כשרות מסעדות ואולמות כאשר המשגיח רק מדליק את האש

כבר הורה זקן מרן עט”ר מוהר”ר עובדיה יוסף זצוק”ל, דמעיקר הדין יש להקל בדבר, מטעם ספק ספיקא כפי שנרחיב בע”ה במקורות להלן, אך אם יכול האדם להמנע מלאכול באותם במקומות, בוודאי שכך נכון לעשות, כפי שהגדיש מרן הגרע”י זצ”ל בעצמו.
אלא דכל האמור כאן (ובמקורות דלהלן) היינו היכא שהמשגיח מדליק את האש ואח”כ הגוי מניח את הקדירה, אך אם קודם הגוי מניח את הקדירה ואח”כ המשגיח מדליק את האש, בזה יש להקל בשופי כפי שכתבנו לבאר באריכות בספרי הדל ללקוט שושנים ח”ה שורש ב’ עיי”ש (ועיין שו”ת יביע אומר ח”ה סי’ י’ אות ז’).
וראה בזה גם בתשובת הגר”ד אוחיון שליט”א בעניינים אלו.

מקורות:
 

המקורות דלהלן הינם מתוך ספרי הקטן “ללקוט שושנים” חלק ה’ שורש ב’ סימן י”א. [והדברים אמורים לענין מסעדות וכדומה. ואילו לגבי בית חרושת, יש בזה צדדים נוספים להקל כפי שמבואר בספרי הדל הנ”ל סימן י”ב. ואם הגוי שמניח את הקדירה הוא ישמעאלי, יש בזה סניף נוסף כמבואר שם סימן י”ג. וע”ע שם בסימן טו”ב צירופים נוסיף בזה עיי”ש].

הנה מודעת זאת מה שפסק בשו”ת מנחת יצחק ח”ז סי’ סב’, דגם הספרדים ובני עדות המזרח יכולים להקל ע”י הדלקת הישראל (אפי’ לפני השפיתה) בלבד, היכא דהוא ע”י שפחות השכורות לנו, משום דבכה”ג יש לצרף מה שכתב הש”ך בסי’ קיג’ סק”ז במסקנתו מול סו”ף, דמה שפסק מור”ם בסע’ ד’ להקל דאין איסור בישולי עכו”ם בשפחות – היינו אפי’ ע”י שפחות השכורות לנו אע”פ שאינם קנויות לנו, דגם בזה אין קירבה כל כך כיון דמלאכתן הן עושות, וממילא לא שייך חשש חתנות וע”ז לא גזרו חז”ל, והוא כמבואר בתשובות המיוחסות לרמב”ן סי’ קמט’ (וכן הוא בשו”ת הרשב”א ח”א סי’ סח’) בשם “יש מרבותינו”, והובאו דבריו גם בשו”ת הרש”ל סי’ עה’ [עכת”ד הש”ך[1], וכן נקטו עוד אחרונים ואכמ”ל. ועיין בשד”ח פאת השדה מע’ בישולי גויים סי’ א’, ושם הביא בשם כמוהר”ר אברהם מתתיה חלפון ז”ל שכן הוא מנהג הספרדים להקל ע”י שפחות השכורות לנו. ועיין גם להרב בית לחם יהודה סק”ט שהעיד בגודלו דהמנהג כהש”ך עיי”ש]. ועוד כתב הרב מנחת יצחק כמה סניפים השיכים לנידונו שם (וצע”ק אי ס”ל דיש להקל גם היכא דליכא כי אם שני הצירופין דלעיל, דהוי עכ”פ ספק ספיקא), עיי”ש. [וחזי הוית דהגר”י ווייס זלה”ה כבר עבר לפני התיב”ה בהאי מילתא גם במאסף תורני “מהר”ם שיק” תשל”ט גליון א’ עמוד מב’, ראה נא שם].

ומרן הראש”ל (שליט”א) [זצוק”ל] בשו”ת יחוה דעת ח”ה סי’ ד”ן[2] כתב ש”גם הספרדים ובני עדות המזרח יש להם על מה שיסמוכו להתארח ולאכול בבתי מלון ובמסעדות הכשרים ע”י השגחת הרבנות המקומית, אע”פ שהטבח שמבשל התבשיל הוא גוי, כיון שישראל שהוא המשגיח על הכשרות מדליק בעצמו את אש של תנורי הבישול וכו’.” עכ”ל. וטעמו הטוב משום דצרו”ף צר”ף יוס”ף ג’ ספיקות, ואלו הן:

שיטת הרב המפה דסגי בהדלקת הישראל וא”צ שפיתת הקדירה.
דברי הש”ך הנ”ל ודעימיה דלא גזרו איסור בישולי עכו”ם בשפחות נכריות השכורות לנו.
שיטת כמה ראשונים כמלאכים דאם הבישול נעשה בביתו של הישראל אע”פ שנעשה כולו ע”י העכו”ם אין בזה איסור דבישולי גויים [ובנה לעצמו ציו”ן לכמה ראשונים בשיטה זו: תוס’ ע”ז דף לח’ ע”א ד”ה אלא בשם רבינו אברהם בן דוד, ומרדכי ע”ז סי’ תתל’ בשם רבינו אברהם דאורליינש, ותוס’ רבינו יהודה בר יצחק מבירינא עמוד זק”ן בשם רבינו אברהם ב”ר יהודה ב”ר יו”ט, ונמוקי יוסף סוף פרק ב’ דע”ז עמ’ רלז’ בשם ר’ אברהם דודו של ר”י בעל התוס’, ואו”ה כלל מג’ סי’ יג’ בשם רמ”ש וראבי”ה מאורליינש, ורבינו ירוחם ני”ז ח”ז דף קס’ ע”ד בשם רוב הפוסקים, ומאירי ע”ז דף לח’ עמוד קלא’ בשם “יש מחליטים”. עכת”ד הגאון יחו”ד. ודע עוד דברבינו ירוחם הנ”ל כתב כן גם בשם “ר”י דודו של ר”י” (וכנה”ג יו”ד סי’ קיג’ הגהב”י אות ג’ כתב בשם הרי”ו דהכי ס”ל לרבינו יצחק הזקן בעצמו ז”ל), ובמאמר מרדכי סי’ שכה’ סק”ב כתב כן בדעת האור זרוע ז”ל, ובשו”ת דברי יציב חיו”ד סי’ ל’ (ד”ה וי”ל בזה) צידד לפרש כן בדעת רש”י ז”ל בספר הפרדס סי’ רנו’ דבישול עכו”ם בבית ישראל מותר עכ”פ בדיעבד. וע”ע בארחות חיים מלוניל סי סג’, ובאגור סי’ אלף ד”ש, ובל”ו שערים של מהרא”י שער כה’, ושאר ראשונים – כולהון משמיה דהר”א ז”ל][3].

וכעי”ז כתב בשו”ת ישיב משה טורצקי בתשובות שבסופו סי’ ו’, דמותר לספרדים בישיבה אשכנזית להקל בבישולי גויים עפ”י ס”ס [וכתב שם כמה סניפים מחודשים – ואסמוך על המעיין שם. ולענין מסעדות צירף שם שיטת היעב”ץ ומהרש”ם דאין איסור בישולי גויים באכילה אקראית, והבין הרב ישיב משה דמסעדה מקרי אקראי יען כי לא שייך חתנות שלא בקביעות ממש עיי”ש].

 
שיטת הרב בן איש חי בנ”ד
ובירור דעתו בדין ס”ס נגד מרן
 

ברם מודעת זאת בכל האר”ש דמרן הרי”ח הטוב זיע”א בשו”ת רב פעלים ח”ג חיו”ד סי’ ט’ הרגיש בספק ספיקא הנ”ל, ושפך סוללה על היתר זה, וז”ל: “והא איכא ספק ספיקא בזה, והוא ספק אי הלכה כמאן דאמר הדלקת מהני בבישול ספק כמ”ד לא מהני, ואם תרצה לומר הלכה כמ”ד מהני, שמא הלכה כהר”א ז”ל ודעימיה דסבירא ליה אם בישל בבית ישראל מותר, והרי זה ספק ספיקא המתהפך. ומ”מ אין לסמוך להתיר בספק ספיקא זה משום דשני הספיקות הם נגד מרן ז”ל שקבלנו הוראותיו, כי מרן ז”ל פסק להדיא בשו”ע סע’ א’ דאפי’ בבית ישראל אסור.” עכ”ל. וכיוצא מהדברים האלו כתב ג”כ בספר זכרונות אליהו מני חיו”ד מע’ ב’ אות ז”ך, דאין לעשות ס”ס בבישולי עכו”ם נגד מרן השו”ע (כתב כן ביני שיטי ראה שם היטב).

ועל דברות שו”ת רב פעלים הנ”ל בא במחבר”ת הרב יחוה דעת הנ”ל, דאנן קיי”ל דשפיר עבדינן ס”ס נגד מרן אפי’ ששני הספיקות הם נגדו [ובתנאי שמרן לא גילה דעתו להדיא במקרה שבו נופלים שני הספיקות גם יחד], ואמרו רבנן בטעמ”א, משום דתולין לומר דמרן לא כתב לאסור בשני הספיקות אלא בכה”ג שלא נפגשו יחד, אך כאשר אירע ששני הספיקות נפלו על אותו נידון, בזה מרן ז”ל בודאי מודה ואזיל דיש להתיר דהא איכא ספק ספיקא. והגאון יחוה דעת שם קיבץ מהרב”ה כנפות האר”ש מהאי כלל”א נמרצת, עיי”ש. ואף אנא עבדא בעניותי וברוב דלותי ירדתי לקנ”י ללקוט שושנים בסוגיא דא, והנה ניצב לקונטרס בפני עצמו, והמה בכתובים, ועתה אין הפנאי מסכים לסדר הדברים, ובל”נ עוד חזון למועד.

ובעיקר שיטת הרי”ח הטוב, דאין לסמוך על הס”ס הנ”ל משום דשני הספיקות הם נגד מרן מלכא זיע”א, לא תעזו”ב נפשי לשאו”ל דלכאו’ צדיק נסת”ר בתשובה זו ממה שכתב באיזהו מקומן, וגם יש בדברי מוהרי”ח מבוכה גדולה בנוגע לשיטתו בס”ס נגד מרן:

ראשון לציו”ן, זכור אזכיר מה שכתב הגרי”ח בנידון קרוב לנ”ד, לענין בישולי גויים, והוא דבשו”ת רב פעלים ח”ד חאו”ח סי’ ו’ פסק דברי הרב כנה”ג סי’ קיג’ הגהב”י אות ח’ דבשעת הדחק יש לסמוך על סברת הרמב”ן דבשפחות הקנויות לנו אין איסור בבישולם, והנה טעמו הטוב של מרן החבי”ב מבואר באר היטב בספרו שו”ת בעי חיי חיו”ד סי’ קנד’ דף קו’ ע”א, והוא ע”פ ספק ספיקא, ספק כרבינו אברהם דבבית ישראל אין איסור, ואת”ל דגם בבית ישראל יש לאסור, ספק שמא הלכה כהסוברים דבשפחות הקנויות לנו שרי. הבט נא שם. והנה שני הספיקות האלו הלא הם נגד מרן הקדוש ז”ל, דבסי’ קיג’ סע’ א’ פסק לאסור בבית ישראל (וכמו שכתב הגרי”ח גופיה בח”ג וכנ”ל), ובסע’ ד’ כתב מרן לאסור בשפחות שלנו (אפי’ הקנויות, דהרי מרן לא הביא ביתה יוסף כי אם המתירין בשפחות הקנויות. וכן כתב הגרי”ח גופיה בר”פ ח”ד הנ”ל, דמרן פסק דאין להתיר בשפחות הקנויות. ועיי”ש עוד, דהעד העיד בנו דבבגדאד נהגו לאסור אף בשפחות הקנויות לנו, ואפי’ הכי כתב הרי”ח הטוב להתיר בשעת הדחק). ועיניך הרואות דלפום ריהטא מילתייהו דכמוהרי”ח סתראי נינהו, דכאן התיר ס”ס נגד מרן אפי’ בשני הספיקות, משא”כ ברב פעלים ח”ג חיו”ד סי’ ט’ בהסכמ”ה עלה לדברי הכנה”ג [ויש ליישב קצת בכמה דרכים, אך סוף סוף צ”ב].

וראה נא עוד בתשובתו הרמתה הנ”ל (בחלק ד’) מול סו”ף, דאף שהתיר בישול השפחות הקנויות בבית ישראל וכנ”ל, מ”מ בסוף התשובה כתב דאין להקל בשפחות השכורות (דבזה רבו כמו רבו המחמירים) אע”פ שהישראל מדליק האש, כי אם באותן המקומות שנהגו היתר בשפחות השכורות[4]. וליכא לאקשויי, דממה נפשך אי מהני ס”ס נגד מרן בשני הספיקות נגדו, א”כ גם בשפחות השכורות יש להקל, ואי לא עבדינן ס”ס כה”ג לא היה לו לסמוך על הכנה”ג – דהא לאו קשיא מידי, דאזיל לשיטתו בשו”ת רב פעלים ח”א חיו”ד סי’ י’ ובעוד מקומות דאין לצרף לס”ס שיטת ר”ת דלינת לילה פוגם (אע”פ שהספק השני אינו נגד הוראת השו”ע) משום דהוא בגדר “ספק חלש” (כלשונו), וכן י”ל בענין שפחות השכורות לנו.

ועתה ישמעו אזנך מה שפה קדוש דהרב מוהרי”ח מדבר, בשו”ת רב פעלים ח”ד חיו”ד סוס”י ה’, שכתב שם דהטעם דעבדינן ס”ס נגד מרן אינו משום דגם מרן היה מודה (כמו שרצה לומר הרב דבר משה), אלא העיקר בזה הוא כמו שכתב כמוהר”ר דוד חזן בשו”ת נדיב לב דלא קיבלנו הוראות מרן בתורת ודאי כי אם בתורת ספק, ומהאי טעמא הוא דעבדינן ספק ספיקא נגד מרן זיע”א. וסיים הרי”ח הטוב וז”ל: “והנה הגם כי מן הטעם שהסביר מורנו הרב דוד חזן ז”ל הנזכר בענין הספק ספיקא שהוא נגד מרן ז”ל, יש לדון אפי’ אם שני הספיקות הם נגד מרן ז”ל כל שהם בענינים חלוקים יש לעשות בהם ספק ספיקא, ויש לנו להרחיב עדיין הדיבור בענין זה בהיכא דשני הספיקות הם נגד מרן ז”ל, והנה בנ”ד אין אנחנו צריכין לזה יען כי בנידון דידן הספק השני של ספנא מארעא אינו נגד מרן ז”ל.” עכ”ל הזהב. הנך רואה בעיניך דמרן הגרי”ח זיע”א לא הכריע והשאיר הדבר כספק האם מהני שני ספיקות נגד מרן. ונהי דאפשר דכוונתו רצויה דלא עבדינן ב’ ספיקות אשר שניהם נגד מרן הקדוש ז”ל, מ”מ ניכר מתוך כותלי דבריו דאין זה מילתא דפשיטא, והעדיף לכתוב “והנה בנ”ד אין אנחנו צריכין לזה” מאשר לכתוב בפשיטות דלא מהני שני ספיקות נגד מרן.

ועתה אקומה נא לעיין במה שכתב הגרי”ח בשו”ת רב פעלים ח”ב חיו”ד סוף סי’ ז’, וז”ל: “מיהו אנחנו פה עירנו בגדאד יע”א מנהגינו לעשות ס”ס נגד מרן ז”ל כדבר הגאון חיד”א ז”ל, אך כל זה הוא דוקא בדבר שיש בו ספק אחד מצד עצמו, ואינו נגד מרן, ורק הספק הב’ בלבד הוא נגד סברת מרן ז”ל, עבדינן ס”ס בזה, וכמו ענין ס”ס שהביא הגאון חיד”א ז”ל במחב”ר יו”ד סי’ מב’ אות נו”ן, דספק א’ הוא אי שפכי או לאו, ואת”ל דלא שפכי אפשר הלכה כגדולי עולם המכשירים בשתי מרות ע”ש, דבזה חד ספק בלבד הוא נגד סברת מרן, והיינו טעמא, דאמרינן אפשר גם מרן ז”ל יודה בכה”ג לפסוק כהמכשירין, מפני שהוא ספק אי שפכי, וכמ”ש הרב דבר משה ז”ל ח”ג סי’ ב’ וכו’, אבל אם השני ספיקות הם היפך מרן ז”ל לא עבדינן ס”ס, וזה ברור ופשוט, וכו’.” עכ”ל. הנה עיניך לנכח יביטו דכאן נקט הרי”ח הטוב דטעם כעיקר דעבדינן ספק ספיקא נגד מרן מלכא זיע”א היינו יען וביען כי תולין שגם מרן יודה בהצטרף שני הספיקות, ולא משום דלא קיבלנו הוראות מרן בתורת ודאי. והוא בודאי סתירה למש”כ ברב פעלים ח”ד חיו”ד סוס”י ה’. וגם נקט הגרי”ח כאן דרק בספק אחד נגד מרן הוא דעבדינן ס”ס, ולא בשני ספיקות.

ועוד חידוש הראית לדעת במילתיה דמוהרי”ח הנ”ל, דמשמע מדברות קדשו שלמד בדעת מרן החיד”א זיע”א דרק ספק אחד עבדינן ס”ס נגד מרן השו”ע אפי’ היכא דשני הספיקות הם נגדו, כאשר יראו עיניך שם עיי”ש.

ובעוד כמה דוכתי הדגיש מרן הרי”ח הטוב זלה”ה דעבדינן רק ספק אחד נגד מרן השו”ע זיע”א, דכן הוא בספרו הבהיר בן איש חי שנה שניה פרשת בלק סע’ ה’, ובספרו שו”ת רב פעלים ח”ד חיו”ד סי’ ח’ ד”ה גם מה. וראה גם בשו”ת רב פעלים ח”ב חיו”ד סי’ כד’ סוף ד”ה ולדידי, דשם הזכיר דברי הרב חוקי חיים סי’ ג’ דלא עושים ס”ס נגד מרן, ושם איירי בשני ספיקות נגד מרן.

