצחו, אף שבאותו רגע לא מתקיימת מצוותו. אכן יש להגדיר החילוק, דשופר כמו שהוא זו החפצא של המצוה בצורתה, וכיון שכעת יש לנו חפץ של מצוה, אסור לנו לתקנו בבזיון, משא”כ קטורת שאין כאן קטורת מוכנה אלא דנים על הציפורן לשרות אותה כדי שתהא עזה ואח”כ יערבוה עם שאר סממני הקטורת, וכן עורות כשמעבדים אותם בצואת כלבים עדיין אין כאן חפצא דסת”ם, וכן תכלת לעצמה עדיין אינה חפצא דמצוה אלא פרט שראוי לשלבו בבגד שיהיה לבסוף חפצא דמצוה, ומשום הכי בכולהו שרי לתקן בדבר מטונף, ואין בזה ביזוי מצוה כלל, ודוק”ה. וגבי בעיטה בחיטים למנחות, י”ל נמי דעדיין אין כאן מנחה אלא רק מכין אותה (ועיין סוטה יד:), וצ”ל עוד דעצם הכנה זו (עכ”פ הבעיטה בחיטים) אינה מצוה אלא רק הכשר, ואכמ”ל].

העולה לנו מכל האמור, שיש שני דרכים דומות בחילוק מתי השתמשות בדבר מטונף לצורך מצוה נחשבת דרך בזיון. דהנה אף אי נימא דלא קשיא הך קושיא דהאבודרהם מקִרבּוֹ ופִרשוֹ שקרבים לגבי מזבח, מ”מ חילוקו של הבאר שבע שריר וקיים, דשאני שופר שאפשר לתקן באופן אחר. וחילוק האורה ושמחה דבשופר אין הדרך לצחצחו במי רגלים אלא בדברים אחרים. ואמנם לגבי מ”ר בקטורת, הבאר שבע בא לבאר מדוע אסרוה ומאי שנא מקרב ופרש, ועל זה כתב דאפשר לתקנה באופן אחר ולכן אסור, והשוה זאת לשופר. ומאידך הגריש”א בא לבאר אליבא דפשטות הגמרא שלא נאסר ליתן מ”ר בהכנת הקטורת חוץ למקדש, ועל זה קאמר דכיון שמ”ר יפין לה זהו דבר שא”א לקיימו באופן אחר. והאורה ושמחה יישב זאת שכך היא הדרך לעשות קטורת. ודו”ק דהגריש”א יכל לומר לדרכו, דשאני שופר שאפשר ליתן בו מים וכדומה, וכמו שחילק האורה ושמחה שאין הדרך ליתן דוקא מ”ר בשופר, אולם הגריש”א לא חילק כן אלא חילק דשאני שופר שאפשר ליקח שופר אחר, והיינו דאף אי נימא שהדרך ליתן מ”ר בשופר מ”מ יכול ליקח שופר שאין צריך צחצוח ולכן זה לא דומה לקטורת ששם תמיד מ”ר יפין לה.

יא. והדרן לראיית הבירור הלכה, דמאי דדחי היביע אומר דהתם אפשר באופן אחר, הנה כך היא דרכו של הרב באר שבע הנ”ל, אך הגריש”א צידד דאפילו בציור שאי אפשר באופן אחר מ”מ אסור כיון שבעיקרון אפשר לתקוע בלא צחצוח מ”ר, ולדרך זו א”כ גבי קיום מצוה בגוף מטונף או מקום מטונף כיון שבודאי בעלמא אפשר לקיים באופן הראוי בלא טינוף לא הותר לקיים בטינוף אף למי שמחמת כן תתבטל המצוה (ואמנם כבר הערנו שהגריש”א לא פסק כן להלכה אלא בלשון “לכאורה”), וכיוצא בזה י”ל לביאור האורה ושמחה שההיתר הוא דוקא בדבר שכך הדרך. והנה לפי השפ”א מעיקרא אין ראיה משופר לשאר מצוות, כיון ששופר הוי כלפנים ודמי לקטורת ושאר דברים שבמקדש, אמנם הבאנו שהגריש”א דחה סברא זו, וכמו כן עכ”פ בתוספות מוכרח דלא סברי הכי. והחילוק הנוסף של השפ”א דהאיסור לצחצח שופר במ”ר הוא רק בר”ה עצמו, נדחה קרינא ליה מדברי השו”ע ומשמעות הרמב”ם, ועכ”פ אף אילו תפסינן ליה לא יהני לענין קיום מצוות בגוף או מקום מטונף, שהרי בהם הנידון על קיום המצוה גופא וכ”ש הוא משופר בר”ה שזה רק היום של קיום המצוה, ודו”ק.

 

ו. חילוקים בענייננו בין מצוות ואופני קיומן

יב. והנה הזכרנו (בסוף ענף ג) שבתורה לשמה הביא ראיה ממה שמותר ליכנס לבית הכסא בהיותו לובש טלית עם ציציות ומקיים בזה מצוה, ושכן הוכיח הביאור הלכה. ומעתה צ”ב מסקנת הביאוה”ל לאסור קיום מצוה כשגופו אינו נקי או במקום שאין נקי, ולא ביאר לן היאך מיישב הראיה הנזכרת. ואולם מצאנו בשו”ת הלכות קטנות (ח”ב סימן נז) שהביא ראיה זו, ובכל זאת העלה לאסור לעשות מצוה במקום שאינו נקי מצד שיבא לידי הרהור ולחשוב בשיעור אורך ורוחב או הכשר המצוה כפי התורה, ותירץ דציציות מכסין אותם, עיי”ש. והנה אף שדבריו תמוהים, דמה יהני לכסותם אם האיסור מצד הכוונה, ואי נימא שאינו מכוון בענין המצוה, א”כ אפילו אם יהיו גלויות אין לחוש שיכוון ויהרהר בשיעור אורך ורוחב והכשר המצוה. עכ”פ לכאו’ אי נימא דהאיסור מצד בזיון, שפיר מיושב בחילוק זה, כשהם מכוסות אין בזה בזיון.

אולם בעצם הדבר של כיסוי הציציות בבית הכסא. הנה מרן השו”ע בהלכות ציצית (או”ח סימן כא סעיף ג) סתם לן דמותר ליכנס בציצית לבית הכסא. אך הט”ז שם (ס”ק ג) כתב שנראה דהיינו דוקא בבגד שעשוי למלבוש ובו ד’ כנפות ונתחייב בציצית, אבל בטליתות של מצוה שלנו שאינן רק להתפלל בהם אין נכון שיכנס לבית הכסא, ד”בגדים שבישל בהן קדירה לרבו אל ימזוג בהם את הכוס” (שבת קיד.), ובסוף דבריו כתב דהטלית קטן שלובשין תחת הבגד שאנו נוהגים בו בזה ודאי מותר ליכנס לצרכיו כיון שהוא מכוסה (ומבואר דמחמיר לכסותו אפילו שאינו מיוחד לתפילה, וצ”ב). והיינו כהלק”ט הנ”ל, והרבה פוסקים (עיין במצוין בכף החיים שם ס”ק יג והלכה ברורה שעה”צ אות כד) נמשכו אחר הט”ז. אך הפרי מגדים (במשבצות זהב שם) כתב על מה שהצריך הט”ז שהט”ק יהיה מכוסה, שאין נוהגין כן. וכן במשנה ברורה (ס”ק יד) כתב דוקא בטליתות של מצוה שמיוחדין רק להתפלל בהן אין נכון שיכנס בהן לבית הכסא, אלמא דבט”ק לא אסר, וא”כ אי אפשר ליישב דשיטתו היא שהט”ק מכוסה, והדר”ק לדוכתא. ויש להוסיף עוד, דהט”ז גופיה לא כתב דבר זה כדינא אלא בתורת חסידות והנהגה טובה, וכמבואר בדבריו עיי”ש.

