הרב עובדיה יוסף – קורות חייו
על סיפור חייו של מרן הרב עובדיה יוסף אפשר לכתוב כמה ספרים מלאים הוד (ואכן נכתבו), ובמאמר שלפניכם אנו מביאים תמצית הדברים לתועלת הרבים.
מרן פאר הדור והדרו, הרב עובדיה יוסף זצוק”ל, נולד בארץ בבל (עיראק), בעיר בגדאד יע”א, ביום י”ב בתשרי שנת “שש אנכי” (תרפ”א לפ”ק – 1920 למיניינם), להוריו רבי יעקב ז”ל ומרת גורג’יה ע”ה, “אשרי יולדתו”. אמנם הוריו
היו לכאורה “אנשים פשוטים”, אבל זכויות מיוחדים היה להם. אביו רבי יעקב ז”ל היה באופן יוצא מן הכלל “אוהב תורה”, מספרים עליו שביום שמחת תורה היא שמח שמחת עולם שאין לתאר, והיה סוחף בשמחתו את כל הקהל. רבי יעקב היה מוכנה בפי כל “יעקב גלה” על שם השיר “גלה גלה זיו הודי” שהיה שר בכל כחו ביום שמחת תורה בכל שנה. עם אהבה כזו לתורה, בוודאי היה גם אוהב בכל נפשו את חכמי התורה, ובכן אמרו חז”ל “אמר רבא: דרחים רבנן – הוו ליה בנין רבנן” (שבת כ”ג ע”ב), כלומר מי שאוהב חכמי תורה, זוכה לבנים שיהיו חכמי תורה, ובכך זכה רבי יעקב לנשמה קדושה זו שלא היתה כמוה דורות רבים לפני כן.
שמו הפרטי מלידה של מרן זצ”ל היה “עובדיה יוסף”: “עובדיה” – על שם מוהר”ר עבדללה סומך זלה”ה, ו”יוסף” – על שם רבינו יוסף חיים זלה”ה בעל ה”בן איש חי”. ושם משפחתו היה “עובדיה”. ואולם מרן זצ”ל הפך את השם “יוסף” להיות שם המשפחה, כדי למנוע את השילוב “עובדיה יוסף עובדיה”, וגם כדי שכל בניו וצאצאיו יהיו נקראים “יוסף”, כ”סגולה” נגד עין הרע.
והוא נער
בהיותו בגיל שלש, עלה לארץ הקודש יחד עם הוריו. בהגיעו ארצה, למד בתלמוד תורה “בני ציון”, וכבר משחר ילדותו היה ניכר כי נועד לגדולות בשל שקידתו העצומה בתורה, וכי ניחן הוא בכשרונות מבורכים, ומעל הכל, בחשק ורצון להדגיל תורה ולהאדירה.
כאשר גדל הילד קמעה, מחמת דוחק הפרנסה בימים ההם, לקחו אביו לעבוד עמו במרכולים אשר בבעלותו, היות והיה זקוק לעזרת הילד בעסק. אולם הילד חשקה נפשו בתורה, ונכספה וגם כלתה נפשו להפטר מעבודה זו ולחזור לשקוע כולו בלימוד התורה הקדושה – כאשר הייתה באמנה אתו. את גודל חשקו בתורה גילה הגאון הגדול רבינו עזרא עטיה זצ”ל שכידוע כיהן כראש ישיבת פורת יוסף המעטירה, והיה הגדול שבדורו, וניגש לאביו של הילד הצעיר בהצעה מפתיעה: הוא, הגאון הרב עטיה זצ”ל, יעבוד בחנות חליפתו תמורתו של הילד, ובכך הילד יהיה פנוי לעסוק בתורה (והרב עטיה לא הסתפק בדברים לבד, אלא הלך ויישב על הכסא של המוכר בחנות, והביא אתו גם את ראש המקובלים בירושלים הרה”ג רבי אפרים הכהן זצ”ל). בשמוע אביו דברים אלו, הבין כי בנו נועד לגדולות, וויתר עליו ופטרו מעבודת יומו, אולם התחייב הילד לעזור לאביו בכל יום השכם בבוקר עד תחילת הלימודים בישיבה. ברם, חיבורו של הילד הצעיר ללימוד התורה היה כה חזק, עד שתוך כדי עבודתו בחנות היה חוזר ומשנן את לימודו. ואמרו חז”ל, הבא להיטהר מסייעים אותו, ובכך היו מפעם לפעם גניבות בחנות, והילד השקוע במחשבות לימוד התורה לא היה יכול לשים לב למנוע את אותם ההפסדים, עם הזמן, גם הלקוחות הבינו היכן נמצא באמת ראשו של הממונה בשעות אלו על החנות, ומסיבות אלו הבין אביו של ילד, שגדול הנזק מהתועלת שהביאה עזרתו של הנער, או אז שיחררו ללימודיו במשך כל שעות היום.
