ברכת ‘ברוך שאמר’ – פתק מן השמיים

א.     ‘ברוך שאמר’ נתקן ע”פ פתק שנפל מהשמים

ברכת ‘ברוך שאמר’ לא נזכרה בש”ס, אולם הובאה בספרי הגאונים (סדר רב עמרם גאון, ותשו’ רב נטרונאי גאון או”ח סי’ ט, ועוד), וכן הובאה בראשונים (מחזור ויטרי סי’ א, סידור רש”י סי’ ה, רי”ף ברכות כג:, רמב”ם פ”ז מתפילה הי”ב, תוספות פסחים קד:, רא”ש ברכות פ”ה ס”ה, שבולי הלקט סי’ ז, ועוד). ובסידור ‘מקור התפילות’ (פרידמן, דף יד עמ’ א) הביא שבליקוטי מהרי”ח כתב שהטור כתב שרבי ישמעאל חיבר מזמור זה, וכתב עליו שלא מצא כן בדברי הטור סימן נ”א ששם מדבר על ברכת ‘ברוך שאמר’, אבל מצא בסידור הגדול שרבינו סעדיה ייסד מזמור זה. אכן נראה פשר דבר שהטור כתב בשם ספר היכלות שיש במזמור זה פ”ז תיבות, וידוע שספר היכלות חיברו רבי ישמעאל בן אלישע כהן גדול.

וראה בפרי חדש (ריש סי’ נא) שנקט שברוך שאמר הוא מתקנת הגאונים, ותמה היאך יכלו לחדש ברכה אחר חתימת התלמוד. אך מרן החיד”א בברכי יוסף (שם ס”ק א) דחה דבריו, דמוכח דברכת ברוך שאמר היא תקנה קדומה קודם התלמוד, שהרי נזכרה בזוהר (ח”ב דף רטו סוף ע”ב), ותו דהטור כתב משם ספר היכלות וכו’, וכן נרמזה בירושלמי (הובא בהגמ”י תפילה פ”ז אות ע, וההגמ”י הובא בבית יוסף סוף סימן נד) המפורסם גבי השח בין ישתבח ליוצר שעבירה היא בידו וחוזר מעורכי המלחמה ואם יש ‘ישתבח’ ע”כ יש ‘ברוך שאמר’ דסיפא אגב רישא גריר. וע”ע בספרו מחזיק ברכה (בקונטרס אחרון שם בריש הסימן) שהוסיף בזה ע”פ דברי רבינו תם בספר הישר בתשובותיו לרבינו משולם, שמהם יש ללמוד שצריך לברך כל הברכות שמצינו בדברי הגאונים.

ודבר פלא חזינן בדברי המקובל האלוקי רבינו מאיר בן גבאי בספר תולעת יעקב (סוד פסוקי דזמרה, דף יא טור ב במהדו’ תר”נ ועמ’ לב במהדו’ תשנ”ו) שכתב וזה לשונו, וראיתי באור זרוע כי שבח זה תִקנוהו אנשי כנסת הגדולה על פי פתקא שנפל מן השמים ומצאוהו כתוב בה ויש בו פ”ז תיבות, וכן כתוב בספר היכלות, והסימן “רֹאשׁוֹ כֶּתֶם פָּז” (שיר השירים ה יא), והמוסיף או הגורע ממספר זה טועה וסותר הכוונה המכוונת בו, כי כן קִבלו איש מפי איש. וכתב באור זרוע ועוד קִבלו אנשי הקבלה ששבח זה צריך לאמרו מעומד לרמוז שהוא כנגד הצורה העליונה הדא הוא דכתיב (ישעיה ו ב) שְׂרָפִים עֹמְדִים מִמַּעַל לוֹ, לכן בכל ארץ אשכנז וצרפת אומרים שבח של ברוך שאמר בעמידה כך קִבלו מן החסידים ואנשי מעשה שהיו אומרים אותו בעמידה. וקִבלנו כי הכלה כלולה מזמרת לפני המלך העליון שיר זה עם שאר שירות ותשבחות, כענין שכתוב (תהלים ל יג) לְמַעַן יְזַמֶּרְךָ כָבוֹד וְלֹא יִדֹּם. עכ”ל. והובאה לשונו (מלבד סיום דבריו) בב”ח (ריש סימן נג), וכן הביאו בקצרה בט”ז (ריש סימן נא).

אולם מה שהביא דברים אלו בשם האור זרוע, הנה בספר אור זרוע שחיברו רבינו יצחק הגדול ב”ר משה מ’וינה’ ליתא דבר זה, וגם לא אצל בנו בתשובות ודרשות מהר”ח אור זרוע. כמו כן מה שהביא בשם ספר היכלות, הנה כאמור גם הטור הביא בשמו לעצם הענין של פ”ז תיבות, אך מכל מקום גם זה לא נמצא בספרי היכלות שלפנינו. אולם בנוגע להערה הראשונה לגבי האו”ז, ראיתי לתייר הגדול הרה”ג ישראל דנדרוביץ שליט”א בספרו הנחמד ‘היו דברים מעולם’ (עמ’ 248) שכתב שכבר נודע שאין כוונת בעל ‘תולעת יעקב’ לספר זה אלא לספרו של רבי דוד בן רבי יהודה החסיד, נכד רבינו הרמב”ן, שאף נקרא בשם ‘אור זרוע’, ונדפס רק בשנים האחרונות (ירושלים תשס”ט בהוצאת אורים), ושם (עמ’ 124, ומצוין שבמקור הוא דף טו עמ’ ב) מופיעים הדברים.

וכך כתב שם לאחר שהוסיף רמז נוסף בענין פ”ז תיבות שאומרים בברוך שאמר גופיה “המהולל בפה עמו” (בפה גימטריה פז), כי הוא שבח גדול ומהודר ומעולה על כל התושבחות, כי אנשי כנסת הגדולה לא תִקנוהו אלא חכמי המחקר ובעלי תושיה קִבלו כך ממסורת הברית, כי פתקא נפל מן שמיא והוה כתיב ביה ברוך שאמר, והפתקא הוא כנסת ישראל שנקרא פתקא שהוא אחד מג’ ספרים הנפתחים בר”ה, וזה הפתקא ודאי נפל והושלך מן השמים שהוא מדרגת התפארת וכו’, וכל מי שמוסיף וגורע מזה המספר ודאי הוא טועה טעות גדולה כי כן נתקבלה הקבלה איש מפי איש עד מרע”ה מפי הגבורה (עיי”ש מה שדן באלו שמוסיפים בו תיבות בשבת, וראה בכף החיים שם ס”ק ב בשם האר”י, ובספר לקראת שבת פכ”ב הע’ 17, ובביאור ‘אור המזרח’ למשנ”ב שם הע’ 21). עכ”ל.