ובכמה מקומות קעביד הגרי”ח זצ”ל ספק ספיקא כשצד אחד הוא נגד מרן, אך לא הדגיש דרק באופן זה הוא דמהני הס”ס, והוא בספר בן איש חי שנה ראשונה פרשת לך לך אות טז’, ובספרו עוד יוסף חי פרשת נח סע’ יט’ ד”ה ואנא עבדא עבידנא, ובשו”ת רב פעלים ח”ב או”ח סי’ טז’, ושם בחלק ד’ חאה”ע סי’ ג’, ובספרו ידי חיים עמוד רה’ ד”ה ועוד, ועמוד רז’ ד”ה ואשר.

ברם בספר בן איש חי שנה שניה פרשת קרח אות ה’ כתב דלא עבדינן ס”ס נגד מרן (אפי’ שרק צד אחד הוא נגד מרן) כי אם במקום הפסד מרובה. וכן הוא בשו”ת רב פעלים ח”א חיו”ד סי’ י’, שהקדים וכתב דעבדינן ס”ס היכא דספק א’ הוא נגד מרן, ושוב הזכיר שהגאון מהריט”א והרב חק”ל ס”ל דלא עבדינן ס”ס נגד מרן כלל, וכתב דאפשר דמודו דבמקום הפסד מרובה שפיר עבדינן (ואפשר היה לומר דדעת הגרי”ח גופיה דגם ללא הפסד מרובה שפיר דמי, ומה שכתב היינו אליבא דשיטת מהריט”א ואור היר”ח, ואיהו לא ס”ל הכי, אך בבן איש חי הנז’ להדיא כתב להלכה ולמעשה דבעינן הפסד מרובה). וע”ע שם אודות מנהג ההוראה בעיר בגדאד. וכל זה עומד בסתירה למה שכתב בכל המקומות דלעיל, דבכל הני דוכתי דלעיל סתם הגרי”ח דמהני ס”ס נגד מרן (עכ”פ כשצד אחד הוא נגד מרן) אף בלא הפסד מרובה. וכבר אנא בריה קלה עמדתי בסתירה זו בספרי הקטן שפתי שושנים עמוד קה’, עיי”ש.

וסתירה נוספת המצא תמצא במשנתו הזכה של מרן הרי”ח הטוב זיע”א. והוא דבספרו רב ברכות מע’ ס’ אות א’ דף קכב’ ע”ב [לאחר שקיבץ כעמיר גורנה מדברי הפוסקים אי עבדינן ס”ס נגד מרן אי לאו, ואי הוא בספק אחד או אף בשני ספיקות] סיים בדברי הרב חקרי לב מהדורא בתרא חאה”ע סי’ ב’ דלא עבדינן ס”ס נגד מרן כלל ואפי’ שרק צד אחד הוא נגד מרן, והבט נא שם בלשונו לשון הקדש של הרי”ח הטוב דמשמע דבהסכמ”ה עלה לדברי החק”ל, והגם דיש מקום לפרש דלעולם לא הכריע בדבר, מ”מ לולי מה שכתב הגרי”ח בשאר ספריו – כל המעיין בתמים בספר רב ברכות יהיה לבו סמוך ובטוח שמסקנת הגרי”ח היא כהחק”ל. [וכן הבין בשו”ת שמ”ש ומגן ח”ב סי’ יא’, דמסקנת הגאון רב ברכות דלא עבדינן ס”ס נגד מרן כלל]. וכמו כן בשו”ת רב פעלים ח”א חאו”ח סי’ כב’ מול סו”ף, נקט הגרי”ח בפשיטות דאין לסמוך על ספק ספיקא נגד מרן אפי’ שרק צד אחד הוא נגדו [אלא דגם שם יש להדחק ולומר שכתב כן רק לחזק הא דכתב התם לדחות הספק ספיקא שבנידונו מטעמא אחרינא, עיי”ש].

סוף דבר תורתו של הגאון הרי”ח הטוב זיע”א חתומה וסתומה ניתנה, דלא השווה מדותיו בהאי כללא, דבאיזהו מקומן נקט דעבדינן ס”ס נגד מרן אפי’ בשני ספיקות, וברוב תשובותיו גזר אומר דרק כשצד אחד הוא נגד מרן אזי עבדינן ס”ס (ובזה יש סתירות בטעמו של דבר, אי כהדבר משה או כהנדיב לב, וגם ישנה סתירה בביאור שיטת הגחיד”א זלה”ה), ובכמה דוכתי כתב דרק במקום הפסד מרובה הוא דעבדינן ס”ס נגד מרן אע”פ שרק צד אחד הוא דלא כהשו”ע, ובמקצת מספריו משמע דלא עושים ספק ספיקא נגד מרן כלל. ובודאי דהרבה להשי”ב ולהדחק, ומצוה ליישב משנת מרן יוס”ף הצדיק זלה”ה ריש גלותא דבבל, אך לא כאן מקומו, אלא תן לחכם ויחכם עוד, הודע לצדיק ויוס”ף לקח, ואנא עבדא בל”נ אראנו ולא עתה.

והנ”מ לדידן בכל הנ”ל, דיש קצת מקום לומר דהגרי”ח הד”ר הוא לכל חסידיו מקצת יסודות שנטע בתוכינו בענין ס”ס נגד מרן, ועל כן אפשר (הגם דהוא חשש קלוש) דמה שכתב בשו”ת רב פעלים ח”ג חיו”ד סי’ ט’ דלא עבדינן ס”ס להתיר בישולי עכו”ם בבית ישראל ע”י שגירת התנור, היינו לפני חזרה, דהנה בכל אותן מקומות שכתב הרי”ח הטוב דלא עבדינן ב’ ספיקות נגד מרן – היינו טעמא מפני שהיה דעתו דעת עליון דהעיקר כהרב דבר משה דהא דעבדינן ס”ס נגד מרן הוא משום שמא מרן יודה, וכאשר כתב להדיא בשו”ת רב פעלים ח”ב חיו”ד סוס”י ז’, משא”כ לפי מה שכתב בשו”ת רב פעלים ח”ד חיו”ד סוס”י ה’ דעיקר הטעם הטוב בהאי כללא הוא כדברי הרב נדיב לב דלא קבלנו הוראות מרן בתורת ודאי, שוב משנה ל”ו זזה ממקומה, וספוקי מספקא ליה למרן הרי”ח הטוב אי עבדינן ס”ס היכא דשני הספיקות הם תרוויהו נגד מרן השו”ע, ועכ”פ היכא דאיכא ג’ ספיקות (א’- שפחות השכורות, ב’- בית ישראל, ג’- הדלקת האש ע”י ישראל) אפשר דמשרא שרי ובפרט באיסור דרבנן כבישולי גויים.

 
שיטת הגאון אור לציון בזה, ומו”מ בדבריו
 

והשתא אלכה נא ואראה מה שנכתב אודות הספק ספיקא דידן (ספק אי שרי בבישולי עכו”ם בבית ישראל, ואת”ל אסור, שמא הלכה כמור”ם דסגי בשגירת התנור) במבוא לשו”ת אור לציון ח”ב, ענף ב’ אות ד’, ואעתיק הדברים כלשונם וככתבם יען כי יש לעמוד על כמה נקודות בדבריהם הנעימים:

“ואולם נראה דהא דאמרינן ספק ספיקא נגד מרן, יש לומר דהיינו דוקא בדבר שמרן הכריע בו להחמיר, יש לנו לומר דאף מרן היה מודה דבצרוף כל הספיקות יש להקל, אבל בדברים שמרן פסק בתורת ודאי, אפשר שאין לנו לומר ספק ספיקא נגד מרן. וכמו שמצינו למרן ביו”ד בסימן צ”ח סעיף ב’ שכתב, אם נתערב מין במינו ונשפך בענין שאין יכולין לעמוד עליו לשערו, אם נודע שהיה רובו היתר, מותר, ואם לא נודע שהיה רובו היתר, אסור, אבל אם נתערב בשאינו מינו ונשפך בענין שאין יכולין לעמוד עליו לשערו, אפילו נודע שהיה רובו היתר, אסור. וטעם הדבר מבואר בב”י שם, שכיון שמין בשאינו מינו אסור מן התורה עד ששים, אין להתיר בנשפך ולא ידוע אם היה ששים בתערובת, כיון שספק דאורייתא לחומרא. ולכאורה צ”ב, מדוע לא התיר מרן בנשפך אף במין בשאינו מינו מטעם ספק ספיקא, שהרי יש ראשונים הסוברים שטעם כעיקר אינו דאורייתא, ואף מין בשאינו מינו בטל ברוב מן התורה, כמבואר בב”י שם, וא”כ היה לו למרן להתיר מכח ספק ספיקא, ספק שמא הלכה כהסוברים שטעם כעיקר דרבנן, ואפילו אם תמצי לומר שהלכה כהסוברים שטעם כעיקר דאורייתא, שמא היה בו ששים והאיסור נתבטל, ועל כרחך שמרן הכריע כאן בתורת ודאי שטעם כעיקר דאורייתא, ולכן לא חש לחולקים. וכו’. ומטעם זה אין לנו להתיר לאכול במסעדות של יהודים שהפועלים שם נכרים, והיהודים מדליקים את האש בלבד, והנכרים הם שנותנים את הסירים. שלכאורה יש לנו כאן ספק ספיקא, ספק שמא הלכה כהר”א שהביאו הראשונים, והובא בב”י בריש סימן קי”ג, שמשרת גוי בבית ישראל אין בו משום בישולי עכו”ם, וספק שמא הלכה כהראשונים שהביא הרמ”א שם בסע’ ז’ שאם יהודי נתן את האש די בזה. וכו’. אולם נראה שאף לפי מה שנתבאר לעיל באות א’ שבכל אופן אמרינן ספק ספיקא נגד מרן, ג”כ אין להתיר כאן, ומשום שנראה שכאן מרן לא סתם הכריע להחמיר, אלא פסק כן בתורת ודאי, וכמו שמוכח שם בב”י, שהביא את דעת הר”ן והרשב”א ורבינו יונה להחמיר, ולא הביא מי שיקל בזה, וכן הדבר מוכרח, שאם היה זה רק ספק, הרי כאן הוי איסור דרבנן, וספק דרבנן לקולא, וכמפורש שם בשו”ע בסעיף יא’ שספק בישולי עכו”ם להקל, ועל כרחך שכאן מרן פסק בתורת ודאי, וא”כ אין לנו לעשות בזה ספק ספיקא, שהרי הטעם שאנו עושים ספק ספיקא נגד מרן, הוא משום שבמקום שיש את שני הספיקות יחד, אפשר שאף מרן היה מודה להקל, כיון שמרן אינו אלא מכריע, משא”כ כאן שמרן פסק בתורת ודאי.” עכ”ל האור לציון. וככל זה ממש כתב (בשם עצמו) בשו”ת אמרי דעת זכאי חיו”ד סי’ א’ ד”ה וכשאני לעצמי כשהתבוננתי. וכמו כן בשו”ת דברי בניהו חלק טו”ב סי’ כח’ אות ט’ הביא דברות האור לציון הנ”ל ותפס במושלם כל דבריו עיי”ש.

ואשתחוה ואכרעה יג’ השתחויות, עד שיתפקקו כל החוליות, דהנה מעומק המושג ומקוצר המשיג – התקשיתי בכמה דברים מהני מילי מעלייתא:

א) מה שכתבו באור לציון דהיכא דמרן פסק בתורת ודאי לא עבדינן ס”ס נגד מרן, משום דלא שייך לומר בזה דגם מרן היה מודה, לכאו’ ה”ן נסת”ר מחמת”ו ממה שכתוב שם לעיל מיניה סמוך ונראה בריש הענף, דפסק שם בשו”ת אור לציון בזה”ל: “ונראה שקבלנו הוראות מרן כאילו שיטתו היא כדעת הרוב, אבל אין שיטת החולקים דחויה לגמרי. וכו’. ומטעם זה כתבו האחרונים וכו’. וגם אמרינן ס”ס נגד מרן, וכמש”כ הרב נדיב לב ח”ב חו”מ סימן כג’ וכו’, ומשום שקבלת מרן אינה בתורת ודאי, אלא מתורת ספק, וכו’. ואף במקום ששתי הספיקות נגד הוראת מרן, יש לנו לפסוק כן מאותו טעם.” עכ”ל. והנה לפי האמור בזה שוב אין מקום כלל לחלק ולומר דהיכא דמרן הכריע בתורת ודאי לא עבדינן ס”ס נגדו. וידעתי בינ”י ידעתי דהוסיפו שם באור לציון בסוגריים בזה”ל: “(וראה להלן אות ד’ שיתבאר עוד טעם להא דעבדינן ס”ס אף כששני הספקות הם נגד הוראת מרן, ע”ש).” עכ”ל האור לציון. ולא ידעתי נפשי שמתני מאי אהנו לן רבנן בדברי הסוגריים, והלא סוף סוף אי ס”ל להרב אור לציון דלא קיבלנו הוראות מרן בתורת ודאי, א”כ פשיטא דמהני ס”ס נגד מרן (וכמו שכתב איהו גופיה), דהרי גם מה שמרן עצמו פסק בתורת ודאי לא איכפת לן דהרי סוף סוף אנו לא קיבלנו הוראותיו בתורת ודאי ולגבי דידן הוי הכל בגדר ספק. ומה שכתב הרב משא משה וסייעתו טעמא אחרינא להא דעבדינן ס”ס נגד מרן, דהוא משום דאפשר דגם מרן יודה בהצטרף שני הספיקות, היינו משום דס”ל דקיבלנו הוראות מרן בתורת ודאי, ואילו לדעת הרב אור לציון אין כל צורך להזדקק לסברא זו.

וראה נא בספר זכרון “כנסת עזרא” עמוד רא’ אות ט’, דהרב העורך נר”ו כתב דשמע ובא מאת הגרב”צ אבא שאול זלה”ה: “קיי”ל דאמרינן ספק ספיקא נגד דעת מרן להתיר, כפ’ הרב נדיב לב, וכן הורה מרן רבי עזרא עטייה זצ”ל.” עכ”ל, ומשמע לכאו’ דנימוקו של הגרב”צ זלה”ה היה משום דקבלנו הוראות מרן בתורת רוב, דהרי תלה עצמו באילן גדול הרב נדיב לב (שכתב דעושין ס”ס נגד מרן מהטעם הנז’, דקיבלנו הוראות מרן בתורת רוב ולא בתורת ודאי), ולא הזכיר כלל השם הטוב של הרב דבר משה (שכתב דעבדינן ס”ס משום דמרן היה מודה). ודו”ק.

[ואולם בקובץ “זכרון יהודה” כרך ב’ עמ’ ס’ נדפסה תשובה מהגרב”צ אבא שאול זצ”ל (לגבי דיני שבת), ושם מתבאר דלפי דעתו של הגר”ע עטייה זצ”ל מה שמקילין בס”ס הוא משום דמרן עצמו לא הכריע בתורת ודאי, ושם בקובץ הנז’ משמע קצת דזוהי גם סברת הרב נדיב לב עצמו, וצ”ע].

איברא דחזי הוית בשו”ת אור לציון חלק א’ סי’ ל’ ד”ה ואף, דכתב בזה”ל: “ועבדינן ס”ס אף כששתי הספיקות נגד מרן, וכמ”ש הנדיב לב חו”מ סי’ סג’, וכו’, והיינו טעמא, דאפשר שבהצטרף שני הטעמים להקל, אף מרן השו”ע יודה להקל.” עכ”ל. וצ”ב דבנה אצלו ציו”ן לדברות הרב נדיב לב, וכתב טעמא דהרב משא משה. עיי”ש.

ב) ובעיקר החידוש שבשו”ת אור לציון דאיכא זימנין דמרן פוסק בתורת ודאי וישנם פעמים דמרן מכריע מספק – מחמת רוב דלותי לא ברור לי האי חלוק”א דרבנן, דאמנם אמת נכון הדבר דבכמה דוכתי מרן פוסק בהחלטיות יותר ובכמה דוכתי מחמיר או מיקל מספק, עם כל זאת גם כשמרן פוסק בהחלטיות אין זה בתורת “ודאי” גמור כאילו שיטת הראשונים החולקים שבשתא היא, דהרי מרן כתב בהקדמתו לבית יוסף וז”ל: “וראיתי שאם באנו לומר שנכריע דין בין הפוסקים בטענות וראיות תלמודיות, הנה התוס’ וחי’ הרמב”ן והרשב”א והר”ן ז”ל מלאים טענות וראיות לכל אחד מהדיעות, ומי זה אשר יערב לבו להוסיף טענות וראיות, ואיזהו אשר ימלאהו לבו להכניס ראשו בין ההרים הררי אל להכריע ביניהם ע”פ טענות וראיות לסתור מה שביררו הם או להכריע במה שלא הכריעו הם, כי בעונותינו הרבים קצר מצע שכלינו וכו’. ולכן הסכמתי בדעתי כי להיות שלשת עמודי ההוראה וכו’ וכו’. ובמקום שא’ מן הג’ העמודים הנזכרים לא גילה דעתו בדין ההוא וכו’. ובמקום שלא גילה דעתו שום אחד מן הג’ העמודים הנזכרים נפסוק כדברי החכמים המפורסמים שכתבו דעתן בדין ההוא. ודרך זו דרך המלך נכונה וקרובה אל הדעת להרים מכשול.” עכ”ל הזהב. הרי שלך לפניך דס”ל למרן דאף שיטה מהראשונים קדושי עליון זיע”א אינה בגדר “דחויה” או “טעות” חלילה, כי אי אפשר לנו לדחות שום שיטה וא”א להכריע ע”פ מיעוט השגתינו בין ההרים הגבוהים ואפי’ לא ע”י קושיות וראיות, כי עינינו הרואות דספרי הראשונים מלאים ראיות מופתיות לכל אחת מהדיעות החולקות. אלא אנו פוסקים כתרי מגו תלת או כרוב בנין או כרוב מנין, והכל לפי הענין, וכאמור. [וראה עוד למרן בב”י או”ח סו”ס תקמח’, דראו הביא לנו בשם הרא”ש פ”ג במועד קטן סי’ כח’ כהיסוד הנזכר, ד”לכל קושיה יש תירוץ”. ועוד יש להאריך טובא בהאי כללא, אך עתה עת לחשות].