ובכן מרן זצ”ל, בהיותו עדיין רך בשנים, בן שנים עשר שנים בלבד (גיל שעדיין אינו מתאים אפי’ לישיבה קטנה), שקע בעולמה של תורה בישיבה הגדולה “פורת יוסף”, ששכנה בין חומות ירושלים העתיקה. ראש הישיבה הגאון רבי עזרא עטיה קירבו אליו מאוד, ויש מעידים שהיה קם בפניו, והסמיכו לרבנות, ואף התבטא כי אילו לא קמה ישיבת “פורת יוסף”, אלא כדי להוציא את הרב עובדיה יוסף, היה הדבר כדאי.
בגיל שמונה עשר, החל מרן למסור שיעורים הלכתיים לרבים בבית הכנסת “אהל רחל”, ומשיעורים אלו החל לחבר את הספר “הליכות עולם” הנדפס שנים רבות לאחר מכן. בגיל עשרים, קיבל הסמכת “ידין ידין” (דיינות, מלבד מה שכבר היה מסומך לרבנות) על ידי הראש”ל דאז הגאון רבי בן ציון מאיר חי עוזיאל זצ”ל.
תפקידיו וטלטוליו
בשנת תש”ד, נשא לאשה את רעייתו הרבנית הצדקנית מרגלית ע”ה, בתו של הגאון רבי אברהם פתאל זצ”ל. כבר מאז החל מרן לכהן כדיין בבית דינו של רבו הגאון רבי עזרא עטיה, בתפקיד זה כיהן עד שנת תש”ז (1947).
בהיותו בן עשרים ושבע בשנים בלבד, נשלח, אחר הייעוץ על הגר”ע עטייה זצ”ל, לכהן בפאר כ-אב בית הדין של מצרים (ושם נמנה גם להיות ראש הישיבה המקומית של קהיר). בהיות שם, פעל מרן בכל כוחו לשיפור הרוחני של חיי הקהילה רבתי-עם זו, מאמצים שכללו שינויים משמעותיים בתחומים רבים כדי להעמיד דת על תילה. בשל חשד שווא על ריגול לטובת מדינת ישראל, נשלח מרן זצ”ל לבית הסוהר ע”י ממשלת מצרים, אבל כל זה לא מנע ממנו לפעול ככל יכולתו להצלה הרוחנית של הקהילה. לאחר כשנתיים, נאלץ מרן זצ”ל להתפטר מתפקידו, מחמת המניעות שפרסו לפניו על השינויים שדרש במערך הכשרות.
