להרים בשבת עיתון פרוץ כדי להציל אחרים ממכשול

מקורות:

בפתח התיב”ה אדברה נא בעניי אודות ההנח”ה הסובר”ת שבדברי כבוד השואל שהעיתון של הציבור הכללי הוא מוקצה [וכן כתבו שרים רבים ונכבדים (עפ”י דברי הט”ז סי’ שז’ סקי”ג דכל שאסור לקרות בו אסור לטלטלו בשבת), וכגון שו”ת באר משה שטרן ח”ו סי’ סו’[1], ובילקו”י שבת כרך ב’ עמ’ ר”ט, ובספר בנין יוסף מפוזן סוף פי”ח, ובספר מנוחה שלמה ח”ג סי’ ו’ סקי”ג, ועוד רבים, וראה מה שהביא בזה בארוכה אחד מבחירי בית מדרשנו “ברכת אברהם” הרה”ג ר’ שמואל כהן שליט”א בספרו דברי שמואל על המועדים עמ’ שנו’, ומשם באר”ה], הנה הגם שבודאי אמת יהגה חיכו דאיסורא חמירא רמיא לקרוא מיניה ומקצתיה אפי’ ביום חול, מ”מ לענין שיהיה נחשב כמוקצה לאו ברירא דמילתא כולי האי, יען כי ביני שיטי ישנם משפטים רבים המותרים בקריאה (לסוברים דאין לאסור קריאת עיתונים בשבת משום גזירת שטרי הדיוטות, ועמי בכתובים הרחבנו בזה בדלותנו ולא כאן המקום[2]), ולכן דמי למחברת שמקצת דפיה כתובים ומקצת דפיה ריקים, שהכריעו האחרונים חביבים (שו”ת דברי שלום קרויזר ח”ג סוף סי’ פח’, שמירת שבת כהלכתה פ”כ אות פד’, שו”ת אז נדברו חי”א סי’ כא’, חזון עבדיה שבת ח”ג עמ’ צז’ בהערה, ספר הל’ שבת בשבת ח”ב עמ’ שכ’ בשם הגרי”ש אלישיב זצ”ל, ועוד שלמים וכן רבים) דאינו מוקצה יען כי חלק מהמחברת (ולוּ דף אחד – הגריש”א הנ”ל) הינה ראויה לקריאה (ויש לחלק). ונהי דבאופן מעשי (“טכנית”) לא ניתן לחפש את הדברים המותרים בעיתון ה”חילוני” פן יפגש בדברי כפירה האסורים בקריאה (ובמראות האסורות ר”ל, וחשיב “איכא דרכא אחרינא” כי מן הסתם יכול למצוא את מבוקשו בעיתונים כשרים), מ”מ לא מפני זה נעשה העיתון מוקצה, דדמי להא דתנינן בפרק המביא כדי יין דף לא’ ע”ב לגבי בית שהוא מלא פירות וסתום ונפחת, דכתב מרן הב”י או”ח סוס”י תקיח’ בדעת הרמב”ם (וכך סתם בשלחנו ערוך לכל שם) דאע”ג דלא היה שום דרך לקחת מן הפירות כי אם ע”י איסור דאורייתא של סתירת הבית, הפירות עצמם לא נעשו מוקצה, וטעמו הטוב כמפורש ברמב”ן במלחמות שם דף יט’ סוע”ב, שהעדר האפשרות המעשית לקחת מהפירות אינו הופך אותם למוקצה מאחר ומצד עצמם אינם מוקצה, והסכימו לטעמו הר”ן והרב המגיד וכמובא ביתה יוסף שם.

