הרב עובדיה יוסף סיפור חייו

הרב עובדיה יוסף – קורות חייו

סיפור חייו של מרן הרב עובדיה יוסף זצ”ל מהווה מסכת מופלאה של דמות תורנית נדירה, שביצירותיה ובהנהגותיה הצליחה להעמיק חותם בלב העם היהודי ולהוביל מהפכה הלכתית ותורנית רחבת היקף. על חייו ופועלו של מרן ניתן לכתוב ספרים רבים, ואכן, לא מעטים מהם נכתבו במהלך השנים. במאמר זה נציג תמצית על דמותו ורקע חייו, מתוך מטרה לשפוך אור על תחנות חייו.

(המאמר דלהלן עוסק בעיקר בנושא קורות חייו של מרן זצ”ל, ואילו במאמר ייחודי אחר יובאו סיפורים על מרן הרב עובדיה יוסף זצ”ל).

מרן פאר הדור והדרו, הרב עובדיה יוסף זצוק”ל, נולד בארץ בבל (עיראק), בעיר בגדאד יע”א, ביום י”ב בתשרי שנת “שש אנכי” (תרפ”א לפ”ק – 1920 למיניינם), להוריו רבי יעקב ז”ל ומרת גורג’יה ע”ה, “אשרי יולדתו”. אמנם הוריו היו לכאורה “אנשים פשוטים”, אבל זכויות מיוחדים היה להם. אביו, רבי יעקב, נודע כאדם אוהב תורה בכל לבו ונפשו. בכל שנה ביום שמחת תורה היה שמח שמחה עצומה, ובשמחתו היה סוחף את כל הסובבים. בשל אופיו המיוחד זכה רבי יעקב לכינוי “יעקב גלה”, על שם השיר “גלה גלה זיו הודי”, אותו נהג לשיר ברגש רב. עם אהבה כזו לתורה, בוודאי היה גם אוהב בכל נפשו את חכמי התורה, ובכן אמרו חז”ל “אמר רבא: דרחים רבנן – הוו ליה בנין רבנן” (שבת כ”ג ע”ב), כלומר מי שאוהב חכמי תורה, זוכה לבנים שיהיו חכמי תורה, ובכך זכה רבי יעקב לנשמה קדושה זו שלא היתה כמוה דורות רבים לפני כן.

בתקופה זו שלטו הבריטים, לאחר תקופה קשה של פרעות בה טבחו המסלמים ביהודי עיראק. 17 מנכבדי הקהילה היהודית בבגדד, נרצחו באכזריות וגופותיהם הושלכו לנהר החידקל. בין הנרצחים היה גם סבו של רבנו, הרב עבדאללה, ה’ יקום דמו.

שמו הפרטי של מרן בלידתו היה “עובדיה יוסף”. השם “עובדיה” ניתן לו לזכר סבו עבדאללה הי”ד, ולכבוד הגאון מוהר”ר עבדאללה סומך מגדולי רבני בבל, שהנחיל תורה והנהגות למאות תלמידים בבגדאד. השם “יוסף” ניתן על שם רבנו יוסף חיים זצ”ל, בעל ה”בן איש חי”, שהשפעתו ההלכתית והספרותית חוצה עדות ודורות. עם הזמן, מתוך יוזמתו של מרן זצ”ל, שונה שם משפחתו של הרב עובדיה ל”יוסף”, במטרה למנוע את השילוב “עובדיה יוסף עובדיה”, אך גם כסגולה נגד עין הרע – כך שכל צאצאיו ישאו את השם “יוסף”, כיון שעל “יוסף” לא שולט עין הרע כמו שכתוב בגמ’ בברכות דף כ’ ע”א.

והוא נער

בהיותו בגיל שלש, עלה הרב עובדיה יוסף לארץ הקודש יחד עם הוריו. בהגיעו ארצה, למד בתלמוד תורה “בני ציון”, וכבר משחר ילדותו היה ניכר כי נועד לגדולות בשל שקידתו העצומה בתורה, וכי ניחן הוא בכשרונות מבורכים, ומעל הכל, בחשק ורצון להדגיל תורה ולהאדירה. כחות מיוחדות אלו רמזו על עתידו המזהיר והובילו את רבותיו להעניק לו תשומת לב מיוחדת.

בגיל 6 נטל בידיו בפעם הראשונה ספר גמרא, ומאז לא נפרד ממנה. הוא לא שת ליבו למשחקי הילדים ומשובותיהם. הוא שקד על לימודו, סרב לצאת להפסקות, והיה נשאר בכיתה לסכם את השיעורים ולהעתיק למחברתו מדרשים, בכתב חצי קלמוס. גם בחופשות הקדיש את כל עתותיו ללמוד ולעיין בדפי הגמרא, עד שעות הלילה המאוחרות.

בגיל 9 כתב את חיבורו הראשון, הערות ובאורים על ספר ראשית חכמה, שהוא ספר מוסר חשוב בענייני תשובה ויראה ממאמרי חז”ל והקבלה אותו חיבר הרב אליהו די וידחוש תלמידו של הרב משה קורדובירו. רבנו קיבל את הספר במתנה מרבותיו הרב שלמה עבו והרב עמרם בלוי, לאחר שהשמיע לפניהם בעל פה גמרא בבא מציעא.

