מקורות ונימוקים:
א). כתב הדרכי משה (יו”ד סי’ פז סק”א) בשם המהר”י וייל (סי’ כד), הקדרות שהם עשויין בתוך התנורים של בית החורף ומחממים בו מים, אין להסתפק מאותם מים לא לבשר ולא לחלב, משום דלפעמים משימים קדרות עם בשר לתוך התנור ומתיז ממנו על אותן הקדרות, או צולין בו בשר ולפעמים משימים לשם קדרות של חלב ומתיז עליו, עכ”ל. (והאיסור אינו דוקא בשימוש במים אלא גם בכלי עצמו, וכמבואר במהרי”ל, וכן נראה להדיא מלשון הרמ”א). וכתב עליו הדרכי משה, ובמדינות אלו נוהגים בהם היתר. וכ”כ ברמ”א (סי’ פז סעיף ו’), שבדיעבד אין לחוש בכל זה, ואף לכתחילה אין בזה אלא חומרות בעלמא והמיקל לא הפסיד.
והנה צ”ב מדוע יש להקל והלא יש חשש שהכלי נעשה טריפה ומשתמש בכלי טריפה? וביאר הרמ”א בספרו תורת חטאת (סימן עו אות ח’) שמעיקר הדין יש להתיר מכמה טעמי:
א. דאין דרך לבשל סמוך לקדרות שהם בתוך התנור אלא שהיו מרחקים אותם. והנה טעם זה לא שייך בנד”ד, שהרי פעמים רבות גולש ישירות על החצובה פעמים מהחלב ופעמים מהבשר, וכן נופלים חתיכות מהבב”ח, והחצובה נאסרת.
ב. עוד כתב התורת החטאת, דאם נתן לצד האש אינו אוסר. וכוונתו למ”ש השו”ע (סי’ צב סעיף ו’) שאם החתיכה נפלה בצד שכנגד האש, מותר, שהאש שורפו ומייבשו. והנה כשנבוא לנידון דידן, נראה שאכן כל מה שנפל לצד האש באמת כלה ונשרף, אמנם דא עקא, שפעמים רבות כשהקדרה רחבה גולש ונופל בצידי החצובה, היינו בתחילת מקום שפיתתה, ושם אין האש שולטת כלל, ואף שהמקום חם מאוד כדי שיעור שהיס”ב, מ”מ אין זה כנגד האש שנתלה שנתייבש ואזיל, ובפרט שפעמים רבות גולש ונופל ע”ג מסגרת החצובה, ושם ודאי שאין שולט האש שהרי המקום רחוק מהאש, ומכיון שהכל כלי אחד, מתפשט האיסור בכולו, ראה שו”ע (יו”ד סי’ קכא סעיף ו’) דאפילו בלע במקצתו איסור, לענין הכשרו לא עלה לו הכשר עד שיכשיר את כולו. וע”ע בפמ”ג (סי’ צח שפ”ד ס”ק יד) שהסתפק האם בבלוע כדי קליפה עובר לכל הכלי ללא רוטב. וראה ברע”א סי’ צב על הש”ך ס”ק כז, דהוכיח שלא עובר ושלא כנראה מהש”ך. מ”מ בנד”ד דפעמים רבות יוצא לחות בעת צליית החציל, יש להחמיר גם לשיטה זו.
ג. עוד נימק התורת חטאת היתרו, דחששא רחוקה להחזיק איסור בדבר שאין אנו רואים. אולם טענה זו לא תיהני לעניינו, שעינינו הרואות חדשים לבקרים שנשפך ע”ג החצובות פעמים מהבשר ופעמים מהחלב, ואין זו חששא רחוקה. שהרי אפילו נבלע פעם אחת בשר ופעם אחרת שלא ב”י, חלב כבר נטרף, ונהי דאין המאכל שבתוכו נאסר שהרי אינו ב”י, מ”מ יש להגעיל את הכלי ככל דין כלי חלבי שאינו ב”י שבלע בשר. וכן ביאר הפמ”ג (סי’ פז שפ”ד ס”ק יח), דהטעם שכתב הרמ”א שאין להשתמש בכלים שמניחים בו מים לחפיפת הראש, לפי שמניחין בו אפר הכירה ואע”ג דהוי נטל”פ, היינו משום שנטל”פ לכתחילה אסור.
