נימוקים ומקורות:
בראש ובראשונה, יש לדעת שמבחינה עובדתית (עפ”י נתונים שקיבלתי ממחקר מעשי שערך הרב מ.ד. נר”ו), לעת עתה כל סוגי הבינה המלאכותית עדיין אינם מספיק מדויקות כדי לספק תשובה הלכתית בר סמכא, וגם אם פעמים רבות “יוצא” תשובה מדויקת (מפני שהמידע על אותה שאלה בדיוק מופיעה באחד התארים שנכתבו ע”י בני אנוש), סוף סוף אין אפשרות לשואל לסמוך על זה מפני שאין לו (באשר הוא “שואל”) את היכולת לדעת אם זו כעת תשובה נכונה ומדויקת או לא, וממילא אין אפשרות לסמוך על זה להלכה יותר מאשר על “גורל” כל שהוא (נניח גורל עם סיכוים משופרים). ולא עוד, אלא שלפי נתונים מהמחקר הנ”ל, בחלק (אמנם קטן) מהמקרים, הבינה מלאכותית מתרשמת (מתוך מאמרי האינטרנט השונים) שה”הלכה” איננה ממש ענין אובייקטיבי ח”ו, שהרי ישנם הבדלים בין ספרדים לאשכנזים וכביכול ישנם הבדלים בין רפורמים לאורתודוקסים וכו’, ועפ”י הנחה כפרנית זו יוצאים “פסקי הדין” מבית מדרשה.
וממילא השאלה כעת היא תאורטית לגבי העתיד הרחוק, כאשר הטכנולוגיה תתקדם עוד עד שיראה לכאו’ שהתשובות הינם הרבה יותר מדויקות ממה שהן כיום, האם אז תהיה אפשרות לסמוך על הבינה המלאכותית הלכה למעשה. והתשובה לענ”ד היא שלילית בהחלט, וזאת מכמה טעמים:
א. סמכות מקורות הבינה המלאכותית:
הבינה המלאכותית מסתמכת על כל מידע שנמצא ברחבי הרשת, ללא הבחנה אם המידע נכתב ע”י רב שאפשר לסמוך עליו להלכה אי לאו.
ב. החשיבה ההלכתית מול החשיבה המלאכותית:
התורה הקדושה בכלל, וההלכה בפרט, איננה רק “מידע” גרידא, ואין ההלכה כמו (להבדיל בין קודש לחול) חוקים חוליין, אלא התורה (ההלכה) היא עמוקה עד מאוד בכל פרטיה, ורק מי שמבין את עומק הדברים יכול להורות בדבר ה’ זו הלכה. והרי גדול מזו הזהירו לנו רבותינו, שאסור להורות הלכה עפ”י ספרי הרמב”ם מבלי להיות בקיאים בתלמוד[1], וכן אסרו להורות הלכה מתוך שו”ע ללא לימוד הב”י[2], וזאת מפני שמי שלא למד את המקורות מהש”ס ומהב”י לא ירד לעומק הדברים להבין את הסברא שמאחורי ההלכה וממילא לא יכול לדעת לנכון כיצד להלביש את עקרונות ההלכה לתוך המקרים המשתנים. וברור הדבר שבינה מלאכותית, מפותחת ככל שתהיה, תוכל רק לחשבן נתונים אבל לא לרדת לעומק הדברים, והרי אפי’ בני האדם אינם מגיעים לרמת העומק הנצרך לפסיקת ההלכה אלא לאחר שנים רבות של עמל התורה, ואמרו חז”ל[3] שאין אדם יורד לסוף דעתו של רבו אלא עד אחר ארבעים שנות לימוד.
ובכלל טענה זו השניה, ישנם גם תת-סעיפים:
- בהלכה קיימים הבדלים דקים מאוד, ופרט קטן עלול לשנות את כל הדין[4], וגם בכל דין עלולים להיות “פרטי דינים” שצריכים לשים לב אליהם ולעיתים הם ענין צדדי ממש, וישנה אף מציאות של “ניואנסים” דקים בהלכה ובפסיקתה שאי אפשר לדעתם כי אם ע”י המגע התמידי במחיצתם של חכמי ישראל וכמו שאמרו חז”ל “גדולה שימושה יותר מלימודה”[5]. וגם בעתיד הרחוק מאוד – לא מסתבר שהבינה המלאכותית תוכל להגיע לכזו רמה של דיוק.
- בהלכה קיים הצורך “לדמות מילתא למילתא”, והיינו להגיע למסקנות גם בנושאים שאינם כתובים במפורש, עפ”י הדמיון לדברים אחרים, ועל הפוסק לדעת נכונה מתי לדמות ומתי לחלק, וזו אומנות עדינה מאוד עד שהתבטאו חז”ל[6] בביקורת חריפה על מי שמדה מילתא למילתא מעצמו בדבר שהיה יכול להתייעץ עם רבו. וכל שכן הבינה מלאכותית שרחוקה היא מאוד מלהבין מתי לקרב ומתי לרחק בדרכי הדמיון בין מילתא למילתא.