וכתב הר”י דנדרוביץ שלאור תגלית זו, נפתרת תעלומה נוספת, כי הנה רבינו המבי”ט ב’בית אלוקים’ (שער היסודות פרק סא סוד”ה ונחזור) כותב שאפשר כי ברכת ‘ברוך שאמר’ גם היתה נאמרת בזמן בית המקדש לאשר היא כבר מימות משה רבינו. ולכאורה תמוה הרי כאמור אנשי כנה”ג תיקנוה ע”פ פתק שנפל מן השמים. אך כעת כשמתגלה מקור הדברים בדברי נכד הרמב”ן רואים אנו כי אלה ואלה דברי אלוקים חיים, שאכן אנשי כנה”ג הם שתיקנו ברכה זו בסדר התפילה, אך מכל מקום עיקר הקבלה היא בידנו איש מפי איש עד למשה רבינו, ומסתבר לומר שאכן הפתקה נפלה כבר לידיו של משה. אמנם התקשה על כך היאך אנו אומרים בברכה זו “ובשירי דוד עבדך” וכו’, עיי”ש. ובאמת עיקר הנחתו לומר שהפתקה נפלה לידי משה רבינו היא תמוהה, דהא משה רבינו היה בשמים ולא היה צריך שתיפול לידו פתקא מן שמיא. ועכ”פ בדעת המבי”ט נראה שסבר שכך היה נמסר איש מפי איש אצל מביני מדע נוסח הברכות שיונחלו בעתיד לישראל, ולא מופקע שיוזכר בהם דוד מלכא משיחא, ודו”ק ועיין.

והנה מובא בפסקי מהרי”ץ ובסידור תכלאל עץ חיים מפי גדול רבני תימן הגאון רבי יחיא צאלח שהפתקה שנפלה מן השמים מצאו אותה בקבר יחזקאל הנביא, וציין במוסגר שכן כתבו הפוסקים. ור”י דנדרוביץ (שם עמ’ 249) כתב שזהו דבר מוזר ולא שמענו זאת מעולם, ואף יגע ולא מצא בספרי הפוסקים שיביאו כדבר הזה שמקור הפתקה הוא בקברו של יחזקאל. ועל כן כתב: ולולי דמסתפינא הייתי אומרת כי נתחלף לגאון זה מעשה פתקה זו עם מעשה התפילין שהתגלו בקבר יחזקאל, שכן כבר כתבו רבותינו הסמ”ג (מצ”ע כב) והמרדכי (הלכות תפילין סימן יא) שפעם אחת נפלה הבימה שעל קברו של יחזקאל הנביא ומצאו שם תפילין ישנים מאוד, והיו התפילין מסודרים כסדרו של רש”י (ולאפוקי סדרו של ר”ת).

ועין ראתה בסידור רשב”ן (ח”א סימן לח) שכתב שאותה פתקה נתנה יד ללצים ומלגלגים וכו’, וברור כשמש שאנשי כנה”ג תיקנו השיר הזה, אך הם לא המציאו את כל הברכות המובאות בו, אלא שכבר היו שגורים בפיהם מקדמונים כי משה רבינו תיקן לברך מאה ברכות בכל יום (צ”ב ממש”כ במדרש במדב”ר יח כא, אמנם עי’ בספר המנהיג דיני תפילה עמ’ כח ולמרן החיד”א בשו”ת יוסף אומץ סימן נ ודו”ק) ורק כשעמדו אנשי כנה”ג לסדר התפילות בסדר נכון רצו להתחיל לומר עשרה ‘ברוך’ כנגד עשרת הדברות וכו’ או י”ג ‘ברוך’ כנגד י”ג מידות של רחמים (עי’ משנ”ת בזה במאמר הבא אות ג), מה עשו, לקחו כל הברכות שתיקנו משה ודוד ברוח קודשם ורשמום ועשאום כפתקאות והניחום בקופסה והוציאו מהם את המנין הרצון, ועל פי הגורל האמור תיקנו את הברכה הזו, כי הגורל הוא כפתקא הבא מן השמים (עי’ שו”ת גאוני קדמאי סימן ס), ולזה כיוֵן בתולעת יעקב שאנשי כנה”ג תיקנו את הברוך שאמר ע”פ פתקא מן השמים. עכ”ד בשינוי סגנון הלשון, וראה גם בכתר שם טוב (גאגין, עמ’ לח אות ס) שנראה שהעתיק מדבריו הנזכרים.

ובספר ‘היו דברים מעולם’ (שם) יצא קצפו של ר”י דנדרוביץ על דברים אלו וכתב שאינם כלום, כי ישראל מאמינים בני מאמינים שאין הדברים יוצאים מידי פשוטם, עיי”ש. אך יש להשיב לו, שהרי אין מדובר כאן בדברים שנזכרו בתלמוד או במדרשים ואף לא בפוסקים הראשונים הידועים, ומה שהפוסקים שהעתיקום תפסום כפשטותם אין זה אומר שאי אפשר לפרש אחרת מהם, ובודאי באגדה עמומה כזו יש רשות למי שגדול לומר את דברו הטוב. ובאמת במחזור אהלי יעקב (לראש השנה – ברוך שאמר) מצאנו, שאף שבתחילה כתב שהיה זה פתק שנברא לשעתו, אח”כ כתב שאפשר שלא היה זה פתק ממש כי אם גילוי שהתגלה להם במחזה השכל ותבונת הלב, וראה בהערות למשנ”ב ‘אור המזרח’ (סי’ נא הע’ 17) שציינו שמצאנו למהר”ל בחידושי אגדות (ב”מ פו. ד”ה ואמר נפל) שכתב על ענין דומה שהידיעה הבאה בפתע מן השמים נקראת “נפל פתקא מרקיע”, ודוק”ה.