מרן חזר ארצה בשנת תש”י (1950), ופנה ללמוד ב”כולל” החשוב של רבה של ירושלים הרה”ג ר’ צבי פסח פראנק זצ”ל. ה”חברותא” של מרן באותם הימים היה הגאון רבי שמואל רוזובסקי זצ”ל, לימים מראשי ישיבת פונוביז’ (ומרן זצ”ל היה רגיל לומר, שהחפץ ללמוד דרכי ה”למדנות”, שילמד מרבי שמואל, כי סברתו ישרה וכי הוא זוכה לכוון לדברי הראשונים ז”ל). באותם הימים חיי משפחת יוסף היו חיי דוחק ועניות גדולה, ודירתם הייתה קטנה ביותר. בניו הקטנים, בשל הצפיפות בדירה, היו משחקים מתחת לשלחנו של אבא. הסכו”ם שברשותם היו שני צלחות ושני כפות. העריסה לתינוק הבכור “יעקב”, היתה ארגז עץ ששימש לאיחסון בננות, מרופד בכמה שכבות של בדים. עובדה ידועה היא, שלא היה להם את האמצעים אפילו לרכישת ארון לבגדים, וכאשר הצליחו להשיג את סכום הכסף הנצרך לקניית הארון, הרבנית ע”ה במסירות נפש תרמה את מלא הסכום לטובת ההוצאה לאור של שו”ת יביע אומר חלק א’. (ואולם שנים רבות אח”כ, נתקיים במרן מאמר חז”ל באבות פרק ד’: “כל המקיים את התורה מעוני, סופו לקיימה מעושר”).
לאחר מספר שנים, עבר מרן לכהן כחבר בבית דינו הגאון הנודע רבי ראובן כץ זצ”ל בעל שו”ת דגל ראובן, יחד עם הג”ר שלמה קרליץ זצ”ל אחיו של ה”חזון איש”. בשנת תשי”ט, שב מרן ירושלימה, לשמש כדיין יחד עם הג”ר אליעזר יהודה וולדינברג זצ”ל בעל השו”ת “ציץ אליעזר”, ובשנת תשכ”ד מונה כדיין בבית הדין הגדול לערעורים, יחד עם הג”ר יוסף שלום אלישיב זצ”ל, והג”ר בצלאל זולטי זצ”ל בעל “משנת יעב”ץ” (ולימים רבה של ירושלים).
לצד תפקידיו בדיינות, מרן זצ”ל השקיע רבות בזיכוי הרבים והרמת קרן התורה, בין היתר במסירת שיעוריו לרבים ועוד פעולות לזיכוי הרבים, שהיו חותמו כל ימי חייו. בעקבות פעולותיו, בעלי בתים רבים שלחו את ביניהם ללמוד במסגרות תורניות, והפירות ניכרים היום, בדורות ישרים מבורכים של בני עדות המזרח בני תורה כ”י.
בשנת תשכ”ט (1969), נתבקש מרן ע”י רבו הגאון רבי עזרא עטיה זצוק”ל, לכהן כהרב הראשי לתל אביב – יפו, כדי לחזק את צביונה הרוחנית של העיר.
בתפקיד “הראשון לציון”
מרן כיהן בתפקיד הרב הראשי לתל אביב עד שנת תשל”ג (1973), ואז, בהיותו בן חמישים ושתים שנים, נדרש ע”י גדולי ישראל (וביניהם הג”ר יוסף שלום אלישיב זצ”ל) לחזור לירושלים כדי לכהן פאר בתפקיד “הראשון לציון”, הרב הראשי לישראל הספרדי, כדי לשפר את התפקוד של הרבנות בימים ההם.
בתפקיד הראשון לציון, מרן פעל רבות בכל התחומים, כדי להנחיל הלכה פסוקה ונכונה לכל קהל ישראל, ופסקיו החלו להתפרסם ולהתקבל בצמאון בכל שכבות הציבור. מרן בתפקידו, בין יתר מפעליו, ישב ימים ולילות לחקור על מצבם של מאות עגונות, נשות הנעדרים במלחמת יום הכיפורים, כדי למצוא להם פתח היתר, שיוכלו מחדש להקים משפחה.
מרן פעל (והצליח) גם ליצור איחוד בציבור הספרדי, שכולם יהיו כאיש אחד בלב אחד תחת מנהגי ירושלים, ולא יהיו מפולגים כל עדה תחת מנהגים ישנים מארצות גלותם.