ברם בשבת דף קטז’ ע”א מצינו לשיטת רבי יוסי (דלא קיי”ל כוותיה), דס”ל דספרי מינין אם הוא בחול קודר (כלומר גוזר) את האזכרות שבהן וגונזן והשאר שורפן, ובתוס’ שם (ד”ה ספרי) משמע דרבי יוסי מודה לת”ק דבשבת אין מצילין מפני הדליקה, והנה התייצבו וראו בדברי התוס’ שם (ד”ה כך) שכתבו דמה שמבואר בגמ’ דמצילין אף מן המים אתי לאשמועינן דהסיבה שאין מצילין אינו מחשש שמא יכבה את הדליקה אלא משום ד”אסור לטלטלן ולהוציאן” – ובפשטות, מה שכתבו התוס’ “לטלטלן” היינו איסור מוקצה (דהרי איסור הוצאה כבר הוסיף בתיבה “ולהוציאן”). ובכל עלה מן האר”ש, דאף לשיטת רבי יוסי שהספר מקצתו קדוש ומקצתו אסור בקריאה, כל הספר כולו נחשב כמוקצה (ונהי דלא קיי”ל כרבי יוסי בעצם הדין, מ”מ לא מצינו פלוגתא בהנחה זו שדברי כפירה הופכים את כל הגליון למוקצה). והיינו כדברי כבוד השואל שליט”א. ומיהו יד הדוחה נטויה, די”ל דתוס’ אזלי לשיטתייהו דמעמידין את הסוגיא שם לגבי ספר שנמצא ביד מין (ודלא כרש”י דס”ל דמיירי בספר שכתבו מין), שהוא ספק קדוש ספק חול, ולכן רבי יוסי בחול מחמיר לגזור את האזכרות מספיקא, ובשבת אין מצילין משום שב ואל תעשה (והוא כדמצינו כיו”ב בר”ן בסוגיא שם, שכתב לגבי גליונות דאי הוי איבעיא דלא איפשיטא, א”כ אין מצילין משום שב ואל תעשה, והיינו דס”ל להתוס’ והר”ן דלא כרבינו חננאל שם שנקט דאי איכא ספיקא מצילין מספק משום כבוד הספרים). ואה”נ אילו היה הספר מקצתו מותר בקריאה בתורת ודאי, ומקצתו מינות (אסור בקריאה ודאי), ונשא לכל המקום בעבורם. ויש להתיישב בסוגיא זו אך זמני אין אתי לעתות כאל.

ובר מן דין, גם אי נימא דהעיתון כולו חשיב כחפצא דאיסורא, יש שצידדו לומר שחפצא דאיסורא דמישך שייכא למומר, איננו מוקצה בשבת (עיין מאסף תורני “משנת ירושלים” קובץ א’ עמ’ דש”ן, וצא ולמד ממה שכתב בקו’ שבות השבת אקער סי’ שח’ סקמ”ב, ועיין שו”ת אגרות משה חאו”ח ח”ה סי’ כב’ אות ב’ וג’), ברם לענין דינא לא קיי”ל הכי וכדכתיבנא בספרי הדל ללקוט שושנים ח”ג עמ’ זכ”ר בהערה ד”ה אלא דאכתי, עיי”ש.

ובשלמי יהודה פרק יב’ כתב משם הטוב דהגרי”ש אלישיב שעיתונים חופשיים ששומרים אותם לעטיפה אינם מוקצה, עיי”ש [ועיין שו”ת אז נדברו ח”א סי’ יא’], ואה”נ דהיה מקום לדון בהיתר זה עד לפני כעשרים שנה ומעלה, אך יומא כהאדינא אין אחד מעיר ושנים ממשפחה ששומרים על עיתון לעטיפת דגים וביו”ב [ומה גם שכיום רבו כמו רבו תמונות הפריצות בעיתונים החופשיים, עד שכמעט ונבצר גם שימוש זה של עטיפת דגים]. איברא דגם האידנא ישנם בתים ששומרים עיתונים לנקיון חלונות, ומ”מ זה העיתון שנמצא בחוצות העיר, מציאותו מוכיחה עליו שלא בא מבית ששומרים בו על העיתונים למטרות נקיון, ומרובא פריש דאינו עומד לנקיון, וראה נא בספרי זוטא ללקוט שושנים ח”ג סימן ט”ו וסימן ח”י וסימן ז”ך אריכות דברים (לפי מיעוט ערכי עלי פחות שבערכין) בענין חפץ שראוי לשימוש אצל אנשים מסויימים, ואינו ראוי לשימוש אצל הבעלים, אם מועיל מה שראוי לשימוש אצל האחרים כדי להפקיע דין מוקצה לבעלים, ראה שם כל הצוג”ה בשושנים והכי נמי הכא (וראה שם בהבדלי דינים בין “ראוי” ל”עומד” לכך, עיי”ש).

