חיוב נתינת צדקה לקבצן ברחוב

 

שאלה:

האם עוברים משום “לא תאמץ את לבבך ולא תקפוץ את ידך” (הנפסק בשו”ע סי’ רמז) כשאינו נותן צדקה, למי שאוסף כסף בביהכ”נ, או ברחוב?

והאם יש בזה חילוק, בין היכא שהעני בעצמו אוסף, לבין היכא שהגבאי צדקה אוסף?

 

תשובה:

כיון שמצויים הרבה רמאים, אינו עובר עליו בלאו. אך אינו פוטר מלבדוק, וליתן צדקה.

[אמנם, דעת הפלא יועץ, שהיתר רמאים, הוא רק בלוקחים את הכסף לעבירה, מה שלא מצוי כל-כך – אך אין נראה כן בפוסקים]

ובהרבה מקרים, פטור אף מליתן, כמבואר במקורות.

גם לגבי הגבאי, דעת רוב הפוסקים, שאינו עובר עליו. ואף אם הגבאי בעצמו עני, ומקבל ע”כ אחוזים.

אמנם אעתיק, מה שכתב בפלא יועץ: “ועכ”פ לא יפחות מליתן לכל שואל, ולכל מין עני, כמידת קונו, שנותן לחם לכל בשר, ורחמיו על כל מעשיו. ובמדה שמודד, מודדין לו. שאין מדקדקין עמו”.

בברכה חיים זעפראני.

עוד בעניין הזה:

האם אפשר להחליט למקבל צדקה – מה לעשות בכסף?

האם אפשר לתת צדקה לקבצן – מכספי מעשר?

 

מקורות ונימוקים והרחבה:

שיעור הצדקה

בשולחן ערוך (יורה דעה הלכות צדקה סימן רמט, מדברי הרמב”ם בפ”ז מהלכות מתנות עניים ה”ה) כתב, את שיעור הצדקה שחייב אדם ליתן:

וז”ל: שיעור נתינתה, אם ידו משגת, יתן כפי צורך העניים. ואם אין ידו משגת כל כך, יתן עד חומש נכסיו, מצוה מן המובחר. ואחד מעשרה, מדה בינונית; פחות מכאן, עין רעה. עכ”ל.

וברמ”א שם: ואל יבזבז אדם יותר מחומש, שלא יצטרך לבריות. (ב”י מכתובות דף סז)

כלומר, אדם שנותן כבר מעשר כספים, לא ניתן לחייבו יותר. אם אינו אדם עשיר במיוחד, שאז יש מצווה עליו לתת עד חומש.

(ואף שבדברי השו”ע, שכתב: “אם ידו משגת, ייתן כפי צורך העניים” – אין הכוונה מעבר לחומש, שהרי ישנה לתקנת אושא ופסקה הרמב”ם בעצמו, בהלכות ערכין וחרמין פ”ח הל’ יג, אלא בא לומר, דחיובו אינו תלוי בשיעור כמה שנתן, משא”כ למי שאין ידו משגת. אך לעולם, מעל חומש, בכל מקרה אסור. אמנם ברמב”ם בפרוש המשנה, כתב דברים אחרים, והאריך הברכ”י ביישוב שיטתו, עם דברי הגמרא. וכ’ שחזר בו בחיבורו. ועי’ אהבת חסד ח”ב פי”ט ס”ד ובהערה, מש”כ ליישב הדברים. וע”ע שם רמב”ם בפרוש המשנה פאה א, ובערוך השולחן סי’ רמט ס”ד)

אמינות מבקש הצדקה

בשולחן ערוך: (שם רנ”א ס”י, והוא דברי ר”י, במסכת ב”ב ט.)

“מי שבא ואמר: האכילוני, אין בודקין אחריו אם הוא רמאי, אלא מאכילין אותו מיד. היה ערום ובא ואמר: כסוני, בודקין אחריו אם הוא רמאי, ואם מכירין אותו מכסין אותו מיד”.

כלומר: אדם רעב, יש לתת לו מיידית, אף שיש ספק באמינותו.