ואשר על כן, הוראות מרן השו”ע אינם בתורת “ודאי” גמור, אלא בכל דוכתי ניתן לומר דמרן יודה דשיטת הראשונים החולקים חזי לאיצטרופי על כל פנים, דהרי א”א לדחות אחת מהשיטות דאין אתנו יודע כמי האמת, רק אנו פוסקים ע”פ כללי ההוראה [כי אם מקצת מקומות והם מועטים נער יספרם, שמרן בב”י דחה בשתי ידיו אחת משיטות הראשונים[5]]. ובנ”ד גבי בישולי עכו”ם בודאי דאינו כן, דמרן בב”י הזכיר דברי הטור דמהני חיתוי ודברי המהרי”ל דסגי בניפוח הישראל ולא כתב עליהם דשבשתא הוא, חלילה. וגם אין לנו לחדש דמרן יצא ממחיצתו לדחות לגמרי שיטת אחד מהראשונים כמלאכים אשר לבם רחב כאולם אלא א”כ עינינו הרואות בב”י שכתב לדחותם להדיא, או דאית לן הוכחה גמורה.

ואם כוונת האור לציון דזה גופא יקרא שמו הוראה בתורת ודאי, דהיכא דמרן מכריע בין השיטות ע”פ כללי ההוראה זהו בגדר הוראת ודאי, א”כ לא הבינותי מהו דמקרי “הוראת ספק”, דוכי היכא דמרן השו”ע פוסק הלכה ברורה בשלחנו הטהור שייך לומר דהוא גדר ספק אצלו, והלא אם הוא ספק מדוע פסק הלכה למעשה. ובלא”ה לא נראה דזו היתה כוונת האור לציון, דהרי בדוגמאות שהביא מפרק ל’ סי’ יא’ עיניך הרואות דאיירי באותם הדברים שמרן הכריע בהן ע”פ רוב מנין או רוב בנין ושאר הכרעות כפי שיקול דעתו של מרן ז”ל.

ג) ואפשר דכוונת הרב אור לציון, להא דכתבו הגאון פרמ”ג או”ח סי’ לב’ מ”ז סוסק”ב (והו”ד בשער הציון שם סק”ג) וביו”ד סי’ קה’ שפ”ד סק”א, והרב לבושי שרד בחידושי דינים סק”כ, ועוד מקצת אחרונים, דלא עבדינן ס”ס מסברא שלא הובאה בשו”ע (או במפה), עכ”פ בשם “ויש אומרים”. אלא דכנודע הפרמ”ג החמיר למאד בהגדרת מהו דחזי לאצטרופי, ואזיל לשיטתיה בפתיחה ליו”ד כללים בהוראת איסור והיתר אות ו’, שכתב (לאחינו בשרינו האשכנזים) דאין לצרף שיטת מרן השו”ע לס”ס נגד הרמ”א ז”ל, עיי”ש, והלוא אצלנו כבר פשטה ההוראה דעבדינן ס”ס מסברת מור”ם נגד מרן מלכא וכמו שכתב הרב אור לציון גופיה, כי על כן לא צייתינן להרב פרמ”ג וסייעתו בחומרותיו אלו, דאיהו בדידיה ואנן בדידן. והנה זיל קרי להרב יד אברהם על יו”ד סי’ קי’ (דף רסא’ סוע”ב) דאישתפוך חמימיה על דברות הרב לבושי שרד הנז’, ונימוקו עמו, וז”ל: “ושארי ליה מאריה על זה, וכי על פי הכרעת הב”י והד”מ נשים דעת גדולי פוסקים כלא[6]. וכבר כתב כן הגאון בנודע ביהודה חאה”ע סי’ מז'[7].” עכ”ל. וכן בשו”ת תעלומות לב ח”א חאה”ע סוס”י כב’ היטב חרה לו על סברא זו, וז”ל: “אבל קשה להולמו, כי אין טעם בזה, דאטו אם ימצא איזה סברא מגדולי הראשונים וכו’ שלא פסקה בש”ע בשם י”א וכו’ מפני זה לא יצטרף לס”ס, הלא גם (אנו) [אם] נאמר שמה שלא הביאה בש”ע הוא מפני דס”ל דלא חיישינן לה כשהיא לבדה, אבל בהצטרף ספר אחר גם הוא ז”ל מודה לה.” עכ”ל. וצאינה וראינה להחח”ם זלה”ה בשדי חמד בכללי הפוסקים סי’ יג’ סוף אות ה’, דכתב שרבים ועצומים מחכמי הספרדים נקטו בהנח”ה סובר”ת דהא דקיי”ל דעבדינן ס”ס נגד מרן היינו גם בהצטרף ראשונים שלא הוזכרו בשו”ע ובמפה, וכמו שבא”ר בשד”ה אחר בקונטרס הכללים מע’ ס’ אות ח”י, בארוכה. כלך הבט שם. וכן דעת הרב משנ”ב וכמו שדייק מדבריו בשו”ת להורות נתן ח”ג חאו”ח סי’ כו’ אות ו’.

[וכל שכן הכא באיסור הקל של בישולי עכו”ם בודאי דיש להקל דלא כחומרתו של הפמ”ג הנ”ל, וצא ולמד מהגאון מנחת יצחק וייס זצ”ל שבח”ב סי’ א’ אות ז’ פסק כהפרמ”ג הנז’, ועם זאת לענין בישולי גויים כתב בח”ז סי’ סב’ להקל לבני עדות המזרח עפ”י הס”ס של הרב יחו”ד, ודו”ק].

ולדוגמא בעלמא (מתוך עשרות דוגמאות כיו”ב) תא חזי מה שהעלו האחרונים בנידון של לבושי שרד הנז’, דהנה מרן בשו”ע יו”ד סי’ מב’ סע’ ג’ הורה זקן (בסתם, בלי להזכיר “יש אומרים” וכיוצא) דאם חסרה המרה ולא הרגישו טעם מר בכבד, הוי טריפה, וכתב על זה הגאון לבושי שרד הנ”ל, דאין לצרף לס”ס את שיטות הראשונים דמרה שחסרה איננה טריפה, יען כי שיטה זו לא עלתה על שלחן מלכים של מרן ומור”ם, והוי ספק שאינו שקול, עיי”ש, ועל נידון זה גופא כתב הגאון מהר”א יצחקי זלה”ה בשלחנו של אברהם שם סוף סק”ט: “די”ל דגם מרן שפסק חסרה המרה, אינו אלא מספק, דמסתפקא ליה כמאן הילכתא. וכי איכא ספק אחר (כגון שנאבד הכבד ואיכא לספוקי שמא אילו היו טועמים את הכבד היו מבחינים טעם מר), גם מרן מתיר.” עכ”ל. עיניכם הרואות דגם היכא דמרן לא הביא סברא מסויימת בשו”ע, אף שלא בשם “יש אומרים” וכיו”ב, אין זה מפני ששיטה זו איננה ראויה להצטרף לס”ס, ואדרבא מרן עצמו יוד”ה יוד”ה דעבדינן מינה ספיקא. וכן בדין זה של המרה החסרה, התייצבו וראו גם להגאון מוהריק”ש בערך לחם שם בסי’ מב’ סוף סע’ ג’, ולמרן החבי”ב בכנה”ג שם הגהב”י אות כו’, ובספרו שו”ת בעי חיי חיו”ד סי’ סג’, ובשו”ת בית דוד חיו”ד סי’ ו’, ובנשמת חיים אבולעפיא בחלק השו”ת חיו”ד סי’ ו’, ובשלחן גבוה שם מחודש ב’, ובמחזיק ברכה שם סקכ”ד וסוף סקל”ו וסוף סק”ן, ובשו”ת זרע אמת ח”ג בקיצור דיני טריפות אות קכא’, ובשבט יהודה עייאש בחלק התשובות שבסופו סי’ ב’ אות ג’, וביד אפרים שם סע’ ד’, ובזבח”צ סקכ”ד, ובערוגת הבשם בלחובר שם סק”ב, ובכה”ח שם סקכ”ו, ועוד אחרונים (אכמ”ל), שכולם מסכימי”ם ומערבי”ם לעשות ס”ס במרה שחסרה, אע”פ שמרן פסק כביכול “בהחלטיות”[8] דמרה שחסרה הוי טריפה.

וכהנה המצא תמצא רבות, דכל הפותח טפח בספרן של צדיקים זיע”א יחזו עיניו ככל האמור, דהאחרונים חביבים ז”ל באו לפרק המני”ח הנחה דגם כאשר מרן כותב דין “בהחלטיות” ולא הזכיר בשו”ע סברא נוספת כלל, אכתי אין זה ברור שמרן סובר כן בתורת ודאי (ובפרט אם אותו דין הוא לחומרא), וממילא עבדינן שפיר ס”ס. ואין להרחיב עוד בזה מחמת אור”ך התיב”ה. ודי בכל האמור לפי עת.

ותבט עיני להגאון כמוהר”ר בארקי זלה”ה (אב”ד איזמיר) בשו”ת מזכרת משה סי’ יט’ (סוד”ה וזאת) שהעלה כלל גדול בתורה – היפך מכללו של הגאון אור לציון, דכתב דמה שיש מן האחרונים ז”ל דסבר”י מרנ”ן דלא עבדינן ס”ס נגד מרן השו”ע, הני מילי היכא דמרן פסק מכח ודאי, אך היכא דפסק מכח ספק, כולי עלמא מודו דבודאי עבדינן ס”ס נגדו. עכ”ד. ושמעינן מיהא דלדידן דקיי”ל דעבדינן ס”ס נגד מרן, בודאי דהיינו אפי’ היכא דפסק בתורת ודאי.

ד) ומה שכתב האור לציון להביא ראיה מהא דמרן פסק לאסור “נשפך” תוך מין בשאינו מינו – הנה דברות קדשו שגבו ממני לא אוכל לה, דלכאו’ ג’ תשובות לדבר:

מגיד מראשית, הנה הראשונים שנחלקו האם טעם כעיקר דאורייתא, נחלקו לענין “נשפך”, דזה גופא הנ”מ המפורסמת, וכיון דזה גופא פלוגתת הראשונים – דבר נאה ומתקבל על הדעת לומר, דמרן לא ראה לנכון לפסוק ד”נשפך” מותר מטעם ס”ס, יען כי רוב בנין של הראשונים צווחי כי כרוכיא דבמקרה זה גופא הוי איסורא [ודומה קצת הדבר להא דכתבו הפוסקים דלא אמרינן ס”ס נגד מרן היכא דמרן כתב לאסור להדיא בנידון שבו נפלו שני הספיקות]. אך אם באים אנו לדון במקרה מסויים דלא נחלקו בו הראשונים זיע”א, ובאותו מקרה מתמזגין שני פלוגתות או שני ספיקות כל שהן, בזה שפיר מודה ואזיל מרן מלכא ז”ל דעבדינן ס”ס.

וטובים השנים, דהנה היכא דאיכא פלוגתא בראשונים אודות איזה איסור אם הוא דאורייתא או דרבנן – אינו מילתא דפשיטא דזה חשיב ספק לצרפו לספק ספיקא, ונחלקו בזה האחרונים חביבים, והבאתי דבריהם בספרי הקטן שפתי שושנים פרק א’ סק”ג עמ’ קד’ (ואילך), קחנו משם וצרף לכאן.

ויבוא השלישי, שאני דין “נשפך” דהתם איתחזק איסורא [משא”כ לגבי בישולי גויים שהנידון הוא מעיקרא האם נאסר בבישול הנעשה באופן כזה אי לאו, וליכא חזקת איסור]. וכ”כ בשו”ת אורחותיך למדני ח”א חיו”ד סי’ קלד’ דזו היא סיב”ה שמרן השו”ע לא היקל בדין “נשפך” מטעם ס”ס. וע”ע שם באות י’ שכתב לפרש דברות מרן באופן נוסף, עיי”ש.

ואת רבע, והוא העיקר, דהנה מעולם לא עלתה על על דעת הרב דבר משה אמרילייו זלה”ה ואת המלאכים אשר אתו לומר שבודאי מרן יודה שבכל גוונא ובכל עת ובכל זמן דנצרף שני ספיקות דיהיה מותר, דהלא כל הפותח טפח בספרי בית יוסף ושלחן ערוך יחזה פנימו תילי תילין של הלכות שמרן היה יכול להקל בהן מטעם ס”ס, ולעומת הצרפי”ם הכריע לאסור לפי שיקול דעתו הרחבה והנשגבה מטעמים הכמוסים עמו באוצרות חכמתו[9], וכגון הא דפסק ביו”ד סי’ צח’ סע’ ג’ דהצריך ששים נגד הכף ולא הלך צרפת”ה על פי שיטת הראב”ד דבמאי דנפיק מיניה משערינן, וכהנה וכהנה דוגמאות רבות המצא תמצא כל היד המרבה לבדוק בספרי מרן הקדוש זיע”א. אלא מה שכתב הגאון דבר משה אמרילייו ואת המלכים אשר אתו, הוא, דכאשר נפול תיפול לפניו שני ספיקות, כשבכל אחד לכשעצמו (או עכ”פ באחד מהן כפי שהבינו כמה אחרונים) מרן גילה דעתו דעת עליון לאסור, מסתברא דמרן יוד”ה יוד”ה להתיר במקרה זה דהנה צור”ף שני ספיקות גם יחד, ועל פי רוב כן הוא דמרן מיקל בספק ספיקא, ונהי דאיכא יוצא מן הכלל, אינו אלא בגדר ‘יוצא מן הכלל’, ולא חיישינן למיעוטא.

ועוד בה (בביאור דברי הרב דבר משה ז”ל), דכיון דאפשר שיודה מרן, תו לא שייך לומר במקרה מסויים זה שעלינו לאסור משום דקיימו וקיבלו הספרדים עליהם ועל זרעם את הוראות מרן זלה”ה, דהרי מי יימא לן שמרן היה אוסר בזה, אולי יודה, וא”כ הוי המקרה המסויים הלזה ככל נידון דעלמא שמרן לא גילה דעתו כלל, ולפיכך בהאי דינא אין הדבר תלוי אלא בנו, וממילא אנו פוסקים לקולא דהא איכא ספק ספיקא, דאין לדיין אלא מה שעיניו רואות. כנלע”ד. ושו”ר שכן ביאר בשו”ת מעט מים סי’ כד’ דף ס’ ע”ד.

ה) ומה שכתבו עוד בשו”ת אור לציון שבב”י הביא דעת הר”ן והרשב”א ורבינו יונה להחמיר, “ולא הביא מי שיקל בזה” – לעיל כבר הטמנתי ברמ”ז, דלפי שעה קלה נעלם מעין הבדולח של הגאון אור לציון מה שכתב מרן הב”י דהטור ס”ל דמהני חיתוי. [ולפי מסקנת הב”י דחיתוי לא עדיף מהדלקת האש, א”כ לשיטת הטור כ”ש דמועיל שגירת התנור לענין בישולי עכו”ם]. ובהמשך דברי מרן הב”י, באותו עמוד כמעט בתוך כדי דיבור, ראו הביא לנו הב”י בשם “מצאתי כתוב” (והוא בשו”ת מהרי”ל סי’ רכא’, וכמו שכבר כתב הרב חידושי הגהות במקום), שהתיר בישולי גויים ע”י שישראל מחתה בגחלים, ואפי’ שעושה כן הישראל ע”י נפיחה בעלמא (ומרן לא העיר או הקשה מידי, אלא אדרבה פלפל בכוונתו עיי”ש).

זאת ועוד אחרת, דכשאני לעצמי אמרתי כפקצ”ד, דמה שמרן לא הביא הרבה ראשונים שמקילין בזה, אינו משום דשיטה זו היא דחויה לגמרי בעיניו הקדושים, זה אינו חלילה, אלא היינו טעמא דמרן לא הביא ביתה יוסף כי אם דברי המהרי”ל – משום דרבים מספרי הראשונים כמלאכים המקילין בזה לא היו בידי מרן ז”ל. ונחזה אנן אחת לאחת:

דהנה ספר הראב”ן (דס”ל דסגי בחיתוי גם לבישולי נכרים וכאמור לעיל בסימן הקודם) לא היה לו למרן ז”ל, וכמו שכתב הרב הט”ז בחו”מ סי’ כח’ סע’ י’ וז”ל: “ואף שהב”י כתב וכו’, אילו ראה ספר הראב”ן שנדמ”ח לא היה כותב כן.” עכ”ל. וכ”כ מרן החיד”א על הברכי”ם או”ח סי’ רח”ם סק”ב. וכ”כ מהר”י טייב זלה”ה במכתב הדפו”ס ועומד בספר משכנות הרועים אות ק’ דף רצה’ ע”א. וכ”כ כמוהר”ר מרדכי רוביו זלה”ה בשו”ת שמן המור חיו”ד סי’ ד’. וכ”כ הרב ארץ חיים סתהון בקו’ הכללים כלל ד’, והניף ידו שנית בגוף הספר יו”ד סי’ קנא’ סע’ י’ ד”ה וכתב. וכ”כ בשו”ת רב פעלים ח”א חאה”ע סי’ י’ ד”ה ומה שכתב. וע”ע מה שכתבתי בעניותי בספרי הקטן ללקוט שושנים ח”ב עמוד סה’ ד”ה ואפי’.

