שאלה:
אני נוסע כעת לחתונה מחוץ לעיר, דיברתי שם עם המשגיח וביררתי את כשרות המאכלים, והתברר לי שאת כל המאכלים שם אינני יכול לאכול כי הם בכשרות שאני לא אוכל. ורק את הקובה אני יכול לאכול, כי הם רוכשים קובה קפוא ומוכן בכשרות מהודרת.
אבל את הקובה הם מכינים באופן כזה, שהיהודי מדליק את האש ומבשל את המרק של הקובה, ואת הקובה עצמו זורק הפועל הערבי לתוך הסיר.
מדובר על קובה קפוא שהבשר מבושל והבצק איננו מבושל ולא אפוי.
השאלה אם אני יכול לאכול שם, כי אם גם את הקובה אני לא יכול לאכול, אין לי מה לאכול שם, וזו חתונה מחוץ לעיר.
תודה רבה.
תשובה:
שלום וברכה
הואיל וכפי שציינת בשאלתך בצק הקובה אינו מבושל, הרי שהשלכתו לסיר על ידי הפועל הערבי מהווה בישול עכו”ם.
למרות שהיהודי הדליק את האש תחת הסיר וגרם לבישול מרק הקובה, אין זה מועיל לדעת מרן השו”ע, אלא לדעת הרמ”א.
אמנם, הואיל ושאלתך נסובה סביב עניין דיעבד, שהנך כבר הולך לחתונה וזה מה שיש שם לאכול, והמאכלים מוכנים כבר. העלה בזה מרן הרב עובדיה יוסף זצ”ל להקל במקום דיעבד משום ספק ספיקא, הואיל ובנוסף לכך שהיהודי מדליק את האש ולא הגוי, הרי האולם עצמו הינו בבעלות יהודי, והגוי משמש שם כפועלו ושכירו של בעל הבית היהודי.
לפיכך הנך יכול לאכול את הקובה המוגש שם, שהיהודי רק הדליק את האש תחת הסירים והגוי השליך את הקובה לסיר.
חשוב לציין כי היתר זה הוא רק בדיעבד, אולם לדעת הספרדים, אסור ללכת מלכתחילה למסעדה או מקום אירוח אחר, שנוהגים כך שהגוי מניח את האוכל על האש שהדליק היהודי. ורק לדעת האשכנזים הדבר מותר.
בברכה מרובה
הרב דוד אוחיון
[וראה בזה גם תשובת ראש המוסדות שליט”א, מתוך ספרו ללקוט שושנים חלק ה’].
מקורות ונימוקים:
איסור בישולי עכו”ם
מתני’ עבודה זרה ל”ה: ואלו דברים של עובדי כוכבים אסורין ואין איסורן איסור הנאה, חלב שחלבו עובד כוכבים ואין ישראל רואהו, והפת והשמן שלהן, רבי ובית דינו התירו השמן. והשלקות וכבשין שדרכן לתת לתוכן יין וחומץ וכו’.
כן פסקו הטור והשו”ע להלכה ביורה דעה סימן קי”ג סעיף א’, דבר שאינו נאכל כמו שהוא חי, וגם עולה על שלחן מלכים ללפת בו את הפת או לפרפרת, שבישלו עובד גילולים, אפילו בכלי ישראל ובבית ישראל, אסור משום בישולי עובדי כוכבים.
טעם הדבר הוא משום חתנות, שלא יווצר על ידי אכילה אצל הגויים קירוב שיביא לידי חתנות, וגם בכדי שלא להגיע לאכילת מאכלים אסורים.
לאור האמור מתבקש שיהיה הקובה המוגש בחתונה אסור משום בישולי עכו”ם, הואיל והוא מאכל שאינו נאכל כפי שהוא חי, והרי עולה הוא על שולחן מלכים, כפי שעינינו רואות שמגישים אותו בסעודת חתונה.
הדליק היהודי את האש והניח הגוי את המאכל על האש
אמנם בנידון השאלה אין מדובר בבישול הגוי מתחילה ועד סוף, שהרי היהודי הדליק את האש ובישל את מרק הקובה, והגוי רק זרק את הקובה לתוך הסיר, עלינו לדעת אם גם במצב מעין זה נחשב הדבר לבישול עכו”ם שאסור.
ואכן בנידון זה נחלקו הראשונים אם נחשב הקובה לבישול עכו”ם או לא, כפי שהביא הטור ביו”ד סימן קי”ג. ולהלכה דעת השו”ע שהדבר נחשב לבישול עכו”ם, ואילו דעת הרמ”א שבמקרה כזה לא נחשב הדבר לבישול עכו”ם.