ואמת שר”י דנדרוביץ גופיה הודה כי מצד שני דברי נכד הרמב”ן שהם מקור הדברים המה עמומים קמעא, כי בתוך דבריו הוא מוסיף שלמעשה כנסת ישראל מכונֵית פיתקה והיא אשר נפלה מהשמים, ונשאר בצריך עיון בזה. אכן אי מהא לא קשיא, שבזה יש לפרש כוונת הר”ד נכד הרמב”ן, שנפל ממש פתק מהשמים, ורק שהוא מסביר את פנימיות הענין מה זה אומר שהמסר הזה נשלח בצורת פתק, ועל דא קאמר שהפתקא הוא כנסת ישראל שנפלה ממדרגת התפארת וכו’. אולם מכל מקום לאידך גיסא לאור תוספת זו של הר”ד נכד הרמב”ן אפשר לבאר כוונתו כעין מש”כ באהלי יעקב הנ”ל וכעין המובא במהר”ל שאינו אלא משל לידיעה והתגלות ולא משהו ממשי, ודלא כר”י דנדרוביץ שפסק הדברים בסכינא חריפא בלא סיבה נכונה.

עוד יש להביא שהרוקח בפירוש סידור התפילה (אות י”ד) כתב ש’ברוך שאמר’ ניתן כנגד ‘האדרת והאמונה’, שכך נמצא בספר ‘רקמה’ שנכתב בכתיבת מלאכים, שהאדרת והאמונה שיר שלהם. עכ”ל. [ובהערות שם כתבו שבסידור טהינגן בתפילת יוה”כ כתוב שהאדרת וכו’ יש בה פ”ז תיבות וכמו כן בברוך שאמר וכו’ ולכן יכוין מאד בכל לבו כי הוא שיר המרכבה. וסיים המהדיר שאינו יכול לכוון החשבון (היינו שבהאדרת והאמונה יש יותר מפ”ז תיבות)]. ועיין בפסקי רבינו אביגדור צרפתי (מבעלי התוספות, סימן תקעט). וחזינן לגרב”צ מוצפי שליט”א בספרו אורחות ציון (ח”א עמ’ שלג) שכתב שכנראה שדברי הרוקח הם מקור דברי האור זרוע והתולעת יעקב שנפלה פתקה מהשמים ובה נוסח של ברוך שאמר. והוא פשט מקורי ומחודש. ויש להביא על זה ולחתום במש”כ רבינו הרמ”ק בסידור תפִלה למשה (דף מ עמ’ א במהדו’ תרנ”ב) ששיר זה נפל בפתקא משמיא, וקיבלו שהשכינה ממש מזמרת אותו להקב”ה, והוא מסיים ‘ואינו רחוק’.

והנה הרה”ג ישראל דנדרוביץ שליט”א שם בספרו הנחמד ‘היו דברים מעולם’ (פרק יז) אחר שבירר ענין זה של פתקת ה’ברוך שאמר’, יצא לדון בעוד אגרות ופתקאות דאתו מן שמיא, ואינו בדין שיניף המקצר על המאריך, ולכן רק אביא תקציר מהסיפורים שהובאו שם. א: שבת המלכה שלחה איגרת מן השמים לרבינו אברהם אבן עזרא (ולא ציין מקורו אך הביא שנזכר באוה”ח ויקרא יט ג, והובא גם בספר מעם לועז שמות ח”ג עמ’ תתתי וציין מקורו ח”י הל’ שבת פ”א, ויש קונט’ בפנ”ע הנקרא ‘אגרת השבת השניה’). ב: הבעש”ט קיבל לידו פתקא מאת מטטרון ובה כתוב שסוכתו כשרה (ספר בעש”ט לסוכות). ג: הרה”ק ר”פ מקוריץ קיבל מהבעש”ט איגרת וכאשר נצרך אליה מצאה ואח”כ התברר שזו איגרת נוספת שנשלחה משמיא (אמרי פנחס שער הסיפורים אות י”ד). ד: הרה”ק בעל התניא סיפר כי כשגורשו ישראל מספרד מפני שהכריחום להתנצר לא ידעו אנא לילך וקיבלו פתקא מן שמיא שיפנו לפולניה (מגדל עוז שנת תש”מ עמ’ קסח). ה: וכהמשך לזה מסופר שקיבלו בפתקא את המתכון לעשיית משקה היין שרף ומזה התפרנסו בפולין (חמדה גנוזה ח”א עמ’ לה; שפתי קודש תרפ”ט עמ’ טו). ו: בגלילות לעמברג עירו של רבי דוד הלוי בעל הט”ז פרצה מגיפה, ונפל שם פתקא משמיא מקרא שכתוב (מלכים-ב יט לד) “וְגַנּוֹתִי אֶל הָעִיר הַזֹּאת לְהוֹשִׁיעָהּ לְמַעֲנִי וּלְמַעַן דָּוִד עַבְדִּי”. ועיי”ש עוד כמה מעשיות של פתקאות.

ב.     שלושה ענייני פתקאות מגנזי חכמנו

ואנא דאמרי הגם שאין ידי מגעת ואין דעתי מכילה ענייני פתקים דנחיתו לן מן שמיא, מכל מקום אמינא “הפרד ומשול” על כן יאמרו המושלים בואו חשבון ובחלקות ישית למו, ואתינא להפריד זאת לשני נידונים שבהם יש לי כמה וכמה מילי מעלי להחכים את רבותי וחברַי המעיינים בחיבור זה. והיינו שיש מקום להביא כמה נקודות בענין פתקאות שלא נפלו משמים אלא נכתבו כאן בארץ, וגם יש לדון במקורות התורה שבכתב וחז”ל בכל ענין דברים שירדו מן השמים. והתבוננתי בדעתי ועלו לי דברים נפלאים, ואולי היה אפשר להתעכב יותר ולמצוא או להיזכר בעוד נקודות, אך “תנא (דבי אליהו) ושייר” ותן לחכם ויחכם עוד. ונסדר הדברים דבר דבור על אופניו, קודם ענין הפתקים ואח”ז ענין דברים הנופלים מן השמים.

ראשית יש נידון ידוע של תחיבת פתקאות בין נדבכי הכותל המערבי, ולא הוצרכתי לחפש הרבה בהאי מילתא, כי זכרתי שראיתי לדודי הגאון ברכת יהודה שליט”א (ח”ב ס”ו) אשר ירד לגנו ללקוט שושנים בהאי מילתא, בעקבות מש”כ בספרו ‘כיצד מתמודדים’ (ח”ב ש”ז) להביא סמך למה שנהגו ישראל לשים פתקא טבא בין נדבכי הכותל, ממעשה רב של בעל ‘אור החיים’ רבינו חיים בן עטר זי”ע שנתן לאחד מאנשי שלומו פתקא טבא להשימה בין אבני הכותל ובזה יוטב לו, והביאו מעשה זה הגר”א פלאג’י בספר פדה את אברהם (ח”ב מע’ ב אות טו) והאדמו”ר ממונקאטש בספר מסעות ירושלים (סדר יום שני עמ’ צד). ויצא לדון בטענות הגרב”צ מוצפי שליט”א בשו”ת מבשרת ציון (יו”ד ס”כ), שמה שחשש משום מעילה ומשום “לא תעשון כן לה’ אלוקכם” שכשישמו הפתקאות יתפוררו אבנים וחול, מבו’ בפוסקים שאין לחוש בזה מכמה טעמים, וכן מה שחשש בהכנסת אצבעותיו בין האבנים שזה מקום המקדש, גם זה מבו’ בפוס’ שאין לחוש בזה, עיי”ש כל האר”ש, ושוב ראה בשעת הדפסה שכן הסכמת מרן החזון עובדיה (על ארבע תעניות עמ’ תמה, שיצא לאור באותו זמן) לסמוך על מעשה רב דהגר”ח בן עטר עיי”ש.

עוד נידון מענין יש לגבי פתקים האם מותר להסתכל מה כתוב בהם [ובינותי שהוא מסתעף מהנידון הקודם לגבי הפתקים שבכותל המערבי שגם לגבם יש נידון כזה אלא שאינו דומה ממש לפתק שאדם כתב לחבירו או לעצמו, ועיי”ש בברכי”ה שציין לשו”ת שערי ציון (סימן ד) לרב הכותל הרה”ג שמואל רבינוביץ שליט”א שדן בפתקאות שנופלים מהכותל האם צריכים גניזה], וידוע שיש על כך חרם דרבינו גרשום, ומקור הדבר בשו”ת מהר”ם מרוטנבורג (דפוס פראג סימן אלף כב) שכתב שרגמ”ה תיקן חרם שלא לראות בכתב חבירו ששולח לחבירו בלא ידיעתו אסור, אך סייג שאם זרקו מותר. ועיין מה שדנו בזה מהר”ם בן חביב בשו”ת קול גדול (סי’ קב, ובכת”י סי’ קנו) ובשו”ת רבי יהודה מילר (ירושלים תשנ”ג, ח”א סי’ קמ) ובשו”ת אבני לוי (ח”א יו”ד ס”ח). וראה עוד ב’תודעה’ (גליון 184) ששם פירט בקצרה הרה”ג צבי שפיץ שליט”א הדינים בזה, ומסתמא כתב זאת גם בספריו. וע”ע בחשוקי חמד (ב”ב ס.) שיש שלושה טעמים לאסור לפתוח מכתב, א’ משום ואהבת לרעך כמוך, ב’ משום גונב דעתו, ג’ משום שואל שלא מדעת, ודו”ק בנפ”מ שבהם ואכמ”ל.

ובנותן טעם להביא כאן מעשה שכעת איני מוצא היכן הוא כתוב, שבישיבה באירופה מזכיר הישיבה היה נוהג לפתוח את המכתבים האישיים שהיו שולחים לישיבה אל בחורי ואברכי הישיבה והוא קורא מה שכתוב בהם ומודיע לבחור או לאברך תוכן המכתב, הדבר נמשך כך, עד שפעם אחד בא המזכיר לאברך אחד ובישר לו ע”פ המכתב שהתקבל כי בעז”ה נולדה לו בת, שאלו האברך כמשיח לפי תומו: מאיזה אשה נולד לי בת, שאלו המזכיר בפליאה: מה יש לך שתי נשים, אמר לו האברך בתמימות מעושה: מה הבעיה, ענהו המזכיר בתרעומת ותוכחה: אתה לא יודע שיש חרם דרבינו גרשום שלא לישא שתי נשים, השיבו האברך מיניה וביה (עיין פתגמים בקצרה …) בחיוך: ואתה לא יודע שיש חדר”ג שלא לפתוח ולקרוא מכתבים המיועדים לאחרים.

נידון שלישי יש בענין הפתקה, שהנה ידוע שאצל עדת החסידים עושים ענין גדול מ”קוויטל(ך)”, ובזמנינו בעידן קופות הצדקה מנחילים כן לכל המגזרים, ואין לי הבנה בעניינים אלו, אך יש להביא דיון מרתק המופיע בשו”ת מהרש”ם (ח”ג סו”ס רכה), האם מותר בשבת לכתוב ולשלוח קוויטל לאדמו”ר כדי שיתפלל על חולה הנמצא במצב של פיקוח נפש, ושם כתב מהרש”ם בדבר שילוח הטלגרמה בשבת לצורך חולה, שמה שאמרו בשם הגאבד”ק פרעמישלא ולבוב שהתיר בספרו, לא כן הוא אלא בבית יצחק פסק בפשיטות לאסור אפילו רק שליחת המכתב, ובשו”ת שואל ומשיב (תליתאה ח”א סו”ס קצד) כתב דח”ו להתיר, ודחה מי שצידד לומר שאי”ז נקרא כתב, וסיים דחלילה וחלילה להתיר זולת במקום שמתירין ע”י כתב שלהם וכו’. וכתב מהרש”ם דעכ”פ בכל זה צריך שמעדאיתמחי גברא וקמיעא דהיינו שיהא רגיל אותו צדיק שיפעל בתפילותיו ישועות, וציין שבתשובה אחת הוא האריך לדון אם מותר לחלל שבת בדבר שאינו בטבע.

ועיי”ש שכתב בזה הלשון, ועובדא ידענא בעיר מולדתי בזלאטשוב שהיה חולה מסוכן, ובאותו זמן היה מו”ר הגה”ק מוהר”ש אבד”ק בעלז זצ”ל משובתי שבת קודש בבראד, והתיר דיין אחד לכתוב ע”י עכו”ם בשבת קודש שם החולה ואמו ושלח המכתב לבראד, והרעיש הגאון מהרש”ק ז”ל ופסל את הדיין מלהורות עוד. וכבוד מו”ר הגה”ק (האדמו”ר שר שלום מבעלז) הנ”ל נתרעם גם כן על הכותב ואמר עכשיו אני מחויב להתאמץ שישיג החולה רפואה שלא יגרם על ידי חילול שבת קודש (עיין מנחת אשר וייס במדבר סימן כג סוף ענף ה מה שדן בזה), וכן היה שנתרפא, ובכל כה”ג אין להקל, ובפרט בדור הזה אין להקל מכמה טעמים, ועל כיוצא בזה אמרו שבת הוא מלזעוק וכו’ יכולה היא שתרחם.