ומ”מ אם הושלך העיתון לרחובה של עיר כבר מערב שבת, הוי מוקצה לכו”ע, כדין פסולת וכיו”ב. [ואין דינם ככלים שלמים דלא נעשים מוקצה בכך שהושלכו באשפה (עי’ שבת דף קכה’ ע”א תוד”ה אם, ובביה”ל סי’ שח’ סע’ ז’ ד”ה ואם זרקה, ואכמ”ל), דכאמור האידנא עיתונים אינם עומדים אלא לקריאה חד-פעמית ואח”כ אחת דתם להיזרק והוי ככלים שבורים ממש]. ואה”נ דמהאי טעמא דופא, אם נמצא מושלך ברשות היחיד או בכניסה לרשות היחיד וכיו”ב, יש להתיר להשליכו לאשפה מדין גרף של רעי, ולא מפני התוכן הפסול שבו אלא מפני עצם העובדה שנהפך להיות לאשפה בעיני הבריות, דדבר כזה בהיותו מושלך ע”ג קרקרע ברה”י וכיו”ב מפריע לבריות ככל אשפה אחרת.

ובשו”ת שואלין ודרושין ח”ה סי’ יט’ כתב דמותר לזרוק עיתונים חילוניים לאשפה מדין “מוקצה מחמת מיאוס”, וכהא דאיתא בשו”ע סי’ שי’ סע’ א’, וי”ל ע”ד.

ועתה ניתנה ראש לעיין במה שצידד כבוד השואל בחריפותו, דכיון שהעיתון נמצא במקום עוברים ושבים שיכולים ח”ו לקרוא בו, י”ל דסר מיניה איסור טלטול יען כי הוא בכלל ההיתר למנוע נזק מרבים, דלא תיקנו חכמים איסור מוקצה במקום נזק רוחני, עכ”ד. ואולם אבקשה טוב פוק חזי נא באליה רבה סי’ קנד’ סקי”ז בשם הראב”ן סי’ שמו’, דמפשט פשיטא ליה שאיסור מוקצה עומד בעינו גם במקום כישלון באיסור. וכן נמי בתוספת שבת שם סקכ”ט, ובמשנ”ב שם סק”מ, ועוד אחרונים חביבים. איברא דבתהילה לדוד או”ח סי’ רנד’ סק”ח דייק מהתוס’ והרי”ף וכל הראשונים הקדמונים שעסקו בסוגיא של רדיית הפת להנצל מאיסור בישול (בשבת דף ד’ ע”א), שאחד מהם לא העלה על שפתיו את העובדה דאיכא איסור מוקצה ברדיית הפת בטרם אפייתו (דהא בצק הוי מוקצה כמש”כ הרא”ש בסוף פ”ג דביצה), ודלא כהראב”ן הנ”ל שהבין דזה גופא האיסור ברדיה. והנה לפי דברי כבוד השואל אשכחנא טוב טעם ליישב סתימת הראשונים (אם כי בדוחק), די”ל דאה”נ במקום חשש כישלון באיסור לא גזרו איסור מוקצה, דלא גרע משברי זכוכית בביתו שכתב בארחות חיים מלוניל הל’ שבת אות שסא’ דלא תקון רבנן איסור מוקצה במקום חשש נזק הגוף.