ובפשטות יש ליישב הא דהותר להיכנס בציצית לבית הכסא, דהתם המצוה מתקיימת בשוא”ת, ואף שאין זה מדויק לקרוא לזה שוא”ת, כיון שהוא לבוש בטלית ע”י שעשה מעשה לבישה, מ”מ הנידון שלנו הוא על שעת הכניסה לבית הכסא, ואז אינו עושה מעשה בקו”ע, אלא המעשה לבישה ממשיך בו ממילא, ובכהאי גוונא אין בזיון במה שהמצוה נמשכת גם במקום מטונף, דהקפידא היא דוקא על עשיית מעשה המצוה במקום מטונף. [ויש לדון לחלק בזה אף לטעמא דמשום כוונה למצוה אתינא עליה, דכשהמצוה נמשכת מאיליה א”צ כוונה, משא”כ בקו”ע. ואמנם הרי בשופר איירי שכבר התחיל במעשה וכיון לצאת יד”ח וא”כ אח”כ כשממשיך ועוסק במעשה המצוה א”צ שוב כוונה אף שזה בקו”ע, ויש לדחוק ועיין]. וראיתי במנחת אשר (דברים סימן מג אות ג סוד”ה אמנם באמת) שכתב “יש לחלק בין עשיית המצוה במעשה, כגון במצוות לולב להיותו לבוש ציצית”, והיינו כאמור.

וכבר עמד הגרשז”א זצוק”ל בהליכות שלמה (תפילה פרק כ ‘דבר הלכה’ אות לו) על דברות המשנ”ב היאך מיישב ראיָתו מהא דנכנסים בציצית לבית הכסא, וכתב דנראה דכוונת המשנ”ב במה שכתב שאין לקיים המצוה בגוף או במקום מטונף, היינו רק לענין לכתחילה, שצריך לדחות קיום מצות התורה לזמן אחר במקום נקי, שלא יהא בזיון, אבל לא להימנע משום כך מללבוש ציצית שמקיים בה מצות עשה כל רגע, וכן לענין מזוזה, כיון שמקיים מצ”ע כל רגע שמזוזה בפתחו מותר לקובעה אף בשעה שיש שם ריח רע מאשפה וכדומה. [והנה המשנ”ב ביאר בזה דעת המג”א אמאי חשיב הפסק במה שלא היה גופו נקי. ולהגרשז”א יוצא דאף דבר שהוא רק לכתחילה הרי זה מחשיב שאין הגברא ראוי באותה שעה והוי הפסק. אכן אפשר שכוונת הגרשז”א “לכתחילה” היינו היכן לעשות תחילה את המצוה, באופן שעושה אותה ונפטר ממצוותו, אבל אי”ז דין לכתחילה בעלמא אלא הוי חיוב גמור, ועיין]. ושו”ר שכן נקט הגר”מ שטרנבוך שליט”א בתשובות והנהגות (ח”ה סימן ט ד”ה והנה) עיי”ש.

יג. וזכורני שראיתי מקשים (בספר “דרך עץ חיים” בראשית סימן א, מאביו הגר”יצ ארלנגר שליט”א. ואינו תח”י כעת), ממה שכתב הרמ”א (או”ח סימן רעה סעיף יב) בשם הרוקח (סימן מה) דנהגו לכסות הקטנים שלא יהיו ערומים בפני הנרות, משום ביזוי מצוה. הרי לנו דאף כשהמצוה נמשכת מאליה ונעשית בכל רגע ורגע, בכל זאת יש דין ביזוי המצוה. והנה על הגרשז”א לא קשיא, דהא כל סברתו הוא שאין לו להפסיד המצוה שיכול לעשותה כל רגע ורגע, והיינו שזה סיבה להמשיך לעשותה גם במקום מטונף, משא”כ כאן אין הנידון האם להדליק את הנרות מול הקטנים הערומים, אלא הנידון הוא להיפך שיש לכסותם והמצוה תימשך בכבוד, ובזה שפיר מודה הגרשז”א. אולם לחילוק הנזכר דבמצוה המתמשך מאליה, אין בעיה במה שמתקיימת במקום מטונף וכדומה, א”כ קשיא ההיא דנרות.

אכן נראה דלא דמי, דהא גבי נרות מעיקרא קשיא הרי אין כאן גברא שמקיים את המצוה, אלא האשה עשתה מעשה הדלקה והנרות דולקים מאליהם, ועל כרחך שיש כאן דין נפרד, לנהוג כבוד במצוה ולא להיות ערום מול הנרות, ואין ללמוד מזה לענין מצוה במקום מטונף, דהא לא מצאנו שמקפידים שלא יגיע ריח רע למקום הנרות, אלא ודאי זה ענין מסוים שלא להיות ערום (ובפרט שאף בחול יש סכנה בזה, וא”כ אף באופן שאין סכנה, עכ”פ חזינן שיש קשר בין ענין הנרות לגוף ערום). ומדוקדק נמי בלשון הרמ”א שאין זה דין גמור אלא רק מנהג כשר (וע”ע בתורה לשמה, וכדלהלן ד”ה איברא), וכאמור דלא דמי למצוה במקום מטונף, ואין ללמוד דין אחד מרעהו. ומסתמא כיון שזה מנהג, א”כ הכל לפי הענין מה שנראה בזיון בעיני האנשים.

שוב ראיתי מה שכתבו בזה בשמירת שבת כהלכתה (פרק מג הערה רט) ובאדני שלמה (סימן רעה ס”ק לט), וע”ע שם בשש”כ (הערה צא) ובאד”ש (סימן רסג ס”ק קסה) ואכמ”ל. [ועיין בגמרא שבת (כב.) דאסור להרצות מעות כנגד נר חנוכה, אכן לא דמי, דהתם הביזוי מצד שמשתמש במצוה לצורכו. ואמנם צ”ע דהגמרא שם דימתה זאת לכיסוי הדם ברגל, וי”ל]. ועיין במשנה ברורה (סימן מג ס”ק כ) וכף החיים (סימן מג ס”ק כב) בשם תשובת הרמ”ע מפאנו (סימן נט) דמותר להיכנס בתפילין למבואות המטונפים אך טוב לכסותם, ודו”ק בכל זה כי קיצרתי.

