מקורות ונימוקים:
בשולחן ערוך יורה דעה הלכות אבילות (סימן שפ סעיף כה): על כל המתים אסור עד ל’ יום לילך בסחורה למרחוק, דאיכא פרסום גדול ודומה לשמחה שהולך בשיירא גדולה ושמחים הרבה בדרך, באביו ואמו, עד שיגערו בו חביריו ויאמרו: לך עמנו. עכ”ל. ומבואר שאין לצאת בשיירה ובקבוצה במשך כל שנת האבל, והיינו משום שמידת הדין מתוחה במשך השנה וכמ”ש השו”ע (סימן שצד):
כל שלשה ימים יראה האבל כאילו חרב מונחת לו בין כתפיו; משלשה ועד שבעה, כאילו זקוף כנגדו בקרן זוית; משבעה ועד שלשים, כאלו עובר לפניו בשוק. וכל אותה השנה הדין מתוחה כנגד אותה משפחה. עכ”ל.
אלא שכבר כתבו הפוסקים שאם יוצא כדי לנוח מעט מעמלו, או ליישב דעתו, ויוצא עם בני משפחתו או עם חבר אחד, ולא בקבוצה, יש להתיר, ראה בקובץ מבקשי תורה – קובץ כח בשם הגרש”ז אויערבאך זצ”ל, וכ”כ בספר מאמר מרדכי אליהו (או’ קצט), ובס’ אשרי האיש (הל’ אבלות), בשם מרן הגרי”ש. וכן התיר בס’ משמרת שמחות – קארפ ח”ב (עמ’ תרפה) ושם תמה עמ”ש בס’ יוסף אומץ (עמ’ של) להחמיר. והטעם בזה שלא נאסר אלא טיול בקבוצה עם חברים שבזה יש שמחה יתירה ורבה, אבל כשיוצא עם בני משפחתו או עם חבר אחד, יש להתיר והכל לפי הענין.