ואכן בשו”ת הריב”ש סי’ תא’ (ד”ה ואם החמץ) מפורש לעיני כל ישראל, דאם ימצא תמצא חמץ ברשות הרבים, אילו היה חשש שהרבים יכשלו לאכול ממנו, היה מותר לטלטל אותו אע”פ שהוא מוקצה, כדי למנוע נזק מרבים, כשם שהתירו חז”ל לטלטל קוץ בכרמלית לבל יכשלו בו רבים. אלא שכתב הריב”ש דאין חשש שיכשלו באיסור חמץ, כי ניכר החוש”ה אל העי”ן שהוא חמץ, ולא התירו חז”ל איסור דרבנן אלא לגבי קוץ וכיו”ב יען כי הוא דבר בלתי נראה, וכן גחלת של מתכת שיש חשש שיכוו בגחלתה באין מבין מאחר ואין החום ניכר (לפי שאף בתר דאזיל סומקא, עדיין יש בה כח לשרוף). עכ”ד עיי”ש (ודברי הריב”ש הובאו בביאור הלכה סי’ תמו’ סע’ א’ ד”ה בביתו). ומעתה יאמר נא ישראל, דכיון דבעוה”ר לאו כו”ע זהירי מלקרות בעיתון כזה אם יזדמן תחת ידם (ואינו כאיסור חמץ דכל ישראל בדילי מיניה), שפיר יש חשש לכישלון.

ועכ”פ הכא דע”י נטילת העיתון עובר לכל היותר על איסור שבות דמוקצה, ועי”ז מציל את חבירו מאיסור דאורייתא דלא תתורו, הרי זה בכלל האי דאמרינן בעירובין דף לב’ ע”ב ניחא ליה לחבר דליעבד איסורא זוטא כי היכי דלא ליעבד עם הארץ איסורא רבה, ואע”ג דמסקנת התוס’ (בפ”ק דשבת דף ד’ ע”א ד”ה וכי, ובעירובין דף לב’ ע”ב ד”ה ולא, ובגיטין דף מא’ ע”ב ד”ה כופין, ובחגיגה דף ב’ ע”ב ד”ה כופין – וכן הכריע מרן מלכא ז”ל בביתו או”ח סוס”י שו’) דהאי דינא דניחא ליה לחבר וכו’ היינו דוקא היכא דהעם הארץ לא פשע (ובזה מתרצין דהדין דעירובין הנ”ל דניחא ליה לחבר וכו’ לא יהיה יושב בסת”ר עם הא דאיתא בשבת שם “וכי אומרים לו לאדם חטא בשביל שיזכה חבירך”), ובנידון דנן הרי לא היה לו להעם הארץ להרים את העיתון ולקרוא בו, מ”מ שיטת הרב אליה רבה סי’ שו’ סקל”ג, והפרמ”ג שם משב”ז בסוף הסימן, ושו”ת תשורת שי מהדורא תניינא סי’ ג’ ד”ה וחזי, ומשנ”ב סי’ שו’ סקנ”ו, ובכה”ח סופר, ועוד, דסבר”י מרנ”ן דהיכא ד”האיסורא זוטא” הוא איסור דרבנן וה”איסורא רבה” הוא דאורייתא (כפי שהוא בנידון דנן), אזי מודו התוס’ דאע”ג דפשע יש להקל למיעבד איסורא זוטא. ואע”פ שהכא אינו אלא “חשש” לאיסורא רבא, צאינה וראינה בשו”ת באר יצחק חאה”ע סי’ א’ ענף ב’ שכתב להוכיח במישור דגם על ספק איסורא רבא (בגוונא דאמרן דניחא ליה לחבר וכו’) עבדינן שפיר איסורא זוטא.

ולא זו אף זו, דהנה בשו”ת חלקת יעקב ח”ג סוף סי’ סג’ (בנמ”ח הוא בחאו”ח סי’ קמג’) צידד לומר דאם עדיין לא פשע, ובאים אנו להצילו שלא יפשע בעתיד, גם התוס’ מודו ואזלי דעבדינן איסורא זוטא להצילו מעוון חמור. וכ”כ הגר”י זילברשטיין שליט”א בספר מלכים אמניך פרק י’ הערה ז’ שאלה ב’. ותבנא לדאתן עלה. ויש להביא תנא דמסייע להו, והוא המאירי ז”ל בשבת דף ד’ ע”א ד”ה וכי, דלמד דמה שכתבו התוס’ שם בשם ריב”א דהיכא דעדיין לא עבר האיסור אזי שפיר מצילינן ליה, הוא ישוב בפני עצמו ואינו תנאי לתירוץ הראשון (ודלא כהבנת הרשב”א והר”ן). עיי”ש.