יד. ויש לשאול בדעת הגרי”ח בתורה לשמה הנ”ל, שכאמור אף הוא הביא לראיה שבעשיית המצוה עצמה לית לן בה, מהא דמותר ליכנס לבית הכסא בהיותו לובש ט”ק, וסיים עליה שזה ברור ופשוט. ומאידך כתב ששמע מחכם אחד שמביא ראיה לזה דמותר (והיא ראית החיד”א בטוב עין), ממה דילפינן בגמרא קידושין שאין צריך לעמוד לפני זקן בבית הכסא ובית המרחץ מדכתיב תקום והדרת קימה שיש בה הידור, אלמא דלולא קרא היה צריך לעמוד ולא אמרינן דאין לו לעשות המצוה במקום מטונף. והשיב לו הגרי”ח דאין מכאן ראיה, דאי לאו קרא הוה אמינא אע”ג דאין לעשות המצוה במקום מטונף מ”מ אם המצוה עוברת ומתבטלת כהכא שהזקן עובר והולך לו שאם לא יקום א”א לעשות אותה המצוה כלל דאה”נ כל כהא חייב לקום, להכי אצטריך קרא ללמדנו דפטור. וצ”ב דא”כ אף גבי ציצית יש לדחות כנ”ל דמפסיד המצוה באותו זמן. והיאך סיים שם דמ”מ הראיה מציצית שרירא וקיימת.

אכן קושטא דדעת הגרי”ח ברורה, דס”ל דדוקא כשמפסיד לגמרי את המצוה, אז שייך לבוא ולחלק דבכה”ג יש לו לעשות המצוה במקום מטונף ואין מזה ראיה לעשית מצוה כשלא יפסידנה, אבל גבי ציצית אע”ג שהמצוה נמשכת כל רגע ורגע, עכ”פ הרי לא היה מפסיד המצוה לגמרי, שהרי כבר קיים המצוה באותו יום, ולכן אמרינן דאילו היה אסור לקיים מצוה במקום מטונף, היה לנו לחייבו לפשוט הציצית מעליו טרם כניסתו לבית הכסא או בית המרחץ, וממה דלא מצריכינן הכי, מוכח שאפשר לעשות מצוה במקום מטונף וכדומה אף כשיכול לעשותה במקום אחר. ואמנם מאידך דעת הגרשז”א אליבא דהמשנ”ב שיש לחלק בין הדבקים, דאף בציצית שלא תתבטל לגמרי מ”מ הרי מתבטלת באותו רגע ובזה לא אמרו שיש לו להתבטל ממנה במקום מטונף וכדומה, משא”כ מצוה שעושה אותה פעם אחת ויוצא ידי חובתו, בזה אין לו לעשותה בגוף או מקום מטונף, אלא ילך למקום נקי או ימתין שהמקום או גופו יהיה נקי ואז יעשה ויצא ידי חובתו.

איברא דסיים שם בתורה לשמה דאע”ג דהוכח דליכא איסורא, הא ודאי כל היכא דאפשר לעשותה במקום נקי צריך לעשות לכבוד המצוה, שהרי מצינו אפילו בנרות שבת הזהירו שלא תתגלה ערות התינוק לפני הנרות, והיינו לכבוד המצוה, וכן בזוהר (פרשת תרומה דף קכח) אמרו שהמצות מבעי למעבד להו באתקנותא דגרמיה ובאתדכאותא דמשכניה, עיי”ש דמשו”ה הצריך בנידונו להיזהר גם בזה לכסות הערוה ולהסיר הטינוף בעת שאוכל מצה בליל הסדר, וכן בעת ישיבתו בסוכה או בשאר עשיית המצות. ולפי זה צ”ע האם יודה דהיכא דאפשר יש לפשוט הט”ק קודם שנכנס לבית הכסא, וא”כ קשיא אמאי לא הדגיש זאת לאפוקי מפשטות דבריו לעיל מיניה. ואי ס”ל דלבישת ט”ק אינה דומה לשאר עשיית מצוה, א”כ קשיא מעיקרא מה הביא ראיה משם. ועיין להלן ד”ה ולכאורה.

עוד יש להקשות בדעת הגרי”ח, דהנה בספרו המפורסם “בן איש חי” (שנה ראשונה פרשת ויצא הלכה טז) כתב, אסור להרהר בד”ת בבית הכסא ומבואות המטונפות וכן בבית המרחץ הפנימי, והו”ה דאסור להרהר בצרכי מצוה הן בענין צדקה הן בצרכי שבת הן בצרכי סוכה ולולב ומצה וכיוצא. [וכנראה מקורו מספר אור צדיקים למהר”ם פאפירש (סימן א אות יא) שכתב דאין להרהר בבית הכסא בשום צורך מצוה, אלא יהרהר בצרכי הוצאות ביתו. ובשבת שאסור להרהר גם בזה, יהרהר בבנינים נאים, וכמו שכתב בספר חסידים (הנ”ל ענף א ד”ה וע”ע)]. הרי לנו דלא רק קיום מצוה עצמה כתב לאסור אלא הרהור בצרכי המצוה, דמסתבר שלהרהר בצרכי מצוה אין לזה דין של הרהור בד”ת ממש, אלא זה מחמת המצוה וא”כ כ”ש שמצוה עצמה אסור לעשות. ודלא כמה שהתיר בתורה לשמה. [ואכ”מ לדון אם שו”ת תורה לשמה הוא מהגרי”ח, דהדבר מוכרע מעצמו]. אכן למסקנתו בתורה לשמה דכל היכא דאפשר לעשותה במקום נקי אין לו לעשותה במקום שאינו נקי, יש ליישב קצת דזהו הטעם שאסר להרהר בצרכי המצוה, דהא יכול להרהר בהם מחוץ לבית הכסא ובית המרחץ.

טו. והנה יש ליישב באופן אחר הראיה מציצית, בהקדם מש”כ הדרכי תשובה (יו”ד סימן יט סעיף א) ליישב קושית הרב עיקרי הד”ט הנ”ל (סוף אות ג) מהא דשרי לשחוט בבית המטבחים שהוא מקום מטונף, דהחיד”א איירי דוקא באתרוג ולולב שהם מצוה חיובית ובאים לרצות [הריטב”א (סוכה לא., וכן הוא שם ט. ד”ה הא, ובפסחים לה:) בשם התוספות, גבי מצוה הבאה בעבירה] דבזה מסתבר להחמיר שלא לעשות המצוה במקום מטונף, משא”כ בשחיטה אף לכתחילה א”צ להחמיר. והנה חילק בזה ב’ חילוקים, חדא מצוה חיובית, שנית מצוה שבאה לרצות. ואמנם לא מסתבר להמציא בכוונת החיד”א שמחלק בזה בין מצוה שבאה לרצות ובין מצוה אחרת, אך החילוק בין מצוה חיובית לקיומית הוא מסתבר, אלא שלכאורה נסתר הוא ממה שהביא החיד”א ראיה מהא דקימה לזקן בבית המרחץ, דבפשטות אף זה מצוה קיומית ומאי ראיה איכא. ועכ”פ אם נתפוס כחילוק זה, יש לדון דאתי שפיר גם הך דציצית, שהרי אף היא הוי מצוה קיומית, עיין מרדכי (מנחות סימן תתקמד) ומשנ”ב (סימן יג ס”ק ט) ושערי יושר (ש”ג פי”ט), ולכן אין איסור לעשותה בבית הכסא.