בגיל 10 אביו ר’ יעקב נסע איתו לבגדד לרכוש ספרי קודש וסידורים במחיר מוזל. הוא השאיר את בנו בבית המדרש לתלמידי חכמים בית זילכה המפרסם.

ראש בית המדרש הגאון רבי סלמן חוגי עבודי, הקשה לתלמידים קושיה בגמרא שאיש לא ידע לענות עליה. רבנו ביקש להשיב, והדהים את השומעים בתשובתו המקיפה והכוללת.

בשנת תרצ”ג (1933) בגיל 12, נשלח ללמוד בישיבת פורת יוסף בעיר העתיקה בירושלים. חבריו לכיתה היו למדן גדולים שהתפרסמו אחר כך ברבנים רמי מעלה.

כאשר גדל הילד קמעה, מחמת דוחק הפרנסה בימים ההם, לקחו אביו לעבוד עמו במרכולים אשר בבעלותו, היות והיה זקוק לעזרת הילד בעסק. אולם הילד חשקה נפשו בתורה, ונכספה וגם כלתה נפשו להפטר מעבודה זו ולחזור לשקוע כולו בלימוד התורה הקדושה – כאשר הייתה באמנה אתו. את גודל חשקו בתורה גילה הגאון הגדול רבינו עזרא עטיה זצ”ל שכידוע כיהן כראש ישיבת פורת יוסף המעטירה, והיה הגדול שבדורו, וניגש לאביו של הילד הצעיר בהצעה מפתיעה: הוא, הגאון הרב עטיה זצ”ל, יעבוד בחנות חליפתו תמורתו של הילד, ובכך הילד יהיה פנוי לעסוק בתורה (והרב עטיה לא הסתפק בדברים לבד, אלא הלך ויישב על הכסא של המוכר בחנות, והביא אתו גם את ראש המקובלים בירושלים הרה”ג רבי אפרים הכהן זצ”ל). בשמוע אביו דברים אלו, הבין כי בנו נועד לגדולות, וויתר עליו ופטרו מעבודת יומו, אולם התחייב הילד לעזור לאביו בכל יום השכם בבוקר עד תחילת הלימודים בישיבה. ברם, חיבורו של הילד הצעיר ללימוד התורה היה כה חזק, עד שתוך כדי עבודתו בחנות היה חוזר ומשנן את לימודו. ואמרו חז”ל, הבא להיטהר מסייעים אותו, ובכך היו מפעם לפעם גניבות בחנות, והילד השקוע במחשבות לימוד התורה לא היה יכול לשים לב למנוע את אותם ההפסדים, עם הזמן, גם הלקוחות הבינו היכן נמצא באמת ראשו של הממונה בשעות אלו על החנות, ומסיבות אלו הבין אביו של ילד, שגדול הנזק מהתועלת שהביאה עזרתו של הנער, או אז שיחררו ללימודיו במשך כל שעות היום.

ובכן מרן זצ”ל, בהיותו עדיין רך בשנים, בן שנים עשר שנים בלבד (גיל שעדיין אינו מתאים אפי’ לישיבה קטנה), שקע בעולמה של תורה בישיבה הגדולה “פורת יוסף”, ששכנה בין חומות ירושלים העתיקה. ראש הישיבה הגאון רבי עזרא עטיה קירבו אליו מאוד, ויש מעידים שהיה קם בפניו, והסמיכו לרבנות, ואף התבטא כי אילו לא קמה ישיבת “פורת יוסף”, אלא כדי להוציא את הרב עובדיה יוסף, היה הדבר כדאי.

בשנת תרצ”ו (1936) ערך וכתב מחברת חידושי תורה על ברכות ועל החומש. רבנו מעולם לא למד עם חברותא, כיוון שאף אחד לא יכול היה לעמוד בקצב לימודו המהיר, ורק ראש הישיבה הגאון עזרא עטיה היה לו לחברותא. גם כאשר כל חבריו יצאו לחופשות, הוא מעולם לא יצא לחופשה, ונותר לשבת ללמוד. בשנת תרצ”ח (1938) כשהוא בן 17, הדפיס והוציא לאור את חיבורו שכתב בגיל 9 על ספר ראשית חכמה, ולאחריו הדפיס את חיבורו הראשון בסדרת יביע אומר העוסק במסכת הוריות. את הכסף עבור ההדפסה חסך מהפרוטות שקיבל לנסיעה לישיבה, שאותה המיר בהליכה רגלית תוך שהוא משנן את לימודו בדרך.

בגיל שמונה עשר, החל מרן למסור שיעורים הלכתיים לרבים בבית הכנסת “אהל רחל” (לעדת הבבלים, הממוקם בשכונת מקור ברוך בירושלים), ומשיעורים אלו החל לחבר את הספר “הליכות עולם” הנדפס שנים רבות לאחר מכן. בגיל עשרים, קיבל הסמכת “ידין ידין” (הסכמה דיינות, מלבד מה שכבר היה מסומך לרבנות) על ידי הראשון לציון דאז – הגאון רבי בן ציון מאיר חי עוזיאל זצ”ל.