ועוד עשה לך צר”ף, דישנם ראשונים כמלאכים שתירצו את הסתירה בין הגמ’ הנ”ל באופן אחר, דמאי דאמרינן בשבת דף ד’ דאין אומרים לאדם חטא בשביל שיזכה חברך, הוא יען כי התם בשבת [גבי הדביק פת בתנור] אינו מצילו כי אם הצלה פורתא, כי בלא”ה עיקר ה”איסורא רבה” כבר נעשה ורק דנשלם והולך – ועתה כבר הוא בגדר איסור הקל ואין כאן כל חמיר”א, ולפיכך הוא דלא אומרים לאדם וכו’, משא”כ היכא דהאיסור שבא להציל הימנו הוא איסור חמור באמת, על כגון דא נאמר בעירובין דף לב’ דניחא ליה לחבר וכו’. הבט נא בתוס’ פסחים הנ”ל, ובמה שמוזכר בחי’ הרמב”ן לשבת דף ד’ שם (ויש שהבינו אחרת כוונתו ואכמ”ל), ובחי’ המיוחסין להר”ן שם, ובריטב”א לעירובין שם, ובריטב”א הנדמ”ח לשבת שם (ועיי”ש שכתב ליישב עוד, די”ל דאין “אומרים” לאדם חטא, דהיא הלכה ואין מורים כן בקום ועשה, אך אותו “אדם” צריך לדעת דשרי ליה למיעבד איסורא זוטא כדי שיהיה חברו מוצל מאש הגהינם דאיסורא רבה), ובספר ההשלמה בשבת שם, ובספר המאורות שם. [ובשו”ת משפטי שמואל י’ קכ’ דף קנא’ ע”ד (ואילך) כיוון מדנפשיה לסברא זו].

ובדלותי הרחבתי עוד בסוגיא זו (דעשיית איסור להציל זולתו מאיסור) בספרי הדל אבו”א באוהל קונטרס ב’ סימן ח’ (והדברים נדפסו שוב ביתר שאת בס”ד בספרי ללקוט שושנים חלק ו’ שורש ז’, קחנו משם).

והתייצבו וראו להגאון מוהר”י מסלנט בספר אבן ישראל (ירושלים תשי”ד) עמ’ פא’ אות ו’ דמסיק דאין לעבור על איסור מוקצה להציל אפי’ את עצמו מאיסור “לאו” שאינו מהלכות שבת (וגרע מהסוגיא דרדיית הפת, דשם מציל עצמו מאיסור שבת עיי”ש), ומ”מ אין דבריו מוכרחים כלל. ובחזו”א או”ח סי’ לז’ אות ז”ך (ד”ה דינים העולים) כתב דיש לעבור על איסור מוקצה אפי’ כדי להנצל מאיסור שבות של שהייה על כירה שאינה גרופה וקטומה (אלא דמיירי לענין איסור עצמי ולא של חבירו). וע”ע בחשוקי חמד כתובות עמ’ ר”צ, ובספר נחלת ישראל קרויס פכ”ב אות ג’, ובשלמי יהודה הל’ מוקצה עמ’ קנא’ הערה עא’, ובמגילת ספר איזנטל הל’ שבת סי’ נ’ אות יד’, ובבנין שלום ויס על סי’ שח’ סע’ ו’ הערה סו’, ובמאור השבת ח”ג עמ’ תקה’ הערכה כו’ וכז’.