וכבר הבאנו (באות ד) שמרן היבי”א כתב ליישב ההיא דטבילה ושחיטה והפרשת תרו”מ דכולהו לאו מצוות דרמו עליה אלא רק מכשירין, רק שהיבי”א אתי עלה מצד דבהני מילי לא בעינן כוונה למצוה, ואילו עתה אתינן עליה מצד דכיון שהם רק מכשירי מצוה משום הכי לא הוי בזיון במה שנעשים הם במקום מטונף. ויש מקום לדון לחלק בין “מכשירים” ובין “מצוות קיומיות”, דיתכן מצוה גמורה (שאינה מכשיר גרידא) שהיא קיומית, וכמו ציצית (וא”כ מה שתירצנו בסוף הדיבור הקודם תלי בזה), אך מ”מ אין לומר חילוק לאידך גיסא דמכשירין שייך אף היכא דמחוייב בדבר ואין זה “קיומי”, דזה אינו, וכמבואר שם ביבי”א דאם ננקוט כהסוברים דיש חיוב להפריש תרו”מ אף כשאינו רוצה לאכול א”כ לא חשיב מכשירים אלא הוי מצוה גמורה. ועיין להגרח”ק שליט”א בדרך אמונה (הלכות מעשר פ”ט ציה”ל אות נא) שכתב ליישב דחילול מע”ש מיקרי מצוה של רשות, ואולי גם הפרשת תרו”מ להסוברים שאם אין רוצה לאכול אין עליו חיוב לעשר, ולכן הותר לעשותם בבית המרחץ. ועיי”ש (בהלכות מע”ש פ”ג ה”ד בבאור ההלכה) שפלפל בזה גם גבי מצות טבילת נדה וטבילת כלים בבית המרחץ.

טז. והנה יש לחלק עוד בכל הענין, ותחילה אעתיק לשון הגרח”ק בדרך אמונה (בסוף באור ההלכה שם), ועוד י”ל דטבילה כיון שעיקרה רחיצה היא, אין לחוש בבית המרחץ ואין זה ביזוי מצוה, אך מהדרכי תשובה שהקשה משחיטה לכאורה לא משמע כן, ויש לחלק. עכ”ל. הרי לנו תירוץ גבי טבילה ושחיטה, שהמה נעשים במקום המתאים להם ולכן לא אכפת לן שהוא מקום מטונף. ואמנם הגרח”ק כתב דאפשר לחלק בין טבילה לשחיטה, ויש לפרש כוונתו בכמה אנפין, אך למה לנו לחלק בשביל להעמיד קושית הד”ת שהיא בעצם קושית הד”ט וכנ”ל, אדרבא יש לומר להשוות הענין וליישב הקושיא דהתם כיון שזה המקום הראוי לשחיטה לא אכפ”ל שיש שם טינוף. וע”ע משנ”ת לעיל (ענף ה) לענין קרבנות וקטורת. ודו”ק דהכא לא אתינן מצד ד”לא אפשר”, דאף שאכן אפשר בדוחק לשחוט בחוץ או לטבול במרחץ שאין בו הבל וכו’, בכל זאת לא הצריכו אלא התירו לכתחילה לעשות המצוה במקום המיועד לה. [וכן איפכא, דאין ראיה להתיר בגוונא דהמקום המטונף אינו המקום האידיאלי לקיום המצוה, אף שאי אפשר בענין אחר, כיון דמ”מ יש כאן בזיון].

ונזכרתי שכיוצא בזה ראיתי לפני שנים רבות בספר “ויש לומר” (שאלה פז) בישוב הקושיא על המשנ”ב מהא דשחיטה, וזה תורף דבריהם, שאני שחיטה שהטינוף בבית המטבחיים הינו טינוף הנובע מאותו מעשה-מצוה אשר השוחט ניגש לעשות עתה, שהרי אין טינופו של בית המטבחיים בא מעלמא אלא מדמן וחלבן של בהמות אחרות שנשחטו בו ונתקיימה בהן מצות שחיטה, ונמצא שהמצוה עצמה הינה מצוה כזו אשר נעשית באופן של “טינוף”, ואין בכך זלזול בכבודה. ואף לטעם הראשון בביה”ל שכשמקיים המצוה ומכוון לשמו יתברך הרי זה כד”ת שאסור להרהר בהם במקומות המטונפים, נראה דשאני אפשר משאי אפשר, ובמצוה כעין זו שאי אפשר לעשותה אלא במקום המטונף, שכן זהו אופן קיומה, לית לן בה אם מקיימה במקום המטונף אף שמכוין לשמה. אכן, מ”מ את הברכה אין לברך במקום טינופת, שאי”ז שייך ל”כבוד” הברכה, אלא שאסור להזכיר שֵם שמים במקום הטינופת, ובזה אף אפשר לעשות באופן שיברך מחוץ למקום הטינוף, ועל כן יברך בריחוק ד’ אמות קודם שיכנס. [ועיי”ש עוד תירוצים דשחיטה הוי ממצוה קיומית ול”צ כוונה או דהוי הכשר ואין מניעה לעשותה במקום מטונף].

ועל פי האמור יש לדון גבי לבישת ציצית בבית הכסא, דכיון שענין מצות ציצית היא להטילה בבגד שהוא לבוש בו, והרי בודאי שהדרך היא להיכנס לבית הכסא בבגדיו, א”כ בית הכסא הוי כמקום המתאים ללבישת ציצית. דכאמור מצות ציצית אין עניָנה לעשות איזה פעולה חד-פעמית דנימא שאין לו לעשותה בבית הכסא, אלא ענינה שכל עוד הוא לבוש בבגד שיש בו ד’ כנפות צריך הוא להטיל בו ציצית, ומכיון שהדרך להיכנס עם הבגד לבית הכסא אין צורך לפושטו אף שכעת זה בגד של מצוה. ואף אם נדון על מי שלובש במיוחד בגד עם ד’ כנפות וציציות כדי לקיים המצוה [וגם יל”ד מצד דבעידנא דריתחא ענשינן אעשה, ועיין בתוספות (שבת לב: וערכין ב:) ותורא”ש (ברכות יח. ונדה סא.) ומרדכי (מנחות סימן תתקמה) ומאידך בשערי תשובה (שער ג אות כב) ואכמ”ל], עכ”פ כיון שהמצוה היא ע”י לבישת בגד, יש לו להתנהג בו כמו שמתנהג עם שאר בגדיו, וממילא א”צ לפושטו במקום מטונף. [ורק בבגד המיוחד לתפילה צריך לפושטו].

ולכאורה יש ליישב בזה דעת הגרי”ח בתורה לשמה הנ”ל, דאף דמסיק דכל היכא דאפשר לעשות המצוה במקום נקי מחוייב לעשות כן, מ”מ גבי ציצית נשאר במה שתפס בפשיטות בתחילה שמותר ליכנס לבית הכסא בהיותו לובש טלית עם ציציות, כיון שכך דרך לבישת בגד ואין בזה בזיון להיכנס עמו לביה”כ. אמנם א”כ קשיא מה הביא מזה ראיה שמותר לקיים מצוה במקום מטונף, הא שאני ציצית שכך דרך לבישתה. וצריך לדחוק בדעתו, דאמנם אילו היה אסור לקיים מצוה במקום מטונף, א”כ היה צריך לפשוט הציצית ולא להיכנס בה למקום מטונף, וע”כ שבעצם מותר, אלא שיש ענין דכל היכא דאפשר אז צריך לדאוג שלא לעשות המצוה באופן של בזיון אלא באופן של כבוד, ועל זה קאמינא דפשיטת הטלית מוגדרת כ”אי אפשר”, כיון שמקיימים אותה כמלבוש שאין פושטים אותו אלא לצורך ולא כשנכנסים למקום מטונף, ועדיין צ”ע.

