בס”ד
להשהות מותר השמן והפתילות
מקורות ונימוקים:
א). כתב הטור (סי’ תרעז) הנותר מן השמן והפתילות בליל ראשון מוסיף עליו ומדליק בו ביום שני וכן בשאר הימים, נותר ממנו בליל שמיני עושה לו מדורה ושורפו בפני עצמו שהרי הוקצה למצוותו. ואסור להשהותו לשנה הבאה לנר חנוכה דחיישינן שמא יבוא להינות ממנו כיון ששוהה אותו לזמן מרובה ואפילו נותנו בכלי מאוס, חיישינן, הילכך אין לו תקנה. עכ”ל. ומוכח, שבין במותר השמן שנשאר מחצי שעה, ובין בפתילות, אין להשתמש ואף לא להשהותן. והטעם דחוששים גם בכלי מאוס, לפי שהוא מיועד להדלקה ולא לאכילה, ושמא ישתמש בהם לצורכי הדלקה ויבוא להינות מהם וכפי שביאר הפמ”ג (א”א ס”ק יא).
והנה מרן הב”י היק’ על הטור דמאי שנא מותר השמן והפתילות מעצי סוכה ונוייה דשרי לאחר החג, ותי’ בשם הר”ן דהתם לא מקתה ליה אלא לימי החג לפי שעשויים להישאר עד לאחר החג ולא מקצן אלא למצותן, אבל שמן ופתילה שעשויים להתבער מן העולם, כי יהיב ליה בנר לגמרי מקצי אותן למצווה לפי שאין אדם מצפה אימתי תכבה נרו. וכן העלה השו”ע (סי’ תרעז ס”ד) להלכה כהטור, שהנותר מן השמן הצריך לשיעור הדלקה, עושה לו מדורה ושורפו בפני עצמו שהרי הוקצה למצוותו.
ב). והנה אע”ג דפשיטא ליה להטור כן, וכן כתבו הגאונים (שערי תשובה סי’ צב), והר”ן (שבת כא:), מ”מ הרבה ראשונים לא ס”ל כוותיהו, דהמעיין בריטב”א (שבת כג.) יחזה שכתב בצורה פשוטה דמותר להינות ממותר נרות השמן של חנוכה, כיון שאנן קיי”ל דכבתה אין זקוק לה, הוי כשאר תשמישי מצוה שנזרקין לאחר מצוותן. וכי נר חנוכה קדושה יש בו? ע”כ. וכן פסק המאירי (מגילה כו:) וז”ל: ומכאן אתה למד על שמנים ופתילות שנשארו מנרות חנוכה שאפשר לזורקן, וכן רשאי להדליקן לצרכו. ע”כ. וכן העלה רבי ישעיה מטראני בפסקיו לשבת (מה. ד”ה א”ר חייא). וכן הוא בתוס’ רי”ד (שבת מד:), וכ”כ בשמו בשבולי הלקט (סי’ קפה). גם הרמב”ן בחידושיו (שבת כא:) כתב לדקדק ממ”ש הרי”ף (שם), שאם הותיר בה שמן, מותר להסתפק ממנו, וכל שכן שאם כבתה, מותר ושלא כדברי מקצת הגאונים שכתבו שאם נשאר בה מעט שמן ביום האחרון, עושה לו מדורה ושורפו. ואף שיש לומר שאם כבתה בתוך זמנה אסור השמן לעולם, שהרי הוקצה השמן למצוותו, אינו נראה כן. וכ”כ בפסקי ריא”ז (פרק ב’ דשבת אות יב), שאחר שעברו ח’ ימי חנוכה, שכבר עבר זמן מצות נרות חנוכה, מותר להינות בין מן השמן שנשאר ובין מן הנר, כמו שביאר מז”ה רבנו ישעיה הראשון. ע”כ.
ג). וע”ע במהרש”ק בחכמת שלמה (סי’ תרעז) שהיק’ על הטור, דהיכן מצינו שחששו לתקלה באיסור דרבנן, ומה שמצינו בשו”ע (יו”ד סי’ נז סעיף יח) לגבי טריפות דחיישינן לשהייה, התם הוי איסור תורה, אבל גזרה לגזרה היכא שמעינן דגזרינן. ונשאר בצ”ע. אולם באמת מצינו שחז”ל חששו בשהייה גם בדרבנן, ראה בטור (יו”ד סי’ צא סעי’ ב’) בשם בעל העיטור, והתם הוי דרבנן שהרי אינו כל שאינו דרך בישול לא אסרה תורה. וע”ע בב”י בשם פסקי מהרא”י (סי’ קצא) ובשו”ע ורמ”א (יו”ד סי’ סט סעיף יב) דבשר ששהה ג’ ימים מעל”ע ללא מליחה נתייבש דמו ואין לאוכלו צלי ולא מבושל, וע”ז כתבו, דאין להשהות בשר זה דשהה ג’ ימים, דחיישינן שמא יבשלו. והתם הוי דם שבישלו דהוי דרבנן. ומוכח דגם בדרבנן גזרו. וכן יש להביא ראיות מדוכתי טובא, ואין ע”ט האסף.
ד). אולם גם לפי דברי הטור, אין לנו אלא מה שאמרו, היינו שאין להשהותו לשנה הבאה לפי שיש חשש שבזמן ארוך כזה מישתלי ויבוא להינות ממנו, אבל בשהייה ג’ או אפילו ד’ חודשים אין לחוש, וכן מדויק מדברי הטור שכתב: “כיון ששוהה אותו לזמן מרובה”. וכן מדויק מדברי המג”א (ס”ק יא) שכ’, ואסור להניחו בכלי מאוס לשהותו לשנה הבאה, ועבי”ד סי’ נז. עכ”ל. וביאר המחצית השקל, דשם מבואר, דהיכא שצריך להשהות י”ב חודש דהוא זמן ארוך חיישינן לתקלה בינתיים. וכן מבואר שם ברמ”א דהיכא שהוא י”ב חודש חיישינן לתקלה. וכ”כ הפרי חדש (סימן נז ס”ק מט), דלתקלה בזמן מועט לא חיישינן.
ה). ועוד נראה, דגם לדברי הטור היכא שעושה היכר, כגון שקושר השקית וכותב ע”ז “חנוכה – אין להשתמש” וכיוצ”ב, כל זה מהני, שהרי אפילו לענין שבת החמורה התיר הביה”ל (סי’ רעה ס”א ד”ה לאור הנר) לכתחילה לקורא לאור הנר ולא חיישינן להטייה היכא שכותב בפתק: “שבת אסור להדליק”, ובנוסף לכך הנר סגור במפתח או קשור בקשר משונה, כל שכן בנידו”ד דקיל טפי.