[וכל זה לענין טלטול מוקצה למניעת איסור, אך דין טלטול מוקצה לצורך קיום מצוה (של עצמו) הינה סוגיא מורכבת בפני עצמה, דבכמה דוכתי משמע דאין היתר (כגון ברש”י סוכה דף מג’ ע”ב ד”ה תחת האבנים, ובתוס’ כתובות דף ז’ ע”א (ד”ה ומתוך) לגבי הדין דכפיית כלי כשמצא חמץ, ובשו”ת הרשב”א ח”א סי’ רצז’ לענין ערבה שנתלשה ביו”ט, ובר”ן ראש השנה דף ט ע”ב מדפי הרי”ף לגבי שופר של ר”ה שאין מפקחין עליו את הגל שפירש הר”ן דהוא מטעם מוקצה, ובסי’ תקפו’ במג”א סקכ”ה לענין שופר של נולד), ומאידך בכמה דוכתי מצינו דהותר (כגון באו”ח סי’ תקכו’ סע’ א’ לענין קבורה, ובסי’ תצח’ סע’ טו’ לענין כיסוי הדם, ובמרדכי פ”ג דביצה סי’ תשמ”ז הוכיח מפסחים דף מח’ ע”א לענין נסכין לולי ילפותא אף למ”ד מוקצה דאורייתא), ועיין שו”ת חת”ס חאו”ח סי’ פב’ ובביה”ל סוף סי’ רסו’ ד”ה אסור, ובשאר אחרונים חביבים, וסוגיא זו רחבה מאר”ש מידה ולא כאן המקום להרחיב את היריעה בזה].

ומ”מ עצם הנידון של כבוד השואל (שכתב שא”א לטלטל בגופו כי אם בידיו) אינו מצוי כולי האי, כי בודאי אפשר לדחות את העיתון ברגליו עד לחורי הביוב וכיוצא בו, ואפי’ לחזו”א דהיתר טלטול בגופו צריך להיות דרך הליכתו, ג”כ אפשר ואפשר.

ושוב ראיתי אחרי רואי להגר”מ גרוס שליט”א בספר אום אני חומה ח”ב עמ’ שלג’ סוס”י קלב’ שכתב דמי שמוצא עיתון חילוני ברחוב ביום בשבת, אע”ג דהוי מוקצה מותר להשליכו לאשפה, משום דהוי מכשול לרבים כקוץ, עיי”ש.

ולמען סיו”ם זכור אזכיר דהנה בשו”ת מנחת פרי ח”ה סי’ מב’ כבר עמד על חקירתו של כבוד השואל ממש (וכמעט באותו לשון), אודות המוצא עיתון עם תמונות בלתי ראויות ביום השבת, אם מותר להוציאו כדין שברי זכוכית. ושם יצא להביא עולת ראי”ה ממתניתין בסוף עירובין דף קד’ ע”ב: “שרץ שנמצא במקדש, כהן מוציאו בהמיינו שלא לשהות את הטומאה וכו’. מהיכן מוציאין אותו? מן ההיכל, ומן האולם, ומבין האולם ולמזבח, דברי רבי שמעון בן ננס. רבי עקיבא אומר כל מקום שחייבין על זדונו כרת ועל שגגתו חטאת, משם מוציאין אותו, ושאר כל המקומות כופין עליו פסכתר.” ע”כ. והנה הרא”ש בפירושו למסכת תמיד פ”ה מ”ה (לגבי שהיו כופין פסכתר על השרץ בשבת, כמוזכר בדברי רבי עקיבא בעירובין הנ”ל) כתב וז”ל: “על שרץ בשבת – שנמצא בעזרה וחוששין שמא יגע בו אדם, כופין עליו פסכתר ואין מוציאין אותו בשבת משום איסור מוקצה, ויש שבות שאסרו במקדש וכו’.” עכ”ל. אלמא דמה שכן התירו להוציא את השרץ ממקום שחייבין על זדונו כרת, היינו מהאי טעמא ד”חוששין שמא יגע בו אדם”, ולקחתם מפרי האר”ש דהתירו חז”ל איסור מוקצה במקום חשש של כישלון חמור לרבים (וכ”ז לפירוש הרא”ש, אך רש”י בעירובין שם ד”ה כהן ועוד ראשונים כמלאכים ז”ל כתבו שאין חשש משום מוקצה יען כי אין שבות במקדש). אלא דשוב שדי ביה נרגא, דשאני התם דיש ג”כ צורך נוסף בסילוק השרץ, “שלא לשהות את הטומאה”, וי”ל דאילו מחשש כישלון לחוד לא היו מתירין (ואנא עבדא אבוא להוסיף על נועם אמריו, דבאמת הכי מסתברא דטעם ההיתר הוא משום עצם שהיית הטומאה ולא מחשש כישלון, דהרי אילו מחשש כישלון מסתברא דסגי בכפיית פסכתר ואין צורך בהיתר נוסף). ועכ”פ מסיק שם הרב מנחת פרי מסברא, דאם העוברים ושבים יכולים לראות בעיתון תמונות של פריצות גם מבלי להרים את העיתון ולהתעניין בו, כלומר אם העיתון מונח בריצפה באופן שגורם לנזק רוחני לאונסם של העוברים ושבים (והבהיר את דבריו, דאף אם אותם עוברים ושבים לא נכשלו להתבונן בתמונות אלא מיד כשראו שיש שם מראה אסור הסירו את עיניהם, מ”מ הרושם השלילי של המראה כבר השפיע על נפשם), אזי הוא דמתירין, אך אי לאו הכי, אמרינן “אין אומרים לאדם חטא כדי שיזכה חברך”. עכת”ד עיי”ש.