יז. והנה גבי הראיה מהגמרא קידושין דלולי דבית המרחץ אינו מקום הידור היה צריך לעמוד שם בפני זקן, כבר הבאנו מה שחילק הגרי”ח דהתם הוי מצוה עוברת ואם לא יקיימנה שם תתבטל לגמרי ומשו”ה יש לו לעשותה אף במקום מטונף. ויש לדון בזה בעוד ישוב ע”פ דרכו של היבי”א (הנ”ל ענף ד ד”ה ובהמשך) גבי עשיית צדקה במקום מטונף, דמצות צדקה אינה צריכה כוונה ולכן אפשר לקיימה שם. והו”ה בשאר מצוה שבין אדם לחבירו. וא”כ אפשר דהוא הדין לענין קימה בפני זקן, הרי זה כמצוה שבין אדם לחבירו ואין צריך בה כוונה וממילא מותר לעשותה בבית המרחץ. וכן כתבו לתרץ בספר “ויש לומר” (שאלה פט תירוץ ג) שבמצות כבוד רבו ות”ח א”צ לכוין מצוה, אלא עצם מעשה ההידור שמתכוין לכבד את רבו זהו המצוה ותו לא.

וכבר הזכרנו שם (אות ז אד”ה והנה) דהאי חילוקא דהיבי”א דבמצוות שבין אדם לחבירו לא בעינן כוונה ולכך מותר לעשות במקום מטונף, אית לן לאומרו מצד עצם המצוה, דמצוה שבין אדם לחבירו מותר לעשותה במקום מטונף או בגוף שאינו נקי, דלא דמי למצוה שבין אדם למקום שהיא נחשבת כעבודה ובה נאמר “לפניו נעבוד ביראה ופחד” ובעי שתהא במקום ובגוף נקי. ולפי זה יש לדון לענין הכוונה האם יכוון במעשה זה לשם מצוה, ואכן הגרשז”א (הליכו”ש תפילה פ”כ דבר הלכה אות לו) נקט לפי דרכו [שכל הדין הוא דצריך לדחות קיום מצות התורה לזמן אחר במקום נקי, אבל לא להימנע משום כך מלקיים מצוה שיכול לעשותה רק כעת או שעושה אותה כל רגע], דלגבי מצות צדקה, מסתבר שאם נזדמן לו עני, והמקום אינו נקי, א”צ לבקש ממנו לעבור עמו למקום אחר, ושפיר יכול לכוין למצוה גם במקום שאינו נקי.

[והנה דברי הגרשז”א אלו (שמקורם בתשובה כ”י) לכאורה המה דלא כמה שכתב איהו גופיה במנחת שלמה (ח”א סימן א’ ד”ה ומצאתי) שלדברי הביאוה”ל הלובש ציצית במרחץ או בביה”כ במקום שאסור בד”ת נכון למנוע מכוונת מצוה, עיי”ש שהקשה דהא כתב המשנ”ב בביאוה”ל סימן ס’ סעיף ד’ שאם קראוהו לתורה ולוקח טליתו או טלית הקהל לעלות לבימה שאז זמנו בהול ומסתמא אינו מכוין אז בלבישתו לקיים המצ”ע של ציצית ממילא עובר בזה על המצ”ע, ולפי זה נמצא שעובר בכל רגע אעשה דציצית, עיי”ש מה שפלפל בזה. ובפשטות להאמור בהליכו”ש דיכול לכוין במצוה עוברת כשמקיימה במקום שאינו נקי, א”כ ל”ק קושיא הנ”ל, דהא אף בציצית יכול לכוין. אכן בלא”ה צ”ב דהא בודאי א”צ בכל רגע שלבוש בציצית לכוין לקיים המצוה, אלא סגי במה שמכוין בתחילה (וכמו שהעיר הגרשז”א גופיה, כנ”ל סוף ענף ד), וא”כ מאי קשיא להגרשז”א, וע”כ שכוונתו למי שלובש ציצית מתחילה בביה”כ, שאז באמת צריך לכוין במעשה זה לקיום המצוה. ומעתה צ”ע לסברתו בהליכו”ש דהביאוה”ל איירי רק על קיום מצוה לכתחילה, האם ה”נ בלבישת ציצית אין לו לעשותה תחילה בבית המרחץ וכדו’, ואם עושה אין לו לכוין. או שמא כיון שאינה קיום חד-פעמי אלא לאחר המעשה זו מצוה מתמשכת כל רגע, לכן אף מעיקרא יש לו לעשותה שם ואף לכוין בה. והכי נראה בדבריו, ודו”ק].

יח. ועוד בישוב הקושיא מהא דקימה בפני ת”ח, יעוין ב”אליבא דהלכתא” (גליון 9 [סיון תשס”ז] עמ’ ז) משמיה דשר התורה הגרח”ק זצ”ל שכתב ליישב, דהתם ללא פסוק היה צריך לקום, כדי שלא יעלב הת”ח שלא קמים מפניו ויהיה בזיון התורה. ולכאורה במהלך זה יש לומר גם לגבי שאר מצוות שבין אדם לחבירו, דאף שמעיקר הדבר לא היה לו לקיימם במקום שאינו נקי, מ”מ יש לו לקיים המצוה כדי שלא יפגע חבירו, וכגון גבי נתינת צדקה לעני [ועיין ביביע אומר (שם אות ה’) שכתב (לפי דרכו דהכל תלי בכוונה) דשאני מצות צדקה שא”צ כוונה, שהכל תלוי בהנאת העני, ומה איכפת תו לעני אם הנותן כיון לשם מצוה או לא]. אכן נשאל שם הגרח”ק לענין נתינת צדקה כשיש טינוף צואה ליד העני, והשיב דמכיון שעיקר מצות צדקה הוא התוצאה שהעני יהיה לו, א”כ אין המעשה נתינה נחשב מעשה צדקה, ולכן אין איסור כשעושה במקום טינוף, שנחשב המעשה כמו הכשר מצוה בעלמא. ע”כ. הרי שהלך בחילוק זה דבבין אדם לחבירו העיקר תלי בחבר, אך לא אתי עלה מצד רגשות החבר וכדו’, אלא דעי”כ משתנה גדר המצוה להיחשב כהכשר בעלמא, ודו”ק.