וכמו כן ספר איסור והיתר הארוך (שכאמור לעיל בסימן הקודם – מיקל בבישולי עכו”ם) לא היה לפני עיני קדשו של מרן, וכאשר עיניך תחזינה בספרי הקטן הנז’ ח”א עמוד רנה’ בשם מור”ם ועוד ספרים עיי”ש [ועתה אוסיף קו”ל אשר נשמ”ט, והוא, דכ”כ הט”ז יו”ד סי’ קי’ סק”י], ושכ”כ מרן החיד”א במחב”ר יו”ד סי’ פד’ סוף סק”ג (ושם תפס על הפרמ”ג עיי”ש)].

וכן ספר חידושי תלמידי רבינו יונה על מסכת עבודה זרה (הנ”ל דמייתינא בסימן הקודם) לא ראה אור הדפוס אלא לאחרונה בניו יורק שנת התשט”ז, ולא שמענו ראינו בספר בית יוסף שהזכיר חידושים אלו.

וכמו כן ספר “פסקי תלמיד הרשב”א” הוא מהנגלות לנו רק בשנים האחרונות.

וכן ספר צדה לדרך, שמו הטוב לא נשמע על פה קדוש דמרן מלכא, עכ”פ עד כפי הנודע לדידי [ומה שהזכירו בב”י יו”ד סי’ לז’ דף ג”ן ע”א, היינו מאחר דמהר”י ן’ חביב הביא לדבריו. רק בעיניך תביט בב”י הנז’, ואתה תחזה כאשר כתבתי].

וכן תשובות הגאונים שהבאתי לעיל, י”ל דלא היו לפני מרן, וכמו שביארת”י הקוד”ש בדלותי בספרי הקטן הנ”ל ח”ב עמוד סה’ ד”ה ותשובות.

וכמו כן אגידה נא דברים שבלב, דלא היו תחת ידי מרן הרבה מתשובות הרשב”ש ז”ל, דהנה הגאון מוהרי”ם חזן זלה”ה בשו”ת כרך של רומי סי’ ה’ כתב וז”ל: “ועל זה הביא הב”י תשובת הרשב”ץ, שהיא תשובת הר”ש בנו והיא טעות המדפיס, או שבאמת חשב מרן שהם תשובות אביו, יען מוהר”י בירב ז”ל, רבו של מרן ז”ל, בעוברו מעי”ת פיס יע”א כדי למיסק לא”י תוב”ב עבר דרך ארג’יל יע”א ויעתק משם אב ובן ונכדיו, ואפשר כללם בקובץ אחד, ועל זה תמצא הרבה שיבושים בזה, פעם משתמש בשם אביו[10] ופעם בשם בנו[11] ופעם בשם נכדיו[12] ופעמים מוחלפת השיטה.” עכ”ל. הרי לך דמה שהיו לטוטפות בין עיני מרן מלכא ע”ה כמה מתשובות משפחת דוראן (התשב”ץ והרשב”ש והרצב”ש, שהובאו ביתה יוסף זימנין טובא), הוא ממה שהספיק רבו כמוהר”י בירב זיע”א להעתיק בעודו חונה בארג’יל דרך העברי”ם. [ופוק חזי בב”י אה”ע סי’ ז”ך דף מט’ ריש ע”ב שכתב וז”ל: “כתב מורי מהר”י בי רב ז”ל שכתב ה”ר דוראן וכו’”. עכ”ל[13]]. והנה כבר כתבתי בעניי בספרי הקטן ללקוט שושנים ח”א עמוד רנא’ בשם מוהרי”ש צרור זלה”ה, ומוהר”י עייאש זצוק”ל, וכמוהר”א ישראל זלה”ה, שהעידו בי תלת דלא היו לפני מרן הב”י את כל תשובות התשב”ץ כי אם חלקן לשליש ולרביע [ראה נא לכל העם הנמצאים בשוש”ן בהאי עניינא, וצרף לכאן. וכעת מצאתי עוד, שכן כתבו הגאון מוהר”ר אברהם אשכנזי זצוק”ל וכמוהר”ר משה פארדו זלה”ה בתשובתם שנדפסה בשו”ת נדיב לב חאה”ע סי’ ח’ דף לא’ ע”ד, ושם כתבו דגם כמה תשובות שבחלק א’ לא היו לו למרן ז”ל, עיי”ש. וגם הלום ראיתי בתשובת מהר”י אלבאז זלה”ה והיא ל”ו נדפס”ה בשו”ת אבני שיש ח”ב סי’ כד’, דבהסכמ”ה עלה למש”כ הרב בית יהודה דמרן לא הביט בכל כתבי הקדש דהתשב”ץ ז”ל, עיי”ש. וזה עתה חזינא גם לכמוהר”ר רפאל אהרן בן שמעון זלה”ה בנהר פקוד שעל שער המפקד הל’ קידושין דף ט’ ע”ב ד”ה האמנם, שכתב דמרן ז”ל לא היה לו כל תשובות התשב”ץ, עיי”ש]. אלמא דלא עלתה בידו דהגאון מוהר”י בירב ז”ל לסיים את מלאכתו אשר עשה, כי בחפזון יצא מהארץ ההיא. ואם כן קרוב אליך הדבר לומר דלא היה לו למרן התשובה שבשו”ת הרשב”ש סי’ תקסא’ (הנ”ל, דמייתי לדברי הר”ן דלא מהני שגירת התנור, ודוחה דבריו ע”פ ראיות מהש”ס, והעיד בגדלו שגם מר אביו הרשב”ץ ז”ל כן היה דעתו דעת קדושים).

ואחרי הודיע אלקים אותנו את כל זאת, יאמר נא דגם אם אמת נכון הדבר דשיטת מהרי”ל היא כדחויה מקמי מרן הקדוש כי יחידאה הוא, בהגלות נגלות גילו”י אריו”ת כל הני ראשונים כמלאכים בני האלקים דאזלי בשיטה זו (הראב”ן, ואו”ה, וחידושי תלמידי רבינו יונה, ותשובות הגאונים, ותשב”ץ, ורשב”ש ועוד), בודאי דיוד”ה יוד”ה מרן דשיטה זו אינה דחויה, דכל הני גאוני קדם לאו קטלי קני באגמא הם, והגם דמסתברא טובא דאפי’ אם מרן היה רואה דבריהם אכתי היה מכריע להלכה ולמעשה כהרשב”א והר”ן והריב”ש[14], עם זאת בכה”ג שהוא בבית ישראל ובשפחות השכורות לנו בודאי דלא נפלאת ולא רחוקה היא הסברא לומר, דמרן היה מודה דחזי לאיצטרופי כל הני ריבוותא להתיר ע”י הדלקת הישראל לחוד, באיסור קל כבישולי גויים. ויוצא מן המחוב”ר, דמה שמרן לא הזכיר בב”י דברי הראשונים המתירין ע”י הדלקת הישראל, לפום קושטא הוי טוב טעם להקל טפי, ולא להחמיר.

והוי יודע, דאין לתמוה מדוע מרן לא הזכיר בביתו כי אם דברי ה”מצאתי כתוב”, ולא העלה על שפתו דברי המרדכי והגהות שע”ד בשם מהרא”י או שאר ספרים שהיו תחת ידיו הטהורים, דהא לא קשיא מידי, דכן הוא דרכו של מרן ז”ל דרך המלך, שמביא בשם פוסק נעלם מה שכתוב בפוסק מפורסם, ומשמיט דברי הפוסק המפורסם (וכגון שמביא בשם הכל בו דין שכתוב ברמב”ם), והוא יען כי דברי הפוסקים המפורסמים הם ידועים בשער בת רבים, ועל כן מאורחות מרן להעדיף להזכיר דוקא הפוסק הנעלם, וכמו שכתבו כל זה הרב כנה”ג יו”ד סי’ קלב’ הגהב”י סקכ”ה, ומרן החיד”א בברכי יוסף יו”ד סי’ שעד’ סק”ד, ובספרו שו”ת יוסף אומץ סי’ מח’, והרב יוקח נא סי’ שטו’ אות יא’ (עיי”ש מה שפלפל בהאי כללא). ומה שמרן לא מביא גם דברי הפוסק המפורסם וגם דברי הפוסק הנעלם, יוס”ף הוא המסבי”ר בהקדמה לספרו בית יוסף, דמאהבת הקיצור זימנין דמסתפק במועט ואינו מביא כל הראשונים הנמשכים לאותה שיטה, עיי”ש (ויש לחלק, לולי דברי האחרונים הנ”ל). וכל שכן בנ”ד דאיכא חידוש טפי ב”מצאתי כתוב”, דאפי’ ע”י נפיחה בפה ג”כ יש להתיר התבשיל.

ו) ומה שנכתב בשו”ת אור לציון: “וכן הדבר מוכרח, שאם היה זה רק ספק, הרי כאן הוי איסור דרבנן, וספק דרבנן לקולא, וכו’.” עכ”ל. ולאחר בקשת המחילה והסליחה, כדחזי לתולעת כמוני מקמי החכמים גאונים עורכי שו”ת אור לציון, לא זכיתי לראות בזה ראיה. דהרי מה שהורה מרן מלכא ז”ל להחמיר בזה אינו משום דהראשונים המקילין הם כטועים בעיניו וכאילו דבריהם כמאן דליתא דמי, אלא מרן הכריע להחמיר בזה משום דהרשב”א והר”ן והריב”ש הלא הם רבנים מובהקים גדולי ההוראה וכוותייהו נקטינן, דנהי דהוא איסור דרבנן מ”מ אין להקל נגד רוב בנין[15]. ואף גם זאת, דהנה הר”ן כתב: “וכן כתבו הראשונים ז”ל”, והיינו דכן דעת כל הראשונים שהיו לפני הר”ן. וגם הריב”ש העד העיד בנו: “כבר הסכימו כל המפרשים”. וא”כ אע”ג דאנו מצינו להרבה ראשונים כמלאכים עולים שמקילים בזה, מ”מ רוב מנין סבר”י מרנן דלא מהני שגירת התנור, כפי הנראה בעליל מעדותן של הראשונים. (והלשונות הנזכרות בשם הר”ן והריב”ש, הובאו ביתה יוסף, ודו”ק). ותו, דהראשונים המקילין בזה כתבו כן בעיקר ע”פ מנהג אשכנז, ומרן נגרר בתר הרשב”א הר”ן והריב”ש דהם מקובעי המנהג לדידן יוצאי ספרד (כדכתיבנא לעיל בהערה בארוכה)[16]. ואשר על כן אין מכאן ראיה דס”ל למרן דשיטת המקילין לא חזי לאיצטרופי כלל.

ז) ובעיקר מה שחידשו בשו”ת אור לציון הנ”ל דמה שפסק מרן להצריך שפיתת הקדירה, היא הוראה בתורת ודאי ולא חזי לאיצטרופי. הנה זכור אזכיר מה שכתוב בספר הזכרון “כנסת עזרא” עמוד סב’ בשם הרה”ג ר’ בן ציון אבא שאול זלה”ה, שכתב שם (אות א’, והוא ממה שקיבל מרבו כמוהר”ר עזרא עטייה זצוק”ל) דמה שמרן פסק דשגירת התנור לא מעלה ולא מוריד, אינו אלא בגדר “ספק”, והיכא דיש לנו ספק אחר שפיר מצטרף להתיר, עיי”ש [והניף ידו שנית בקובץ זכרון הלזה ח”ב עמוד מג’]. ועוד הגדיל לעשות, וכתב דאפשר דאפי’ מרן השו”ע גופיה לא החמיר כן אלא לכל אחד בביתו, אך אם מתארח אצל ריעו האשכנזי, גם מרן זיע”א מודה ואזיל דאין להחמיר, דסוף סוף ספק הוא. עיי”ש [והאר”ש אזכור דברים ככתבם וכלשונם, בהמשך מילתין סימן יז’, בעזר משדי]. והוא ההיפך ממה שכתוב בשו”ת אור לציון ח”ב הנז’. ודוחק לומר דמה שכתוב בכנסת עזרא משמיה דהגרב”צ א”ש זלה”ה, היינו אליבא דרבו הגר”ע עטייה זיע”א, אך איהו לא ס”ל. וצ”ע.

עד כאן אמרתי להשתעשע מעט בדברי שו”ת אור לציון, והכל אחר הקידה מול הדרת הרבנים גאונים עורכי השו”ת הנז’. ושוב עלה על מכבש הדפוס שו”ת יביע אומר חלק ט’ חאו”ח סי’ קח’, שהש”ג השי”ג ידו על דברי האור לציון, ושש אנכי כי זכינו לכוין לדעת קדושים, דכתב שם באות ו’ וז”ל: “וכנראה שנתכוון כאן לחלוק על דברינו בשו”ת יחוה דעת ח”ה (סי’ נד) שעשינו ספק ספיקא וכו’. והנה החולקים שסוברים להקל ע”י הדלקת האש של ישראל, הם רבים ונכבדים, וכמה מהם גדולי עולם וכו’, ותמה על עצמך למה לא נוכל לצרפם לספק, וכי בשביל שלא הביאם מרן בב”י, כמאן דליתנהו דמי, והיו כלא היו, הס כי לא להזכיר. (ומה שפסק מרן להחמיר, הוא משום שבמקומותינו הולכים אחר הוראות גדולי ספרד וכו’). וא”כ מה שבדה מלבו שכאן מרן פסק בתורת ודאי להחמיר, ואין לצרף דעת החולקים לספק ספיקא, אין לדבריו לא טעם ולא ריח ולא שום סברא. וכו’.” עכ”ל. והניף ידו שנית שם בחיו”ד סוס”י ו’.

והן עתה יצא לאור האיר וזרח ספר נוסף, ולכל בני ישראל היה אור במושבותם, והוא שו”ת שמחה לאי”ש חלק או”ח, להרה”ג ר’ יצחק אפרים אבא שאול שליט”א, אחיו של הרה”ג ר’ בן ציון אבא שאול זצ”ל, ושם בסי’ ד’ עמוד רסא’ יצא לבאר דמה שכתבו בשו”ת אור לציון ח”ב במבוא הנ”ל בשם הגאון אחיו הגרב”צ א”ש זצ”ל – אינו נכון, דלא כן היתה דעתו הרחבה[17]. בראש אמנ”ה הביא שם מה שכתב הגרב”צ בשו”ת אור לציון חלק א’ חאה”ע סי’ ד’, דשם התיר אסופי משום דעבדינן ס”ס נגד מרן אפי’ בשני ספיקות נגדו, ואח”כ כתב ע”ז הרב שמחה לאי”ש וז”ל: “ואין לדחות ולחלק דעד כאן לא עבדינן ס”ס בכה”ג נגד מרן אלא כשמרן פסק מתוך הכרעה ומכח ספק פסק להחמיר ואמטו להכי עבדינן ס”ס להקל, אבל כשפסק מרן פסקו בתורת ודאי אין לעשות ס”ס בכה”ג נגד מרן, וכאשר העלה כן במבוא לספר אור לציון ח”ב ענף ב’ יעו”ש, ומכח חילוק זה פסק שם דאין לאכול במסעדות אשר הפועלים שבהם גויים ומניחים הקדירה על האש דאף דאיכא ס”ס כיון ששני הספיקות הם נגד מרן, ומרן פסק בשניהם בתורת ודאי לא בהכרעה, אין לעשות ס”ס נגדו אליבא דכ”ע עיי”ש, האמנם אחר אלף המחילות מכליל המעלות דבספק האסופי הנז’ מרן בשו”ע העתיק לשון הרמב”ם בתורת ודאי, ויותר מכך דהראב”ד דפליג שם על הרמב”ם והתיר מכח ס”ס ואפ”ה פסק כהרמב”ם (יהיה מאיזה טעם שיהיה ובמק”א פירשנו שיחתנו), וק”ו הוא אפי’ התם דמרן גילה דעתו דלא סמכינן אס”ס, אפ”ה כתב שם באור לציון דמנהגינו לעשות ס”ס אף ששני הספיקות נגד מרן, ומינה וכ”ש במקום דפסק מרן להחמיר רק בספק אחד דאיכא למימר בתרי ספיקי לא מחמרינן וכמקובל וכמ”ש הפוסקים סברא זו, הא קמן דדעתו דעת עליון דעשה מעשה והתיר הילדים האסופים מכח ס”ס אף דמעלה עשו ביוחסין ואף דמרן פסק לאסור בכל ספק מהן בתורת ודאי ופסק כן בסכינא חריפתא, וזה דלא כמו שכתב האור לציון במבוא בח”ב בכללי מרן.” עכ”ל. ועיי”ש עוד, דראו הביא לנו עוד ראיות דדעת רב אח”א משבח”א הגרב”צ זצוק”ל דעבדינן ס”ס נגד מרן אף במילתא דפסק השו”ע בתורת ודאי, ושכן היתה דעתו של ראש הישיבה הגר”ע עטיה זלה”ה זיע”א (וכתב שם דהגאון אחיו הגרב”צ ע”ה כתב בכי”ק דהאי כללא דעבדינן ס”ס נגד מרן, קבלו מרבו הגר”ע עטיה זלה”ה), והוסיף דכן משמע ממרן החיד”א במחב”ר יו”ד סי’ נב’ סק”ה דאיהו לית ליה להאי חלוק”א דרבנן. והסיק להלכה ולמעשה דבשעת הדחק יש להתיר הבישולים שבמסעדות ע”י הדלקת הישראל וכמו שהעלה בשו”ת יחוה דעת.

[ובעיקר מה שמבואר בשו”ת אור לציון ח”ב במבוא ענף ב’ הנ”ל, עיין נא להרה”ג ר’ יעקב משה הלל שליט”א בקונטרס העטרה ליושנה עמוד פד’, ובספרו שו”ת וישב הים ח”ב סי’ ג’ עמוד סה’ (במה שכתב שם “והפלא ביותר בעיני וכו’”) שהקשה סתירה בין המבואר בענף ב’ הנ”ל למה שכתב באור לציון ח”ב סי’ ח’ ובמבוא ענף ה’. עיי”ש. ואף אנא עבדא בספרי הקטן שפתי שושנים פרק ג’ סק”ג נתקשתי בסתירה נוספת בין ענף ב’ הנ”ל למה שכתוב בשו”ת אור לציון בחלק א’ חיו”ד סי’ יד’. עיי”ש].

