כתב הרמב”ם בספר המצוות (ל”ת מצווה שנג) וז”ל: הזהירנו מקרוב לאחת מכל אלו העריות ואפילו בלא ביאה, כגון חיבוק ונישוק והדומה להם מפעולות הזנות, והוא אמרו יתעלה באזהרה מזה, “איש איש אל כל שאר בשרו לא תקרבו לגלות ערווה” וכו’, ולשון ספרא לא תקרבו לגלות אין לי אלא שלא יגלה, מניין שלא יקרב, ת”ל “ואל אשה בנדת טומאתה לא תקרב”, אין לי אלא בנדה, בל תקרב ובל תגלה, מניין לכל העריות שהן בבל תקרבו ובל תגלו, ת”ל לא תקרבו וכו’. ע”כ.
אלא שלכאורה מפשטות לשון הר”מ משמע, דכל האיסור מה”ת אינו אלא דווקא באופן שעושה כן לשם חיבה ותאווה שאלו הם הדברים המביאים לידי גילוי ערווה וזנות, אבל כשעושה כן שלא לשום חיבה אינו אסור מה”ת, וכן מבואר להדיא בדבריו (פכ”א מאיסו”ב הלכה א’) וז”ל: כל הבא על ערווה מן העריות דרך אברים או שחבק ונשק “דרך תאווה ונהנה בקירוב בשר”, הרי זה לוקה מן התורה וכו’. וכן דייקו בדבריו גדולי האחרונים, וכמבואר בש”ך (יו”ד סי’ קנז ס”ק י’, וביו”ד סי’ קצ”ה ס”ק כ’). ובשו”ת פני יהושע ח”ב (סי’ מד), ובכנה”ג (יו”ד סי’ קצה הגב”י סעיף יג), ובבתי כהונה ח”ב (סימן יב), וכ”כ החוות יאיר (סי’ קפב), ע”ש. וכן ראיתי שכתב מרן החיד”א בספרו כסא דוד (דרוש כה לשבת הגדול דף קז). ומצאתי להרמב”ם בפי’ המשניות (פ”ז דסנהדרין) דמוכח להדיא כן, שכתב בזה”ל: מי שבא דרך אברים בערווה מן העריות או נשק אחד מן העריות או חבק, או משמש באחד מאבריו “לכוונת הנאה”. הרי שדברי הרמב”ם כקילורין לעין, דכל שאינו בדרך תאווה ליכא איסור תורה. והכי מוכח נמי ממ”ש הרב המגיד (פכ”א מאיסו”ב הלכה א’) דדוקא חיבוק ונישוק וכיוצא באלו הפעולות המעמיקים בזימה. ע”כ. דמשמע דבקירבה בעלמא שלא לשם תאווה או חיבה, ליכא איסור תורה. וכן מסתבר, דאילו נגע שלא לשם הנאה או חיבה איזה קירבה לג”ע אית ביה דנימא דעבר בזה איסור תורה. וכ”כ בספר החינוך (מצווה קפח) הזהירו “מלהתעדן” מהעריות.
אולם נראה שמרן הבית יוסף (יו”ד סי’ קצה) רוח אחרת היתה עמו בהבנת דברי הרמב”ם, דכתב בשם בתרומת הדשן (סי’ רנב), שאסור לאשה נדה שבעלה רופא למשש לה הדופק. ושכ”כ בתשובת הרמב”ן (מיוחסות סימן קכז) שאסור לבעל למשש דופק של אשתו נדה, וכתב, דנראה מדבריו דאפילו אין רופאים אחרים, אסור. ומיהו אם החולי מסוכן ואין שם רופאים אחרים, משמע קצת מדבריו דשרי משום פיקוח נפש, ומיהו איכא למימר דלשיטתו קאזיל, דס”ל דנגיעת נדה אינה אלא מדרבנן, אבל להרמב”ם דנגיעת ערווה אסורה מן התורה, אף על פי שיש בו פיקוח נפש, אפשר דאסור משום דהוי אביזריהו דגילוי עריות, וצ”ע. עכ”ד.
הרי דהבין הב”י בדעת הרמב”ם דגם נגיעה שלא לשם תאווה הוי בכלל ג”ע, דהא מישוש הדופק לית ביה הנאה ואין עושה כן בדרך תאווה וחיבה, ואפ”ה כתב דאליבא דהר”מ הוי אביזרייהו דג”ע, וגם אם האשה במצב פיקו”נ ואין רופאים אחרים, אין לבעלה לגעת בה, כיון דהוא בכלל יהרג ואל יעבור. ולכאורה דברי הב”י תמוהים ונסתרים מהמפורש בר”מ הנז’, דרק דרך תאווה וחיבה הוי איסור תורה. וכבר עמד ע”ד הב”י הללו הש”ך (ביו”ד סי’ קצה ס”ק כ), ומכח זה יצא לחלוק עליו, דליכא איסור תורה בנגיעה שלא לשם הנאה. אולם מאידך הבית שמואל (אהע”ז סי’ כ’ ס”ק א’), חלק על הש”ך והחזיק כפשטות לשון הב”י, דלהר”מ אף בנגיעה שלא לשום חיבה לוקה עליה מדאורייתא, וסיים, והיינו מ”ש הב”י (ס”ס קצה), ובחינם השיג עליו הש”ך. (ועי’ בנחפה בכסף ח”ב סימן יט, שכתב דכוונת הב”ש לדייק זאת מריש תשובת הרמב”ן).