- ויתירה מזו: פעמים רבות, דרכי החשיבה ההלכתית תלויים ממש ב”חוש” (חוש שרוכש הרב הפוסק מה”רוח” העולה מהסוגיא אע”פ שאינם דברים מפורשים כל כך, ולחוש הזה אפשר להגיע רק ע”י שנות לימוד רבות). ומה גם שלעיתים ההלכה משקללת גם נתונים שתלויים בסולם ערכים, וסולם זה לא נבחן רק עפ”י נתונים שכליים אלא גם על פי ה”רגש” (רגש שגם הוא, כמו ה”חוש”, נקנה ע”י הרבה לימוד). ולהבדיל, כמו שאנחנו מבינים שבינה המלאכותית תוכל לענות יותר בדיוק לשאלות בתחום מדעים המדויקים מאשר לשאלות במדעי החברה והרוח, מפני שמדעי החברה והרוח מצריכים גם “חוש” ולא רק “מידע”, על אחת כמה וכמה שאין לבינה מלאכותית שיג ושיח להבין בחכמת התורה שדורשת חוש מיוחד ודק מאוד.
- ובהלכה ישנו מושג שנקרא “דרכי ההוראה”, והוא כיצד להכריע במחלוקות ובספיקות כדי להגיע להלכה למעשה. פסיקת ההלכה איננה חשבון מתמטי, אלא שיקלול של נתונים שונים עפ”י כללי ההלכה, לדוגמא כשיש מחלוקת יש לדעת מהו רוב בנין ומהו רוב מנין, ולשקלל לפי הגדלות בתורה של הפוסקים שנחלקו, האם לתת משקל יותר לרוב בנין או לרוב מנין, ו”לצרף” סניפים וספיקות שונים שלפעמים הם בתחומים שונים לגמרי באותה שאלה, וגם לשקלל תוצאות צדדיות מהפסק, ואם אין מניעים מטעמים אחרים שלא נידונו בשאלה. כל אלו שיקולים שרק שנים רבות של לימוד ושל הבחנה יכולים להעניק.
ועל הכל, יתירה מכל האמור, לפי האמת התורה (ובכללה ההלכה) איננה רק הבנה שכלית, אלא היא הבנה רוחנית (כיון שהתורה היא אלקית)[7], מעל הכשרונות והחושים המוגבלים בגשמיות, ולכן אמרו חז”ל[8] “יש חכמה בגוים תאמין, יש תורה בגוים אל תאמין”, והיינו שאפי’ בן אנוש, בעל כשרון ככל שיהיה, אם אינו “בן ברית”, לא יכול להבין לנכון את התורה. וכל שכן שבינה מלאכתית, שאף רוח חיים אין בה, שלא תוכל להבין כלל את הקו המחשבתי של התורה וההלכה, שכאמור דורש הבנת הנפש ולא רק הבנה שכלית.
ולא עוד, אלא שאפי’ בין בני ברית, ההצלחה בהוראה מדוייקת תלויה ברמת ה”יראת שמים”[9], והתורה נקנית במ”ט קניינים[10], וכמובן שהרובוט אין יראת אלקים לנגד עיניו.
ובכן אמרו חז”ל[11] “לאוקמי גירסא – סייעתא מן שמיא היא”, ופירש מהר”י פינטו[12] שהכוונה היא שצריכים סייעתא דשמיא כדי לזכות ללמוד בהבנה נכונה, והגאון הכתב סופר[13] הוסיף דהיינו לכוין לאמיתה של הלכה למעשה. זאת אומרת, שיש צורך בעזרה אלקית כדי להורות הלכה, ועזרה זו כמובן שייכת אצל לומדי התורה ולא בבינה מלאכותית.