ד. עוד נימק התורת חטאת, דאם הקדרה של מתכת ודאי אין לחוש, דאף אם היה ניתז עליה היה חוזר ומתלבן היטב בהיסק התנור. וכ”כ הש”ך (ס”ק כא). והנה בנידון החצובות אע”ג דעשויות ממתכת ומתלבנות ומכשירות עצמם, מ”מ כל זה דווקא במקום האש או קרוב לזה אבל בצידי החצובה, ערכתי בדיקה אם הוי בכלל ליבון קל, היינו שהקש שורפה, ולקחתי חוט תפירה וראיתי שלא נשרף כלל, וכל שכן במסגרת החצובה שלא נשרף מידי. וכיון שהרבה פעמים קוטר הקדרה רחבה ואם נשפך או נוזל, נופל שלא כנגד האש אלא מתפשט והולך לצדדי החצובה, וכיון שכן אין זה בכלל ההיתר ולא דמי להיסק תנור רותח שהכלי חוזר ומלבן עצמו.
ב). ולפיכך לא דמי למ”ש האחרונים לפקפק ע”ד הרמ”א (סי’ תנא סעיף ד’) שהצריך לחצובה ליבון, והיינו משום שלפעמים נשפך עליה עיסה ונבלע בה טעם חמץ. והיק’ המאמר מרדכי (סי’ תנא ס”ק יא) שחששא רחוקה היא, שבודאי יש לתלות שאם נשפך כבר נשרף והלך לו כיון שבכל שעה היא על האש, ועוד, דאף אם הוא בלוע מחמץ מה בכך, הרי אין מניחין עליו המאכל בעין אלא הקדרה או המחבת, ואין הבלוע יוצא מדופן לדופן ורחוק לומר שיישפך שם המאכל ויאכלוהו בפסח. עכ”ד. וכ”כ המור וקציעה, והמ”ב (ס”ק לד).
אולם כבר כתבנו דבנידון שלפנינו הדבר שונה לחלוטין מתרי טעמי, חדא, שהרי המאכל מונח על החצובה בצורה ישירה ונוגעת בה, ובכה”ג ודאי בלע ונאסר כדי קליפה. ועוד, שיש חילוק בין הקדרות שבזמנם דהיו יושבים על גבי קרקעית התנור ולפיכך אם היה נשפך, תיכף היה נשרף והולך מחמת חום התנור, משא”כ צדדי החצובה והמסגרת שהם רחוקים מהאש וכפשנ”ת. ומה גם שאף המאמר מרדכי סיים, דאע”פ שאנו מדמים לא נעשה מעשה ויש להחמיר כדברי הרמ”א, והיינו להצריך ליבון חמור. וכן פסק בשו”ת רב פעלים ח”ד (חאו”ח סי’ יז). וע”ע בשו”ת יבי”א ח”י (סי’ נה בהערותיו על הרב פעלים שם).