ג.       שלל דברים שירדו מן השמים

ואתינא לדברים היורדים מן השמים. הנה כידוע בדרך הטבע מן השמים יורדים לארץ גשם טל שלג וברד, וכמובן שזה לא מן השמים ממש אלא מהעננים. גם זאת מצאנו בתורה ובחז”ל על המלאכים שיורדים מן השמים לארץ, וכמו שאירע אצל אברהם ויעקב כמה פעמים. ויש שנשארו כאן בארץ, ראה בגמרא ורש”י מסכת יומא (סז:) על עוזא ועזאל שהם מלאכי חבלה שירדו לארץ בימי נעמה אחות תובל קין, ורש”י בפרשת שלח (במדבר יג לג) כתב שהנפילים הם ענקים מבני שמחזאי ועזאל שנפלו מן השמים בימי דור אנוש, ואמנם בהדר זקנים (בראשית כח יג) ובפירוש הרא”ש (שם ו ב) מבואר שכיון שניטלו מהם כנפיהם לא יכלו לחזור לשמים אבל הם הצליחו לעלות בסולם יעקב, אך צ”ל שבינתיים הולידו מבנות הארץ ובניהם המה הנפילים האמורים, ועיין.

גם ידוע שהמן היה יורד מן השמים, ושם היה פלא נוסף דכתיב “ותעל שכבת הטל” וראה במכילתא דרבי ישמעאל (בשלח מסכתא ד’ויסע’ פרשה ב) ומכילתא דרשב”י (פרק טז פסוק ד) לשעבר היה הלחם עולה מן הארץ והטל יורד מן השמים ועתה נתחלפו הדברים התחיל הלחם יורד מן השמים והטל עולה מן הארץ. [והנה כד הוינא טליא ידענא כי בבוקר הטל עולה למעלה, והיו שאמרו שעשו ניסיון ליקח קליפת ביצה שלמה (שרוקנו את תכולתה ע”י שאיבה במזרק) שמילאוה בטל (ואח”כ סגרוה בדבק) ובבוקר היא ריחפה באויר מחמת הטל שבתוכה. אכן כמובן שבתחילה (בשעות הערב והלילה ולפנות-בוקר) הטל יורד מלמעלה למטה. וראה באנציקלופדיה לבית ישראל (חלק יא עמ’ 87) בביאור המציאות של הטל, ושם תוספת ערך בהיבט התורני של הטל].

והנה ידוע שאחת ממכות מצרים היא מכת ברד אשר אש הייתה מתלקחת בו, וצ”ע אם היה זה דבר רוחני או פלא בתוך מסגרת הטבע, ובפרט יש לדקדק לשון הכתוב (שמות ט כד) “לֹא הָיָה כָמֹהוּ בְּכָל אֶרֶץ מִצְרַיִם מֵאָז הָיְתָה לְגוֹי” ומשמע שבמקום אחר היה כזה ברד, וצ”ע. ואמנם מצאנו בספר יהושע (י יא) לגבי חֲמֵשֶׁת מַלְכֵי הָאֱמֹרִי (מֶלֶךְ יְרוּשָׁלִַם מֶלֶךְ חֶבְרוֹן מֶלֶךְ יַרְמוּת מֶלֶךְ לָכִישׁ מֶלֶךְ עֶגְלוֹן) שנלחמו מול ישראל, ונהדפו מפניהם, ובמנוסתם כתיב “וַה’ הִשְׁלִיךְ עֲלֵיהֶם אֲבָנִים גְּדֹלוֹת מִן הַשָּׁמַיִם עַד עֲזֵקָה וַיָּמֻתוּ רַבִּים אֲשֶׁר מֵתוּ בְּאַבְנֵי הַבָּרָד מֵאֲשֶׁר הָרְגוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בֶּחָרֶב”. ועיין בגמרא ברכות (נד.) שהרואה אבני אלגביש במורד בית חורון – צריך שיתן הודאה ושבח לפני המקום, ועיי”ש (נד:) שאבנים אלו הם אבני הברד שנעצרו ע”י משה ואח”כ נפלו ע”י יהושע. וע”ע בנביא יחזקאל (פרק יג פסוקים יא יג וכב) שלעתיד לבוא הקב”ה יתן גֶּשֶׁם שׁוֹטֵף ויפיל אַבְנֵי אֶלְגָּבִישׁ.

ועכ”פ בענין אש היוצאת מלמעלה, מובא פרשת שמיני (ויקרא ריש פרק י) לגבי נדב ואביהו שלקחו איש מחתתו ונתנו בהם אש וקטורת “וַתֵּצֵא אֵשׁ מִלִּפְנֵי ה’ וַתֹּאכַל אוֹתָם וַיָּמֻתוּ” והיינו באופן של שריפת נשמה וגוף קיים (שבת קיג: ופסחים עה.), וכן מצאנו בפרשת קרח (במדבר טז לה) “וְאֵשׁ יָצְאָה מֵאֵת ה’ וַתֹּאכַל אֵת הַחֲמִשִּׁים וּמָאתַיִם אִישׁ מַקְרִיבֵי הַקְּטֹרֶת” וגם בהם אמרו בגמרא (סנהדרין נב.) שנשרפה נשמתם אך הגוף נשאר קיים, ובריש ספר מלכים ב’ מסופר שאליהו הוריד אש מן השמים שאכלה את שרו של אחזיה ואת חמישים אנשיו (וע”ע להלן בענין אש מן השמים לגבי אליהו הנביא). ובמתאוננים כתיב (במדבר יא א) “וַתִּבְעַר בָּם אֵשׁ ה’ וַתֹּאכַל בִּקְצֵה הַמַּחֲנֶה, וַיִּצְעַק הָעָם אֶל מֹשֶׁה וַיִּתְפַּלֵּל מֹשֶׁה אֶל ה’ וַתִּשְׁקַע הָאֵשׁ”, אך לא כתיב שירדה האש מן השמים.