ואמת אגיד דשמעתי הקלטה מפי קודשו של הגרב”צ עצמו זצ”ל, דלא עבדינן ס”ס נגד מרן היכא דמרן פסק בתורת ודאי, והיינו שאכן השמועה מדוקדקת, ואולם כאמור הדברים אינם מובנים לענין דינא.

 
דעתו של הגר”ש משאש בנ”ד, ומו”מ בדבריו
 

וכעת ארדה נא ואראה מה שכתב בשו”ת שמ”ש ומגן ח”ב חיו”ד סי’ יא’ אודות הוראת המנחת יצחק והיחוה דעת הנ”ל (דקעבדי ס”ס להתיר בישולי גויים במסעדות). דשם הזכיר דברי מרן הראש”ל בזה, וירע הדבר בעיניו, וכתב דלפי דעתו הרחבה אין לסמוך להתיר מס”ס כזה, שהרי טעמייהו דרבנן המקילין בזה לעשות תרי ספיקי ששניהם נגד מרן, היינו משום שאנו אומרים דבהצטרף שני הספיקות בנדון אחד, גם מרן ז”ל גופיה יודה להתיר. וכאן בנ”ד א”א לומר כן, שהמביט בעין חודרת, יראה שמרן ז”ל בסי’ קיג’ בחכמה יסד אר”ש, דבתחלה הקדים מרן וכתב בסע’ א’ דאפי’ בבית ישראל אסור, ואח”כ פסק בסע’ ד’ דיש לאסור בשפחות שלנו אפי’ בדיעבד, ושוב אחר כל הדברים האלה כתב מרן בסע’ ז’ דאין שגירת התנור ולא הדלקת האש מעלה ומורידה אלא ההנחה דוקא. וכפי משמעות דברי השו”ע, קאי האי דינא דסע’ ז’ על כל דבריו דלמעלה, דאי לאו הכי הו”ל לבאר דבריו בפירוש ולומר דבשפחות יש להקל ע”י היסק, או היה מקדים לכתוב הלכה זו של סעיף ז’ בתחלה, ואח”כ יכתוב דין השפחות. [והניף ידו שנית בשו”ת שמ”ש ומגן ח”ד חיו”ד סי’ י’ אות ב’].

ועוד הוסיף הרב שמ”ש ומגן, דבתרי ספיקי נגד מרן “אין הדבר מוסכם לעשות ס”ס כזה” [וכל הרואה באותיות מחכימות של הגר”ש משאש (שליט”א) [זצוק”ל] בתשובתו הרמת”ה הלזו, נוכח לדעת דהדבר הוא בגדר ספק אצלו אי עבדינן ס”ס נגד מרן בספק א’ או בשני ספיקות. וראה נא בספרו מזרח שמ”ש סי’ קי’ בבית הספק אות ב’ ד”ה ויותר (ואילך) דעבדינן ס”ס נגד מרן ולא חילק להדיא בין ספק א’ לשני ספיקות. אך בספרו שו”ת שמ”ש ומגן ח”ב חיו”ד סוף סי’ יב’ ד”ה נוסף, פסק להדיא דרק ספק א’ עבדינן נגד מרן מלכא, אך לא שני ספיקות. ועיין בשו”ת יביע אומר ח”ט חיו”ד סוס”י ו’, שהקשה דבשו”ת שמ”ש ומגן ח”א חאו”ח סוס”י כט’ כתב מפורשות דעבדינן ס”ס נגד מרן אפי’ בשני ספיקות]. ועפ”ז כתב דאית לן ס”ס להחמיר, ספק שמא לא עבדינן אפי’ ספק א’ נגד מרן, ואת”ל דעושין, ספק שמא תרי ספיקי לא עושין, ואת”ל דעבדינן ס”ס גם בכה”ג, שמא מרן בסע’ ז’ קאי אדלעיל מיניה ואזי בודאי דלא מהני ס”ס. ועוד דאיכא ספיקא שמא הלכה כהסוברים דיש בבישול השפחות משום בישולי עכו”ם. ע”כ תורף דבריו המאירים כשמ”ש.

וכשאני לעצמי אמרתי בעניי אובי”ן ואדו”ן מעט בדברי הרב שמ”ש ומגן [ומכאן מודעא רבה לאורייתא, דאם באיזהו נקודות ארדוף אשי”ג על דברי המאור הגדול את השמ”ש (שליט”א) [זצ”ל], אינו אלא מחמת מיעוט ערכי עלי כי דברות קדשו שגבו מקוצר הבנתי. ואף אמרתי בלבי מה יתרון בעמלי שאעמול תחת השמ”ש, והלא אילו היה הגאון הנ”ל מביט הבטה כל שהיא במילתין בודאי שהיה דוחה ברוח מצויי”ן ובטוב טעם ודעת את כל אותיות”י אלה אשר שמתי בקרבך. אך אמרתי תורה היא וללמוד אני צריך, ומעיינ”י הישועה יבואו לכלל ישו”ב]. והנה כאמור הגאון שמ”ש ומגן בא במחבר”ת בשתי טענות (בעיקר): א) מרן בסע’ ז’ קאי אדלעיל. ב) יש כאן ס”ס להחמיר. ואפתח בראשון ראשון:

מה שכתב הגאון הנז’ דמה שהצריך מרן בסע’ ז’ שפיתת הקדירה ע”י ישראל דוקא, היינו אפי’ בבית ישראל ובשפחות הנכריות (וקאי אדלעיל), דאי לאו הכי הו”ל למרן למימר כן להדיא, או לכל הפחות לשנות סדרן של סעיפים – הנה בראותי דבריו הנעימים ענ”י אמרתי לעצמי כסיל אני לא אבין את זאת, דהלא מרן בשו”ע סע’ ז’ שפתותיו ברור מללו דברים מפורשים: “לפיכך הרוצה לבשל מחבת בתנור של עובד כוכבים צריך שיתן ישראל המחבת לתוך התנור וכו’.” עכ”ל מרן הקדוש זיע”א. הלא כל האר”ש לפניך דמפורש יצא מפי מרן דדוקא בתנור של עובד כוכבים הוא דבעינן שיתן ישראל המחבת לתוך התנור, משא”כ בתנור של הישראל (דהיינו בבית ישראל) אפשר דאין צריך לזה. והלום ראיתי בשו”ת יביע אומר חלק ט’ (הנדפס עתה) חיו”ד סי’ ו’ דמכאן הוכ”ח הוכי”ח דלא כהרב שמש ומגן. ועוד הגדיל לעשות וקיבץ כעמיר גורנה מדברי הפוסקים (בשאר דוכתי) דלא אמרינן בדברי השו”ע דקאי אדלעיל מיניה, אלא אין סדר למשנה וכל סעיף הוא מילתא באפי נפשיה. עיי”ש, ומשם באר”ה.

אך לזאת אודה כי אין הכרח מהדיוק הנ”ל דלא כביאור הרב שמש ומגן, דהרי מרן לישנא דרבינו יונה נקיט ואזיל, ורבינו יונה בודאי דלא נקט לשון זה כדי להיות לרמ”ז הרומ”ז על האר”ש דידן דאיכא ספק ספיקא, דהרי כלפי הראשונים כמלאכים אין ס”ס, דהרי בכל מילתא אית להו להראשונים שיטה ברורה (אלא א”כ נימא דהר”י ס”ל דאין בישולי עכו”ם בבית ישראל), אלא מסתברא דמה שכתב רבינו יונה האי לישנא, הוא יען כי כן היה הרגילות בזמנם לבשל תבשיליהן בתנורי הגויים. וא”כ הדר דינא דהו”ל למרן לאשמועינן להדיא דבבית ישראל או ע”י שפחות השכורות לנו יש להקל ע”י הדלקת התנור.

ברם בעיקר ההנחה הלזו, דהוה ליה למרן לפסוק להדיא דבבית ישראל וכדומה א”צ שפיתה, לולי דברי המאור הגדול את השמ”ש (שליט”א) [זצ”ל] היה נראה לפק”ד דאינו כן, דהרי בימיהם לא היה מצוי כולי האי שיהיה לכל ישראל גוי בתוך ביתו (כי אם אחד בעיר ושנים במשפחה אשר כסף וזהב ל”ו ירבה לו מאד, ורק בזמן האחרונים בכמה ארצות אין בית אשר אין שם גוי), ואפי’ תנור לא תמיד היה להם באהליהם, אלא היו לוקחין התבשילין אצל תנורים הגדולים של הגויים, ועל כן כתב מרן זיע”א דכל העושה כן, דמביא תבשילו להתבשל אצל הגויים, עליו לשפות את הקדירה בעצמו. ולא חש מרן לאשמועינן הדין בבית ישראל כי אינו מצוי, וסמך עצמו על מה שכתב בשו”ע לעיל דיש מתירין בבית ישראל או ע”י שפחות דילן, ואיכא ספק ספיקא באיסור דרבנן הקל.

ועוד בה, דאין מאורחות מרן מלכא ז”ל לערב הדינים הכתובים בראשונים, אלא מעלה על שלחנו הערוך עדר עדר לבדו, כל דין כפי אשר הובא בראשונים כמלאכים כלשונם וככתבם (ראה נא בספרי הקטן ללקוט שושנים ח”א סי’ א’ עמוד עו’ ואילך, אודות האי כללא), ולא מטריח עצמו לכתוב את כל האפשרויות ומקרים ממקרים שונים ששייך בהן לערב הקולות ולמעבד בהו ספק ספיקא. אלא לעולם תרי קל”י לא משתמעי יחד בשו”ע כי אין לדבר סוף. ואי לא תימא הכי, כמעט דבטל ביטול גמור מה שכתבו כמה אחרונים חביבים גאוני עולם דעבדינן תרי ספיקי נגד מרן, דהרי היה לו למרן לאשמועינן הכי להדיא. [ומכל מקום עולה לזכרון לפני איזהו מקומן שמרן בב”י עסק לצרף השיטות זו לזו, אלא דע”פ רוב הוא בכה”ג דהמקרים הם קרובים ושני הספיקות נפגשים תמיד, ולא כן הוא בנ”ד כפי הנתבאר דלא שכיחא כולי האי עכו”ם בבית ישראל].

וגם בנוגע להאי כללא דכייל לן הרב שמש ומגן, דסעיפי השו”ע הם כל אחד מוסיף והולך על הסעיפים דקדמו להן, לא ידעתי נפשי שמתני מנא ליה להדרתו לחדש כן, ונהי דצופה הייתי לכמה מחכמי מרוקו זיע”א שדורשים סמוכין בסעיפי השו”ע גם היכא דאין הכרח (לא מהלשון ולא מהב”י) לדרוש כן, וכגון כמוהר”ר חיים טולידאנו זלה”ה בשו”ת חק ומשפט דיליה סי’ פב’ דף כד’ סוע”א, עם זאת לא ראי זה כראי זה כלל, דבדבריהם עכ”פ הסעיפים עומדים צפופים, משא”כ הכא. וצ”ע. וכבר זכור הזכרנו תשובת מרן הגרע”י ביביע אומר ח”ט הנ”ל, ושם קיבץ ואסף איש טהור מדברי האחרונים חביבים דס”ל דאין מוקדם ומאוחר בסעיפי השו”ע. עיי”ש.

וגם עפ”י הסברא רחוק מאוד לומר שמרן התכוין להוסיף חומרא על חומרא לפי סדר הסעיפים, דהרי כידוע ספר השו”ע בנוי על סדר ספר ארבעה טורים לרבינו יעקב ז”ל, וגם הסעיפים עפ”י רוב הם כסדר הטור או כסדר שהתגלגלו הדברים בב”י לצורך ביאור הסוגיאות, ובעל הטורים בודאי לא התכוין שהסדר של הסעיפים יורה על תוספת חומרא על חומרא, כי ברוב המקרים הטור לא הביא את כל השיטות שהובאו בב”י, ואדרבא לענין בישולי גויים הטור מיקל טפי ממרן כפי שנתבאר לעיל. וק”ל.

וחזינא מאן דחדיש ההיפך ממש מדברות הגר”ש משאש, והוא בשו”ת מים חיים ראפאפורט חאו”ח סי’ ה’, שכתב דהיכא דמרן מביא חומרא בסע’ א’ ואח”כ חומרא נוספת בסע’ ב’, סדר הדברים מוכיח שכל חומרא קיימת דוקא בפני עצמה משא”כ בהצטרף שניהם יחד, דאי לאו הכי היה למרן להביא את שתי החומרות באותו סעיף. עכת”ד, עיי”ש [ומ”מ לדינא גם זה לא מוכרח כמובן ואכמ”ל].

אולם לבי נסב”ר בקרבי לומר דיש קצת מקום לקיים הוראת הרב שמש ומגן (שליט”א) [זצ”ל], כוותיה ולאו מטעמיה, וה”ן דבר חדש תחת השמ”ש, בס”ד:

והוא, דהנה מרן ז”ל בב”י סי’ קיג’ דף קעט’ רע”א כתב בזה”ל: “ולא הודה לו ר”ת, דל”ש בבית הנכרי ל”ש בבית ישראל, דלא פלוג רבנן. וכן נראה שהוא דעת הפוסקים שסתמו דבריהם ולא חילקו. (בדק הבית:) ולאפוקי מרבינו ירוחם שכתב שרוב הפוסקים הסכימו להתיר.” עכ”ל מרן. הרי שלך לפניך דהבין מרן דכל עוד שכותבים הפוסקים לאסור בישולי עכו”ם בסתימה, זה לנו לסימן דס”ל לאסור אפי’ בבית ישראל, דאי לאו הכי הוה להו לאשמועינן חידוש גדול זה (וה”ה לענין השפחות, דגם זה קולא חשובה). וע”כ אם השו”ע כותב בסתימות דיש להצריך שפיתת הקדירה ולא סגי בשגירת התנור, ולא יצא לחל”ק בין שהוא בבית ישראל אי לאו, או בין שהוא ע”י שפחות שלנו אי לאו, ש”מ דאוסר בכל אופן, דמה שפירש מרן בב”י בדעת הראשונים כן יש לנו לפרש דבריו שבשו”ע.

איברא דיד הדוחה נטויה בזה, דשאני הכא, דבשו”ע לעיל מיניה כבר הזכיר דיש מתירין ע”י שפחות שלנו או בבית ישראל, וא”כ סמך עצמו על הנתברר לעיל דאיכא הכא ספק ספיקא, משא”כ בדברי הראשונים שלא הזכירו כל עיקר קולא זו של שפחות או בבית ישראל, ע”ז דוקא הוא דכתב מרן דמדסתמו דבריהם אנו למדין דס”ל לאסור בכל אופן. וז”פ.

והנה מצאתי תנא דמסייע (קצת) לשיטת הרב שמש ומגן, ומר ניהו רבה הגאון כמוהר”ר מנחם עזריה מאיר קסטילונובו זלה”ה מפאדובה, שכתב בספר מסגרת השלחן דיליה סי’ קיג’ דין ד’ וז”ל: “ולענין דינא נ”ל דאין לנו אלא פסק מרן וכדכתוב בשו”ת רמב”ן, ודאין להתיר אלא בשפחות הקנויות לנו, ודאין להקל אף בבישולי גויים בבית ישראל, דהא כתב הב”י דהסכמת הפוסקים כר”ת האוסר. וכן אין להתיר ע”י חתוי גחלים וכדכתבינא לעיל.” עכ”ל. והנה משמע מדבריו (כפי פשטן של דברים, אי לאו שנדחק, ואפשר להדחק) דס”ל לאסור אף בהצטרף כל הדברים יחד, שפחות השכורות לנו ובית ישראל וחיתוי בגחלים, דאי לא תימא הכי מדוע חוזר ומגיד כאן דאין להתיר ע”י חיתוי בגחלים כי אם ע”י שפיתת הקדירה דוקא, והלא כבר יצאה הוראת”ו בקדושה לעיל בסמוך ונראה בדין ג’, ולא עוד אלא דאין כאן המקום ההגון להוראה זו (דאין להקל ע”י חיתוי הגחלים) כי אם להלן דין ז’ כי שם ביתו (ומה שכתב כן לעיל בדין ג’ הוא כי היה צריך לעניינו שם עיי”ש). אלא הראית לדעת (לפום ריהטא) דכוונתו רצויה לומר דאין להקל בבית ישראל או בשפחות השכורות לנו אע”פ שהישראל מחתה בגחלים. וידעתי בינ”י ידעתי דיש פירצה דחוקה להכנס בה, ולומר דהרב מסגרת השלחן מאחר וכבר הזכיר כמה דברים שבהן העיקר כמרן, חזר והזכיר גם את החיתוי, אלא דלפקצ”ד זה דחיק ואתי מרחיק.

ברם טעמו ונימוקו של הרב מסגרת השלחן אינו מהנגלות לנו, דשמא טעמו הטוב הוא משום דס”ל דלא עבדינן ס”ס נגד מרן [ואז איהו בדידיה, ואנן בדידן דשפיר עבדינן ס”ס נגד מרן], או דילמא טעמא דיליה הוא יען כי הבין דמרן בסע’ ז’ אדלעיל קאי, או אפשר דטעמא דרבנן הוא כאשר כתבתי בעניותי מדברי הב”י דכל שפרשיותיו סתומות הרי זה לאות דס”ל לאסור בכל אופן עד שיחזירנו הכתוב בפירוש. וצ”ע.