אך אדם שמבקש בגד ללבוש, אף שהוא דבר נצרך ביותר, הדבר סובל דיחוי. ועד שנבדוק אותו, נוכל להשאירו זמן קצר, ללא כסות. כפי שהסתדר עד עכשיו.

אמנם, אף במקרה דחוף ביותר, כגון: שבא ערום בקור. ואז ודאי, שצריך להלבישו מיידית.

כתב בשו”ת הלכות קטנות (ח”ב סי’ כה) “דאם בא עני בקרח בלילה, ועד שיבדקו אחריו יצטער – יכסנו משלו. ואם בדק ולא מצא, יניח בגדו אצלו”.

כלומר, שאפילו באופן כזה, יש לו לבדוק לאחר מעשה, את מצבו הכלכלי האמיתי – ולכן, ייתן לו את בגדו בהשאלה. ואם אכן הוא נצרך, ישאירו בידו. אך אם שיקר, ויש לו כסות, יגבה חזרה ממנו, את מה שנתן לו.

וזה שונה מרעב, ששם א”צ לבדוק, גם לאחר מעשה.

(וכנראה הטעם לכך: שרק ברעב תקנו ללא בדיקה, מחשש שימות. עי’ יד רמה שם אות קו. ואף שבלשון הגמרא, היה נראה לכאורה, שהעיקר תלוי בצער בלבד. כאומרם: “קמצערא ליה”. ונראה שגדר מצוות צדקה, אינו לתת לכל מבקש, אלא רק למי שהתברר שהוא צריך באמת. כלשון הרמב”ם בספר המצוות ל”ת רלב: “אחרי ידיעתנו דוחק מצבם”. בשונה ממעות פורים, המבואר בשו”ע או”ח סימן תרצד ס”ג)

לפי זה, העניים בימינו, לרוב אינם במצב שזקוקים לפת לחם. והרי הם בגדר מבקשי “כסות”. וטעונים בדיקה, לפני הנתינה.

אך אם נראה, שמדובר בצדקה דחופה ביותר. מחויב ליתן לו, ואח”כ יברר על מצבו, ובאם שיקר, יוכל לתבוע ממנו בחזרה את כספו.

ובהתאם לכך, יש לבקש מהאוסף צדקה, סימוכין למצבו הכלכלי הקשה. (כמובן, שיכול לתת לו מכספו כרצונו, אך אינו חיוב כנ”ל, ואין בו מצוות צדקה)

יש כאלו, המביאים מכתבי המלצה, אך הם אינם ערובה לאמינות המבקש. והכל לפי העניין, ניתן לראות ולבדוק, בצרוף מכתבי ההמלצה, את מצבו האמיתי.

 

הפטור מצדקה מפני הרמאים

אמנם, אף שיש רמאים, אין זה פוטר אותנו מליתן. ואף שאמרו חז”ל: (במסכת כתובות סז ע”ב, וכ”ה בירושלמי פאה פ”ח ה”ח, ובויקרא רבה פרשה לד, י)

“בואו ונחזיק טובה לרמאין, שאלמלא הן היינו חוטאין בכל יום, שנאמר: וקרא עליך אל ה’ והיה בך חטא, ותני רבי חייא בר רב מדיפתי, רבי יהושע בן קרחה אומר: כל המעלים עיניו מן הצדקה – כאילו עובד עבודה זרה”.

נראה מכך, שמחמת ספק זה, אינו עובר איסור. (וכ”כ המהרש”א שם בחידושי אגדות כתובות דף סח. – אך עי’ לקמן, שהבאנו לשון הפלא יועץ, דס”ל דרמאים היינו עוברי עבירה)

אך אין הכוונה, שיש פטור גורף מלתת צדקה, שהרי ניתן להיבדק.

וכ”ה בדברי המאירי שם: “ומכל מקום, לא יהא אדם פוטר עצמו במחשבה זו, עד שידע הדבר בבירור”. וכ”ה בדרך אמונה (הל’ מתנות עניים פ”ז סקי”א). וכ”פ בשו”ת משנה הלכות (חט”ז סי’ סט).

אמנם, אם העני מסרב לשתף פעולה עם הבודק, אין כל צורך לתת לו.

אך במקרה השגור, שבו אין לנותן הצדקה פנאי לבדוק את העני, אין זו עילה לפוטרו מן הצדקה.

 

מתנה מועטת

דין נוסף, נזכר בשולחן ערוך (שם סימן רנ סעיף ג, מהרמב”ם פ”ז מהלכות מתנות עניים ה”ז):

שעני המחזר על הפתחים, אין נותנין לו מהקופה מתנה מרובה, אלא מתנה מועטת. והוא מדברי הגמרא (ב”ב ט.) ופירש רש”י שם, שאחרי שלמד לחזר על הפתחים, דיו בכך.

נדייק בדברי השו”ע! שדברי הגמרא אמורים על גבאי הצדקה. אך אדם בודד אינו נפטר בכך. (וכ”כ בספרו ב”י מהפוסקים)

אמנם הטור, ב”ח, ט”ז סק”א, וש”ך סק”ד, כתבו: דדין זה אמור, גם לגבי אדם בודד.

(ועי”ש דשיעור מתנה מועטת, הוא פחות מכדי סעודה)

אך אנו שקיבלנו הוראות מרן, בוודאי, עלינו לחוש לדעת השו”ע.

ובכל מקרה, דעת הב”י (שם) דאף אם אינו מחזר על הפתחים, א”צ צריך האחד לתת לו כל מחסורו, אלא יודיע צערו לרבים, ובין כולם יתנו לו די מחסורו:

(וע”ע שו”ת משנה הלכות חט”ז סי’ סט)

 

אך לגבי איסור, “לא תאמץ את לבבך” – עיין בספר ‘באורח צדקה’ (פ”א ס”ח והע’ יד עמוד יז) שהביא את דעת אמרי בינה או”ח סי’ יג סוף אות ג, שאינו עובר. כיון, שבכ”מ, היה מחוייב ליתן רק מתנה מועטת, ובזה אין כלימה ואימוץ. וכ”ה בערוך השולחן (סימן רנ סעיף ז). והוא חידוש. ובכ”מ דבר זה, אינו מועיל לדידן. כיון, שלכאורה, לפי דעת הב”י הנ”ל, שמחוייב בו במתנה מרובה.

[אמנם בפלא יועץ – ערך צדקה, כתב: כמה חידושים עצומים, והרי לך לשונו: “כשנותן לעניי עירו, צריך להבחין איזהו עני הגון, וצנוע, ומעלי, ועני חשוב בן טובים, להם יפתח ידו ביותר. כי לפי מה שהוא אדם, יגדל ערכה לשם צדקה. ועכ”פ לא יפחות מליתן לכל שואל, ולכל מין עני, כמידת קונו, שנותן לחם לכל בשר, ורחמיו על כל מעשיו. ובמדה שמודד, מודדין לו. שאין מדקדקין עמו. ומה שאמרו הכשילם בבני אדם שאינם מהוגנים, אפשר דהיינו שאינם צריכים ליטול לפרנסתם, ונוטלים להוציא לדבר עבירה ר”ל, אבל למזונות אין בודקין. אלא שלעני המחזר על הפתחים, אין נזקקים לו למתנה מרובה, אבל נותנים לו מתנה מועטת. ואסור להחזיר העני ששאל ריקם, שנא’: אל ישוב דך נכלם. כך פסק הרמב”ם”. בדבריו נראה, מילי דחסידותא, לתת לכל שואל. (ומשמע אף גוי, ומומר) ושאנשים שאינם מהוגנים, הכוונה ללוקחים לדבר עבירה. ושפסק דלא כב”י, דדי במתנה מועטת. (ואפשר דאיירי בגבאי הקופה. ודוחק)]

 

עני המבקש צדקה מהציבור

אמנם, מה שיש לדון: שהדופק בבהכ”נ על התיבה, להודיע צערו לרבים, או האוסף ברחוב, אינו פונה ישירות לכל אחד – וא”כ איני מחויב בו.