ג). ובאמת שכן הורה בנד”ד הזבחי צדק (סי’ פז או’ מח) וז”ל: טרפיד”ש והוא כלי ברזל שיש לו שלש רגלים, והוא מיוחד לשפות עליו קדרה לבשל, אסור לחמם עליו שום לחם, משום דנשפך עליה רוטב רותח מבשר וחלב, וכשמחמם בה לחם, בולע אותו לחם מבשר וחלב, ועוד, דנראה שיש שם ממשו של בשר דהיינו שומן שנשפך, וכן ממשו של חלב או גבינה, דהא אין דרך לקנח או לשפשף או להדיח הטרפיד”ש כלל. והביא שכ”כ הרב בית דוד (חאו”ח סי’ ררח), והרב זכור לאברהם (חיו”ד ערך בב”ח). והנה הטרפיד”ש הוי ממש כחצובות דידן, והרבנים הנז’ העלו כבר חשש זה הנזכר. ומה שהעיר בשו”ת יביע אומר ח”י (חאו”ח סי’ לה אות י) שגם בפסח אינו אלא משום חומרא דפסח, אבל מעיקר הדין יש להתיר לחמם פיתה וכיוצ”ב על גבי החצובה ואין חשש של בב”ח, ומשום שבכל שעה היא על האש וא”כ נשרף והלך לו וכמ”ש המאמר מרדכי וכו’. והנה לפי מה שנתבאר צדקו דברי האחרונים הנז’, לפי שיש חילוק בראי המציאות בין חצובה לבין תנור שבו דיבר המאמר מרדכי וסיעתו. וכן מצאתי עתה שכ”כ הגר”ש וואזנר בקובץ מבית לוי ח”א (עמוד כט), דבזמננו דאין כל הברזלים עומדים על גבי האש ממש, החצובות צריכות ליבון מדינא, ולא דמי למ”ש האחרונים דמסתמא נשרף על גבי האש. עוד יש להוסיף לענ”ד, דפעמים רבות נשפך כמות גדולה של חלב או מרק, ובכה”ג כתב להדיא השו”ע (סי’ צב סעיף ו’) דאין להתיר אפילו כנגד האש, ולא אמרינן בכהאי גוונא קמא קמא בטיל. ועוד, שהרי כתב הרב בית דוד שיש חשש נוסף, שנשאר מעט ממשו של בשר וחלב, והנה עינינו רואות שפעמים רבות מקום החצובה אינו נקי ויש שם מעט שומן שניתז מהמאכלים, ואף אם שומן זה כבר נפגם, מ”מ לכתחילה יש לאסור נטל”פ באכילה. (ומ”מ גם מרן בשו”ת יבי”א שם סיים, דהמחמיר תע”ב. ולענ”ד הוא מעיקר הדין).
ד). ואע”ג שהר”ן בפסחים (ל עמוד ב’ ד”ה ומיהא שמעינן) כתב, שלא אמרינן נותן טעם לפגם אסור, אלא כשבלע מעיקרא טעם מושבח, אבל אם מעיקרא בלע טעם פגום, מותר. וכתב בשו”ת אור לציון ח”ג (פ”י אות ג’) לצרף טעם זה להלכה שחצובה אינה צריכה ליבון אפילו לשיטת הרמ”א דנטל”פ אסור בפסח, לפי שהפיח והאש שע”ג החצובה פוגם כל מה שנשפך מעיקרא. מ”מ נראה שכיום החצובות עשויות מחומר אחר המתנקה בקלות, וכמעט ואין נראה פחם ע”ג החצובה ובפרט במקום שלא כנגד האש.
ה). אולם ע”ג המבערים מותר מעיקר הדין לצלות מאכלים, מכיון שעוברים ליבון קל מחום האש החזק שסביבם ואם נפל אמרינן דתיכף נשרף והלך לו, ומ”מ יש לדקדק שכל המאכל יהיה מונח ע”ג המבער ולא יגע בצדדי הכירה ששם המקום טרף, ומצוי שהרבה פעמים תוך כדי צלייה נופל סביבות הכירה כשהוא חם, לפיכך טוב להימנע מלצלות ע”ג המבערים.
ו). ואין הבדל בכל זה בין חצובות שעל גבי גז לבין חצובות שע”ג כירים חשמליות. והוא הדין שיש להיזהר שלא לאכול חתיכות שנופלות מעל גבי הקדרה סביבות החצובה, לפי שהמקום שם נטרף, ובזה גם לדעת היבי”א הוי עיקר הדין ולא חומרא בעלמא, לפי שאין האש מגעת שם, ופשוט.