זה לשון השו”ע והרמ”א בנושא זה, יו”ד סימן קי”ג סעיף ז’: אין שגירת [כלומר הבערת] התנור מועלת אלא בפת, אבל בשאר המתבשלים אין שגירת התנור ולא הדלקת האש מעלה ומוריד, אלא ההנחה דווקא. לפיכך הרוצה לבשל במחבת בתנור של עובד כוכבים, צריך שיתן ישראל המחבת לתוך התנור, למקום הראוי להתבשל בו.
הגה: ויש חולקין וסבירא להו דהדלקת האש או חיתוי בגחלים מהני לעניין בישול כמו לעניין פת, וכן נוהגין. ואפילו חיתוי בלא כוונה מהני ומועיל. וי”א דאפילו לא חיתה ישראל ולא השליך שם קיסם, רק שהכותית הדליקה האש מאש של ישראל, שרי.
לאור האמור מתבקש שבנידון השאלה לדעת הספרדים יהיה אסור לאכול את מאכל הקובה הזה, הואיל ובצק הקובה אינו מבושל, ובישול במרק אינו נקרא אפיה אלא בישול, וזריקת הקובה לתוך סיר המרק אוסר את הקובה מדין בישול עכו”ם לדעת השו”ע, ורק האשכנזים הפוסקים כדעת הרמ”א יוכלו לאכול מאכל זה.
וכן כתב בשו”ת רב פעלים חלק ג’ יורה דעה סימן ט’, שם נשאל בשאלה דומה על יהודי שהדליק את האש וחימם את השמן, והערבי היה רק מכין את עיגולי הזלאבי”א וזורקן לסיר, וכתב שם שהדבר נחשב בישולי עכו”ם, אלא שהתיר שם כיון שהגוי נשכר רק למעשה העיגולים ולא היה לו עניין שיתבשל, וכתב בסוף התשובה לאסור בנידון שיש עניין לגוי גם בבישול המאכלים. לפיכך בנידון השאלה שלפנינו שהגוי אינו מכין את הקובה, אלא מוציא את הקובה קפוא וכל עניינו הוא בבישול הקובה משמע שלדעת מרן השו”ע הקובה אסור משום בישול עכו”ם.
גוי המבשל בבית הישראל
אלא שבנידון השאלה אין מדובר בגוי המכין את המאכל בביתו שלו, אלא הגוי הינו שכיר ופועל של היהודי בעל האולם שמעסיקו במטבח למטרת הכנת המאכלים.
ובנידון זה נחלקו הראשונים האם אוסר הפועל הגוי את המאכלים מדין בישול עכו”ם, כפי שהביא הטור ביורה דעה סימן קי”ג. שלדעת רבינו תם ועוד אין הבדל אם בשלם הגוי בביתו או שבשלם בבית ישראל, ואילו לדעת הר”ר אברהם יש להתירם אם בשלם הגוי בביתו של ישראל דלא שייך בהו לא משום חתנות ולא משום שמא יאכילנו דברים טמאים.
לעניין הלכה במחלוקת זו פסק השו”ע כדעת רבינו תם שלא לחלק בדבר, ודלא כדעת רבינו ירוחם ועוד ראשונים שחילקו בדבר. שהרי כתב השו”ע בסעיף א’, דבר שאינו נאכל כמו שהוא חי, וגם עולה על שלחן מלכים ללפת בו את הפת או לפרפרת, שבישלו עובד גילולים, אפילו בכלי ישראל ובבית ישראל, אסור משום בישולי עובדי כוכבים.
אולם בדרכי משה הביא לדברי האיסור והיתר הארוך שכתב בכלל מ”ג, שדווקא לכתחילה אין להתיר בישול גוי בבית ישראל, אולם בדיעבד אם בישלה שפחה גויה בבית ישראל יש לסמוך על דברי הר”ר אברהם שמתיר בישולי גויים בבית ישראל.
לאור האמור מתבקש שלדעת הספרדים הפוסקים כהשולחן ערוך, למרות שהגוי מבשל בבית היהודי, יחשב הדבר כבישול עכו”ם שאסור לאוכלו.
גוי המבשל בבית יהודי והיהודי הדליק את האש
אולם בשו”ת יחווה דעת חלק ה’ סימן נ”ד, ובספר הליכות עולם חלק ז’ עמוד ק”כ, ובשו”ת יביע אומר חלק ט’ יו”ד סימן ו’. כתב להתיר בנידון השאלה במקום דיעבד, בצירוף ב’ המחלוקות דלעיל.