אלא דלענין דינא גם אי נימא דמה שכתב הרב מסגרת השלחן לאסור איסר גם בהצטרף כל הקולות, הוא יען וביען דס”ל דכן מתפרשים דברי השו”ע בסע’ ז’ (באיזה דרך מן הדרכים), אכתי אין דבריו מוכרחים ואפשר לפרש מילתיה דמרן בסע’ ז’ כמו שהבין בשו”ת רב פעלים ח”ג חיו”ד סי’ ט’ דהשו”ע איירי בבית עכו”ם ובגויים שאינם שכורים לנו (אלא דהוא החמיר מטעמא אחרינא), וכיון דיש פנים לכאן ולכאן לפרש דברי מרן – אמרינן בשל סופרים הלך אחר המיקל, לפרש דברי השו”ע לקולא ולא לחומרא. ובפרט דכן הוא פשטן של דברים ומשמעות הלשון ד”תנורים של עכו”ם”.

אולם פש גבן לעיין במה שנוגע לטענה השניה שבשו”ת שמש ומגן, דאית לן כמה ספיקות להחמיר נגד הס”ס להקל [דשמא אין אומרים ס”ס נגד מרן וכו’ וכו’ וכדבר שנאמר לעיל]. והיא לכאו’ טענה אלימתא, ובשו”ת יביע אומר חלק ט’ לא התייחס להדיא לטענה זו.

ואשר אחזה לי בס”ד להליץ טוב בעד הגאון הראש”ל (שליט”א) [זצ”ל], דהנה הרבה מהאחרונים חביבים שכתבו דעבדינן ס”ס נגד מרן בשני ספיקות, העידו בגודלם דכן הוא מנהג הספרדים, להורות ולהתיר בס”ס נגד מרן אף בתרי ספיקי. [וראה גם מש”כ רבינו יצחק לבטון זלה”ה בתשובה כת”י שהיא ל”ו נדפסה בקובץ המעיין (שע”י ישיבת פרשבורג) גליון כ”ה עמ’ ג’ ד”ה הנה נא, עיי”ש]. ומהנראה דמרן הראש”ל (שליט”א) [זצ”ל] בהסכמ”ה עלה לדבריהם דכן הוא מנהג ההוראה בארץ ישראל, וכמו שאכן קיבל מרבו כמוהר”ר עזרא עטיה זלה”ה דכן נהגו להורות בתוככי ירושלים ובא”י (וכן שמעתי בקלטת מהגרב”צ אבא שאול זצ”ל, שמנהג ההוראה הוא לעשות ס”ס נגד מרן אפי’ בשני ספיקות נגדו). ואם קבלה היא, נקבל, תו לא שייך למיעבד ס”ס להחמיר (“שמא אין עושין ס”ס נגד מרן כלל, ואת”ל עבדינן שמא היינו דוקא בספק אחד”) – דהא ליתא, דזה גופא נהגו דעבדינן ס”ס נגד מרן בשני הספיקות, ואין אחר המנהג ולא כלום.

[והבט וראה גם להרב זבחי צדק סי’ קי’ בכללי הס”ס אות קנח’, שכתב דנהי דכמה אחרונים כתבו דאין לעשות ס”ס נגד מרן, לא משגחינן בהו כלל, כיון שקבלנו הוראות הגאון החיד”א שכתב דעבדינן ס”ס נגד מרן השו”ע. עיי”ש. הא קמן דהאחרונים דס”ל דלא עבדינן ס”ס נגד מרן, כמאן דליתא דמו].

 
בעיקר הס”ס של עט”ר הרב יחוה דעת
 

וראוי ויאה לנו להדגיש כי בקושטא בנידונו של מרן מוהרע”י הרב יחוה דעת – אין לנו רק “ס”ס להקל”, אלא אית לן ספיקות טובא להקל: דהנה הספיקות בדין גופא הם ג’ (שמא סגי בהדלקת האש ע”י הישראל, ושמא אין איסור בבית ישראל, ושמא אין איסור בשפחות השכורות. ועוד ישנם ספיקות טובא שלא הוזכרו ביחוה דעת (מחמת הקיצור), וכמו שאבאר בעניי בסימנים הבאים (סימנים יא’ – יז’), וכן לענין אי עבדינן ס”ס נגד מרן אית לן ג’ ספיקות – שמא הלכתא כהשיטה דאמרינן דגם מרן היה מודה בהצטרף ב’ ספיקות אפי’ ששניהם נגדו, ואת”ל דעיקר כהאחרונים דאמרינן דמרן לא היה מודה בתרי ספיקי נגדו, שמא בהגלות נגלות חמדה גנוזה ספר הראב”ן וספר או”ה הארוך ותשובות הגאונים היה מרן מודה דעבדינן ס”ס, ואת”ל דאפי’ הכי לא אמרינן דמרן היה מודה, שמא לא קיבלנו הוראות מרן בתורת ודאי כי אם בתורת רוב וא”כ עבדינן ס”ס נגדו אפי’ בתרי ספיקי ולא אכפת לן אם לא היה מודה (כל עוד שלא כתב להדיא הדין היכא דנפלו יחד שני הספיקות, דאז זה גופא קיימו וקיבלו הספרדים עליהם ועל זרעם בתורת רוב).

והתייצבו וראו בשו”ת שואל ומשיב ח”ה חיו”ד סי’ פו’, דכאשר ישנם ג’ ספיקי נגד מרן, גם הסוברים דלא עבדינן ס”ס נגד מרן מודו דיש להקל. וכ”כ הג”ר יוסף ידיד הלוי זלה”ה בספר ויחי יוסף דף נט’ ע”ד. וכ”ה בשו”ת ישכיל עבדי ח”ב חיו”ד סי’ ז’ אות לב’, ועוד. ופוק חזי כעי”ז בשו”ת שער אשר סוף סי’ כט’ מש”כ לבאר בדעת מוהריט”א ז”ל (לענין ערוה החמורה דבעי ג’ ספיקי ואם הוא נגד מרן אזי בעי ד’ ספיקי כיון דס”ל דגם בעלמא לא עבדינן ס”ס נגד מרן, עיי”ש, ולפ”ז בודאי דבאיסור בישול עכו”ם דדבריהם בודאי סגי בג’ ספיקי לכו”ע), והו”ד בשו”ת פני יצחק אבולעפיה ח”ה חאה”ע סי’ ז’ ד”ה אכן הגאון, ובשו”ת דברי משה מזרחי חאה”ע סי’ ט’ ד”ה ובחפשי, וכן צידד מדנפשיה (בתחילה) בשו”ת תעלומות לב ח”ג בקו’ השליחות סי’ ג’ (ד”ה ובהיותי) לבאר בדעת מהריט”א, וע”ע לו במפתחות לח”ב דף ג’ ע”ג, עיי”ש.

והן אמת דאכתי יש מקום רב לפלפל ולעיין בעין יפה בכל זה, ויותר ממה שקריתי לפניכם כתוב על לוח לבי, אך כאן יעמוד קנה במקומו כי מה בצע להכניס ראשנו העלוב בין ההרים הגבוהים.

ובעיקר הנידון של מסעדות ואולמות ובתי מלון, הרבה מחברים שליט”א נמשכו אחר דברי פוסה”ד הגאון יחוה דעת הנ”ל, עיין בירחון אור תורה תשנא’ חדש אלול עמוד תתלד’ דמשמע קצת הרב הנאמ”ן שליט”א דאיהו שר המסכי”ם לפסקו של הרב יחוה דעת (אלא דכתב שם דההיתר הוא רק בשעת הדחק וכמבואר בשו”ת יחוה דעת), וכן הגר”ש עמאר שליט”א בשו”ת שמ”ע שלמה ח”ב חיו”ד סי’ ז’ וסי’ ח’ הניף קנ”ה במשיכ”ה אחר מרן הראש”ל וכתב להקל בצירופין דלעיל, וכן הוא בעוד מחברים וכגון בשו”ת מים הלכה ח”ב סי’ ד’, ובשו”ת נשא פריו ח”א סי’ לד’, והרה”ג ר’ ציון בוארון שליט”א בתשובה שהיא ל”ו נדפס”ה בספר זכרון גדולת מרדכי עמ’ רא’, ובספר ויצבור יוסף שעשוע ח”א פרק ג’ הערה כא’, ובשו”ת שמן אפרסמון ח”א סי’ סוף אות ה’, ובשו”ת אבן פנה נשר ח”א יו”ד סי’ צט’, ובספר שלחן אליהו קורט עמוד קצג’ אות ד’, ובספר חוקותי תשמורו פרק ל’ ס”ק ח”י, ובשו”ת דברות אליהו אברג’ל ח”ו סי’ ה”ן, ובספר “הכשרות” (מחשובי שכונתנו הרה”ג ר’ יצחק יעקב פוקס שליט”א) פרק יט’ סע’ ל’, ובספר תורת הישיבה (לבנש”ק הרה”ג ר’ מאיר פנחסי נר”ו, אבן יקרה בבית מדרשנו “ברכת אברהם”) פרק ו’ הערה יב’, והרב הכותב באור תורה גליון תצב’ עמ’ תתקעא’, ועוד.

אך מאידך יש שנקטו לאסור איסר בזה, וכגון הגר”ע בצרי שליט”א בספר שלחן המלך ח”א סי’ סד’ אות ח’, דפשיטא ליה דגם בבתי מלון ומסעדות ואולמות אין היתר לספרדים ובני עדות המזרח להקל, היכא דמשגיח הכשרות לא שופת הקדירה כי אם מדליק את האש (וכעת נדפס גם ספרו שו”ת שערי עזרה ח”ג, ושם בחיו”ד סי’ ד’ העלה דאין לעשות ס”ס בבישולי עכו”ם, עיי”ש). וכן הגר”מ שטרנבוך שליט”א בשו”ת תשובות והנהגות ח”ד סי’ קסט’ דעתו דעת עליון שבמטבחים של הישיבות האשכנזיות צריכין (או עכ”פ “נכון”) להקפיד שלא יהיה איסור בישולי עכו”ם לדעת המחבר, כדי שלא להכשיל את הבחורים הספרדים הלומדים שם, עיי”ש. ובשו”ת עמא דבר ח”א עמוד קצג’ נדפס מכתב מרבו (שליט”א) [זצ”ל] שכתב דאין להקל במסעדות ואולמות וכיוצא, דלא סגי במה שמשגיח הכשרות מדליק את האש אלא יש להצריך שפיתת הקדירה ממש עיי”ש. וכן בספרו הכשרות כהלכה אדרעי פרק סד’ סע’ לח’ מגרר גריר נפשיה בתר דברי האור לציון הנ”ל. וכמו כן הגר”מ פרץ שליט”א בספר דיני מאכלי נכרים פ”ד אות ד’ כתב דאין להקל בבתי מלון וכיוצא משום דהס”ס הוא נגד מרן ונגד הגר”א, ורק בשעת הדחק גדול כתב דיש מקום לצדד להקל. והניף ידו שנית בספרו אוצר הברכות ח”ב בנספח עמוד קעב’ וקעג’. וכ”כ גם בשו”ת שיח כהן ח”ג חיו”ד סי’ ג’ ד”ה והנה בכלל. וכ”כ (לענין בישולי גויים לספרדים בישיבות אשכנזיות) בשו”ת אמרי דעת זכאי חיו”ד סי’ א’ (ד”ה וזוכרני) בשם הגרש”ז אוייערבאך זצ”ל.

ויש לציין דגם מרן הראש”ל (שליט”א) [זצ”ל] בשו”ת יחוה דעת הנ”ל, בשנותו את טעמו לפני עין הקורא להקל בבתי מלון ומסעדות, כתב בזה”ל: “ונראה ללמד זכות על הנוהגים להקל בדבר”. וגם בסיום דבריו שם כתב: “ומכל מקום המחמיר על עצמו תבוא עליו ברכה”. וכן בשו”ת יביע אומר ח”ט הנ”ל כתב וז”ל: “ואנו הספרדים קבלנו עלינו הוראות מרן, ולכן צריך הישראל לתת התבשיל על האש וכו’, וכן אני מזהיר לכל שומעי לקחי להזהר בכל זה. ברם דא עקא וכו’.” עכ”ל. וסיים: “ואין למחות במי שנוהג וכו’.” עכ”ל. וראה גם בקובץ “יומן בית יוסף” תשס”ג בסוף ההקדמה, דהרב הכותב העד העיד בנו דמרן הגרע”י (שליט”א) [זצ”ל] עושה מעשה להחמיר לעצמו לבלתי יסמוך על הספק ספיקא הנ”ל. ובקובץ יתד המאיר גליון קמב’ מצינו עדות נאמנה מאת הרה”ג ר’ יצחק לוי נר”ו וז”ל: “וכן בבישולי גויים, אע”פ שכתב [מרן הגרע”י] להקל ע”פ ס”ס, דסגי בהדלקת האש ע”י הישראל, אמר לנו שהוא כתב את זה רק כלימוד זכות על המקילים, ולכן תמיד היה נוהג להזהיר שלא להקל בזה, וכי בשביל מה להקל, הרי יש שם משגיח הבד”ץ, שיואיל בטובו להניח את הקדירה על האש”. עכ”ל[18].

[וריעי אהובי הרה”ג ר’ אבנר קבץ נר”ו כתב בקובץ בית הלל גליון ט’ עמ’ ע’, ובקובץ יתד המאיר גליון ח”ן עמ’ תמ’, דגם לדעת הרב יחוה דעת, הספק ספיקא הנ”ל לענין בישולי גויים הוא רק לענין שיחשב המאכל כ”כשר”, אך לא מקרי “כשר למהדרין”, ובזמנו כבר כתבתנו בעניינו להשיג על נועם אמריו בזה עיי”ש בקובץ הנז’].

עד כאן אמרתי להגיש ולהציע דברי הפוסקים (במעט משא ומתן כדרכה של תורה) בנוגע להני ג’ ספיקות [א- שמא הלכה כמור”ם דסגי בחיתוי או הדלקת האש של ישראל. ב- שמא לא גזרו איסרו דבישולי גויים בבית ישראל. ג- שמא לא שייך איסור דבישולי גויים בשפחות השכורות לנו]. ומכלל ופרט כל הדברים האלה תבנא לדאתאן עלה בראש אמנ”ה, דהיכא דמשגיח הכשרות מדליק האש לאחר שהגוי שפת את הקדירה, בזה אין לחוש כלל, דהרי כאשר נתבאר בארוכה דעת רוב ככל האחרונים חביבים דבכה”ג שרי גם לדעת מרן הקדוש זיע”א, ועתה הראית לדעת דאית לן עוד ג’ סניפין חשובים לצרף להקל בשופי בנ”ד, דהרי מעיקר הדין יש שרצו לומר דסגי בג’ צירופין הללו כשלעצמן להתיר, וכשיטת הרב יחוה דעת ואחריו כל ישרי לב, ועל אחת כמה וכמה בנ”ד דההדלקה נעשית לאחר השפיתה תו ליכא דררא דאיסורא כלל. ובנ”ד בודאי דגם הרב אור לציון והרב שמש ומגן יודו מודים דרבנן דיש להתיר. [ומה גם דבלא”ה הגר”ש משאש (שליט”א) [זצ”ל] גופיה בספרו מזרח שמ”ש סי’ קיג’ סע’ י’ צידד דאם הניח עכו”ם התבשיל ע”ג גחלים שעממו ובא ישראל וחיתה בגחלים, דשפיר דמי אף לדעת מרן[19]. ולהלן בנספחים נספח א’ סימן א’ אניף קן קולמוסא בעניותי להוכיח במישור דגם הגרב”צ אבא שאול זלה”ה שמיע ליה כלומר סבירא ליה כהרב כנה”ג דשפיתת העכו”ם ע”ג תנור מכובה לאו שמה שפיתה (והסכים עמי מר בריה דרבינ”א הרה”ג ר’ אליהו אבא שאול (שליט”א) [זצ”ל] – דצריכין לומר כן בדעת רבי אבה”ו זלה”ה עפ”י ההכרח שכתבתי שם), לכו חזו נא שם וראיתם את האר”ש מה היא.

[1] והנה בספר ההלכה במשפחה עמוד רג’ הערה מז’ יצא לידון בדבר חדש, דהא דכתב הש”ך להתיר בשפחות השכורות, נראה דהיינו דוקא שכורות לשנה, דאזי הוא בגדר “עושות בין ירצו בין לא ירצו”, משא”כ השפחות השכורות של ימינו שיכולות לחזור בהן ולהפטר מעבודתם, אסור לכו”ע. עכת”ד. וכ”כ בשו”ת ויברך דוד הארפענעס ח”א יו”ד סי’ צד’, וכ”כ בספר “דיני מאכלי נכרים” פ”ד סק”ד. ומ”מ דבריהם הנעימים אין בהן הכרח, דהרי הסברא לחלק בין גויה דעלמא (שעליה אסרו חז”ל את הבישול) לגויה שהיא שכורה (לדעת הש”ך שהתיר), היינו משום שהבישול של השכורה אינו נעשה מתוך “טובה” לישראל (דבר שגורם לקירוב), וכלשון תשובות הרשב”א שעליו התבסס הש”ך שכתב: “ואין גזירת חתנות וקירוב הדעת אלא במי שעושה מרצונו לאהבת הישראל”, כי על כן בשפחות של ימינו שבמלאכתן הן עוסקות וכל מעשיהם לשם בצע וחשוקיה”ם כסף, בודאי אין כאן “אהבת הישראל” ולא כלום אלא הכל נעשה מתוך הכרח פרנסתן. [כלומר מה שכתב הרשב”א הנ”ל בהמשך דההיתר הוא מחמת שעושים “בין ירצו בין לא ירצו” הוא היכי תמצי לעשות שלא בתורת “אהבת ישראל” כמו שהקדים, ולא שהעשיה בתורת “אונס” הוא סיבה להיתר. ומ”מ יתכן דיש בזה מח’ ראשונים ואכמ”ל]. ולא עוד אלא דאדרבא י”ל דשפחות דידן (השכורות לחודש) קילי טפי משפחות השכורות לשנה, דהרי השפחות שלנו מבשלות תחת לחץ שמא יפטר אותם בעל הבית ועל כן עושות בין ירצו בין לא ירצו, משא”כ שפחות השכורות לשנה פתם בסלם ואינן חשות ההכרח שבפעולתן כולי האי, והבן. וא”כ מסתברא טובא מילתיה דהגאון מנחת יצחק, דהמתירין בשפחות השכורות בודאי דמתירין גם בשפחות דידן. ועכ”פ “סניף” בודאי יש כאן. ושו”ר בספר חוקותי תשמורו פרק ל’ סקט”ז שכתב דהסברא נוטה דאין לחלק בין שכור ליום לבין שכור לשנה, עיי”ש. וראה גם בשו”ת אורחות משפט ח”א עמ’ שצז’, שיצא לבאר דאין לעשות סניף מהסברא דשפחות השכורות, אך שוב ראה מה שכתב בשו”ת מנחת יצחק ובהסכמ”ה עלה לדבריו.

וזיל קרי גם מה שכתב הרה”ג ר’ אליעזר בן פורת שליט”א בשו”ת נעם אליעזר חיו”ד ח”א סי’ יד’, שהעלה דיש להקל אף בזה”ז בנכריות השכורות לנו, דאע”ג דהאידנא אינם קנויות לנו וגם אין מלאכתן בעל כרחן ממש, מ”מ סוף סוף אין במלאכתן קירוב דעת כל כך יען כי סוף סוף הן שכורות, ולדעת הרא”ה בודאי שרי בכה”ג, וכתב דיש לצטרף שיטת הרב מחנה אפרים הל’ שלוחין סי’ יא’ (ועוד חבל נביאים הנגררין אבתריה) דדין “יד פועל כיד בעה”ב” שייך גם גבי פועל עכו”ם, דלפ”ז נחשב כאילו הישראל בעצמו בישל, וכיון שבאיסור בישולי עכו”ם ספיקו לקולא, יש להקל שפיר. עיי”ש. ובשו”ת ישיב משה טורצקי בתשובות שבסופו חיו”ד סי’ ו’ כתב די”ל דשפחות השכורות בזה”ז אף עדיפי מקנויות וכל הראשונים יודו להתיר, כי בקנויות עכ”פ יש חשש שיכפה אותם לדבר אחר משא”כ שכורות. וראה גם קובץ אור תורה גליון תצא’ סי’ קכז’.

[2] הן עתה האיר וזרח ספר הליכות עולם חלק ז’, ושם בפרשת חוקת אות טז’ נדפסה ג”כ תשובתו הרמתה הנ”ל כלשונה וככתבה.

[3] ומן הראוי להוסיף בזה, דהנה בשו”ת התעוררות תשובה חיו”ד ח”א סי’ ל’ אות ב’ כתב לחדש בטובו, דהא דאסר ר”ת בישולי עכו”ם בבית ישראל (מטעם לא פלוג), היינו דוקא משום דסוף סוף שייך קצת טעמא דשמא יאכילנו דבר איסור (דגם בבית ישראל יתכן תקלות בזה, פן בעה”ב לא יתן לבו כל צורכו למעשי העכו”ם), אך אי משום חשש דחתנות לחוד היה לנו להתיר, יען כי לא אמרינן לא פלוג בדבר שלא שייך בו כלל טעם הגזרה. [כלומר נהי דעיקר טעם איסור בישו”ג – הוא משום חתנות, מ”מ לענין זה מתחשבים ג”כ בחשש דשמא יאכילנו דבר איסור]. עכת”ד. ואם לכו ונלכה לאור דבריו, הרשות נתונה לצדד, דהאידנא במסעדות ואולמות דישנו משגיח כשרות העומד על המשמר, למען ישגיח בעינא פקיחא על כשרות המאכלים, ליכא גם להאי חששא כלל, וחזקה דשליח עושה שליחותו כיאות, וממילא הדר דינא דגם ר”ת וסייעתו ז”ל מודו דליכא איסורא. וכ”כ בשו”ת דברי יציב חיו”ד סי’ ל’ אות ה’, דהיכא דישראל עומד על גבי העכו”ם י”ל דתו ליכא למיחש דשמא יאכילנו דבר איסור, וק”ל.

[4] ובשו”ת צאן יוסף בן-נאיים סי’ קמג’ כתב להתיר בשפחות השכורות לנו ע”י צירוף הסברא דחיתוי מועיל, ועיקר חיליה משו”ת פעלים, עיי”ש. ומשמע דהבין דלדעת הגרי”ח זצ”ל יש להתיר אף היכא דאין מנהג ידוע להקל בשפחות השכורות לנו. וצ”ע.

[5] ונראה דלזה נתכוין הגחיד”א בברכי יוסף או”ח סי’ רעג’ סק”ח שכתב וז”ל: “הא דמכריע מרן להלכה, ‘על הרוב’ הוא מצד שהדעת ההוא הוא דעת גדולי הפוסקים או רובם, ולא מצד שדעתו מכרעת מסברא או מראיות הכי, כנודע”. עכ”ל.

[6] כלומר כלא היו.

[7] דהרב נודע ביהודה שם ד”ה הנה על מה, השיג כיו”ב על דברות הרב השואל שם, וז”ל: “ואני אומר תשובה גנובה היא זו, ולו יהיה כדבריו, וכי על פי הכרעת הב”י והד”מ נשים שלושה חמורי עולם כלא.” עכ”ל.

[8] והנה נא ידעתי מה שחידש הרב פר”ח שם סק”ד, אלא דהאחרונים שהבאנו לא נשענו על חידושו כלל, (פרט לרב זרע אמת שהוזכר בסמוך), אלא נקטו כפשטות הדברים, שהראשונים המחמירים (דפסק מרן כוותייהו) אוסרים מדינא ממש. וכמו כן כי תבואו אל האר”ש תחזו דאין נימוק דבריהם על הדרך שכתב הפרמ”ג שם בסי’ מב’ שפ”ד סק”ד (ומה שנדחק בזה הפרמ”ג, הוא לשיטתו הנ”ל). ודו”ק.

[9] אי לאו דנימא כהנחתו של הרב אור לציון, דכל מקום שמרן החמיר בס”ס היינו מטעם דשיטת החולקים היא כדחויה בעיניו, אלא דכבר נתבאר דהנחה זו היא מן התימה לכאו’.

[10] ולדוגמא בעלמא כלך הבט נא בב”י יו”ד סי’ רי”ח דף קכט’ ע”ב משמיה דהר”ש בר צמח, והוא בשו”ת הרשב”ש סי’ קע’. וכן בב”י סי’ רכח’ דף קמא’ ע”א בשם הרשב”ץ, והוא בשו”ת הרשב”ש סי’ קצט’. ושם בב”י דף קמד’ ע”ב בשם רבי אבה”ו הנ”ל, והוא בשו”ת דמר בריה דרבינ”א סי’ קע’. וכהנה רבות.

[11] ולדוגמא בב”י אה”ע סי’ עז’ דף קטז’ סוף ע”א מייתי בשם הרשב”ש דין שלא מצינו בתשובותיו כי אם בשו”ת התשב”ץ ח”ב סי’ רנו’ וח”ד סי’ לה’ ד”ה ומ”מ. עיי”ש.

[12] וכדוגמא שא נא עיניך וראה בב”י או”ח סי’ שח’ דף סה’ ע”ב מה שהביא התשובה בשם בנו של הרשב”ץ (דהיינו הרשב”ש), ולפנינו תמצאנה בשו”ת יכין ובועז ח”ב סי’ ו’ לרבנו צמח ז”ל בנו של הרשב”ש ז”ל (וכבר בא העיר”ה בזה במחזיק ברכה סי’ שח’ קו”א סק”ג). וכן בב”י חו”מ סוף סי’ רעו’ זכר עשה לתשובת ר”ש בר צמח, והוא ביכין ובועז ח”א סי’ קלו’.

[13] איברא דצ”ב מדוע מרן לא השווה מידותיו לכתוב בכל מקום בשם מהר”י בי רב, וצ”ל דבכל דוכתי ראה ישירות מתוך העתקתו ואילו כאן ראה ציטוט ביני שיטי בדברות רבו ז”ל, ויש לעיין.

[14] שהם מגדולי המורים, ויש משקל גדול בהוראותיהם לפסוק כוותייהו, וביחוד ליוצאי ספרד. ואבאר כל זה לקמן בסמוך (בהערה).

[15] ואפרש שיחתי ומקור אמרי פי בזה, בס”ד:

הרשב”א ז”ל

הנה שא נא עיניך וראה בב”י יו”ד סי’ קה’ דף קסד’ ע”ב ד”ה כתב, שכתב על הרשב”א: “שהוא אורו של עולם”. ובב”י יורה דעה סי’ קי’ דף קעז’ ריש ע”א השב”ח השבי”ח את הרשב”א בזה”ל: “מעין המתגבר עמוד העולם אשר באורו נראה אור.” עכ”ל. וביו”ד סי’ קיב’ דף קעז’ ע”ב ד”ה ומ”ש עליו, כתב הב”י על הרשב”א: “מאן דנהירין ליה שבילי רקיעא”. וביו”ד סי’ קטו דף קפג’ סוף ע”א כתב מרן דהרשב”א הוא מעמודי העולם כמו הרמב”ם, עיי”ש. וע”ע בב”י או”ח סי’ סו’ ד”ה כתב בעל, דכתב מרן דכוותיה דהרשב”א ראוי להורות כי הוא רב מובהק עיי”ש. וכהנה וכהנה עיניך תחזנה בספר הב”י.

והלא פוק חזי בדברי הרא”ש ז”ל, אש”ר היה חד מגו תלת עמודי ההוראה, והיה מבטל את עצמו (עוד לפני בואו לספרד) ביטול גמור אצל הוד מלכותו של המלך שלמ”ה זיע”א, וכמו שניכר בשו”ת הרא”ש כלל ב’ סי’ יד’, והילך מקצת לשונו הזהב (הנכתב בשנים קדמוניות כאשר התוארים עדיין היו ביוקר): “אדרת צמרת גולת הכותרת, ממשח הסוכך ביקר תפארת, וכו’ וכו’, אדוננו גאוננו אלופנו, מטה עוזנו יקר תפארתנו, עטרת ראשנו מחמד לבנו, הרב הנכבד מורנו ה”ר שלמה נר”ו וכו’. ומה לחוח שחוח לדרוש אל ארז לבנון, חדל אישים אל שר ומנון, לפני שמש ינון, וכו’. כי עלומינו למאור פניך הולכים באין נוגה חשכים, ולאור תוציא תעלומה וכו’. ושלום מורי ושלום תורתו, וכוחו יגדל לעד עד עולם כנפש תלמידו, אשר ב”ר יחיאל ז”ל.” עכ”ל.

וראה גם להמאירי ז”ל בפתיחה למסכת אבות שמכנה את הרשב”א בזה”ל: “ראש וראשון לכל ישיבות כל ארץ צרפת”. והרש”ל זלה”ה בים של שלמה לבבא קמא, בהקדמתו, כתב על הרשב”א: “איש עניו וטהור אשר אין באחרונים כמוהו.” עכ”ל.

והט אזנך ושמע דברי מוהר”ר יהודה זרחיה אזולאי זלה”ה (בעמח”ס בני המלך) בהגהתו לשו”ת הרדב”ז סי’ ב’ אלפים צה’ [נדפס בסוף שו”ת הרדב”ז ח”ו, דף מו ע”ד] שהעד העיד בנו משם הטוב דמרן בעל השו”ע זיע”א “דאם יהיו כל חכמי ישראל בכף המאזנים והרשב”א בכף שניה, מכריע הוא את כולם.”. עכ”ל. וכן כמוהר”א ענתבי זלה”ה בספר פני הבית סי’ קעא’ העיד בגודלו משמיה דמרן ז”ל, ששיטת הרשב”א שקולה כנגד רוב ככל הראשונים ואפי’ באלף לא בטיל. עיי”ש.

וזיל קרי גם בשו”ת מהרשד”ם חיו”ד סי’ קלו’ [ובכמה דוכתי: שם סי’ רז’, ובחחו”מ סי’ מג’ וסי’ קעד’, ועוד] שכתב בשם רבו מוהרר”י טאיטצאק ז”ל דכמעט שהיה שוקל דעתו הרחבה של הרשב”א כרוב הפוסקים. והו”ד בשתיקה כהודאה ביד מלאכי כללי הרמב”ן והרשב”א אות ז’, ובשו”ת מהר”י טראני החדשות סי’ ט’, ובספר שם הגדולים מערכת גדולים מע’ ש’ אות יט’, ובשו”ת תורת חיים שבתי ח”ג סוס”י פא’ ד”ה וכבר, ובשו”ת דבר משה אמרילייו ח”א סי’ מה’, ובשו”ת אהל יוסף מולכו חאה”ע סי’ ו’ ד”ה ותנא, ובשו”ת ויקרא אברהם אדאדי חחו”מ סוס”י כו’, ושם בסי’ מו’ דף פח ע”ב, ובנר מצוה סיד ח”ב כללי הפו’ אות רח”ל, ובשו”ת אוהב משפט חיו”ד סי’ כו’ ד”ה ועוד שהרי (בשם “הפוסקים”), ובשו”ת מים חיים משאש ח”ב חיו”ד סי’ עו’, ואחרים זולתם. וכ”כ משמיה דנפשיה בשו”ת מר ואהלות ענתיבי חאה”ע סי’ יב’ דף נא’ ע”ב. וראה גם בשו”ת משאת משה חיו”ד סוס”י ז”ך דף צה’ ע”ג שכתב דרבותיו של הרשד”ם היו “מחבבים דברי הרשב”א נגד רבים ונכבדים”. עכ”ל.

[וגם הרב אור היר”ח זלה”ה בשו”ת חקרי לב חחו”מ ח”א סי’ עו’ (בנמ”ח ד”ה גם מה), אע”ג דכתב לחלוק על המהרשד”ם הנ”ל והסיק דלא אמרינן קים לי כהרשב”א בהיותו יחיד, מ”מ לא הכחיש את דברי מהר”י טאיטצאק דהרשב”א שקול כנגד כל חכמי ישראל, אלא אדרבא טרח להבהיר דאפי’ הכי לענין קי”ל לא מהני עובדא זו].

ואף גם זו צופה הייתי בשו”ת מהרשד”ם חיו”ד סי’ פד’, וז”ל: “אין המנהג לשתות מימיהם ולהניח בורות מים אשר מהם אנו חיים כל ימינו ושנותינו, [ובורות מים אלו] הלא הם הפוסק הגדול מים שאין להם סוף הרשב”א ז”ל.” עכ”ל.

ושא נא עיניך וראה בשו”ת נודע ביהודה תניינא חיו”ד סי’ נו’ שכתב וז”ל: “אריה שאג מי לא יירא מלהרים ראש נגד הרשב”א.” עכ”ל. ובשו”ת זרע אברהם יצחקי חיו”ד סי’ ט’ דף מו’ ע”ג כתב על הרשב”א: “ומי לנו גדול מורה הוראה ממנו”, וראה עוד בזרע אברהם שם דעפ”ז תמ”ה תמ”ה קרא על הריב”ש ז”ל במה שנטה מפסק הרשב”א (בנידונו שם), עיי”ש. והגאון כמוהר”ר חיים מוצירי זלה”ה בשו”ת באר מים חיים ח”ב חאה”ע סי’ ג’ דף יא’ ע”א, כתב וז”ל: “דאנחנו בני ספרד אין לנו אלא דברי הרשב”א מאור הגולה, וכו’.” עכ”ל. זאת ועוד כתב שם בהמשך דברותיו, וז”ל: “וכל הפורש מפשט דברי הרשב”א ורוצה להחמיר עתיד ליתן את הדין, וכו’.” עכ”ל. וע”ע למרן החיד”א זיע”א בספרו שפה אחת, בפסקא “נשמת”, שכתב דהרשב”א ז”ל הוא “גדול המורים”, ועוד השב”ח השבי”ח בארוכה שבח”י שלמי”ם, עיי”ש.

והרב המפו’ בעל שו”ת כנסת יחזקאל כמוהר”י קצנאלנבוגין זלה”ה בהסכמתו לחי’ הרשב”א על נדה (דפוס אלטונא תצז’) כתב דהרשב”א ז”ל הוא “גדול שבגדולי הראשונים” עכ”ל. והרב בעל שו”ת חמדה גנוזה מייזלש זלה”ה, רבה של זאלקאווא, בהסכמתו לתשובות המיוחסות (מהדורת תקנ”ח) כתב על הרשב”א : “וכל ישראל יאותו לאורו, הלכה כמותו בכל מקום.” עכ”ל. והחבי”ף בשו”ת סמיכה לחיים חאה”ע סי’ ט’ דף מז’ ע”ג (ד”ה כי) כתב דמרן הב”י ז”ל ודאי חוז”ר וניעור מהוראתו בהגלות נגלות תשובת הרשב”א, הגם דהוא נגד ראשון אחר עיי”ש.

והגאון מוהר”ר אליהו בכר חזן זלה”ה בהגהותיו לספר ישרי לב דף צד’ ע”ג אות ז’ כתב: “הרשב”א ז”ל גדול כחו [במשקל ההלכה]” עכ”ל, ועיי”ש עוד. וכמו כן מוהר”ר אברהם פלאג’י זלה”ה בספר צוואה מחיים ח”ב ערך “תורה” אות סה’ כתב דרבי אבה”ו (החבי”ף זיע”א) היה מחזיק דברי הרשב”א ז”ל כעמוד הוראה, והנהגה זו היא שעמדה לו להחבי”ף להתפרסם בכתר שם טוב בכל תפוצות ישראל, עיי”ש. וכמהר”ר יוסף ידיד הלוי זצ”ל בספר ברכת יוסף ח”ב אות ז’ סי’ יב’ כתב לענין ברכות הנהנין, דהיכא דהרשב”א ז”ל לבדו חולק ובא על כל הראשונים כולם, אין לדון דעתו כדעת יחידאה, דהרי שיטת הרשב”א שקולה טובא בהלכה וכמו שהעידו הפוסקים, עכ”ד, עיי”ש (וע”ע לו בח”א מע’ ה’ עמ’ עד”ר).

הר”ן ז”ל

ובנוגע לרבינו נסים ע”ה, פוק חזי בבית יוסף או”ח סי’ שח’ דף סז’ ע”ב ד”ה כתב הר”ן, דהר”ן ז”ל הוא רב מובהק, ושכוותיה יש להורות מהאי טעמא. עיי”ש.

והלא הר”ן ז”ל היה נחשב לגדול שבין פוסקי דורו, כאשר העיד בגדלו תלמידו הריב”ש בתשובותיו סי’ שעה’, וז”ל: “אבל למדוני מנעורי גאוני עולם וכו’. ומן אז חדלו נאספו ממנו בחטאינו, נשאר העולם שומם וגלמוד, לולי ה’ הותיר לנו שריד דבר אחד לדור הוא מורנו הרב הגדול רבניו נסים נ”ר, היה כאחד מהם לדעת טוב טעם ודעת, בקי בשלשה סדרים ודמו ליה כמאן דמנחי בכיסתיה. ודעתו רחבה מני ים ושכלו זך וישר, אין ערוך אליו בכל חכמי ישראל, ואין להשוות כולם לפניו כקליפת השום וכגרגיר שומשום. ואם דמית ‘היה תהיה כמוהו’ וכו’, הן זאת לא צדקת חוץ מכבודך. ואף אם גבהת כגבוה שמים, ישנו גבוה מעל גבוה. וכו’.” עכ”ל. והניף ידו שנית בסי’ שעו’ לזמר בשבחין על רבו: “ובאמת כי כל חכמי ישראל אין ערוך אליו.” עכ”ל.

ועוד בא בכפלים לתושיה שם בסי’ שעז’, והוסיף דבספיקא דדינא בערוה החמורה, מוטלת החובה על הרבנים לשאול את פי הר”ן, ושכן נוהגים בני הדור – דהדבר הקשה מביאין אליו, וז”ל: “והיה ראוי שישאלו על זה כל חכמי הגלילות ובראשם מורינו הר”ר נסים נ”ר תל שהכל פונין בו, וכו’ וכו’. ואם יש חולק ונוטה להחמיר, ונגשו אל השופט הגדול העומד על בני עמנו, להורות את בני ישראל, הוא מורינו הר”ן נ”ר, טרם יפסוק את הדין להתיר ולהקל וכו’” עכ”ל.

וע”ע בשו”ת מהרשד”ם חאה”ע סוף סי’ צח’, שכתב דאנו אין לנו אלא לשמוע לדברי הר”ן שהוא רב מובהק אצלנו וגדול בדורו. עיי”ש.

הריב”ש ז”ל

מעשה תקפו וגבורתו ופרשת גדולת הריב”ש זיע”א, צא ולמד ממה שכתב מרן מלכא זלה”ה בשו”ת בית יוסף דיני כתובה סי’ ב’ וז”ל: “כי תלמידי הריב”ש אנו, ומימיו אנו שותים, ומי כמוהו מורה רב גדול בישראל, והלואי נוכל להבין דבריו ולירד לעומקן וכו’.” עכ”ל. ובשו”ת אבקת רוכל סי’ עג’ כתב מרן וז”ל: “כי מורי הרב הגדול מוהרי”ב זלה”ה היה רואה תשובות הריב”ש וסומך עליהם יותר מפוסקים אחרים שבזמנו, ותופס סברתו יותר מפוסקים אחרים.” עכ”ל. [ובאמת פקח עיניך וראה בשו”ת מהר”י בן לב ח”ב סי’ ג”ן שכתב דכוותיהו דהריב”ש והתשב”ץ נקטינן להלכה ולמעשה יען כי “הם בתראי דבתראי, ומי לנו גדול מהם בדורות האחרונים.” עכ”ל. וע”ע שם בריש סי’ עב’, שכתב דהריב”ש הוא מגדולי האחרונים, ועמד היטב על דברי הראשונים, ולכן עליו סמכינן להקל עיי”ש].

והנה הריב”ש מלבד מעלתו כבתראי במשקל ההוראה, עוד בו למעלה בקודש דסברתו כסברת קמאי, וכיקר סהדותיה דהתשב”ץ ז”ל בתשובותיו ח”א סי’ קס’, שכתב על הריב”ש וז”ל: “ואין ספק שהרב הוא יחיד בדור ומומחה לרבים, וכמו שפירש רבי שרירא גאון ז”ל בתשובות מהו יחיד מומחה, וז”ל התשובה: יחיד מומחה דחשיב בדורו פקיע במשנה ובתלמוד ופקיע נמי בשיקול הדעת, ומעיין בדיני כמה שני, ומנסו ליה זימנין סגיאין ולא חמו ליה טעות, וכו’ אי לכך דיין מומחה מנוסה לרבים וחכמתו גלויה ומפורסמת לרבים, עכ”ל [של רבי שרירא גאון]. ואין צריך לומר בדורנו זה שנתמעטו הלבבות ולא איתנו יודע עד מה אלא אפי’ בדורות הראשונים שהיה ליבם כפתחו של אולם, היה כדאי לומר עליו דחשיב בדורו, וכל אותם התנאים הכתובים בתשובה בזה לא פקפק אדם, וכו’.” עכ”ל. וכן בשו”ת המבי”ט ח”א סי’ רפ’ כתב דהריב”ש ז”ל דינו כיחיד מומחה בדורו, כרב נחמן בדורו, עיי”ש.

וכלך הבט עוד להרב הש”ך בחו”מ סי’ לד’ סקכ”ח, דכתב שהיה “רב מובהק פוסק מפורסם”, ואין לדחות דבריו מהלכה מבלי העיון הראוי, עיי”ש. ובשו”ת הראנ”ח סי מה’ כתב בזה”ל: “וכן הריב”ש ז”ל שהוא גדול שבאחרונים וכו’.” עכ”ל. וכן הגדירו בשו”ת גינת ורדים חחו”מ כלל ב’ סי’ טז’. והגאון מוהר”ד פארדו זלה”ה בשו”ת מכתם לדוד חיו”ד סי’ כט’ דף פח’ ע”א ובחחו”מ ריש סי’ ל’ מכנהו: “המאור הגדול”. עיי”ש.

ומרן החיד”א זלה”ה בשו”ת יוסף אומץ סי’ צה’ מול סו”ף כתב דרבינו בצלאל נמנע מלהקשות על הריב”ש מדברי התוס’, בהיותו מכיר את ערכו וכחו בהלכה, עיי”ש.

[16] ומכאן תשובה מוצאת למה שכתב הרב “אוצר הברכות” ח”ב בנספח שבסוף הספר עמוד קעב’, דשם יצא לחדש דמזה שמרן פסק להצריך שפיתת הקדירה נגד חבל ראשונים שכתבו להקל, אלמא דס”ל למרן דספק בבישולי עכו”ם ספיקו לחומרא, ודלא כהרמ”א בסע’ יא’ שכתב דספיקו לקולא, עיי”ש. ולאור הנתבאר כאן, אין לדיוקו מקום לנוח, אחרי המחילה הראויה, וכבר נתבאר לעיל בארוכה בשם מרן הב”י דבבישולי עכו”ם שומעים להקל.

[17] וזאת למודעי, דנהי דבסוף “המבוא” לשו”ת אור לציון ח”ב חתום כך: “ידידו עוז הדו”ש באה”ר בן ציון אבא שאול”, חתימה זו לא קאי על כל המבוא (כמו שראיתי לכמה אברכים הי”ו שטעו בזה), אלא החתימה קאי על הענף השישי בלבד (שהוא הענף האחרון במבוא), דשם בתחילת הענף ו’ כתוב בזה”ל: “ראיתי לצרף מכתב זה למבוא הספר, שהוא מענין הספר, והוא יסוד גדול בעניני מנהגים. (שורה ריקה) לכבוד מעכ”ת וכו’.” ע”כ. וכל זה לא כתבתי אלא מפני שראיתי טועין בזה.

[18] וראיתי לנכון לצרף כאן מה שכתב לי האברך החשוב הר”ר אליהו עזריאל נר”ו, ומה שהשבתי לו בדלותי:

א’ טבת תשס”ט

לכבוד הרב הגדול מעוז ומגדול, עמו עוז ותושיה, ברה כחמה, קולע אל השערה, כבוד ה’ מלא, כש”ת הרב הגאון רבי אליהו בחבוט שליט”א

שלומכם ישגה מאד

(כאן נשמט חלק מהמכתב שאינו נוגע לנידון כאן).

הנה ראיתי מאמרו הנדפס לאחרונה בירחון יתד המאיר אודות בישולי עכו”ם בבתי ישראל, ומה מאד נהנתי מדבריו הנאמרים בצדק ומשפט בטוב טעם ודעת, אולם הוקשה לי זה זמן גם ע”ד מרן הראש”ל שליט”א שלא כתב בזה היתר מוחלט, אלא שהמקילים יש להם על מה שיסמוכו, וכמו שהעיר כבר כת”ר בסו”ד, אבל לא ביאר לנו מדוע כתב כן, הלא ההיתר מיוסד על אדני פז, ובפרט שמדברי מרן בש”ע (סימן קי”ג) משמע דמילי מילי קתני, ולא להחמיר גם בהצטרף כל הצדדים, וידוע דעבדינן ס”ס גם לכתחילה, וכמו שהעלה מרן הראש”ל גופיה בכ”ד ומהם בשו”ת יביע אומר ח”ז (סימן מב אות ב). ועוד שיש מקום לדייק להקל בזה מדברי הטור והש”ע יו”ד (סימן סט ס”י), בבשר שנמלח כדת ונתבשל, ויש ספק אם הדיחו הגוי לפני הבישול וכו’, ולא העירו משום בישולי גויים. אלא שיש לדחות, דאיירי בכה”ג דליכא משום בישולי גויים, כגון שהישראל הניח הקדרה ע”ג האש, ולא נתעוררו להסתפק אלא אחר שכבר הוא מבושל. ועכ”פ מדוע אין ההיתר מוחלט, ושמא משום הנהגה הנראית לחכמי הדור, משום שאפשר בנקל להחמיר, כגון שהגוי יתן הקדרה ע”ג הכיריים ואח”כ הישראל ידליק. יורנו המורה ושכמ”ה.

וזאת תשובתי אליו:

מוצש”ק פרשת ויגש שנת “חזקו אל תיראו” לפ”ק

לכבוד האברך החשוב מבני עליה, עמו עוז ותושיה, הר”ר אליהו עזריאל נר”ו.

אחרי עתרת החיים והשלום וכל טוב סלה.

זה עני קרא את מכתבו הנכבד שהגיענו בזמן הזה. וממצו”ה חפצ”ך – אדבר דבר בדלותי. (כאן נשמט חלק מהמכתב שאינו נוגע לנידון כאן).

במה שתמה כת”ר שליט”א, למה זה ועל מה זה שהגאון יחוה דעת לא כתב להקל בבישולי גויים אף לכתחילה. והנה לפי קוצר רוח בינה דילי נראה ברור, דכלל”א נמרצת היא, דלעולם אין לסמוך באופן החלטי על כללים, ואם עיני הדיין רואות דיש מקום גדול להחמיר, א”כ הגם דמשורת הדין היה ניתן להקל מ”מ מוטל על המורה להודיע בשער בת רבים דיותר נכון להחמיר. והנה בכל אחד מהספיקות שנאמרו בהאי דינא דבישולי גויים, איכא עקולי ופשורי: א) בנוגע לסברת מור”ם בסי’ קיג’ סע’ ז’ דסגי בהבערת האש ע”י הישראל וא”צ שפיתת הקדירה, כבר אנן יד עניי כתיבנא לבאר בקובץ יתד המאיר גליון פב’, דלדעת רוב בנין מגדולי הראשונים שבית ישראל נשענין עליהם, לא כן היא שורת הדין, ובדלותי התהלכתי ברחב”ה שם עמ’ יא’ בהערה אות ד’, קחנו נא משם. ב) ובענין הספק השני, דפסק מור”ם בסע’ ד’ להקל (נגד מרן) דאין איסור בישולי עכו”ם בשפחות – הנה האחרונים חביבים ז”ל נכנסו לבית הספ”ק אי היינו דוקא לענין שפחות הקנויות לנו (דליכא קירבה כלל) או אפי’ שפחות השכורות לנו (דאיכא קירבה קצת), ונהי דהש”ך ז”ל סק”ז הסיק דניתן להקל אפי’ בשכורות לנו, מ”מ גם בדעת הש”ך גופא איכא דספוקי מספקא עלה, דהגר”מ שטרנבוך שליט”א בספר ההלכה במשפחה עמוד רג’ הערה מז’ העלה דמה שכתב הש”ך להתיר בשפחות השכורות, היינו דוקא שכורות לשנה, דאזי הוא בגדר “עשות בין ירצו בין לא ירצו”, משא”כ השפחות השכורות של ימינו שיכולות לחזור בהן ולהפטר מעבודתם, אסור לכו”ע. עכת”ד. וכ”כ בשו”ת ויברך דוד הארפענעס ח”א יו”ד סי’ צד’, וכ”כ בספר “דיני מאכלי נכרים” פ”ד סק”ד. ג) ובנוגע לשיטת רבינו אברהם ז”ל דאם הבישול נעשה בביתו של הישראל אע”פ שנעשה כולו ע”י העכו”ם משרא שרי – הנה מרן הב”י שם דף קעט’ ע”א אחרי שהביא שיטת ר”ת דאין חילוק בין בית ישראל לביתו של הגוי, כתב בזה”ל: “וכן נראה שהוא דעת רוב הפוסקים שסתמו דבריהם ולא חילקו.” עכ”ל. והנה האי “רוב הפוסקים” שכתב מרן, היינו רובא דרובא ממש, דהרי אם אכן יש ללמוד מסתימת הראשונים כמלאכים ז”ל נמצא דכמעט כל הראשונים כולם פליגי אסברת רבינו אברהם.

כי על כן, אע”ג דמן הדין עבדינן ס”ס אפי’ בגוונא דאין הספיקות שקולות, עם זאת לא פלטינן מחששא רבא, ושפיר יובן דמרן הראש”ל פס”ק רישי”ה דלא ניחא ליה להקל בשופי לכתחילה בזה, לעומת הצרפי”ם, כי הכל לפי ראות עיני המורה אם לקרב או לרחק, והיה ה’ עם השופט. ופוק חזי מאי דכתיבנא ביתד המאיר גליון פא’ עמ’ יד’ (ד”ה ויבוא) לגבי מרן הב”י ע”ה, דנהי דזימנין טובא מיקל מטעם ס”ס בפלוגתא דרבוותא, עם זאת בכמה דוכתי פסק בסכינא חריפא לאסור איסר על אף דאיכא ס”ס בפלוגתא דרבוותא, והיינו כאמור, דבפסיקה ההלכה אין כללים גמורים ממש, אלא הכל לפי גופו של ענין.

ואמת אגיד, כי עמי בכתובים פשט העני את ידו לאחוז בקן קולמוסא לחזק ולאמץ הני ג’ ספיקי כפי מיעוט השגתי, ולהוסיף אל הקודש צריפ”ת קו”ל ארש”ה מכמה סניפים דמישך שייכי בבישולי גויים באולמות ובתי מלון וכיוצא מזה. וה’ יעזרנו על דבר כבוד שמו להוציא לאור חלק נשמתי מסיני וממדב”ר מתנ”ה. ומ”מ בודאי אין לאל ידינו להקל יותר ממרן פאה”ד שליט”א אשר כחא דהיתרא עדיפא ליה בכל דוכתי. ועכ”פ לך נא ראה מאי דמייתי לן בשד”ח  מע’ ס’ בכללים כלל עא’, דבמילתא דמתירין מחמת ס”ס איכא מידת חסידות להיזהר היכא דאפשר, עיי”ש.

הכו”ח שפל אנשים וחדל אישים

אליהו בחבוט סין טין.

[19] זאת ועד אחרת, דבנידון של מעכ”ת שהוא אודות המסעדות בחו”ל, מסתברא טפי דהגר”ש משאש (שליט”א) [זצ”ל] היה מודה להקל, דהרי בספרו שו”ת תבואות שמ”ש חיו”ד סוף סי’ ע’ כתב דבחו”ל היה המנהג להקל כסברת מור”ם דסגי בהדלקת האש או בחיתוי ע”י הישראל, והיה מנהג זה בהסכמת ראשי אלפי רבנן תקיפי, ורק דכתב דיומא כהאידנא דבאו לשכון כבוד בארץ ישראל, וכאן שכיחי יהודים טובא, יש להחמיר ולפסוק כמרן השו”ע דשגירת התנור לא מעלה ולא מוריד. עכת”ד, עיי”ש. ולכאו’ ישא מדברותיו דהתם במדינת ברזיל דלא שכיחי ישראל שפיר יש להקל.

ואולם כמובן דלא דמי כלל, דאף דנהגו במרוקו להקל כמור”ם, אין לך בו אלא חידושו, דיהודי מרוקו שבחו”ל שרי להו לסמוך על שיטת הרב המפה דאין להצריך שפיתת הקדירה דוקא, משא”כ התם בעוב”י סאן פאולו יע”א, דכאשר ידוע למעכ”ת, רוב ככל הקהילות הם מיוצאי חלב ומצרים ולבנון, ולא שמענו שהיו נוהגין כמור”ם (כי אם בארעא דמצרים בלבד וכמו שהבאנו לעיל סימן ט’). ורק בעיר מנאו”ס יע”א הם מיוצאי מרוקו, כנודע, ושם אה”נ יהיה נ”מ לפי דברי הרב תבואות שמ”ש, דמנהג אבותיהם בידיהם.

אך כבר הזכרנו דהגר”י מאמאן העד העיד בנו דמנהג מרוקו היה להחמיר כמרן דשגירת התנור לא מהני, היפך מה שהגיד ריעו הגר”ש משאש (שליט”א) [זצ”ל], וצ”ע.