ומצאתי התייחסות נפלאה לזה, בפלא יועץ שם, ז”ל: ונר’ שבכלל זה, הוא עני שפושט מטפחת בפתח בית הכנסת, שהוא כמי ששואל לכל א’, וצריך כל א’ להטיל לו פרוטה”.

 

אך מאידך, בשו”ת תשובות והנהגות ח”ה סי’ רפח, כתב איפכא: שכשעובר מאדם לאדם (בבהכ”נ), אז מעיקרא הולך, אדעתא דהכי, שרק חלק נותנים, ובזה אין איסור”.

 

גבאי צדקה

בהרבה מן המקרים, אין האוסף צדקה, אוסף בשביל עצמו.

ויש לדעת, שכאשר מדובר בגבאי צדקה, האוסף עבור אחרים. אין חובה לתת לו, אפילו מתנה מועטת, משום “דך נכלם” – מפני שאין לו כלימה כל כך בסירוב. (כ”כ בדרך אמונה הל’ מתנות עניים פ”ז ס”ק מח).

ואף אם הגבאי גם עני, ומקבל חלקו בכך, כיון שמקבל את חלקו מהעני, ולא מהנותן – אינו עובר עליו. (שם בציון ההלכה ס”ק קיד)

 

ולגבי איסור “לא תאמץ את לבבך”, עיין בספר ‘באורח צדקה’ (פ”א ס”ח והע’ יג עמוד יז) מהגרש”ז, גריש”א, והגרח”ק, שאינו עובר עליו. (אך הביא משו”ת קול אליהו ח”ב יו”ד סי’ יט, שעובר).

 

העולה מהאמור

1. אדם שנותן כבר מעשרות, (ועשיר שנותן חומש), אינו עובר איסור בכל מקרה.
2. גם אם לא נתן עדיין, חיובו לבדוק, ואז ליתן. ולכן רק בקבצן, שנראה שיתכן והוא נצרך, וניתן לבודקו, מחויב ליתן. (מלבד הרעב ללחם, שאף אם לא ניתן לבודקו, מחויב בו).
3. אם לא מסכים לבדיקה, פטורים מלתת לו. שהרי מצויים רמאים, אמנם אין זה פוטר מלבדוק. אך אינו עובר עליו. (ולפלא יועץ, רק אם לוקח לדברי עבירה)
4. י”א, שאין חיוב לתת לעני המחזר על הפתחים, או בבהכ”נ, יותר ממתנה מועטת. דהיינו, שיעור סעודה. ועפ”ז י”א, שאינו עובר עליו באיסור. אך לשו”ע, נראה שאין חילוק בכל זה.
5. אף שהעני, לא עובר מאחד לשני, אלא רק מודיע צערו לרבים – דעת הפלא יועץ, שנחשב למבקש ממנו, ומתחייב בו. אך דעת הרב שטרנבוך הפוך. שאף אם עובר מא’ לב’, לא עובר עליו.
6. בגבאי שאוסף לאחרים, אף אם הוא גם עני, ונוטל חלקו מהצדקה – הרבה מהפוסקים סוברים, שלא עובר עליו.

 

היתרים נוספים:

• עי’ באמת ליעקב (ב”ב י.) חידוש, שאם העני אינו רעב כעת, אינו עובר עליו בלאו. אלא שעדיין, יש מצוות עשה עי”ש.
• אם הוא בעצמו עני. עי’ שו”ע יו”ד סימן רמח, ובש”ך שם סק”א. ובשו”ע רנג ס”ח, ובש”ך שם ס”ק יא. ובשו”ע רנא ס”ג בהג”ה (בשם טור, בשם רס”ג. ועי”ש מה שפקפק עליו הב”י, וכנראה בגלל הגמ’ בגיטין ז:. עי’ עה”ש סי’ רמח ס”א). וע”ע בערוך השולחן שם סעיף ה. ובספר חסידים (סימן תנד), “דמי שחייב לאחרים – לא ירבה בצדקות עד שיפרע”.
• אם הוא עוסק בתפילה עי’ מש”כ בשו”ת ‘תשובות והנהגות’ ח”ג סי’ רפז.
• ולגבי עני גוי או עבריין או חילוני – ראה כאן!