תו חזינן התם, דנשאל איך לובשים ציצית בבית מרחץ (ולכאורה כוונת השואל על מעשה הלבישה ולא על מה שהוא כבר לבוש, ומשו”ה לא שאל על בית הכסא ודו”ק) הרי הוא מקום מטונף ואסור לקיים בו מצוה. והשיב הגרח”ק שמצוה קיומית יתכן שאין דין זה שאסור לקיימו במקום מטונף, ועוד דשיטת המרדכי שאין מצוה בלבישה (אלא שאחר הלבישה חייב לשים ציצית) וא”כ בשעת לבישה לא עושה מצוה כלל, ואין זה אלא לבישה של רשות. [ואינו מובן, דהא עכ”פ תיכף לאח”כ מחויב להטיל ציצית, ובמה שכבר יש לו ציצית, הרי הוא מקיים מצוותו, ואין כאן רשות כלל]. ושם הובא עוד תירוץ (מספר דולה ומשקה עמ’ כא) דמצוה זו אינו גנאי [וביארו שכוונתו כנ”ל, ואינו נראה, אלא י”ל דכוונתו כמשנ”ת לעיל אות ט”ז ולהלן (ד”ה ואולם), או דלא ניכר במעשה (וכעין ביאור הגרנ”ק דלהלן אות כא, או כדלעיל אות יב ד”ה ובפשטות) ודו”ק]. ועיי”ש שהקשו מאי נפ”מ במצוה קיומית, להטעם הראשון שכתב הביאוה”ל דאסור מצד הכוונה, והשיב הגרח”ק ביסוד בפסיקת הבירוה”ל, שמכיון שהביא ב’ טעמים, אין אוסרים אלא כשנמצאים ב’ הטעמים, אבל כשחסר טעם אחד מותר. [וביארו שם שדין הביאוה”ל הוא בגדר “אין לך בו אלא חידושו] וצ”ע בזה.

יט. עוד עיי”ש שהביא בשם ספר שילוח הקן (עמ’ צב) ששאלו האם מותר לעשות שילוח הקן בבית הכסא [שמצוי לרוב שהיונים עושות שם קן], והשיב הגרח”ק שמותר. והביא ששם (עמ’ קיז) האריך הגרח”ק להוכיח (שדעת רוב הראשונים) שאם לא רוצה לקחת הביצים אין מצות שילוח הקן, ולפי זה ביאר (הרה”ג א”ח שציגל) דא”כ הוי מצוה קיומית ומשום הכי שרי. ועוד ביאר לפמ”ש הגרח”ק שבאופן שאינו יכול לקיים המצוה במקום אחר, כגון אסיר במקום מטונף ורוצה לתקוע בשופר, שיש לו לתקוע, כיון שאין זה (כלומר המניעה לקיים מצוה במקום מטונף) איסור דאורייתא (עיין להלן אות כג מהנשמ”א). ולפי זה הכי נמי גבי שילוח הקן בבית הכסא, הרי אין לו אפשרות לקיים המצוה במקום אחר. [ואמנם יל”ד אם עומד מחוץ לבית הכסא ועושה שילוח הקן עם מקל המגיע לתוך בית הכסא, דלכאורה הכי עדיף. ומ”מ צ”ע אם כך זה מותר לכתחילה, דאזלינן בתר הגברא וחשיב שעושה מצוה מחוץ לכסא, או שמא אזלינן בתר החפץ של המצוה והיינו הקן שהוא בתוך בית הכסא].

ואולם מאידך, חזינן בספר דעת נוטה (ח”ב עמ’ סד) שהביא מש”כ בדרך אמונה (הנ”ל אות טז) דמותר לקיים מצות טבילה בבית המרחץ כיון ששם מקומה ואין זה ביזוי מצוה. וכתב ששמע מרבינו (הגרח”ק) דכל זה דוקא במצוה שמקומה תמיד אף במרחץ, אבל אם אין מקומה שם רק נזדמן כן, וכגון שילוח הקן או הדלקת נר חנוכה בחלון בית הכסא, י”ל דאין ראוי לקיים המצוה שם והוי ביזוי מצוה. ואמנם הביא אח”כ שהסכים הגרח”ק דיתכן דאף כאשר אין זה המקום הטבעי של המצוה אלא רק נזדמן הדבר כן, מ”מ כיון שכרגע אין לו אפשרות אחרת לקיים המצוה, אי”ז בזיון במה שמקיימה שם. ואכן ראה בתשובות הגרח”ק שבספר “שלח תשלח” (שאלה צד, עמ’ קעו) השיב בזה “לכאורה אפשר לקיים”, הרי שמצדד כן אך אינו מכריע [ודלא כמה שהעתיק המחבר שם (עמ’ קח) בפשיטות שמותר] וכאמור.

ומצאתי לגאון הצדיק מהר”י ליברמן זצ”ל בשו”ת משנת יוסף (חלק יא סימן יז) שהשיב בזה דבמקום שהוצרך לעשות המצוה במקום שאינו נקי, אין זה בזיון למצוה. עיי”ש שדן גם בענין מי שנכנס לבית הכסא במי הספירה בסמוך לשקיעה, ונזכר שעדיין לא ספר ספיה”ע. ועוד דן בטבילת כלים במקוה המיועד לטבילת אנשם שהוא כמקום מטונף. והנה חזיתי שהשואל שם הוא ניהו ידידי הרה”ג מתתיהו גבאי שליט”א, ושם בשאלתו נקט לחלק בזה בין מצוה חיובית למצוה קיומית, וראיתי לו בספרו הבהיר בית מתתיהו (ח”ב ס”ג) שהאריך הרחיב בכל זה כיד ה’ הטובה עליו, ולא אכפול הדברים ממה שכבר נכתב כאן, רק אציין לכמה דברים שדן שם (אם מותר לעשותם במקום מטונף) ולא הבאנום כאן. א’ אמירת “משמט אני”, ב’ הדלקת שמן שריפה, ג’ תוכחה, ד’ הבדלה, ה’ קבלת תוספת שבת, ו’ מים אחרונים.

כ. והנה המשנת יוסף (חלק יג סימן רמט אות יג) שנה פרקו מחמת שהקשו לו בזה, וכן הקשה בתשובות והנהגות (ח”ה סימן ט ד”ה ובמ”ב), ממה שכתב המשנה ברורה (סימן תמד ס”ק כא) שחמץ הנשאר בערב פסח שחל להיות בשבת ישליכו לבית הכסא. ולכאו’ הא מקיים מצות תשביתו בהשלכתו לבית הכסא, והיאך מקיים מצוה במקום שאינו נקי. ובתשוה”נ שם כתב לפי דרכו (כנ”ל סוף אות יב), דכיון דאם לא ישליך לשם יבטל מצות השבתה, מותר לקיים המצוה במקום שאינו נקי, כיון דבלא”ה תתבטל המצוה. והעלה לפי זה שבאמת אינו מותר להשליך לבית הכסא, כי אם בגוונא דהמ”ב, דהיינו בע”פ שחל להיות בשבת שאין לו אופן אחר להשביתו כ”א בהשלכה לבית הכסא, אבל בכל ערב פסח דיכול לשורפו, אסור להשליכו לבית הכסא כי היכי דלא לקיים המצוה במקום שאינו נקי. וכן כתב המשנת יוסף שם, דשרי משום שאי אפשר באופן אחר. והוסיף דחמץ אינו חפצא דקדושה דנימא שאין להכניסו למקום שאינו נקי [וצ”ב למה לי הוספה זו, הא עכ”פ אי אפשר באופן אחר].