ומ”מ איסור דרבנן יש גם אליבא דהש”ך (סי’ קצה ס”ק כ) אף היכא שאינו מתכוין לשם חיבה, דהרי כתב, דאף להר”מ ליכא “איסור תורה” אלא כשעושה כן דרך תאוה וחיבה, משמע דמדרבנן איכא איסור אף בלא דרך חיבת ביאה. ומ”ש הש”ך (יו”ד סי’ קנז ס”ק י’) להוכיח שרק בדרך תאווה יש איסור מהא דמצינו בכמה דוכתי שהיו האמרואים מחבקים ומנשקים לבנותיהם ואחיותיהם, אין להוכיח דמתיר שלא בדרך חיבת ביאה אף מדרבנן, אלא רצונו לומר, דאם היה איסור דאורייתא בלאו דלא תקרב גם שלא בדרך חיבה ותאווה וכמ”ש הב”י, לא היה שייך לחלק בין בנות ואחיות לשאר עריות.
וכן מסתבר דאיכא איסור דרבנן, דאל”ה יצא דבר פלא, דלהרמב”ם אליבא דהב”י, נגיעה בערווה שלא לשם תאווה הוי איסורא דאורייתא, ואפילו אין אחר והוי מקום סכנה אין להתיר, ולפי”ד הש”ך בהבנת הר”מ, מותר לכתחילה, ומחלוקתם מקצה לקצה, ודבר זה קשה לאומרו, ובע”כ דגם אליבא דהש”ך איכא מיהא איסור דרבנן. וכן ראיתי בשו”ת אגרות משה (חיו”ד ח”ג סי’ נד אות א’) שנקט בדעת הש”ך דאיסורא דרבנן מיהא איכא. וכן נראה מדברי הגר”א בביאוריו לשו”ע (יו”ד סי’ קצה ס”ק כא) שכתב דטעם הרמ”א שהקל למשש הדופק ושאר תשמישים, משום דס”ל דהלאו של לא תקרבו הוא דווקא אם מתכוון בשביל ערווה אבל בלא”ה “אינו אלא דרבנן”. (ודוחק לומר דכוונתו על איסור נדה גרידא). וכן ראיתי שכתב החיד”א בספרו (כסא דוד דרוש כה ד”ה אמנם), דגם להרמב”ם ליכא איסור תורה באינו דרך תאווה, אלא איסור מדבריהם. והכי מוכח ממ”ש הסדרי טהרה (סי’ קצה ס”ק כד) וז”ל: ומדחזינן מעשים בכל יום שהרופאים ישראלים ממשמשים בדופק ושאר מיני משמושים שמדרכי הרפואה אפילו לאשת איש, מוכח “דאינו אסור מן התורה”. עכ”ל. משמע דמדרבנן מיהא איכא איסורא. וכ”מ ממ”ש הכרתי ופלתי (יו”ד סי’ קצה) דטעם ההיתר במנהג שנהגו הרופאים הוא משום דעסוקים וטרודים במלאכתם. ואם בנגיעה שלא לשם חיבה, היתר גמור הוא, למה הוצרך לטעם זה. וכן ראיתי שכתב בספר עזר מקודש (אהע”ז סי’ כ’ ד”ה כתבתי), שאליבא דהרמב”ם איכא איסורא דרבנן גם שלא בדרך תאווה, דיש לחוש שמא יתגבר עליו יצרו ויגיע לידי איסור תורה. וכן ראיתי שפסק בשו”ת לב חיים – פלאג’י ח”ב (סי’ ד’), דאיסורא מיהא איכא בנגיעה בא”א גם לא לשם חיבה. והובאו דבריו בשדי חמד (מערכת חתן וכלה אות יב ד”ה קריבה). והרב שד”ח, החמיר טפי ממנו בנגיעה שלא לשום חיבה, ומ”מ כתב דפשוט הוא דאיסור דרבנן איכא. ע”ש. ומיהו בפני יהושע ח”ב (סי’ מד) ראיתי שהסתפק אם איכא איסורא דרבנן בערווה שאין לבו גס בה. גם בשו”ת אגרות משה (חיו”ד ח”ג סימן נד אות א’) כתב, דאיסור דרבנן יש בנגיעה בערווה כשלא הוי לשם תאוות ביאה. (אלא שדבריו אלו לכאו’ נסתרים ממ”ש איהו גופא באגרו”מ אהע”ז ח”ב סימן יד, ע”ש. ומ”מ משנה אחרונה עיקר, (דתשובה זו נכתבה בשנת תש”כ, ותשובתו השניה בשנת תשכ”ט), ומ”מ לפלא היה הדבר בעיני שלא הזכיר משם מאומה. וראה עוד מ”ש בשו”ת אגרות משה אבן העזר אהע”ז ח”א סו”ס נז גבי נתינת יד לאשה. וצ”ע).
וע”ע בכל זה בשו”ת שבט הלוי ח”ג (סי’ קפו), וכתב שאותם נשים שהולכות לרופאי נשים לבדיקות שלא נצרכות כ”כ כגון בדיקות הריון וכן נשים צעירות כשלא נפקדו מיד לאחר נישואיהן, אין בזה שום היתר הלכתי, ומנהג רע וקולקל הוא, מה גם דמרגילות להסיר מסווה הבושה מעליהם. והניף ידו שנית בח”ד (סי’ קסז), וע”ע בשיעורי שבה”ל (סוף סימן קצה). וכן יצאו למחות המנהג הרע הזה, בשו”ת מנחת יצחק ח”ז (סי’ עג), ובשו”ת באר משה ח”ג (סי’ קנב אות טו), ובמ”ש מרן זיע”א ספר טהרת הבית ח”ב (עמוד רכב), ובשו”ת משנה הלכות ח”ז (סי’ רלב).
[שייך גם לתגית “צניעות”].