הואיל ומיירי במקרה בו היהודי הדליק את האש והגוי רק הניח את המאכלים על האש, שבנידון זה לדעת הרמ”א המאכלים מותרים. ולמרות שלדעת השו”ע המאכל אסור, הרי כאן מיירי שהגוי מבשל בבית היהודי, ולדעת הר”ר אברהם ועוד אין הדבר נחשב בישול עכו”ם, ולמרות שהשו”ע לא הקל בזה, אלא הדרכ”מ בלבד היקל ובמקום דיעבד. מ”מ חזו שני הצדדים לאצטרופי ולמיעבד ספק ספיקא להקל במקום דיעבד.
ספק ספיקא נגד מרן השולחן ערוך
אף שבשו”ת רב פעלים חלק ב’ יו”ד סימן ז’, ובחלק ג’ יו”ד סימן ט’, שכתב שאין לעשות ספק ספיקא במקום שדעת מרן השולחן ערוך להכריע בכל אחד מהספיקות לאיסור.
וכן כתב בשו”ת אור לציון חלק ב’ במבוא, שכתב שאין לצרף ב’ ספיקות אלו, הואיל והרי בנוגע לב’ ספיקות אלו הכריע מרן ברורות לאסור, ולא עבדינן ספק ספיקא נגד דעת מרן.
אולם עיין בזה בארוכה בדברי היביע אומר חלק ט’ יו”ד סימן ו’, שם התייחס לדברי הרב פעלים, והאריך להוכיח ולבאר בזה”ל:
אף על פי שהגרי”ח בשו”ת רב פעלים כתב שאין לעשות ס”ס נגד מרן שקבלנו הוראותיו, אלא כשרק ספק אחד הוא נגד מרן, ולא כאשר צדדי ההיתר של שני הספקות הם נגד מרן, מ”מ אנכי הרואה להגאון רבי אליעזר די טולידו בשו”ת משנת רבי אליעזר ח”ב (חיו”ד סי’ י) שכתב, ואף על פי שמרן בש”ע פסק לאסור בשני הספקות הנ”ל, (בסימן קכו וסימן קלד), והכנה”ג בתשובה (חיו”ד סי’ קסז) כתב דלא עבדינן ס”ס נגד פסקי מרן, שמאחר שקבלנו הוראותיו, אינו נכנס עוד בסוג ספק, אנן בעניותין חזינא להאחרונים שלא חששו לדבריו, וכמ”ש הרב בית דוד (יו”ד סי’ קג וקד). והרב יד המלך פאלומבו, ומהר”ם פריסקו בספר ידיו של משה (חיו”ד סי’ ג), שכולם עשו ס”ס נגד פסק מרן. גם הרב חקרי לב נר”ו (בחיו”ד סי’ קפח), ובחק”ל ח”ג (חאו”ח סי’ א), הסכים להקל בדיעבד, ולסמוך ע”ד מהרשד”ם ודעמיה, והמעיין יראה שמתבאר מדברי החקרי לב, דלא שנא היכא דהספק האחד הוא היפך פסק מרן, להיכא ששני הספקות שניהם גם יחד הם היפך פסק מרן. והכי מסתברא, כמו שיראה המעיין בטעמו של דבר וכו’. והכנה”ג עצמו בתשובה (סי’ קעג) התיר בס”ס אף שהוא נגד פסק מרן וכו’. ע”ש. גם הגאון רבי יצחק אבולעפייא בשו”ת פני יצחק ח”א (חיו”ד סי’ ט דף טל ע”ד) הביא מ”ש החקרי לב (חיו”ד סי’ קכז), בשם שו”ת תורת חסד (סי’ ז) דשפיר עבדינן ס”ס נגד סברת מרן. ודלא כהכנה”ג בתשובה (סי’ קסז). והכי ס”ל להבית דוד (חיו”ד סי’ ז ויז). וכן עלתה הסכמת החקרי לב, ושכן עיקר. והכנה”ג עצמו שינה את טעמו בזה. ואף שהחק”ל כתב לחלק שבמקומות שקבלו הוראות מרן אפילו להוציא מן המוחזק, אין לעשות ס”ס נגד מרן, אולם האמת תורה דרכה, שאפילו לדידן מצינן למעבד ס”ס אפילו נגד מרן דלא תליא הא בהא, ודלא כהחק”ל בזה.