בשנים תרצ”ח (1938) לתש”א (1941), בעת שביום למד בישיבת פורת יוסף ובערב למד בישיבת חברון, שקד על כתיבת שאלות ותשובות בהלכה, אותן הוציא לאור מאוחר יותר בסדרת ספריו המפורסמים שו”ת יביע אומר. בתקופה זו התוודע והכיר את כל גדולי הדור שבירושלים, ובעת ביקוריו אצלם היה נושא ונותן עימם ומפלפל בנושאים הלכתיים בהם עסק וכתב.

בד’ ניסן תש”ד (1944), כאשר היה בן 23 וחצי, נשא לאשה את רעייתו הרבנית הצדקנית מרגלית ע”ה, בתו של הגאון החאלבי רבי אברהם פתאל זצ”ל, מרבני שכונת הנחלאות בירושלים. החתונה התקיימה ביום בו המנדט הבריטי הטיל עוצר על ירושלים, לכן החתונה הוקדמה לשעה 2:00 בצהריים, והתקיימה באולם בית ספר הסמוך לבית הזוג החדש. בחתונה השתתפו הרבנים הראשיים הראשון לציון רבי בן ציון מאיר חי עוזיאל והרב הראשי האשכנזי הרב יצחק אייזיק הלוי הרצוג, רבה הראשי של ירושלים רבי צבי פסח פרנק, וכמובן ראש ישיבת פורת יוסף רבי עזרא עטיה וכל ראשי הישיבה ורבניה. הכיבוד בחתונה כלל צלחת סוכריות וכוס יין, ומיד לאחר החופה והקידושין מיהרו כולם לחזור לבתיהם בגלל העוצר.

לאחר נישואיו מרן והרבנים חיו חיי דוחק גדול, בדירת חדר קטנה, עם בית השימוש חיצוני משותף לשכנים. על העניות באותם הימים נכתב תאור ששמע מקורבו הרב אליהו שטרית שליט”א מפי מרן בעצמו זצ”ל, וכך כתב הרב שטרית בספרו “רבינו” עמוד שע”ב:

“וסיפר רבנו שכאשר היה צעיר היה לוקח מהכסף של האוכל שלו והיה קונה בזה ספרים, והיה שמח בספרים שמחה גדולה, וכאשר קנה ש”ס היתה לו שמחה גדולה מאוד. וסיפר שבצעירותו היו עניים מאוד, והיה להם שתי צלחות אחת לו ואחת לאשתו ושתי כפות אחת לו ואחת לאשתו, ואם היו באים לבקר אותם אורחים לא היה מה לתת להם. ואמנם היה חשמל באותו זמן, אבל לרבנו לא היה חשמל, כיון שלא היה כסף לשלם עבור חשמל, והיה לומד לאור למפה במשך שנתיים, ובחורף היה קר מאוד, והיה לומד עד שהרגליים שלו היו נעשים קרח.”

תפקידיו וטלטוליו

בשנת תש”ד (1944), כשהיה בסך הכל בן 23 שנים, החל מרן לכהן כדיין בבית דינו של רבו הגאון רבי עזרא עטיה, בתפקיד זה כיהן עד שנת תש”ז (1947).

בהיותו בן עשרים ושבע בשנים בלבד, נשלח, אחר הייעוץ על הגר”ע עטייה זצ”ל, לכהן בפאר כ-אב בית הדין של מצרים (ושם נמנה גם להיות ראש הישיבה המקומית של קהיר). בהיות שם, פעל מרן בכל כוחו לשיפור הרוחני של חיי הקהילה רבתי-עם זו, מאמצים שכללו שינויים משמעותיים בתחומים רבים כדי להעמיד דת על תילה. בשל חשד שווא על ריגול לטובת מדינת ישראל, נשלח מרן זצ”ל לבית הסוהר ע”י ממשלת מצרים, אבל כל זה לא מנע ממנו לפעול ככל יכולתו להצלה הרוחנית של הקהילה. לאחר כשנתיים, נאלץ מרן זצ”ל להתפטר מתפקידו, מחמת המניעות שפרסו לפניו על השינויים שדרש במערך הכשרות.

כאשר פרצה מלחמת העצמאות, הרשויות המקומיות התנכלו לרבנו, והשביעו לרעה על מעמדו ברב הקהילה בבירת המדינה המצרית העוינת. לשונאים הללו נוספו גם כמה מראשי ועד הקהילה היהודית החילונים, ששמירת התורה והמצוות הייתה לצנינים בעיניהם, ולא חסכו כל מאמץ להכשיל את מאמצי הרב בכל דרך אפשרית.

מרן חזר ארצה בשנת תש”י (1950), ופנה ללמוד ב”כולל” החשוב של רבה של ירושלים הרה”ג ר’ צבי פסח פראנק זצ”ל. ה”חברותא” של מרן באותם הימים היה הגאון רבי שמואל רוזובסקי זצ”ל, לימים מראשי ישיבת פונוביז’ (ומרן זצ”ל היה רגיל לומר, שהחפץ ללמוד דרכי ה”למדנות”, שילמד מרבי שמואל, כי סברתו ישרה וכי הוא זוכה לכוון לדברי הראשונים ז”ל). באותם הימים חיי משפחת יוסף היו חיי דוחק ועניות גדולה, ודירתם הייתה קטנה ביותר. בניו הקטנים, בשל הצפיפות בדירה, היו משחקים מתחת לשלחנו של אבא. הסכו”ם שברשותם היו שני צלחות ושני כפות. העריסה לתינוק הבכור “יעקב”, היתה ארגז עץ ששימש לאיחסון בננות, מרופד בכמה שכבות של בדים. עובדה ידועה היא, שלא היה להם את האמצעים אפילו לרכישת ארון לבגדים, וכאשר הצליחו להשיג את סכום הכסף הנצרך לקניית הארון, הרבנית ע”ה במסירות נפש תרמה את מלא הסכום לטובת ההוצאה לאור של שו”ת יביע אומר חלק א’. (ואולם שנים רבות אח”כ, נתקיים במרן מאמר חז”ל באבות פרק ד’: “כל המקיים את התורה מעוני, סופו לקיימה מעושר”).