לאחר כעשר שנים, בשנת תשמ”ג (1983) הופסקה כהונתו של מרן בשל תרגיל פוליטי. מרן הצטער על כך רבות, מפני שבזה היה נראה שניטל ממנו כח ההשפעה על הציבור לחזקם בתורה ובשמירת המצוות, מלבד הפסקת הפעולות הרבות בהיתר עגונות ושאר התחומים שהיו מסורים בידי מחזיק התפקיד של “הראשון לציון”.
הקמת הרשימה הקדושה
אבל גם תלאות אלו, כמובן, היו בהשגחת הבורא ית”ש (כפי שהסביר מרן בעצמו לאחר שנים, והמשיל על זה את הפסוק בבראשית פרק נ’: “ואתם חשבתם עלי רעה, אלקים חשבה לטובה”), כי בשל ניתוקו מתפקיד ממשלתי, התאפשר חוקית למרן זצ”ל להקים את הרשימה התורנית “ש”ס”, אשר עמד בראשה כ”נשיא מועצת חכמי התורה”, וראה מרן בכח פוליטי זו, את הכלי החזק לממש את חזיונו “להחזיר עטרה ליושנה” – להשיב לציבור בני עדות המזרח את הערכים הרוחניים שנאבדו מהם בעשרות השנים האחרונות. יצויין שהצלחת הרשימה בימים ההם היתה בגדר “נס”, נגד כל התחזיות, כיון שהציבור הספרדי החרדים לדבר ה’, היה דליל ביותר באותם הימים, ורק במהלך העשורים הבאים, גדל הציבור היקר הזה באופן מפליא, דווקא בשל פעולותיו של מרן זצק”ל.
אחד מההישגים המשמעותיים של הרשימה, בהנחייתו של מרן זצ”ל, היתה הקמת והחזקת רשת המעיין התורני (כיום “בני יוסף”), מפעל שבזכותו מאות אלפי ילדים זכו לקבל חינוך תורני במקום חינוך חילוני קלוקל, ובכך זכו להקים בתים של תורה וקדושה במקום שמד רוחני מוחלט. ילדים אלו היום הינם אבות למשפחות, ובניהם ונכדיהם ממשיכים בדרך התורה בזכות המפעל הקדוש, וגודל ההצלה הרוחנית של דורי דורות אין לה גבול. לצורך הישג זה, הסכים מרן לוותר על כל כבודו ומעמדו בציבור החרדי, כיון שנצרך לצעדים פוליטיים אשר אליהם התנגדו רבים מחכמי ישראל מהזרם הליטאי (מטעמים שלהם, וכולם לשם שמים התכוונו כמו שאמר עליהם מרן בעצמו זצוק”ל בשיעור ב”לווין”), ומציאות זו גרמה לכך ששנים רבות נרדף מרן זצוק”ל ע”י רבים מבני דורו אשר לא כדת (כדרך שנרדפו, בדורם, הרמב”ם והרמח”ל ועוד מגדולי ישראל), ורק לאחר פטירתו חזרו כל הציבור כולו מקצה לקצה להודות כי הוא היה הגדול שבגדולי ישראל.
יצויין שבשל השפעתו הפוליטית הרחבה, גם אנשי התקשורת החילוניים החלו לנסות “לרדוף” אחר צדיק הדור זצ”ל. כידוע, מרן היה לו שיעור קבוע במוצאי שבת בבית הכנסת “היזדים” בשכונת הבוכרים, ששודר במתכונת “וידיאו” דרך לוויין לכל העולם החל משנת תשנ”ה (1994), והיה שיעור זה מכונה תחת השם “השיעור הגדול בתבל” (כיום, השיעור נמסר ע”י ממשיך דרכו, בנו מרן הראש”ל הגר”י יוסף שליט”א). אנשי התקשורת היו צופים בקשב רב לשיעור, כדי לחפש משפטים שאפשר להוציאם מהקשרם ולהגיש אותם בצורה מעוותת בפני הציבור הכללי, אשר בשל חוסר היכרותם למושגים בסיסים בהלכה וביהדות, נטו להתרשם מההגשה המעוותת. אך למרות כל המאמצים הרבים (ואפשר להגדיר אפי’ “ההזויים”) שהשקיעו אותם אנשי בליעל כדי להוריד מכבודו של מרן בעיני הציבור, לא הועילו מאומה, כי האמת היא אהובה מהכל, והאהדה של הציבור למרן זצ”ל היתה אדירה, מעל כל אישיות אחרת בארץ ישראל.