ומצאנו הרבה פעמים בדורות הקודמים שכאשר היו גדולי עולם עוסקים בתורה ירדה אש וליחכה סביבם, ולכאו’ נראה דהיינו שהייתה זו אש רוחנית שנוצרה במקום אבל לא ירדה מהשמים ממש, וראה בגמרא סוכה (כח.) על התנא יונתן בן עוזיאל שבשעה שיושב ועוסק בתורה כל עוף שפורח עליו מיד נשרף, ופירשו שם התוספות שהדברים שמחים כנתינתם בסיני שניתנה תורה באש, וכתבו שכענין זה מצינו במדרש (רבה, קהלת פ”ז) בעובדא דרבי אליעזר ורבי יהושע שהיו מסובין בסעודה וליהטה האש סביבם, אולם בערוך לנר (שם) העיר עליהם למה הביאו ראיה ממדרש ולא מגמרא חגיגה (יד:) שפתח רבי אלעזר בן ערך במעשה המרכבה ודרש וירדה אש מן השמים וסכסכה כל האילנות וכו’ (ובירושלמי שם הובאו שני המעשים) עיי”ש מש”ת, ועכ”פ מבואר שגם בזה יש בחינה של ירידת אש מן השמים.

[וראה עוד בגמרא חגיגה (כז.) אמר רבי אלעזר: תלמידי חכמים אין אוּר של גיהנם שולטת בהן, קל וחומר מסלמנדרא; ומה סלמנדרא שתולדת אש היא – הסך מִדָּמָהּ אין אור שולטת בו, תלמידי חכמים שכל גופן אש, דכתיב הלוא כה דברי כאש נאם ה’ – על אחת כמה וכמה. ומבואר שהיה פשוט לגמרא שכיון שדברי הקב”ה כמו אש – ממילא ת”ח כל גופן אש. וזה על דרך מאמרם (מכות כב:) כמה טיפשאי שאר אינשי דקיימי מקמי ספר תורה ולא קיימי מקמי גברא רבה, ודו”ק. וראה למורנו המשגיח רבי שלמה וולבה זצ”ל בספר עלי שור (ח”א ש”ג פ”ז עמ’ ריח) שביאר ענין ת”ח שכולו אש, כי בחינת האש שבתורה היא כדוגמת האש שתנועתה למעלה, ואצל ת”ח גם כוחות הגוף שואפים לרוחניות והתעלות, אך הפורש מדברי תורה – אש אוכלתו (ב”ב עט.), כי יוצא הוא מאש קודש המקדשת ואינה אוכלת, ובמקומה באה אש האוכלת והורסת עד היסוד, שהרי תאוות ויצרים הנם “אש”, כוחות רוחניים עצומים, וכיוצ”ב איתא (סוטה יז.) איש ואשה שזכו שכינה ביניהם ואם לא זכו אש אוכלתם, הרי שמהאש יצאו והאש תוכלם!]

וגבי בית המקדש, ידוע שהייתה יורדת אש מן השמים ואוכלת את הזבחים, וכדאמרו בגמרא (עירובין סג. ויומא כא: ונג.) דאע”פ שהאש יורדת מן השמים מצוה להביא מן ההדיוט. ובתורה התפרש הדבר פעם אחת בפרשת שמיני (ויקרא ט כד) בחנוכת המזבח “וַתֵּצֵא אֵשׁ מִלִּפְנֵי ה’ וַתֹּאכַל עַל הַמִּזְבֵּחַ אֶת הָעֹלָה וְאֶת הַחֲלָבִים, וַיַּרְא כָּל הָעָם וַיָּרֹנּוּ וַיִּפְּלוּ עַל פְּנֵיהֶם”. ומצאנו אצל אליהו הנביא שזכה לזה (עי’ ברכות ו: ושם ט:) שלא במקום המקדש אלא בהר הכרמל, וכדכתיב (מלכים א יח לח) “וַתִּפֹּל אֵשׁ ה’ וַתֹּאכַל אֶת הָעֹלָה וְאֶת הָעֵצִים וְאֶת הָאֲבָנִים וְאֶת הֶעָפָר וְאֶת הַמַּיִם אֲשֶׁר בַּתְּעָלָה לִחֵכָה”. והאמת שקודם לכן מצאנו אצל אדונינו דוד המלך, במקום המקדש, אך טרם בנין בית המקדש, כאשר היה מקום זה עדיין גורן ארנן היבוסי, דכתיב (דברי הימים א כא כו) “וַיִּבֶן שָׁם דָּוִיד מִזְבֵּחַ לַה’ וַיַּעַל עֹלוֹת וּשְׁלָמִים וַיִּקְרָא אֶל ה’ וַיַּעֲנֵהוּ בָאֵשׁ מִן הַשָּׁמַיִם עַל מִזְבַּח הָעֹלָה”.

ועלה בדעתי שגם בבית המקדש היה פלא כפול בבחינת מלאכי אלוקים עולים ויורדים בו, וכעין מאמר המכילתא הנ”ל גבי המן, דידוע מש”כ במסכת אבות (פ”ה מ”ה) שעשרה נסים נעשו לאבותינו בבית המקדש, ומתוכם מה שלא כיבו גשמים אש של עצי המערכה ולא נצחה הרוח את עמוד העשן, וראה בגמרא יומא (כא.) שעשן המערכה אפילו כל הרוחות שבעולם באות ומנשבות בו אין מזיזות אותו ממקומו. ואמרתי שאם אינו זז ממקומו א”כ עולה הוא מן המזבח עד השמים, ומצאתי כן ברד”ק ריש פרשת ויצא (בראשית כח יג) שפירוש שסולם יעקב רומז למזבח וראשו מגיע השמימה זהו עשן המערכה שעולה לשמים לרצון ריח ניחוח לה’, ויותר מפורש בתורת המנחה (לרבינו יעקב סקילי תלמיד הרשב”א, שם דרשה יג) שראשו מגיע השמימה זה עשן המערכה שהיה מתמר ועולה עד לב השמים. וכידוע כל ענין המקדש והמזבח הוא חיבור שמים וארץ (עי’ ברכות לג א כל מי שיש בו דעת כאילו נבנה ביהמ”ק בימיו, ובמהרש”א שם, ועלי שור ח”א עמ’ קלח), והיינו בתרי צדדי להוריד שפע מלמעלה ולהעלות רצון ומ”ן למעלה, והדברים נפלאים.