שנת תשי”ב (1952) הוציא רבנו לאור את ספרו חזון עובדיה הלכות פסח ודרשות על ההגדה של פסח.

בשנת תשי”ד (1954), בהיותו בן 34, פתח רבנו ישיבה מיוחדת לאברכים תלמידי חכמים, שיתעלו בתורה ויהוו את המנהיגות הרוחנית לעדת הספרדים. לישיבה זו הצטרפו בכירי התלמידים מישיבת פורת יוסף, שלמדו ביום בישיבת פורת יוסף ואחר הצהריים עברו ללמוד בישיבה שפתח רבנו.באןתה שנה, הוציא לאור את ספרו הראשון העוסק בשאלות ותשובות בסדרת שו”ת יביע אומר. הספר הדהים את גדולי וגאוני הדור, בעומק העיון, בפלפול ההלכתי להסוקי שמעתא אליבא דהלכתא, ובבקיאות העצומה שאינה מותירה פנה שלא זכתה להתייחסות הלכתית מקיפה ומבוררת בכל הש”ס וספרי הפוסקים ראשונים ואחרונים עד אחרון שבאחרונים. בין משבחי הספר היו גם הגאון מטשעבין והגאון מבריסק, שעודדו את מורנו להמשיך ולכתוב בדרך זו של הוראה הלכה למעשה.

בשנת תשט”ו (1954) העניקו לרב את פרס עיריית תל אביב לספרות תורנית מקורית.

בשנת תשט”ז (1955) הוציא לאור את חלק ב’ של שו”ת יביע אומר. בשנה זו נפטרה אמו של הרב, מרת גורגיה.

בשנת תשי”ז (1956) נתבקש רבנו לשוב למשרת דיין בבית הדין הרבני בעיר פתח תקווה על ידי הראשון לציון, והפעם עבר להתגורר בפתח תקווה עם כל משפחתו.

בעת הזאת פנתה אל רבנו משפחתו של הרב יעקב סופר מחבר סדרת הספרים כף החיים על אורח חיים ויורה דעה, בבקשה שישלים את הכרך האחרון חלק ב’ יורה דעה של הסדרה שהרב לא הספיק להשלים בשל פטירתו, כיוון שאין בכל הדור רב אחר מלבד רבנו שמתאים לכך. הרב קיבל את בקשתם והשלים את החלק השני.

בשנת תשי”ט (1958), שב מרן לירושלים, לשמש כדיין יחד עם הג”ר אליעזר יהודה וולדינברג זצ”ל בעל השו”ת “ציץ אליעזר”.

בשנת תש”ך (1960) עבר רבנו לכהן בדיין בבית הדין הרבני בירושלים, ותוך זמן קצר נתמנה לאב בית דין. בתקופה זו המשיך רבנו לשקוד על כתיבת ספריו, ועם זאת כיתת רגליו ממקום למקום למסור שיעורי תורה בישיבות ובבתי כנסיות. בשנה זו הוציא לאור את הכרך השלישי של שו”ת יביע אומר וקיבל עליו את פרס ירושלים על שם הרב עוזיאל.

בשנת תשכ”ב (1962) נתבקש על ידי ועד העדה הספרדית לכתוב פסקי הלכות וטעמיהן בירחון “קול סיני”, והרב עשה זאת במשך 7 שנים.

בשנת תשכ”ד (1963/4) מונה כדיין בבית הדין הגדול לערעורים, יחד עם הג”ר יוסף שלום אלישיב זצ”ל, והג”ר בצלאל זולטי זצ”ל בעל “משנת יעב”ץ” (ולימים רבה של ירושלים) והוציא לאור את הכרך הרביעי של שו”ת יביע אומר. מרן זצ”ל השקיע רבות בזיכוי הרבים והרמת קרן התורה, בין היתר במסירת שיעוריו לרבים ועוד פעולות לזיכוי הרבים, שהיו חותמו כל ימי חייו. בעקבות פעולותיו, בעלי בתים רבים שלחו את ביניהם ללמוד במסגרות תורניות, והפירות ניכרים היום, בדורות ישרים מבורכים של בני עדות המזרח בני תורה כ”י.

בשנת תשכ”ו (1966) פנה רבנו לוועד העדה הספרדית בבקשה לפתוח בית מדרש לרבנים ולדיינים לעדה הספרדית, ואכן נפתח בית מדרש שרבנו עמד בראשו כמוסר שיעורים וכבוחן.