ז). ומטעם זה נראה שלעטוף את החציל בנייר כסף היטב, יש לדמותו לב’ קדרות ויש להתיר הדבר, אמנם יש להיזהר שלא יקרע הנייר. כמו כן יש להתיר את מתקן הצלייה העשוי מטס של מתכת שמתלבש על החצובה ומיועד לצלייה דהוי כב’ קדרות, ואע”פ שיש בו חורים דרכו עובר האש, מ”מ מכיון שהמאכל אינו נוגע ישירות בחצובה, הדבר מותר לכתחילה.
ח). ואע”ג שמצד הדין אין צריך לייחד חצובות לבשר בנפרד ולחלב בנפרד, התם היינו טעמא, לפי שדמי למ”ש הרמ”א (סי’ צב סעיף ח’) דב’ קדרות הנוגעים זה בזה, אין אוסרים בנגיעה. והכא נמי אין הקדרה בולעת מהבלוע בחצובה, ואע”ג שהרמ”א סיים, דלכתחילה יש להיזהר בזה. מ”מ התם גרע טפי, לפי שיש לחוש שיתיז מקדרה האחת לחברתה הסמוכה לה, משא”כ הכא דהוי זה אחר זה. וכ”כ לחלק בשו”ת כתב סופר (יו”ד סי’ נד). ועוד יש להוסיף, דגם מה שנשפך לא נבלע מן החצובה לקדרה רק כדי קליפה והדופן של הקדרה הויא קליפה. וכ”כ להתיר מטעם זה הרב בית דוד ח”א (סימן רח), והב”ד בשו”ת רב פעלים ח”ד (סימן יז). וכן ראיתי למהר”ש קלוגר בשו”ת טוב טעם ודעת (תליתאה ח”א סימן קעו) שהתיר מטעם זה. וכ”כ בשו”ת אגרות משה (חיו”ד ח”א סימן נט) להתיר לכתחילה חצובות לבב”ח, ושאין צריך לייחד, יעו”ש. אולם בזאת יש להקפיד, שתחתית הקדרה במקום מושבה ע”ג החצובה תהיה יבשה, דאל”ה יש לחוש שיעברו הבליעות מצידי החצובה במקום שאין האש שולט לקדרה.
ומצד איסור בישול בשר וחלב בבלוע בחצובה, בלא”ה אין לחוש, שהרי כבר כתב הש”ך (סי’ פז ס”ק יח), דמ”ש הרמ”א דיש להיזהר מלחתות תחת הקדרות של העכו”ם משום חשש שמא בישלו בהם פעמים בשר ופעמים חלב, והוי בישול בב”ח, אין זה אלא חומרא יתירה. ועי’ בכרתי (ס”ק יג) דביאר, דכיון דהוי בלוע אין בישול בב”ח בבלוע, והביא ראיה מהשו”ע (סי’ צב ס”ב) גבי נפל חתיכה לתוך הקדרה ולא נודע, נוער הקדרה, יעו”ש. וכ”כ הפרי מגדים (ס”ק יח). וכ”פ הבא”ח (פר’ בהעלותך, ד’). והכא נמי הוי בלוע בחצובות. וקיל טפי מהתם, לפי שהתם אפשר שמבשלת עתה חלב בקדרה בלועה ב”י שהוא דבר ששכיח, ובכה”ג הוי איסור תורה לפי שהוא דרך בישול כמ”ש הפמ”ג. אולם בנד”ד חשש רחוק הוא שבאותו היום (שהרי אם אינו ב”י, הוי נטל”פ, ולא נאסר בבישול), יבשלו חלב ויגלוש וכן חלב ויגלוש, ולא מחזקינן איסורא בכדי. ועוד, דכבר כתב הרע”א בהגהו’ דהוי ספק פסיק רישא וכבר כתב הט”ז (באו”ח סי’ שטז) להקל בכה”ג, ואף דהתם הוי מדין מלאכת מחשבת, והכא הוי ספק איסור תורה, ולכאו’ חזרנו לספק ככל איסור דאורייתא לחומרא, מ”מ כל שאינו מתכוין לבשל את המאכל לא הוי דרך בישול, ודו”ק.