מעשי ידיו להתפאר: ספריו וחיבוריו
לצד הפעילות האדירה של מרן בציבור לזיכוי הרבים ולהחזרת עטרה ליושנה, ספריו היו “מפעל חיים” בפני עצמו בממדים היסטוריים. חיבורו הראשון, הערות על ספר ראשית חכמה, כתב מרן כבר בגיל תשע. ואח”כ בגיל ח”י שנים חיבר חוברת שקראה בשם “יביע אומר” (יבי”ע – ראשי התיבות “עובדיה יוסף בן יעקב”) אשר תוכנה היא פלפול על מסכת הוריות מלא בבקיאות מפליאה. ולאחר מכן, בהיותו בן כשלושים שנה, יצא לאור החלק הראשון של השו”ת יביע אומר. בין ספריו נמנים:
- שו”ת יביע אומר (י”א כרכים) – שאלות ותשובות ארוכות ומסובכות. זהו ספרו העיקרי של מרן זצ”ל, מצד האיכות והכמות.
- שו”ת יחוה דעת (ז’ כרכים) – שאלות ותשובות קצרות, ממה שנשאל במסגרת השיעורים שמסר ברדיו.
- שו”ת חזון עובדיה (ב’ כרכים) – שאלות ותשובות בנושא חג הפסח.
- ספר לוית חן – חיבור על ספר ה”משנה ברורה” הלכות שבת, להורות על הנושאים שבני עדות המזרח צריכים לנהוג אחרת מהכרעת ה”חפץ חיים” זצ”ל.
- קובץ קול סיני – ספר פסקי הלכות שפורסם בירחון קול סיני במשך כמה שנים, ונקבצו באו לך בחיבור בפני עצמו (שאזל בזמנו ולא נדפס שנית, מפני שאותם ההלכות מצאו את מקומם בחיבורים אחרים של מרן זצ”ל).
- סדרת ספרים הליכות עולם (ח’ כרכים) – חיבור על ספר ה”בן איש חי”, להורות על הנושאים שיש לנהוג אחרת מהכרעת הגרי”ח זצ”ל.
- סדרת הספרים “חזון עובדיה” על שבת ומועדים ועוד (כעשרים כרכים) – ספר פסקי דינים עם מקורות. סדרת ספרים זו חוברה ע”י מרן בסוף ימיו. בשל האופי התמציתי של החיבור, ספרים אלו נהפכו להיות הספרים ההלכתיים הספרדים הנלמדים ביותר בציבור בני התורה (ה”אברכים”), אפי’ יותר מספרים קלאסיים קודמים כגון “בן איש חי”, “כף החיים”, ואחרים. בחלק מהספרים ישנם כמה ביאורים בדברי אגדה, כגון ביאור על מגילת אסתר (בכרך על פורים), מגילת רות (בכרך על חג השבועות), הגדה של פסח (בכרך על חג הפסח). בכרך על ט”ו בשבט, מופיע גם הלכות ברכות.
- סדרת ספרים מאור ישראל (ב’ כרכים על הש”ס) – ביאורי סוגיות על התלמוד.
- ספר טבעת המלך (והוא חלק שלישי מספר מאור ישראל) – ביאורים על ספר משנה תורה להרמב”ם ז”ל.
- ספר מאור ישראל דרשות – דרשות הספדים ועוד.
- סדרת ספרים טהרת הבית (ג’ חלקים) – פסקי דינים עם מקורות בהרחבה גדולה, בנושא טהרת המשפחה.