בשנת תשכ”ט (1969), נתבקש מרן ע”י רבו הגאון רבי עזרא עטיה זצוק”ל, לכהן כהרב הראשי לתל אביב – יפו, כדי לחזק את צביונה הרוחנית של העיר.

בשנת תש”ל (1970) קיבל הרב את פרס ישראל שהוענק לו במעמד ראש הממשלה והנשיא דאז.

לאחר מספר שנים, עבר מרן לכהן כחבר בבית דינו הגאון הנודע רבי ראובן כץ זצ”ל בעל שו”ת דגל ראובן, יחד עם הג”ר שלמה קרליץ זצ”ל אחיו של ה”חזון איש”.  ובשנת תשכ”ד מונה כדיין בבית הדין הגדול לערעורים, יחד עם הג”ר יוסף שלום אלישיב זצ”ל, והג”ר בצלאל זולטי זצ”ל בעל “משנת יעב”ץ” (ולימים רבה של ירושלים).

לצד תפקידיו בדיינות, מרן זצ”ל השקיע רבות בזיכוי הרבים והרמת קרן התורה, בין היתר במסירת שיעוריו לרבים ועוד פעולות לזיכוי הרבים, שהיו חותמו כל ימי חייו. בעקבות פעולותיו, בעלי בתים רבים שלחו את ביניהם ללמוד במסגרות תורניות, והפירות ניכרים היום, בדורות ישרים מבורכים של בני עדות המזרח בני תורה כ”י.

בתפקיד “הראשון לציון”

מרן כיהן בתפקיד הרב הראשי לתל אביב עד שנת תשל”ג (1973), ואז, בהיותו בן חמישים ושתים שנים, נדרש ע”י גדולי ישראל (וביניהם הג”ר יוסף שלום אלישיב זצ”ל) לחזור לירושלים כדי לכהן פאר בתפקיד “הראשון לציון”, הרב הראשי לישראל הספרדי, כדי לשפר את התפקוד של הרבנות בימים ההם.

מרן פעל רבות להגדיל ולהרחיב את מספר הדיינים הספרדים בבתי הדין הרבניים בארץ, כדי ליצור איזון נוכח הרוב המוחלט של הדיינים האשכנזים המכהנים בבתי הדין. הרב פסק שמתר ליהודים קראים לבוא בקהל ולהנשא ליהודים רגילים, בתנאי שקבלו עליהם את כל פסקי השלחן ערוך וישמעו לחכמי ישראל. הרב אף פסק שיהודי אתיופיה הנקראים פלאשים, הנם יהודים לכל דבר, ומתרים לבוא בקהל ולהתחתן עם יהודים. לאחר מלחמת יום הכפורים, הרב התיר 900 נשים עגונות שבעליהן הוכרזו כנעדרים במלחמה, לאחר שערך חקירה ובדיקה יסודיים. הרב אף עמל רבות לחפש ולמצוא הפרים הלכתיים בבעיות קשות של ספק ממזרות.

בשנה זו תשל”ג הקים רבנו את בית המדרש לדיינים חזון עובדיה ודאג למימון האברכים הלומדים. ממקום זה יצאו רבנים ודיינים רבים המכהנים בכל רחבי הארץ ובקהילות רבות בחו”ל. בשנת תשל”ו (1975) הוציא רבנו פסק הלכה שמתר לוותר על שטחים כאשר יש מצב פקוח נפש ממש, למרות שיש את המצוה החשובה של ישוב ארץ ישראל.

בתפקיד הראשון לציון, מרן פעל רבות בכל התחומים, כדי להנחיל הלכה פסוקה ונכונה לכל קהל ישראל, ופסקיו החלו להתפרסם ולהתקבל בצמאון בכל שכבות הציבור. מרן בתפקידו, בין יתר מפעליו, ישב ימים ולילות לחקור על מצבם של מאות עגונות, נשות הנעדרים במלחמת יום הכיפורים, כדי למצוא להם פתח היתר, שיוכלו מחדש להקים משפחה.

מרן פעל (והצליח) גם ליצור איחוד בציבור הספרדי, שכולם יהיו כאיש אחד בלב אחד תחת מנהגי ירושלים, ולא יהיו מפולגים כל עדה תחת מנהגים ישנים מארצות גלותם.

בשנת תשל”ז (1977) רכן הרב את כל השאלות והתשובות שענה בשדור חי ברדיו והוציאם לאור בסדרת ספריו שו”ת יחוה דעת הכולל 6 כרכים.

לאחר כעשר שנים, בשנת תשמ”ג (1983) הופסקה כהונתו של מרן בשל תרגיל פוליטי. מרן הצטער על כך רבות, מפני שבזה היה נראה שניטל ממנו כח ההשפעה על הציבור לחזקם בתורה ובשמירת המצוות, מלבד הפסקת הפעולות הרבות בהיתר עגונות ושאר התחומים שהיו מסורים בידי מחזיק התפקיד של “הראשון לציון”.

בשנת תשמ”ו (1986) הוציא לאור את ספרו לווית חן, הכולל קבץ הערות והשגות על הספר משנה ברורה לרב ישראל מאיר הכהן מראדין בעל ספר החפץ חיים. בשנה זו הקים הרב את כולל יחוה דעת, אשר שיטת למוד האברכים בו הנה למוד הלכתי בשעת הרב.