ג. מגבלות הבינה המלאכותית לפרשנות לשונות המקורות ההלכתיים:
וקיימת גם מגבלה שאפשר להגדירה כ”בעיה טכנית” בנושא הוראת ההלכה ע”י בינה מלאכותית. מה שהתוכנה יכולה לעשות, הוא לאתר חומר שנמצא באתרים ברשת, ולחבר ולקשר בין חומרים אלו כדי להשלים את ה”פזל” הנצרך לשאלה, ולעבד את הכל בצורה של מענה המתאים לשאלה, אך שאלות שאינם מפורשים ברשת, ויש צורך “לפסוק” בהם עפ”י המקורות, גם לו יצויין שבעתיד הרחוק היה ניתן להתקדם בטכנולוגיה עד כדי שהבינה המלאכותית תדע לבד לפסוק (ובאמת אי אפשר מהטעמים דלעיל, אך בהניח שזה היה אפשרי), יש מגבלה גדולה מאוד מצד השפה. ההלכה מבוססת על דברי הקדמונים (חז”ל והראשונים), והם מחמת רוחב הבנתם קיצרו מאוד בלשונם, כך שיש צורך תמיד להגיע לפרשנות הנכונה בדבריהם כדי שתהיה אפשרות להסיק מהם הלכה, ורק שנים רבות של לימוד יכולים להקנות את הגישה הנכונה להבין את דבריהם כדי לאפשר להסיק מהם הלכה (ואפשר לומר, שחלק גדול מאוד מהעמל הקשור לפסיקת ההלכה, הוא בעצם להגיע להבנה הנכונה בדברי הקדמונים, וסביב לנושא הזה קמים הרבה מאוד מחלוקות בין פוסקי זמנינו), ומה גם שכל ראשון יש לו סגנון לשון משלו (ודוגמא קטנה, כאשר הרמב”ם כותב “יש לעשות כך וכך” הכוונה היא ש”מותר לעשות כך וכך”[14], בניגוד לרוב הראשונים שלשון כזה מורה על כך ש”חייבים לעשות כך וכך”, וישנם שינויים רבים כאלו שאין להם כלל ברור אלא רק ההקשר והבנת הסוגיא והרגישות יכולים להאיר על הפרשנות הנכונה בדבריהם), כך שאם הבינה מלאכותית תבוא “להורות הלכה” מהשורש (כמו שצריכה להיות הוראת ההלכה, ובפרט בנושאים שעליהם לא נכתב להדיא באתרי האינטרנט), הרי שהכישלון הוא קרוב למוכרח (ובפרט שהבינה הנ”ל הרי תוכנתה ע”י גוים להבנת לשון בני ימינו ברשת, ולעולם לא יישבו טובי המדנים התורניים לתכנת כל האופנים של הבנת כל סוגי לשונות הפוסקים הקדמונים).
ד. ההיתר לסמוך על הוראת חכם, ואם שייך זאת גם בבינה מלאכותית:
הפרמ”ג[15] נקט כמילתא דפשיטא דמה שמותר לסמוך על המורה הוראה במה שמורה להיתר, הוא משום דעד אחד נאמן באיסורין. ולפ”ז, לגבי בינה מלאכותית שאין לה כח עדות, אפי’ אם ההוראה היתה נכונה, אסור לסמוך עליה. וראה במאמרו של הרב המשיב הגר”ד אוחיון שליט”א בענין מקור הסמכות להורות הלכה, עיי”ש. והגם שאין דברי הפרמ”ג מוסכמים, מ”מ חזי לאיצטרופי לאסו’ר איס’ר לסמוך על הבינה המלאכותית.
מקורות:
[1] שו”ת הריב”ש סוף סי’ מ”ד.
[2] מהרש”א מסכת סוטה דף כ”ב ע”א, שכתב בזה דברים חמורים, שהמורים הלכה מתוך השו”ע מבלי ללמוד את הב”י הרי הם “מבלי עולם” (מחריבים את העולם). ומרן רבינו עובדיה יוסף זצוק”ל היה שגור על לשונו אזהרתו של מוהרש”א, והביאו בשו”ת יביע אומר ח”ט חיו”ד סי’ ז”ך סוף אות ב’, ובכמה וכמה דוכתי.
[3] עבודה זרה דף ה’ ע”ב.
[4] כפי שידוע וניכר לכל העוסקים בש”ס ופוסקים בעיון. והאריך הרחיב בענין זה בספר שער נגה (ליסא תקע”ט) דף ז”ן ע”ב.
[5] ברכות דף ז’ ע”ב.
[6] יבמות דף ק”ט ע”ב על ה”תוקע עצמו בדבר הלכה” – עיין רש”י שם.
[7] והארכנו בס”ד בענין זה בספרי הקטן חזור ושושן על חנוכה מאמר ז’.
[8] מדרש איכה רבה ב’ י”ג.
[9] כי “ראשית חכמה – יראת ה'” (תהילים קי”א י’), וכגודל האוצר של יראת שמים כך אפשר להתמלאות בחכמה (עיין שבת דף ל”א ע”א וברש”י שם, על פי הפסוק “ויראת ה’ היא אוצרו”), וכל שאין יראתו קודמת לחכמתו וכו’ (אבות ג’ י”א), וכפי שהאריך בזה טובא בנפש החיים שער ד’ פרק ד’, ושא”ס, והדברים ארוכים.
[10] אבות ו’ ה’.
[11] מגילה דף ו’ ע”ב.
[12] על העין יעקב שם. (ורש”י כתב ביאור אחר).
[13] במכתב שנדפס בקובץ אוצרות הסופר כרך כ”ז עמ’ י”ב.
[14] כמו שכתבנו בזה במקום אחר.
[15] בפתיחה הכולל בריש או”ח בסדר הנהגת השואל עם הנשאל באיסור והיתר, סדר א’ אות ד’.
