מקורות ונימוקים:
[1] כמבואר בשו”ע (סי’ שלח סעיף ב’). דיש מתירים אפילו לכתחילה לומר לאינו יהודי לנגן בכלי שיר בחופות. ולפיכך אם הנגנים הם גוים, יש להתיר. ואע”ג שהאידנא נהגו לאסור וכפי שהאריך בזה מרן בספרו חזון עובדיה ח”ג (עמ’ תעה) ובחלק ה’ (עמ’ רעא).
אמנם אם הנגנים יהודים יש חשש גם באופן כזה, ואע”ג שבגמ’ פסחים (כו.) איתא, קול מראה וריח אין בהם משום מעילה. וע”כ אין לאסור בכה”ג משום מעשה שבת ולא דמי למבשל בשבת שאסרו ליהנות מהתבשיל בין לו ובין לאחרים. אמנם כבר כתב ר’ ירוחם הובא בב”י (יו”ד סו”ס קמב) דאסור לשמוע כלי שיר של עבודה זרה או להסתכל בנוי עבודה זרה, כיון שנהנה בראייה, ואע”ג דא”ר שמעון בן פזי קול ומראה וריח אין בהם משום מעילה, אבל איסור יש בהם. וכן פסק השו”ע (שם סעיף טו). וכן מבואר בתוס’ סוכה (נג. בד”ה אשה) גבי הא דאי’ התם דאשה בוררת חיטים לאור שמחת בית השואבה, וז”ל: בירושלמי פריך, והאיכא מעילה, דשמן ופתילות של הקדש היו, ומשני, דקול ומראה וריח אין בהם משום מעילה, וקשה דהא בפסחים (כו.) אמרינן עלה, מעילה הוא דליכא הא איסורא מיהא איכא, וי”ל דבוררת לאו דוקא אלא כלומר שהיתה יכולה לברור מרוב אורה. עכ”ל. וה”ה בשאר איסורים וכמ”ש החתם סופר בחידושיו לחולין (פט.). וכ”כ החפץ חיים (לשון הרע כלל ו’ באמ”ח ס”ק יד) שבכל האיסורים שבתורה אסור להינות מריח, מראה וקול.
[2] לפי שהוי שבות דשבות במקום צורך מרובה לע”ע, וכמ”ש השו”ע (סי’ שז סעיף ה’). ובפרט לפמ”ש בספר חזו”ע – ח”ו (עמ’ קנא).
[3] שהרי ממה נפשך אם יהודי בישל אותם, הרי נאסר כמבואר בשו”ע (שסי’ שיח ס”א), ואם גוי בישל נאסר משום בישולי עכו”ם, וגם משום מעשה שבת אם רוב המסיבה ישראל ואפילו במחצה על מחצה וכמבואר בשו”ע (סי’ רעז וסי’ שכה).
[4]sהנה בשו”ת הרשב”א ח”ג (סימן רנז) נשאל: בשר בחלב – אשה מהו, שי”ל כיון שחלב אשה שפירש מותר א”כ אין בזה איסור כלל, או אסור משום מראית העין, כמו שחששו בדם דגים שאין בו קשקשים? והשיב, מסתברא שאסור לבשלו וכל שכן לאוכלו כל שניכר בו, וראיה מההיא דדם דגים שאין בו קשקשים, ומדם שע”ג הככר שגוררו. ומ”ש (בחולין קיג) בשר בהמה טהורה בחלב טמאה ובשר טמאה בחלב טהורה, לא דברו אלא בחיוב בישולו ואכילתו שאין באלו חיוב כלל לא מד”ת ולא מד”ס משום בשר בחלב, אבל באיסור מראית העין לא דיברו. עכת”ד. והובא בקיצור בב”י (סי’ פז). (והרמ”א בדרכי משה שם הקשה ע”ז מבשר בהמה טהורה בחלב טמאה שמותר לבשל ולא חששו למראית העין, הנה לא ראה דברי הרשב”א במקורן כנ”ל. וכן יש להעיר בזה על הט”ז והש”ך בסי’ פז. וכבר עמד עליהם מרן החיד”א במחב”ר סי’ פז סק”ח. ע”ש). והרמ”א בדרכי משה (ס”ס סו) כ’ וז”ל: שמעתי שמהרש”ל למד מדין דם דגים שאסור משום מראית העין, לאסור בשר עוף בחלב שקדים, אא”כ הניח מן השקדים אצלו, משום מראית העין. ואין הכרח לדבריו, דשאני דם שהוא איסור כרת, משא”כ בשר עוף בחלב שאינו אלא מדרבנן. וכן המנהג פשוט להתיר. וכן פסק הרמ”א בהגה (בסי’ פז ס”ד) וז”ל: ונהגו לעשות חלב משקדים ומניחים בו בשר עוף, שהואיל ואינו רק מדרבנן מותר, אבל בבשר בהמה יש להניח שקדים אצל החלב משום מראית העין, וכמ”ש לעיל ס”ס סו לענין דם דגים. ע”כ. ולכאורה גם המהרש”ל שאסר אזיל לטעמיה דס”ל בשר עוף בחלב אסור מן התורה, וכמ”ש בשמו הש”ך (סי’ פז סק”ד). אולם הב”ח (ס”ס סו) כ’, ולי נראה דברי מהרש”ל עיקר, שאף באיסור דרבנן חיישינן למראית העין בפרהסיא, אלא שלענין לאסור אף בצינעא לא אסרו אלא באיסור דאורייתא. ועוד דלקמן סי’ פז כתבנו דנקטינן כמ”ד בשר עוף בחלב דאורייתא. ע”כ. ומבואר שלפי תי’ הא’ אף באיסור דרבנן חיישינן למראית העין בפרהסיא, ומסתמיך ואזיל ע”ד התוס’ (כתובות ס) דהא דאמרינן כל מקום שאסרו חכמים משום מראית העין אפי’ בחדרי חדרים אסור, היינו היכא דחשדי ליה דעביד איסורא דאורייתא, כההיא דשוטחן בחמה אבל לא כנגד העם, ור”א ור”ש אוסרים, שהרואים יסברו שכיבסם בשבת. אבל באיסור דרבנן לא גזרו עליו בחדרי חדרים. ע”ש. וכן העלה בשו”ת באר שבע (סי’ יז). וכן העלה הש”ך (סי’ פז סק”ו) כד’ מהרש”ל, עפ”ד התוס’ הנ”ל. אף שהש”ך שם סק”ד הסכים להטוש”ע ורוה”פ דבשר עוף בחלב מדרבנן. (וע’ בשערי דעה סי’ פז). אולם הפרי חדש (סי’ פז סק”ז) הסכים לד’ הרמ”א להקל בשר עוף בחלב שקדים, דאעיקרא מה שאסר הרשב”א בחלב אשה משום מראית העין חידוש הוא, והבו דלא להוסיף עלה, משום דלא גזרינן משום מראית העין זולת מה שנתבאר בש”ס להדיא, שאל”כ בואו ונאסור בשר חיה בלי ניקור כדי שלא יטעו להתיר חלב של בהמה וכו’, ואם באנו להוסיף מדעתינו יש לנו לאסור הרבה כיוצא בזה. וע”ע שו”ת יביע אומר חלק ו’ (יורה דעה סימן ח’). ומכל מקום בנידון דידן שיש חשש שיחשדו בו שהגיע באיסור בעיצומו של יום השבת, יש לפרסם הדבר דהוי מראית העין באיסור תורה.
[5] ברכות כ עמוד ב’.
[6] שמו”ר כה יב.