[תוספ”ת כתוב”ה לאחר כותבי כל הנ”ל: ושוב יצאו לאור כמה ספרים שעסקו בנידון של הרב השואל הנ”ל, והם שו”ת דברי בניהו חלק כא’ סי’ לג’, ושו”ת ברכת יהודה ח”ד סי’ לד’, ומינייהו ומינן יתקלס עילאה. ואחד מבחירי בית מדרשנו איש ש”ר ואוה”ב הרה”ג ר’ יוסף חיים אוהב ציון שליט”א כתב לי דעסקו בזה ג”כ בקובץ הישר והטוב ח”ב עמ’ רעח’, ובשו”ת מעגלי אליהו הלוי ח”ג סי’ יג’].

הערות:

[1] נהי דשם נקט להתיר קריאת עיתונים (ומיירי שם בעיתונים של גויים בחו”ל) ולא החשיב כמוקצה אלא “מגזין”, מ”מ התיאור שכתב שם על מגזין (פריצות וכפירה) שייך גם בעיתונים החופשיים של ימינו אנו. ומהאי טעמא נמי תשובה מוצאת למה שמצינו ברבים מספרי השו”ת של דורות חלפו, שנקטו דאין איסור טלטול בעיתונים (אע”ג דמיירי כולם בעיתונים של גויים אשר היו מצויים בידיהם בחו”ל), דיש לחלק כנ”ל דבימיהם העיתונים היו ללא תמונות פרוצות, ועפ”י רובא היו הכתבות ענייניות, עושה חדשו”ת ע”ל מלחמות וכדומה, לא כן עתה בעוה”ר וכמו שהרחיב בזה וכגון בקצוה”ש סי’ קז’ סקמ”ג, וק”ל.

[וכמובן כל הנ”ל היינו לדעת השבות יעקב והיעב”ץ ומוהר”ח גאגין ומהר”ם שיק וכל סיעתם סייעתא דשמיא ז”ל דס”ל דאין איסור דקריאת “שטרי הדיוטות” בעיתונים בשבת, משא”כ לסוברים דשייך בזה איסור דקריאת שטרי הדיוטות, הרי שגם עיתונים כשרים י”ל דאסורים בטלטול בשבת (אי לאו שיש בהם דברי תורה), וכדעת הגאון החזו”א זצ”ל שלא היה מרים עיתון חרדי בשבת משום איסור מוקצה (כמובא בספר ארחות רבינו ח”א עמ’ קמ’), ואכמ”ל בזה].

[2] ואגב חביבותא גבן לא אוכל שלא לציין עכ”פ למה שכתב בזה אר”ש טובה ורחבה אחד מבחירי בית מדרשנו “ברכת אברהם”, מני”ר הרה”ג ר’ אסי הלוי שליט”א בספרו שו”ת נחלת לוי ח”ב סי’ טו’, ראה שם ותרוה צמאוניך.