ולגבי בית המקדש עצמו, ידועים דברי רש”י מסכת סוכה (מא. ד”ה אי נמי, והסכימו עמו התוס’ שם) ש”מקדש העתיד שאנו מצפין בנוי ומשוכלל הוא יגלה ויבא משמים”, וראה בחידושי הריטב”א (שבועות טו: ד”ה אין בנין) ש”בנין העתיד שהוא בנוי כבר ומשוכלל בשמים”, ומבואר מיניה שאין זה רק שבעתיד יתהוה ביהמ”ק בשמים וירד לארץ אלא כבר כעת הוא בנוי שם וממתין שנהיה ראויים לקבלו. ובאמת מפורש בגמרא (חגיגה יב: זבחים סב. מנחות קי.) שיש בשמים מזבח בנוי ומיכאל שר הגדול עומד ומקריב עליו קרבן. אולם במסכת שמחות (ריש ספר חיבוט הקבר) מבואר דדוקא כל זמן שבית המקדש היה קיים למטה וכהן גדול מזרע אהרן עומד ומקריב קרבנות לפני הקב”ה, אז למעלה מיכאל עומד ומקריב קרבנות לפני הקב”ה. וע”ע בתוספות (מנחות שם) שכתבו גבי מיכאל שמקריב קרבן, שיש בזה מדרשות חלוקין (עי’ במדב”ר יב יב ואוצר המדרשים עמ’ ע קיד ותנא) יש מי שאומר נשמותיהן של צדיקים ויש מי שאומר כבשים של אש עיי”ש. והרמ”ע מפאנו בעשרה מאמרות (מאמר ‘אם כל חי’ ח”ג סימן כג) כתב שאליהו הנביא מקריב תמידין בבית המקדש אע”פ שהוא שמם שהרי בקדושתו עומד, ואכמ”ל.

עוד בענין בית המקדש וירידת אש, מצאתי כעת בילקוט שמעוני לפרשת נשא (רמז תשיט) ושוב ראיתי שמקורו בספרי זוטא (סוף פרק ז, וכעי”ז במדרש רבה במדבר פרשה יד סימן יט) דקאמר רבי אלעזר בנו של רבי יוסי הגלילי, שמצד אחד ממש”כ “מִן הַשָּׁמַיִם הִשְׁמִיעֲךָ אֶת קֹלוֹ” (דברים ד לו) וכן “כִּי מִן הַשָּׁמַיִם דִּבַּרְתִּי עִמָּכֶם” (שמות כ יט) שומעני כאילו לא ירדה שכינה לארץ מעולם, וא”כ מה אני מקיים “וּבְבֹא מֹשֶׁה אֶל אֹהֶל מוֹעֵד לְדַבֵּר אִתּוֹ וַיִּשְׁמַע אֶת הַקּוֹל מִדַּבֵּר אֵלָיו מֵעַל הַכַּפֹּרֶת אֲשֶׁר עַל אֲרֹן הָעֵדֻת מִבֵּין שְׁנֵי הַכְּרֻבִים” (במדבר ז פט), אלא כמין סילון של אש היה יורד מן השמים לבין שני הכרובים ומדבר עמו שנאמר מבין שני הכרובים. ע”כ. ועיין במלבי”ם ריש פרשת ויקרא (אות ה) מה שבירר בענין זה. [ולשון נפלאה זו “סילון של אש” לא מצאנו כמותה, אך בגמ’ שבת (לח:-לט.) איתא מעשה שעשו אנשי טבריא והביאו סילון של צונן לתוך אמה של חמין, ומצאנו גם בגמ’ ברכות (כה. וסב:) “סילון החוזר – מביא את האדם לידי ירקון”. ומצאתי שבתוספתא (סוכה פ”ג הי”ד, ע”ז פ”ו ה”ו, מקוואות פ”ה ה”ה, מכשירין פ”ה ה”ב, ידים פ”א הי”ד) מובאת תיבה זו חמשה פעמים בחמשה עניינים שונים, עיי”ש].

ובענין סילון של אש מן השמים, אזכיר למסופר בגמ’ ב”מ (פה:) על אותו תלמיד שביקש מאליהו הנביא שיראהו את רבנן כשהם נכנסים לישיבה של מעלה, ואמר לו אליהו שהוא לא יוכל להסתכל על קתדרא דרבי חייא, ואותו תלמיד לא יכל להתאפק והסתכל ואז הופיעו שני ניצוצות של אש וסימאו את עיניו. וראה במדרש רבה (בראשית פרשה סה סימן י) שעיני יצחק כהו מראות משום שבשעה שנעקד נשרו דמעות מעיני המלאכים לתוך עיניו, או משום שבאותה שעה תלה עיניו במרום והביט בשכינה, וע”ע שם (דברים פרשה יא סימן ג), ובספר שם משמואל (פרשת מצורע שנה תרע”ו) בשם אביו האבני נזר, ודו”ק. עוד איתא בהמשך הגמ’ ב”מ, שאליהו הנביא גילה שלרבי חייא ובניו יש כח בתפילתם כמו של האבות והם ניגשו להתפלל ואז הזדעזע העולם וכו’ והביאו את אליהו ששים פולסי דנורא, ואז הוא ירד והתחזה להם כדוב של אש והפסיק תפילתם, ודו”ק בכל ענין האש אצל אליהו ממה שהובא כאן ולעיל בכמה דוכתי, ושוב בינותי שגם בסילוקו מהעולם כתיב (מלכים ב ב יב) “וְהִנֵּה רֶכֶב אֵשׁ וְסוּסֵי אֵשׁ וַיַּפְרִדוּ בֵּין שְׁנֵיהֶם וַיַּעַל אֵלִיָּהוּ בַּסְּעָרָה הַשָּׁמָיִם”, והוא פלא.

עוד מצאנו בגמרא סנהדרין (נט:) שאמרו שאדם הראשון לא הותר לו בשר לאכילה, והקשו על כך ממה שהיה רבי יהודה בן תימא אומר שאדם הראשון מיסב בגן עדן היה והיו מלאכי השרת צולין לו בשר, ותירצו שם שזה היה “בבשר היורד מן השמים”, ושאלו מי איכא בשר היורד מן השמים, והשיבו שאכן יש כי הא דרבי שמעון בן חלפתא הוה קאזיל באורחא ופגעו בו הנך אריותא דהוו קא נהמי לאפיה, אמר “הכפירים שאגים לטרף” נחיתו ליה תרתי אטמתא, חדא אכלוה וחדא שבקוה. איתיה ואתא לבי מדרשא, בעי עלה “דבר טמא הוא זה או דבר טהור”, אמרו ליה “אין דבר טמא יורד מן השמים”. בעי מיניה רבי זירא מרבי אבהו: ירדה לו דמות חמור מהו? – אמר ליה יארוד נאלא! הא אמרי ליה: אין דבר טמא יורד מן השמים. ופירש”י “ודבר שאינו הוא, ואם ישנו – טהור הוא”.