ובמוסגר שם דן בעל תשוה”נ, דמיהו אי שורש מצות תשביתו לרבי יהודה אינו בעצם המעשה שריפה רק חיובו בקיום תוצאת המעשה והיינו במה ששרוף, י”ל דמותר לעשות המעשה שהוא רק הכשר מצוה במקום בזיון. וראה בספר “ויש לומר” (שאלה קטו) שעמדו בזה בהרחבה, והביאו לספיקת המנחת חינוך (מצוה ט’) בגדר מצות “תשביתו” אי הוי מצוה בקום ועשה (לבער החמץ) או בשב ואל תעשה (שמתקיימת במה שאין לאדם חמץ), וכתב המנ”ח דנפ”מ לענין אי צריך כוונה בשעת הביעור. וכתבו דא”כ מיושב למהלך הביאוה”ל שהמניעה לקיים מצוה במקום מטונף היא מצד הכוונה, דבמצות תשביתו לא בעי כוונה. ואף למהלך השני בביאוה”ל משום דהוי עבודה ואין לעשותה דרך בזיון, ג”כ י”ל דכיון שהמצוה היא בהעדר החמץ א”כ מעשה הביעור אינו עבודה. [ואמנם התקשו דבביאוה”ל משמע שגם הכשר מצוה אסור, וכמו צחצוח שופר במ”ר. וילד”ח דהתם רושם הדבר נשאר גם בעשיית המצוה ומשו”ה מעיקרא אסור. וצ”ע]. ועוד כתבו ליישב, דבדבר שהמצוה לבערו (אף אם היא בקום ועשה) אין בזה שום בזיון, דאדרבא המצוה היא לבערו ולהוציאו ולהרחיקו מעליו, ומסתבר שגם שבירת ע”ז וניתוצה מותרת בבית הכסא וכדומה.

כא. ומו’ל סו’ף עין ראתה למרן הגר”נ קרליץ זצ”ל בחוט שני (ר”ה פרק ז אות כו ד”ה וח”א) שדרך במהלך מחודש בדעת הביאור הלכה, ששם כתב דמסתברא דלענין מצות צדקה בבית המרחץ, אף לדבריו אין בזה איסור, דעצם נתינת הצדקה אין בו מעשה מיוחד של מצוה, שהרי אם נותן סתם מתנה ודאי אין סיבה לאיסור בבית המרחץ, אלא המצוה בצדקה היא התכלית של מעשהו, ובזה מסתמא אין איסור בבית המרחץ, משא”כ שופר זה מעשה תקיעה של מצוה וציצית זה לבישה של מצוה. ולפי זה ישב הא דעצם הפרשת תרומה לא נאסרה בערום וכדומה, כיון שלא ניכר במעשה ההפרשה שהוא מעשה מצוה. ובזה תירץ נמי מה שמבואר במשנ”ב (סימן תר”ל ס”ק ה) דמותר לקיים מצות סוכה במקום שמגיע אליו ריח מבית הכסא ואשפה, דאכילה ושינה בסוכה אינו מעשה הניכר שנעשה למצוה דוקא.

 

ז. בירור דעת הזוהר, מסקנת ההלכה, וציונים בזה

כב. והבוא נבוא לסכם שיטות הפוסקים, אך טרם לזה נקדים כאן מה שסיים החיד”א בטוב עינו הניצב בראש דברינו (שבענף ג) אחר שהוכיח להיתרא, דאמנם בזוהר הקדוש פרשת תרומה (קכ”ח ע”ב) הובא בספר חרדים (בהקדמה דף ז’ עמ’ א) דהמצות בעי למקני להו באגר שלים ובאתקנותא דגרמיה ובאדכאותא דמשכניה, הרי דצריך שיהיה הבית נקי וטהור כשמקיים המצוה. וכתב החיד”א לדחות דאפשר דהיינו כשיש בידו לטהר המקום, משא”כ כשהוא אנוס יהיה מותר לקיים המצוות במעשה בלי הרהור. וכיוצא בזה מבואר בתורה לשמה (הנ”ל אות יד), דמש”כ אינם איסור, אלא דצריך להיזהר בזה היכא דאפשר. ואמנם בספר רוב דגן (הנ”ל ענף ג במוסגר) אחר שדחה ראית החיד”א להיתר והעלה לאסור בזה, כתב דא”כ דברי הזוה”ק שהביא החיד”א הם לעיכובא שצריך שיהיה המקום נקי וטהור, הלא”ה הו”ל אנוס ורחמנא פטריה, ולא הותר לו לקיים מצוה לא בדיבור ולא במעשה. אכן כבר הבאנו (שם מהיבי”א) שדברי הרב רוב דגן דחוקים.

וידידי הגאון ראב”י הלוי שליט”א בשו”ע המידות (חלק יחוד השם עמ’ שג) כתב דמעיקרא אין מובן מה ראיה איכא מהזוהר, דיש לומר שהזוהר מדבר בחסידות, והוכיח כן מתוך דברי הזוהר גופיה, שהרי כתב בתחילה שצריך לקנות המצוה בשכר שלם, וכי ס”ד דכוונתו לעיכובא, וכי השואל תפילין לא יצא ידי חובתו, עיי”ש שהאריך. הרי לנו דלא רק שהזוהר אינו לענין דיעבד, אלא אף לענין לכתחילה אי”ז אלא מילתא דחסידות. והביא שכיוצא בזה כתב בעיקרי הד”ט (הנ”ל סוף ענף ג) דבע”כ שדברי הזוהר בזה אינם לעיכובא, אלא למצוה מן המובחר. והובא לשונו ביביע אומר (שם אות ד), וכן הביאו בציץ אליעזר (ח”ז סימן ה אות ג), ועיי”ש (בח”ח סימן א ד”ה אבל באמת. שכתב שבזוה”ק מבואר שיש איסור. ולכאורה לא זכר שר מה שהביא בח”ז). ועיין ביבי”א (בסוף התשובה הנ”ל) שסיים דמש”כ בזוה”ק שצריך לקיים המצות במקום טהור ונקי, זהו רק כשאפשר הדבר, וכמש”כ בזוה”ק (פרשת צו כ”ח ע”ב) דמצות דאורייתא דמקיימי רבנן תורה איהי לגבייהו. ומשמע דאכן אף היבי”א מפרש בזוהר שזה רק “ענין” ו”דרגה” ולא דין ממש (אף לכתחילה) ודו”ק.