- ספר ענף עץ אבות – ביאורים ושיעורים על פרקי אבות.
- ספר כף החיים חיו”ד ח”ב – אמנם ספר כף החיים חובר ע”י הגאון הרב יעקב חיים סופר זצ”ל, מ”מ החיבור נקטע באמצע סי’ קי”ז (סקי”ג) מפני שאז נפטר המחבר היח”ס זצ”ל, ומרן הגרע”י זצ”ל השלים את החיבור עד סוף הספר (עד סוף סימן קי”ט), בהיותו אז בן ח”י שנים בלבד.
- ספר משא עובדיה – ספר שנערך מתוך נאומיו בכנסים “תורה שבעל פה”.
- ועוד השאיר מרן זצ”ל ברכה אחריו, כתבי יד רבים, אשר לפי ההשערה, צריכים כמה עשורים כדי לערוך ולהוציאם לאור בשלמות. ומה גם שמרן רשם הערות והגהות והשגות בכל ספרי הראשונים והאחרונים שלמד בהם, המונים כעשרות אלפי ספרים שהיו מונחים בספרייתו הפרטית (שאכן היתה לשם דבר, כיון שהכילה ספרים יותר מכל ספריה ציבורים מכובדת).
פטירתו
בשנת תשע”ג, שונאי הדת החלו במאמצים כבירים להשיג חוק אשר לפיו בחורי הישיבות יצטרכו ח”ו להפסיק את לימוד התורה הקדושה. מרן זצ”ל תמיד לקח ללבו הרחום את צרות הכלל, ובעקבות החשש לגזירות נוראות אלו, גופו הטהור נחלה מאוד. לאחר שהספיק מרן להמליך תחתיו בכתר “הראשון לציון” את בנו ממשיך דרכו הרה”ג ר’ יצחק יוסף שליט”א מחבר הספרים הנפלאים “ילקוט יוסף”, שוב חלה הדרדרות במצבו הבריאותי של מרן, ובחול המועד סוכות ה’תשע”ד אושפז מרן בבית החולים הדסה עין כרם, ולאחר מכן ביום המר והנמהר ג’ במר-חשוון שנת “צדיק עתק” (תשע”ד לפ”ק – 2013 למיניינם), נתבקש מרן זצ”ל לישיבה של מעלה. בן תשעים ושלוש היה במותו זיע”א.
הלווייתו של מרן זכתה בהשתתפות של כשמנה מאות וחמישים אלף איש, והייתה ההלוויה הגדולה ביותר בתולדות ישראל, ומהגדולות ביותר בתולדות האנושות כולה. בין המלווים והמספידים היו כל גדולי ישראל מכל החוגים והעדות, וביניהם הגאון רבי אהרן לייב שטיינמן זצק”ל, הגאון רבי שמואל אוייערבאך זצוק”ל, האדמו”ר מוויז’ניץ שליט”א, האדמו”ר מגור שליט”א, האדמו”ר מבעלזא שליט”א, ועוד רבים.
מרן זצ”ל נטמן בבית העלמין סנהדריה בירושלים, וציונו נהפך להיות אחד מהמקומות הקדושים המרכזיים ביותר בארץ, אשר אליו נוהרים כל החפצים להתפלל על דבר ישועה ורחמים, ובמשך כל השנה, בכל שעות היום, הציון הומה מאדם. לאחר כמה שנים, נטמן סמוך אליו (למרגלותיו – במרחק שני קברים) ממשיך דרכו במנהיגות הציבור של בני עדות המזרח, חכם שלום הכהן זצ”ל.
עוד בנושא
כל האמור בזה הם נתונים בקצרה אודות קורות חייו של מרן הגרע”י זצ”ל, אבל אין לראות בזה “קווים לדמותו” כלל. להבין מעט מי היה מרן זצ”ל, מומלץ בחום לקרוא את ההספדים שנשא מורינו ראש המוסדות שליט”א:
