כתב בצוואת רבי יהודה החסיד[1]: “לא ילך אדם על קבר אחד שני פעמים ביום אחד, אלא יבקש כל רצונו ולא ישוב עד למחר”[2].
ויש מבארים טעמא דקפידא, משום דנראה כאילו סבור שהנפטר לא התפלל עליו ולכן חוזר שנית, והוי כבזיון[3]. ועפ”ז יש שכתבו דאם חוזר שלא ע”מ להתפלל (וכגון ששכח איזה חפץ וחוזר לקחתו), ליכא קפידא[4]. וכן נמי אם היה בקבר ולא התפלל, ואח”כ חוזר להתפלל, שרי[5]. ויתירה מזו, יש שכתבו דאם נתחדש לו בקשה אחרת שלא חשב עליה מקודם, מותר לו לחזור כדי להתפלל בקשתו החדשה[6].
וכמו כן יש שכתבו דכל זה דוקא לענין להתפלל על עצמו, אך אם ההולך בשליחות אנשים אחרים ליכא קפידא במה שחוזר פעם שנית[7].
ויש שכתבו דאם סיים להתפלל והתחיל ללכת לדרכו אך עדיין נמצא תוך ד’ אמותיו של הקבר, עדיין יכול לחזור להתפלל[8].
כאשר הולך על דעת לחזור, יש אוסרים[9], ויש מתירים[10]. ולכאו’ יש בזה בזה שני דרגות, האחת, כאשר יוצא לכמה רגעים ע”מ לחזור תיכף וכגון שהלך להתפנות או שיצא לענות לשיחת טלפון נייד וכיו”ב, דזה קיל טפי (וכל שכן אם ה”יציאה” היתה לצורך הנפטר עצמו כגון להביא ספר תהילים או להדליק נר במתקן הסמוך, וכל כיו”ב), דכל כה”ג י”ל דלאו “יציאה” מקרי, והדרגה השניה כאשר עזב לגמרי את הקבר אלא שדעתו עוד לשוב בו ביום, וזה חמיר טפי. ובכן יש שכתבו, דכל ההיתר (למתירים) לצאת על דעת לחזור, היינו דוקא אם עכ”פ לא יצא ממתחם בית הקברות (ורק יצא מקירבת הקבר המסויים), אך אם יצא מבית הקברות לגמרי, לא מהני מה שהיתה דעתו לחזור[11].
ויש שנהגו דמועיל (בשעת הדחק מיהא) לבקש רשות מהנפטר לחזור אח”כ פעם שנית באותו יום[12].
ויש לעיין אם השתטח בלילה, ורוצה לה ג”כ להשתטח ביום (וכמצוי בציון הרשב”י וכיו”ב), אי חשיב “יום אחד” לענין זה.
ולכל הדיעות ולכל השיטות מסתברא דכל הקפידא היא רק לענין תפילה שהיא בגדר “השתטחות” (גם אם לא “השתטחות” כפשוטו), כלומר שמתפלל סמוך לקבר ממש או שמבקש מהנפטר להתפלל עלינו להמליץ טוב, אך אם רק בא להתפלל בחדר שבו נמצא הקבר, ואינו מתפלל סמוך לציון ממש, אע”פ שמזכיר בתפילותיו שמבקש מהקב”ה “בזכות הצדיק הטמון כאן”, לית לן בה[13]. ופוק חזי מאי עמא דבר בקברות הצדיקים[14] שהם בית תפלה, כגון ציון הרשב”י ורבי מאיר בעל הנס ורחל אמנו וכיו”ב, שתושבי המקום באים להתפלל שם תפילת שחרית ואח”כ חוזרים להתפלל תפילת מנחה, וכיו”ב.
מקורות:
[1] צוואה י”ב.
[2] וכן כתב מוהרח”ו זלה”ה בטעמי המצות פרשת ויחי דף נ”א ע”א: “אין טוב לילך ב’ פעמים על קבר אחד ביום אחד” עכ”ל [ושמעינן מינה דלכו”ע אזהרה זו איננה רק לזרעו של ר”י חסיד, אלא לכל קהל עדת ישראל, וגם איננה תלויה במקום שקיבלו, כי הרי אזהרה שמענו גם מפי האריז”ל]. וכ”כ מהר”י צמח במגיד ומצוה: “וציווני מורי ז”ל שלא אלך על קבר אחד ב’ פעמים ביום אחד.” עכ”ל.
וחששו לזה בכל ספרי דבי רב, ואפס קצהו תראה: אור הישר (למקובל מוהר”מ פופרש זלה”ה) עמוד גמילות חסדים פרק י”ג, ובספרו אור צדיקים עמוד התפילה סי’ כ”ד אות קכ”א וסי’ מ”ו אות ח’. שיירי כנה”ג יו”ד סי’ שס”ב הגהב”י אות ב’. מגן אברהם סי’ תקפ”א סקט”ז. אליה רבה סי’ רכ”ד סק”ז. דרך החיים מליסא דיני חודש אלול (סי’ קל”ט) אות י’. מגן גיבורים או”ח סי’ רכ”ד אות י”ד. שבט יהודה עייאש יו”ד סי’ של”ט סק”ג. שלחן תמיד הל’ ראש השנה סי’ ב’. אלף המגן (שעל המט”א) סי’ תקפ”א סקק”ט. חסד לאלפים יו”ד סי’ קט”ז אות ח’. קיצשו”ע גרנצפריד סי’ קכ”ח אות י”ג. אור עינים ספרין ח”א ערך קבר. מנחה בלולה למוהר”ר עזרא דנגור זלה”ה (נדפס בספר בני חיי ששון) דיני ר”ה סע’ ו’. פת לחם חאבילייו דף ס”ה ע”א אות ב’. משנ”ב סי’ תקפ”א ס”ק ז”ך. כה”ח סופר או”ח סי’ רכ”ד סקמ”ד. ליקוט מהרי”ח בסדר ערב ר”ה דף ס’ ע”א. קיצור שו”ע טולידאנו סי’ תקכ”ה סע’ מ”ח. גשר החיים פכ”ט אות ט”ז. שו”ת יביע אומר ח”ד חיו”ד סי’ ל”ה אות ז’. ועוד רבים.
והמקובל הרה”ג ר’ יאשיהו פינטו שליט”א בקו’ השבת מקור הברכה עמ’ ק”י הבהיר דהמניעה לבוא פעמיים לאותו קבר ביום אחד היא מפני “שהדבר קשה למזל”.
[3] דמשק אליעזר שעל צוואות ר”י החסיד.
[4] ספר שמירת הגוף והנפש סי’ ר”ד בשם יד אפרים, דדייק כן ממה שסיים רבי יהודה החסיד “אלא יבקש כל רצונו ולא ישוב עד למחר”. ואולם הרגיש בעצמו דהיתר זה אינו ברור, מאחר והאריז”ל לא הזכיר ענין הבקשות כלל, רק בצוואת ר”י חסיד הזכיר זאת.
ובספר פני ברוך סי’ ל”ז סע’ ג’ נקט בהנח”ה סובר”ת דאפילו לעבור ליד הקבר כדי לצאת מבית הקברות, הוא בכלל הקפידא, אלא א”כ מבקש מעיקרא רשות מהנפטר עיי”ש היטב. ונגרר אחריו בספר זכרון יצחק טהרני פרק י”ג סע’ ל”ב.
[5] שו”ת באר משה שטרן ח”ח סי’ קט”ו אות ג’, שהעלה כן מסברא.
[6] הרב ציץ אליעזר בספרו אבן יעקב סי’ מ”ד אות ד’, שדייק כן מלשון ספר חסידים “אלא יבקש כל רצונו” – דרצונות שיש לו בלבו אין לו לחלק לב’ פעמים, אלא יבקש הכל בפעם אחת, אך אם אח”כ עלה בלבו רצון חדש, מותר לו לחזור ולבקש. ואח”כ חיזק דבריו עפ”י דברי הרב דמשק אליעזר הנ”ל שפירד דנימוקו של ר”י החסיד הוא משום בזיון המת דנראה כאילו לא התפלל עליו, עיי”ש.
ולכאו’ לפי הנימוק הראשון של הרב ציץ אליעזר, אין להתיר אלא רצון שהתחדש זה עתה, משא”כ לפי הנימוק השני (עפ”י הדמשק אליעזר), מקום יש בראש להתיר אפי’ רצון שהיה בלבו ונשכח ממנו.
ואולם הדעת נוטה טפי לפקצ”ד, דאם ננקוט כהנימוק של הרב דמשק אליעזר, כלומר דמשום בזיון נגעו בה דמחזי כאילו הנפטר לא התפלל על המשתטח, א”כ לא איכפת לן כלל איזה תפילה מוציא מפיו, דאינו ניכר אם חוזר על אותה בקשה או על בקשה אחרת, וסוף סוף נראה כבזיון, דאי לא תימא הכי היה לו לר”י החסיד להתיר לבקש מקצת רצונו ואח”כ לחזור ולבקש מקצת אחר, ודו”ק.
[7] שו”ת ישמח לב סי’ ק”פ. שו”ת גנזי יוסף סי’ כ”ו. מקור החסד (בשם גנזי יוסף) שעל הצוואת הערה ח”י. אהלך באמיתך פי”ח סי”ד. וגם בזה י”ל על דרך שנכתב לעיל, דכיון דבכתבי האריז”ל לא מוזכר ענין הבקשות, אפשר דאין לסמוך על זה.
והאדמו”ר משומר אמונים שליט”א, כאשר התפלל בקבר אביו הרה”ק ר’ אברהם חיים ראטה זלה”ה ביומא דהילולא דיליה, הביאו לו פתקאות (“קוויטעל”), ולאחר שהזכיר את הבקשות הרשומות בהם, הניח את הפתקאות בקבר (בנקב שבמצבה המיועד לכך), ואז עבר להתפלל בציון זקנו הרה”ק ר’ אהרן קדוש ה’ זלה”ה, ואדהכי והכי הגישו לו עוד פיתקאות אחרות, והתפלל עליהם בקבר זקנו, אך הניחם בקברו של אביו. [ויש לבאר הנהגתו בכמה אנפין לפי החילוקים שהוזכרו כאן].
[8] ספר שבעים תמרים שעל צוואת ר”י החסיד שם, ועיקר חיליה משום דכל שעדיין נמצא בתוך ד’ אמותיו של הקבר לא נחשב שעקר את מקומו, ובפרט לאור מה שכתב ר”י החסיד גופיה בספר חסידים סי’ תש”ז שד’ אמות הסביב לקבר שייכים למת, עיי”ש. וכן בהסכמ”ה עלה בשו”ת באר משה שטרן ח”ח סי’ קט”ו אות ג’.
[9] בשו”ת ברכת ראובן שלמה ח”ט סוס”י כ”ח כתב דמסתימת דברי רבי יהודה החסיד והאריז”ל והפוסקים, מוכח דאין חילוק בזה אם דעתו לחזור אי לאו. ולפקצ”ד אין אות ומופת מסתימתם, דר”י חסיד ומורח”ו תורתם חתומה וסתומה ניתנה ואין דרכם להרחיב בפרטי דינים כלל, וגם סתמית האחרונים לאו מילתא היא דהרי העתיקו את נועם דבריהם כמות שהם. איברא דנסב”ר לבי בקברי לדייק בעניי, דממה שטרח ר”י החסיד להזהיר “אלא יבקש כל רצונו” ולא הסתפק בעצם האזהרה “לא ילך אדם על קבר אחד שני פעמים ביום אחד”, משמע בודאי דאין תבונה ואין עצה נגד אזהרה זו ולא מהני לבקש מקצת רצונו על דעת לחזור אח”כ למלאות שאר משאלות לבו, וק”ל. [ואולם לא כן אם יוצא רק להתפנות וכיו”ב, דזה לא מקרי “יציאה” כלל כפי שאזכיר בהמשך בפנים בעהי”ת].
[10] כ”כ בספר מסורת משה (פסקי שמועה מפי הגר”מ פיינשטיין זלה”ה בעל אגרות משה) ח”ג חיו”ד סי’ רצ”ד. וכן העלה עפ”י מסברא שו”ת שבט הקהתי ח”ג סימן ר”ץ אות ב’. וכ”כ הגר”מ אליהו זצ”ל בספרו הליכות חגים פרק ל”ה אות כ”ד (ולא הביא מקור).
[11] הגר”מ פיינשטיין זצ”ל במסורת משה הנ”ל.
[12] פני ברוך סי’ ל”ז סע’ ג’ בשם זכרון אליהו (אלא דשם בפני ברוך מיירי לענין לחזור כדי לעבור, כי נקט דגם זה בכלל האזהרה). וכ”כ הגר”ד טהרני נר”ו בספרו זכרון יצחק פרק י”ג סע’ ל”ב.
[13] כן עולה מסברא לפי כל הטעמים שנאמרו בספרי דבי רב בביאור הקפידא שבצוואת רבי יהודה החסיד הנ”ל (הבאנום לעיל).
[14] עפ”י הנ”ל. ואולם בעלון “עומק הפשט” גליון ק”ל (סוף עמ’ ג’) כתבו העורכים נר”ו (מסברא) ליישב את המנהג באופן אחר, דיש לחלק בין קבר שלא קבעו בו בית תפילה קבוע (דאז מוצאת לקפידא מקום לנוח), לבין קבר שבנו עליו בית תפילה קבוע.