וכן מתבאר בשו”ת קול אליהו ח”א (חאו”ח סי’ ו וחיו”ד סי’ לא ולב), שהאריך להכריח דעבדינן ס”ס אף נגד מרן, אף על פי שבמקומו במתא רודיס קבלו עליהם הוראות מרן לגמרי, כמו שקבלנו הוראותיו במקומותינו. ע”כ. והוסיף בשו”ת פני יצחק ח”ב (דף כח סוף ע”ג), שהדין דין אמת דעבדינן ס”ס לקולא אף במקום שמרן מחמיר בשני הספיקות. ע”ש. וכ”כ עוד בשו”ת פני יצחק ח”א (חאה”ע סי’ יד דף עד ע”ב), ועוד לו בחלק ה (בהשמטות לאו”ח סי’ ה, דף קסב ע”ד), שרבים מרבני האחרונים עבדי ס”ס להקל גם באיסור תורה, ואף על פי ששני הספקות הם נגד דעת מרן. וע’ בשו”ת אהל יצחק (חיו”ד סי’ יב וסי’ לו). עכ”ד. וכ”כ בשו”ת הגאון מהרש”א אלפנדארי (חיו”ד סי’ א דף עג ע”ד). וכן כתב הגאון רבי אברהם הכהן מסאלוניקי בספר טהרת המים (בשיורי טהרה מערכת ס אות ז), שאפילו שני הספקות הם כנגד מרן, יש להקל, כי אפשר שבהצטרפות שניהם יחדיו יש להתיר. ע”ש.
וכ”כ בשדי חמד אס”ד (ערך הכשר מחבת אות י”ו) בד”ה ואף, שאע”פ שדעת הכנה”ג בתשובה דלדידן שקבלנו הוראות מרן לא עבדינן ס”ס נגד מרן, כבר כתב מרן החיד”א בספר יעיר אזן (מע’ ס אות לב) שכמה אחרונים עבדי ס”ס נגד פסק מרן, כל שיש חולקים בדבר, וכבר רשמתי ספרי דבי רב המדברים בזה במע’ ס’ אות ח, והבאתי שם שאף אם שני צדדי הספקות הם היפך פסק מרן עבדינן ס”ס להקל. עכת”ד.
וכ”כ הגאון רבי עזרא טראב, גאב”ד דמשק, בשו”ת שערי עזרה (חיו”ד סי’ ב, דף לא ע”ב), שכבר עלתה הסכמת רבני האחרונים לעשות ס”ס להקל אף כששני הספקות הם נגד מרן, ואפילו אם המנהג לאסור בכל אחד מצדדי הספקות, עם כל זה בהצמדם יחד עבדינן ספק ספיקא להתיר. ע”ש. וכ”כ הרה”ג רבי אברהם אבוקרא בספר בן אברהם (דף כז ע”ג) בשם הרב מעיל שמואל (סי’ יז), להתיר בס”ס אף שבשני הצדדים של ההיתר פסק מרן בש”ע לאסור. וכ”כ בשו”ת שואל ונשאל ח”ג (ס”ס שסא). ובשו”ת וישב אברהם (חאו”ח סי’ סב). ע”ש. וכן ראיתי לרב אחאי גאון מהר”ר רחמים חויתה הכהן בספר זכרי כהונה (ערך תפלין אות א) שכתב בפשיטות דעבדינן ס”ס אף כששני הספקות נגד מרן. ע”ש. וכן עיקר.
בישולי עכו”ם בגוי שאינו עובד עבודה זרה
נוסף לכל האמור בשו”ת תורות אמת יו”ד סימן קי”ב לגאון הרב רפאל בירדוגו, כתב לדייק את דברי השולחן ערוך שלא אסור בישולי עכו”ם אלא בגוי עובד עבודה זרה, ולא בסתם גויים, כפי שמצאנו לחילוק זה בדין יין נסך.
שמא ניתן לצרף גם דעה זו להקל בנידון השאלה, שמדובר בערבי שזורק את הקובה לסיר, ואינו נקרא גוי עובד עבודה זרה. ועיין עוד בזה במאמרו של הגאון הגדול הראשל”צ הרב שלמה משה עמאר שכותרתו בישולי ישמעאלים בשעת הדחק, הודפס בקובץ אור תורה רצ”ה – תשנ”ב. שם האריך בנושא בישולי גויים בישמעאלים, והעלה לצרף היתר זה בשעת הדחק.
העולה למעשה
- בשעת דיעבד כעין זו המתוארת בשאלה, שכבר הנך הולך לחתונה בה אין לך דבר אחר לאכול, מלבד מאכל הקובה, שהוכן בצורה זו שהגוי זורקו לסיר שהיהודי הדליק את האש, ניתן להקל לאכול מאכלים אלו.
- אמנם במקום שישנם מאכלים אחרים לאכול, או לחילופין ללכת לכתחילה למסעדה כזאת או בית מלון כזה שהגוי משליך שם את המאכלים לסיר, הדבר אסור לספרדים הפוסקים כדעת מרן השולחן ערוך, וזאת למרות שהיהודי הדליק את האש.
- חשוב לציין, שלדעת האשכנזים היוצאים ביד רמ”א, ניתן לאכול מאכלים כעין אלו, שהיהודי הדליק את האש תחת הסיר והגוי הניחם על האש, הואיל ולדעת הרמ”א בכל מקום שהיהודי הדליק את האש אין בכך בישולי עכו”ם.