כג. וממה שהבאנו בתוך הדברים נתבאר דפליגי האחרונים, דמרן החיד”א צידד להיתר בזה כשאין אפשרות לקיים את המצוה באופן אחר, ודוקא כשאינו מהרהר בענינה. וכן נקטו בשו”ת מעט מים (סימן צה) ולב חיים (ח”ב סימן קעג, וכן הוא בספרו “מועד לכל חי” סימן ה’ אות ו) דיכול לקיים המצוה במקום מטונף, בכהאי גוונא שאם לא יקיימה שם יפסידנה. וכן דעת הגרי”ח בתורה לשמה, ואף דבספרו בא”ח כתב לאסור להרהר בבית הכסא וכדו’ אפילו בצרכי מצוה, מ”מ אין זה סותר הך היתרא דקיום מצוה בלא הרהור (עיין לעיל סוף אות יד). ואמנם בספר רוב דגן העלה לאסור איסר בזה, אך כבר נתבאר שדבריו דחוקים ואינם מוכרחים. והלק”ט שהעלה להחמיר בזה, הנה בתוך דבריו מבואר דבדיעבד או היכא דהוי כבדיעבד לא אמרינן לאסור. ובלא”ה דברי הלק”ט תמוהים [הן במה שתירץ דהציציות מכוסות (וכנ”ל ריש ענף ו’), והן במש”כ שהשוחט ובודק במלאכתו הוא עוסק וכבר הוא בקי בה ואינו מעלה בדעתו שום דבר הלכה (דקשיא דעכ”פ בודאי חושב על אופן השחיטה ושיעורה), וכבר כתבו הפוסקים (עיין חזון עובדיה ברכות עמ’ שז וללקוט שושנים ח”ג עמ’ קלז) שאין לסמוך על שו”ת הלק”ט להלכה דלא נכתב אלא לחידוד התלמידים].

ודעת היביע אומר, דהכל תלי בכוונה למצוה, וא”כ במצוה דרבנן או במצוה שאינה חיובית ומצוה שבין אדם לחבירו, כיון שלא צריך בהם כוונה מותר לעשותם במקום מטונף, ועל פי זה דחה לכל הראיות שהביאו הפוסקים דעבדינן מצוה במקום מטונף. ובכל זאת כתב (בסוף אות ב) י”ל שמכיון שיש ראשונים רבים שסוברים שאפילו מצוות דאורייתא א”צ כוונה, לכן במקום אונס ושעת הדחק מוטב לסמוך עליהם ליטול לולב וכיוצא בו ולקיים המצוה בלי שום כוונה והרהור, ולא יתבטל מכל וכל מהמצוה. והוסיף עוד (באמצע אות ו) דף להסוברים שמצוות צריכות כוונה, מ”מ יש שכתבו (קול אליהו ח”א או”ח סימן לד, טוב טעם ודעת תליתאה סימן קכז) דהא דמצות צריכות כוונה אינו אלא מדרבנן. ועוד מבואר בתוך דבריו (באמצע אות ד) סברא להקל לעשות המצוה אפילו אם יבוא להרהר בד”ת, לפי מה שכתב בנשמת אדם (כלל ג סימן ב), שהרהור בדברי תורה במקום צואה ובמבואות המטונפות הוא רק מדרבנן, דמדאורייתא לא נאסר אלא בדיבור ממש, דהא קיימא לן (ברכות כ:) הרהור לא כדיבור דמי, ורק חכמים החמירו בהרהור ואסרוהו במקומות אלו. עיי”ש שכן דעת רבינו יונה (ברכות שם, ושערי תשובה שער ג סימן מד) וספר חסידים (סימן כח, הנ”ל בסוף אות א).

ודעת המשנ”ב בביאור הלכה להחמיר בזה, אך הרי מוכח מתוכו שאינו אסור בכל גוונא וכדפשיטא ליה דמותר ללבוש ציצית בבית הכסא. ודעת הגרש”ז אויערבאך זצוק”ל והגר”מ שטרנבוך שליט”א אליבא דהמשנ”ב, דהיכא שיפסיד המצוה שרי, ולא רק כשיפסיד המצוה לגמרי, אלא כל מצוה שמקיים אותה בכל רגע אין לא להפסיד קיומה במקום מטונף, ורק כשיש לו מעשה מצוה שעושהו ויוצא יד”ח ונפטר ממנו, בזה אמרינן דאין לו לעשותו במקום מטונף אלא ידחה המצוה לעשותה במקום נקי. ודעת הגר”ח קנייבסקי זצ”ל לחלק דציצית היא מצוה קיומית ושרי לעשותה במקום מטונף. ומ”מ אף הוא נקט להלכה דהיכא דלא אפשר יש לעשות המצוה גם במקום מטונף. ועוד הובא שייסד בדעת הבירור הלכה דאין לאסור אלא היכא דשייכי ב’ הטעמים דהיינו מצד הכוונה למצוה ומצד דהוי בזיון. ודעת הגר”נ קרליץ זצ”ל דכל היכא שאין זה מעשה מובהק הניכר שנעשה לשם מצוה, וכגון עשיית חסד עם חבירו וכו’, או אכילה וכדומה באופן דהוי מצוה, בכל זה לא אסר הביאור הלכה.

וזאת למודעי, כי אף שאמרתי סי’כום בקרבך נבי’א, מכל מקום לא סיכמנו כאן אלא את כללות הפלוגתא של האחרונים בדורות הקודמים, ואת המהלך הכללי בפרשתא דא של מרן הרב יבי”ע זיע”א ורבינו הכהן הגדול זיע”א כפי איך שתפסו בשיטתו פוסקים הדור האחרון. אך לא היה בכוחי לקיים פ’רטים ל’ה נט’ר עשה (מוצא רוח מאוצרותיו), לכתוב כל מצוה ומצוה היאך ת’צא דינ’א לפי כל שיטה ומהלך. וגם לא חזרתי להעלות כל מהלך וחילוק שנתבאר בתוך דברינו, הן מדברי פוסקים אחרים והן ממה שזכינו לבאר בעניותינו בחמלת החונן לאדם דעת, וכל שכן שלא באתי להכריע בכל זה אלא כמצדד. ותנא דבי אליהו ושייר לכל מעיין לשוב על הראשונות ולדלות מן הבא’ר הני מילי דחפץ להעמידם בקרן אורה במלאכת הליבון, הן ליבון במים המסיר כל הכתמים, והן ליבון באש עד שיהיו ניצוצות נתזין, והיה זה שכרי מכל עמלי.

כד. ובחתימת הענין אציב בזה ציונים לעוד ספרים שדנו בדבר ולא נזכרו בדברינו, עיין לקט הקמח החדש (או”ח סימן פה ס”ק ב) בני ציון (ליכטמן, שם בסוף הסימן) ראשית העומר (יו”ד סימן שכח ס”ק ד) מכתבי תורה (להאדמו”ר מגור, סימן כו) ילקוט הגרשוני (כללים, ערך ‘והיה מחניך קדוש’) שו”ת מהר”י שטייף (סימן רעב ד”ה ראיתי) בירור הלכה (זילבר, ח”ז עמ’ רפט) אור לציון (ח”ד פרק לו תשובה ה) חזון עובדיה (סוכות עמ’ שפח) אֹרחותיך למדני (ח”ד סימן עה) ואבני דרך (פרינץ, ח”י או”ח סימן ה’), ולראש”ל הג”ר אליהו בקשי-דורון זצ”ל בקובץ “אור תורה” (שנת תשע”א סימן קמ. ושנה פרקו בבנין אב ח”ה סימן יב אות ד) ולגרי”ח סופר שליט”א בכנסת יעקב (עמ’ יא וקיז. ועוד לו בשובי השולמית ח”י סימן כד עמ’ פו, וכן הוא בקובץ “מקבציאל” חלק לט עמ’ שא), וראה בשדה צופים (פרידמן, ב”מ קיד:) שהעתיק מדברי היביע אומר בהעלמת מקור מים חיים.