וראה עוד במדרש רבה (וירא פרשה נא סימן ג) דאמר רבי חנינא (-בר חמא, אך ב’משנת רבי אליעזר’ פרשה טו הוא בשם ר’ חנינה בן פזי) “אין דבר רע יורד מלמעלה”, והיום רגילים לומר [ולשיר] “אין דבר רע יורד מן השמים” ולשון זה אינו נמצא במדרשי התנאים והאמוראים אלא הובא במדרש ‘שכל טוב’ (וירא פרק יט סימן כד) לרבי מנחם האיטלקי מלפני כשמונה מאות שנה, ואח”כ נמצא בשאר ספרים כדוגמת האלשיך (שמות פרק ט) מעשי ה’ (לנכד מהרי”ק, מעשי מצרים פרק ה ופרק יט) גור אריה (במדבר יא כב) ומלבי”ם (בראשית א ח), ודו”ק שזה חיבור של שני הפתגמים המקוריים. שוב ראיתי לשון התנחומא (פרשת וירא סימן יח) אין הקב”ה מוריד מלמעלה דבר רע אלא מטר ונעשה גפרית. [ובאיכה (ג לח) כתיב: מִפִּי עֶלְיוֹן לֹא תֵצֵא הָרָעוֹת וְהַטּוֹב].

וכיוצא בזה במידי דאכילה מצאנו בגמרא מנחות (סט:) דבעי רבי זירא: חיטין שירדו בעבים, מהו? וביררה הגמרא לגבי מה הוא הסתפק, ומבואר דפשיטא לן שהם כשרים למנחות, ורק שיש לדון האם כשרים הם לשני הלחם, והספק הוא האם “ממושבותיכם” דקאמר רחמנא (ויקרא כג יז) הוא רק לאפוקי חוצה לארץ או דילמא ממושבותיכם דווקא וממילא אפילו עבים נמי לא (והרמב”ם בהלכות תמידין ומוספין פ”ח ה”ג כתב, חיטים שירדו בעבים יש בהם ספק וכו’). ואח”כ שאלו: ומי איכא כי האי גוונא? והשיבו אִין, כדעדי טייעא נחיתא ליה רום כיזבא חיטי בתלתא פרסי, והיינו ערבי ששמו ‘בר עדי’ ונחתו לו חיטים בגובה טפח על פני שדהו שהיתה באורך שלש פרסאות. וידוע מה שדנו הגר”ח מבריסק והגרצ”פ פרנק לגבי שמן המנורה שהיה בנס אי מהני להדלקה דבר שנעשה בנס והזכירו גמרא זו, אכן רש”י פירש “שירדו בעבים – עם המטר כששתו העבים באוקיינוס בלעו ספינה מליאה חטין”. ומפורש שלא מדובר שבא בנס מן השמים אלא הם חיטים שגדלו בטבע ובאו למקום אחר בסערה או בעננים וכדומה, וא”כ אי”ז שייך לנידון של חנוכה ואף לא לנידון דידן. ואמנם אין פירש”י מובן, מה לי שנכנסו לעבים, דממ”נ אם גדלו בארץ ישראל דינם כתבואת הארץ ואם גדלו בחו”ל דינם כתבואת חו”ל ואיך ישתנה דינם מחמת העבים. ושוב נזכרתי שמחמת כן התוספות שם פליגי על רש”י וביארו “דעל ידי נס ירדו בעבים כי הנהו אטמהתא דפרק ד’ מיתות”, וכוונתם למה שהבאנו לעיל מהגמרא בסנהדרין, וא”כ הן הן הדברים.

ומצאתי בספר ‘היו דברים מעולם’ (פרק כא) שחכם אברהם דיין זצ”ל במאמר ‘זכרון דברי אר”ץ’ (עמ’ קלד במהדו’ תשל”ט) הנדפס בסו”ס ‘פועל צדק’ (ליוורנו תר”י, ולא ראיתיו במהדו’ זו) כתב: שנת התר”א בעיר אחת סמוכה למלאטייה ירד להם מן השמים חיטים והיה ממטיר עליהם כמו שתי שעות ועשו ממנו פת אכול ושבוע אכן היו דומין ל’חב-אל-עזיז’ (-צנובר) ולא היו דומים לחיטים שלנו ואפשר לפי שהיו שרויים במים נשתנה מראיתם. וסיים שאין כל חדש תחת השמש וכמבו’ בגמ’ הנ”ל. ועיי”ש (ב’היו דברים מעולם’) שגם הג”ר יקותיאל אריה קמלהר בספרו ‘התלמוד ומדעי התבל’ (עמ’ פח) העתיק עדויות רבות בענין זה מספרי חוקרים שונים, ועוד עיי”ש שהביא תיאורים של “גשם של דגים” מהשנים האחרונות, ואכמ”ל.

ובאחרונה יסעו רגליהם ול’ו יהלכו, שמסופר בגמרא תענית (כה.) דרבי חנינא בן דוסא היה עני גדול, ובעי רחמי ואז “יצתה כמין פיסת יד ויהבו ליה חד כרעא דפתורא דדהבא” והיינו שנתנו לו רגל זהב, ואח”כ הוא ראה בחלום שהצדיקים אכלי על שלחן זהב של ד’ רגלים ואיהו רק בשל ג’ רגלים, בעי רחמי ושקלוהו. ותנא: “גדול היה נס אחרון – יותר מן הראשון”, דגמירי: דמיהב – יהבי, מישקל – לא שקלי. ע”כ. ויש להתבונן בענין זה של נתינה משמים ולקיחה לשמים, ודו”ק לפי זה במה שכתבנו לעיל לגבי המזבח. וע”ע בחידושי הגרי”ז (עה”ת סימן קפו) בשם אביו הגר”ח מבריסק מה שביאר ע”פ גמרא זו, וכאן עמד קנה בהאי מילתא דלעילא.