בשנת תשמ”ח (1988) הוציא לאור את ספרו המקיף והרחב בנושא טהרת המשפחה הנקרא “טהרת הבית” ב-2 כרכים, את הכרך השלישי המשלים הוציא הרב לאור בשנת תשס”ו (1996). רבנו עודד וטיפח את הקמת רשת “אל המעיין” להפצת תורה לילדים ולמבוגרים לנשים ולגברים בכל רחבי הארץ.

שנת תשנ”ג (1993) הוציא לאור את החלק השביעי של שו”ת “יביע אומר”. בשנה זו הקים הרב את הישיבה הגדולה “חזון עובדיה”, כשבראשה עומד בנו הרב יצחק יוסף ממשיך דרכו של רבנו. בחודש אב תשנ”ד (1994) נפטרה אשתו הרבנית מרגלית, שלמעלה מ-50 שנה התייצבה לימינו, דאגה לכל ענייני הבית וגידול 11 ילדיהם לבד, כדי שהרב יוכל לשבת ולעסוק בתורה מבלי שהבית יפריע לו בלימודו.

בשנת תשנ”ה (1995) הוציא לאור את החלק השמיני של שו”ת “יביע אומר” שהקדיש לזכרה של אשתו הרבנית מרגלית. בשנת תשנ”ו (1996) הוציא לאור את הספר “מאור ישראל” חידושים והערות על מסכתות הש”ס ב-2 כרכים, ומאוחר יותר בשנת תשס”ה (2005) יצא לאור החלק השלישי “טבעת המלך” על הרמב”ם. בשנת תשנ”ו הרב מקים כולל אברכים “מאור ישראל” שבראשו עומד בנו הצעיר בבנים הרב משה יוסף המכהן גם כראש בד”ץ “הבית יוסף” בראשותו ובנשיאותו של רבנו.

בשנת תשס”ב (2002) הוציא לאור את החלק התשיעי של שו”ת “יביע אומר”.

בשנים תשנ”ח (1998) עד תשס”ג (2003) הוציא לאור את סדרת ספריו “הליכות עולם” ב-8 כרכים הכוללים את כל הערותיו והשגותיו על ספר “הבן איש חי” של הרב יוסף חיים. בשנת תשס”ג (2003) עד סמוך לפטירתו של הרב, שקד להוציא את סדרת ספריו “חזון עובדיה” בנושאי המועדים, שבת, אבלות, תרומות ומעשרות, שמיטה, ארבע תעניות וברכות. כאשר חלק ו’ מהלכות שבת שהרב לא הספיק להשלימו בחייו, יצא לאור ביום ה-30 לפטירת רבנו.

בשנת תשס”ד (2004) הוציא לאור את החלק העשירי של שו”ת “יביע אומר”.

הקמת הרשימה הקדושה

אבל גם תלאות אלו, כמובן, היו בהשגחת הבורא ית”ש (כפי שהסביר מרן בעצמו לאחר שנים, והמשיל על זה את הפסוק בבראשית פרק נ’: “ואתם חשבתם עלי רעה, אלקים חשבה לטובה”), כי בשל ניתוקו מתפקיד ממשלתי, התאפשר חוקית למרן זצ”ל להקים את הרשימה התורנית “ש”ס”, אשר עמד בראשה כ”נשיא מועצת חכמי התורה”, וראה מרן בכח פוליטי זו, את הכלי החזק לממש את חזיונו “להחזיר עטרה ליושנה” – להשיב לציבור בני עדות המזרח את הערכים הרוחניים שנאבדו מהם בעשרות השנים האחרונות. יצויין שהצלחת הרשימה בימים ההם היתה בגדר “נס”, נגד כל התחזיות, כיון שהציבור הספרדי החרדים לדבר ה’, היה דליל ביותר באותם הימים, ורק במהלך העשורים הבאים, גדל הציבור היקר הזה באופן מפליא, דווקא בשל פעולותיו של מרן זצק”ל.

אחד מההישגים המשמעותיים של הרשימה, בהנחייתו של מרן זצ”ל, היתה הקמת והחזקת רשת המעיין התורני (כיום “בני יוסף”), מפעל שבזכותו מאות אלפי ילדים זכו לקבל חינוך תורני במקום חינוך חילוני קלוקל, ובכך זכו להקים בתים של תורה וקדושה במקום שמד רוחני מוחלט. ילדים אלו היום הינם אבות למשפחות, ובניהם ונכדיהם ממשיכים בדרך התורה בזכות המפעל הקדוש, וגודל ההצלה הרוחנית של דורי דורות אין לה גבול. לצורך הישג זה, הסכים מרן לוותר על כל כבודו ומעמדו בציבור החרדי, כיון שנצרך לצעדים פוליטיים אשר אליהם התנגדו רבים מחכמי ישראל מהזרם הליטאי (מטעמים שלהם, וכולם לשם שמים התכוונו כמו שאמר עליהם מרן בעצמו זצוק”ל בשיעור ב”לווין”), ומציאות זו גרמה לכך ששנים רבות נרדף מרן זצוק”ל ע”י רבים מבני דורו אשר לא כדת (כדרך שנרדפו, בדורם, הרמב”ם והרמח”ל ועוד מגדולי ישראל), ורק לאחר פטירתו חזרו כל הציבור כולו מקצה לקצה להודות כי הוא היה הגדול שבגדולי ישראל.

יצויין שבשל השפעתו הפוליטית הרחבה, גם אנשי התקשורת החילוניים החלו לנסות “לרדוף” אחר צדיק הדור זצ”ל. כידוע, מרן היה לו שיעור קבוע במוצאי שבת בבית הכנסת “היזדים” בשכונת הבוכרים, ששודר במתכונת “וידיאו” דרך לוויין לכל העולם החל משנת תשנ”ה (1994), והיה שיעור זה מכונה תחת השם “השיעור הגדול בתבל” (כיום, השיעור נמסר ע”י ממשיך דרכו, בנו מרן הראש”ל הגר”י יוסף שליט”א). אנשי התקשורת היו צופים בקשב רב לשיעור, כדי לחפש משפטים שאפשר להוציאם מהקשרם ולהגיש אותם בצורה מעוותת בפני הציבור הכללי, אשר בשל חוסר היכרותם למושגים בסיסים בהלכה וביהדות, נטו להתרשם מההגשה המעוותת. אך למרות כל המאמצים הרבים (ואפשר להגדיר אפי’ “ההזויים”) שהשקיעו אותם אנשי בליעל כדי להוריד מכבודו של מרן בעיני הציבור, לא הועילו מאומה, כי האמת היא אהובה מהכל, והאהדה של הציבור למרן זצ”ל היתה אדירה, מעל כל אישיות אחרת בארץ ישראל.

הדאגה למצב הרוחני של העם

עיקר דאגתו של מרן היתה על המצב הרוחני של עם ישראל, להרים אותם ככל האפשר, כמו שהיה אומר בסיסמה הידועה “להחזיר עטרה ליושנה”. בין פעולותיו בתחום הזה אפשר לציין:

• בירור כל חלקי ההלכה, כדי לתת לעם הדרכה מפורטת על המעשה אשר יעשון (נרחיב בנושא זה יותר להלן).
• קו פסיקה הלכתית ב”כחא דהיתירא”, כדי להקל מעל הציבור הרחב להתקרב לתורה.
• מגיל צעיר החל לשאת בדברים בפני קהלים על החשיבות לרשום את הילדים למוסדות חינוך תורניים, עוד בטרם הקמת המוסדות בעצמו.
• הקמת המעיין התורני (כמוזכר לעיל).
• הקמת הרשימה הקדושה (כמוזכר לעיל).
• נסיעות לכל הארץ לערבי סליחות בחודש אלול, אשר בהם היה נושא בדברים ומעורר את העם בתשובה.
• שיעורי תורה בכל מקום ללא הרף, ובכללם השיעורים הקבועים בימי השלישי ובמוצאי שבת.
• השפעה מול רבנים ואברכים ופעילים – שיצאו וישפיעו על הציבור להתחזק בתורה ויראת שמים, בידיעת ההלכה, ובחינוך לילדים

ומרן זצ”ל אף סיפר על חלום עם דמותו של המשיח, אשר בו משיח בעצמו מעודד את מרן להרחיב את הפעילות של קירוב רבבות אלפי ישראל.

מעשי ידיו להתפאר: ספריו וחיבוריו

לצד הפעילות האדירה של מרן בציבור לזיכוי הרבים ולהחזרת עטרה ליושנה, ספריו היו “מפעל חיים” בפני עצמו בממדים היסטוריים. חיבורו הראשון, הערות על ספר ראשית חכמה, כתב מרן כבר בגיל תשע. ואח”כ בגיל ח”י שנים חיבר חוברת שקראה בשם “יביע אומר” (יבי”ע – ראשי התיבות “עובדיה יוסף בן יעקב”) אשר תוכנה היא פלפול על מסכת הוריות מלא בבקיאות מפליאה. ולאחר מכן, בהיותו בן כשלושים שנה, יצא לאור החלק הראשון של השו”ת יביע אומר. בין ספריו נמנים:

• שו”ת יביע אומר (י”א כרכים) – שאלות ותשובות ארוכות ומסובכות. זהו ספרו העיקרי של מרן זצ”ל, מצד האיכות והכמות.
• שו”ת יחוה דעת (ז’ כרכים) – שאלות ותשובות קצרות, ממה שנשאל במסגרת השיעורים שמסר ברדיו.
• שו”ת חזון עובדיה (ב’ כרכים) – שאלות ותשובות בנושא חג הפסח.
• ספר לוית חן – חיבור על ספר ה”משנה ברורה” הלכות שבת, להורות על הנושאים שבני עדות המזרח צריכים לנהוג אחרת מהכרעת ה”חפץ חיים” זצ”ל.
• קובץ קול סיני – ספר פסקי הלכות שפורסם בירחון קול סיני במשך כמה שנים, ונקבצו באו לך בחיבור בפני עצמו (שאזל בזמנו ולא נדפס שנית, מפני שאותם ההלכות מצאו את מקומם בחיבורים אחרים של מרן זצ”ל).
• סדרת ספרים הליכות עולם (ח’ כרכים) – חיבור על ספר ה”בן איש חי”, להורות על הנושאים שיש לנהוג אחרת מהכרעת הגרי”ח זצ”ל.
• סדרת הספרים “חזון עובדיה” על שבת ומועדים ועוד (כעשרים כרכים) – ספר פסקי דינים עם מקורות. סדרת ספרים זו חוברה ע”י מרן בסוף ימיו. בשל האופי התמציתי של החיבור, ספרים אלו נהפכו להיות הספרים ההלכתיים הספרדים הנלמדים ביותר בציבור בני התורה (ה”אברכים”), אפי’ יותר מספרים קלאסיים קודמים כגון “בן איש חי”, “כף החיים”, ואחרים. בחלק מהספרים ישנם כמה ביאורים בדברי אגדה, כגון ביאור על מגילת אסתר (בכרך על פורים), מגילת רות (בכרך על חג השבועות), הגדה של פסח (בכרך על חג הפסח). בכרך על ט”ו בשבט, מופיע גם הלכות ברכות.
• סדרת ספרים מאור ישראל (ב’ כרכים על הש”ס) – ביאורי סוגיות על התלמוד.
• ספר טבעת המלך (והוא חלק שלישי מספר מאור ישראל) – ביאורים על ספר משנה תורה להרמב”ם ז”ל.
• ספר מאור ישראל דרשות – דרשות הספדים ועוד.
• סדרת ספרים טהרת הבית (ג’ חלקים) – פסקי דינים עם מקורות בהרחבה גדולה, בנושא טהרת המשפחה.
• ספר ענף עץ אבות – ביאורים ושיעורים על פרקי אבות.
• ספר כף החיים חיו”ד ח”ב – אמנם ספר כף החיים חובר ע”י הגאון הרב יעקב חיים סופר זצ”ל, מ”מ החיבור נקטע באמצע סי’ קי”ז (סקי”ג) מפני שאז נפטר המחבר היח”ס זצ”ל, ומרן הגרע”י זצ”ל השלים את החיבור עד סוף הספר (עד סוף סימן קי”ט), בהיותו אז בן ח”י שנים בלבד.
• ספר משא עובדיה – ספר שנערך מתוך נאומיו בכנסים “תורה שבעל פה”.
• ועוד השאיר מרן זצ”ל ברכה אחריו, כתבי יד רבים, אשר לפי ההשערה, צריכים כמה עשורים כדי לערוך ולהוציאם לאור בשלמות. ומה גם שמרן רשם הערות והגהות והשגות בכל ספרי הראשונים והאחרונים שלמד בהם, המונים כעשרות אלפי ספרים שהיו מונחים בספרייתו הפרטית (שאכן היתה לשם דבר, כיון שהכילה ספרים יותר מכל ספריה ציבורים מכובדת).

פטירתו

בשנת תשע”ג, שונאי הדת החלו במאמצים כבירים להשיג חוק אשר לפיו בחורי הישיבות יצטרכו ח”ו להפסיק את לימוד התורה הקדושה. מרן זצ”ל תמיד לקח ללבו הרחום את צרות הכלל, ובעקבות החשש לגזירות נוראות אלו, גופו הטהור נחלה מאוד. לאחר שהספיק מרן להמליך תחתיו בכתר “הראשון לציון” את בנו ממשיך דרכו הרה”ג ר’ יצחק יוסף שליט”א מחבר הספרים הנפלאים “ילקוט יוסף”, שוב חלה הדרדרות במצבו הבריאותי של מרן, ובחול המועד סוכות ה’תשע”ד אושפז מרן בבית החולים הדסה עין כרם, ולאחר מכן ביום המר והנמהר ג’ במר-חשוון שנת “צדיק עתק” (תשע”ד לפ”ק – 2013 למיניינם), נתבקש מרן זצ”ל לישיבה של מעלה. בן תשעים ושלוש היה במותו זיע”א.

הלווייתו של מרן זכתה בהשתתפות של כשמנה מאות וחמישים אלף איש, והייתה ההלוויה הגדולה ביותר בתולדות ישראל, ומהגדולות ביותר בתולדות האנושות כולה. בין המלווים והמספידים היו כל גדולי ישראל מכל החוגים והעדות, וביניהם הגאון רבי אהרן לייב שטיינמן זצק”ל, הגאון רבי שמואל אוייערבאך זצוק”ל, האדמו”ר מוויז’ניץ שליט”א, האדמו”ר מגור שליט”א, האדמו”ר מבעלזא שליט”א, ועוד רבים.

מרן זצ”ל נטמן בבית העלמין סנהדריה בירושלים, וציונו נהפך להיות אחד מהמקומות הקדושים המרכזיים ביותר בארץ, אשר אליו נוהרים כל החפצים להתפלל על דבר ישועה ורחמים, ובמשך כל השנה, בכל שעות היום, הציון הומה מאדם. לאחר כמה שנים, נטמן סמוך אליו (למרגלותיו – במרחק שני קברים) ממשיך דרכו במנהיגות הציבור של בני עדות המזרח, חכם שלום הכהן זצ”ל.

עוד בנושא

כל האמור בזה הם נתונים בקצרה אודות קורות חייו של מרן הגרע”י זצ”ל, אבל אין לראות בזה “קווים לדמותו” כלל. להבין מעט מי היה מרן זצ”ל, מומלץ בחום לקרוא את ההספדים שנשא מורינו ראש המוסדות שליט”א:

בתוך ימי השבעה

ביום השנה הראשון