ט”ו באב – יום מסוגל לזכות למציאת זיווג – מה כדאי לעשות ביום זה?

סגולתו של היום הקדוש ט”ו באב לשידוכים וזיווגים

יום ט”ו באב הוא יום גדול מאוד, והתבטאו חז”ל ש”לא היו ימים טובים לישראל כחמשה עשר באב וכיום הכפורים”, ובזמן בית המקדש היה היום הזה יום של “שידוכים” (כמבואר במשנה בתענית דף כ”ו ע”ב, וביתר הרחבה בברייתא שהובא בגמרא שם דף ל”א ע”א), מה שבאמת מצביע על כך שחז”ל ידעו שיום זה הינו מסגול מאוד למציאת זיווג. ובהמשך הדברים בע”ה נצטט דברי חז”ל בענין זה, ונביא בזה מה שכתבנו לבאר בס”ד מדוע דווקא הוא יום הזיווגים).

וגם ניכר שיום זה מסוגל לנושא הזיווגים, מהעובדה שחלק מהדברים הטובים שאירעו לאבותינו באתריך זה, היו בהקשר האפשרות לנישואין, כמבואר בגמ’ בתענית שם דף ל’ ע”ב שבזמן שהיו בעם ישראל י”ב שבטים, התברר ביום ט”ו באב שמותר לבני השבטים להתחתן ביניהם ללא הגבלה (כלומר שהאיסור הנאמר בפרשה של בנות צלפחד נאמר רק לאותו הדור) וכן חזרו להתיר להתחתן עם בני שבט בנימין (לאחר ה”חרם נישואין” שהטילו על שבט זה בעקבות המעשה של פילגש הגבעה).

ועל פי הסוד הסיבה שיום זה הוא מסוגל לזיווגים, מפני שביום זה יש עילוי לשכינה (כמבואר בזוהר פרשת ויקהל דף קצ”ה ע”א וכפי שהביא מרן החיד”א במורה באמצע סי’ ח’ אות רמ”ב והחבי”ף במועד לכל חי סי’ י’ אות צ”ז והרב בן איש חי שנה א’ פרשת דברים אות א’ ועוד, וראה גם להראש”ל הגרי”י שליט”א בילקו”י הנדמ”ח הל’ תענית עמ’ תע”ה, ולאבן יקרה בבית מדרשנו הרה”ג ר’ שמואל כהן שליט”א בספרו דברי שמואל על המועדים עמ’ קנ”א. ויש לכל זה רמז בדברי התוס’ בבבא בתרא דף קכ”א ע”א ד”ה יום – שלא שרתה שכינה בדור המדבר עד ט”ו באב עיי”ש), וכל שיש יותר השארת השכינה בעם ישראל יותר בנקל אפשר להגיע למצב של השגת זיווג הגון, כיון שזה כל עניינו של הנישואין להגיע לבחינה של “שכינה ביניהם” כדאיתא בסוטה דף י”ז ע”ב. וכעי”ז כתב לבאר בספר למען שכינתך ח”ב עמ’ תצ”א.

[ולפי זה מובן עד כמה אין לאפשר ביום זה (ולא ביום אחר) שום קלות ראש בין נערים לנערות חס ושלום, כי הרי ע”י החיסרון בצניעות הנדרשת “מבריחים” את השכינה (כמו שביארנו במקום אחר), וממילא האפשרות להשיג זיווג טוב והגון מתרחקת הרבה יותר].

וה”בני יששכר” זצוק”ל (תמוז מאמר ד’ אות ב-ג) כתב לבאר דהנה יום ט”ו באב הוא ארבעים יום לפני יום כ”ה באלול שהוא יום בריאת העולם, כך שכלפי הבריאה כולה שייך בזה כעין בחינת “ארבעים יום קודם יצירת הולד בת קול יוצאת ואומרת בת פלוני לפלוני”, ועפ”י דבריו כתבו ספרי דבי רב דלכן נקבע יום זה כיום המסוגל לזיווגים, וכ”כ בשו”ת ברוך שאמר חאו”ח ח”ג ס’י קנ”ט, וכ”כ הגר”מ גרוס נר”ו בספר ביום חתונתו עמ’ ל”ב, ועוד.

ובהמשך דברינו נביא בזה גם מה שכתבנו בס”ד לבאר באריכות את סיבת הקשר בין יום ט”ו באב (ויום הכיפורים) לענין השידוכים.

מה עושים בט”ו באב כדי לזכות לזיווג הגון?

והדבר העיקרי שכדאי לעשות ביום זה לצורך מציאות זיווג, הוא להתפלל להקב”ה מכל הלב, כי באמת יום זה מסוגל לקיבול תפילות (באופן כללי – ולמציאת זיווג בפרט, כיון שהוא עניינו של יום), וכמו שמצינו בדברי המקובל הרמ”ע מאפנו זצוק”ל (נדפס מאמרו בזה בספרו של רבינו האריז”ל פרי עץ חיים שער כ”ג דף קי”א ע”א) לאחר שמנה שבעת האירועים הטובים שאירעו לאבותינו ביום ט”ו באב, סיים: “לפיכך הרבו בתפילות באותו יום”. עכ”ל (אם כי יש לעיין לפי הגירסא שבספרו מאה קשיטה פרק פ”א ואכמ”ל, ומ”מ הדברים נכונים כשלעצמם, דכיון שיום זה נחשב כ”ימים טובים לישראל” כפי שאמרו חז”ל, בוודאי דמסוגל הוא לקיבול תפילות).

וכמו כן, כל הסגולות למציאת זיווג, אם עושים באותם ביום ט”ו באב, הדעת נוטה שהם מועילות יותר ביום זה.

ועוד נראה ללמוד מהמשנה בתענית שהזכרנו לעיל, שגם ה”השתדלות” להשיג שידוך (השתדלות בקדושה ובטהרה כפי שהזכרנו, ודוגמא של השתדלות בימינו: להתקשר לשדכן או לשדכנית) – אם עושים את ההשתדלות ביום ט”ו באב, מסוגלת היא לעשות פירות יותר מאשר בימים רגילים. [אך כמובן אין להמתין ליום ט”ו באב כדי לעשות השתדלויות, כי בעייני שידוך תמיד יפה שעת אחת קודם כמבואר בחז”ל מועד קטן דף ח”י ע”ב, אלא שאפשר “להוסיף” עוד השתלות ביום זה].

ביאור נרחב בס”ד בנושא “יום הכיפורים וט”ו באב ימי השידוכים”

ולהשלמת הנושא ראיתי לנכון להוסיף כאן מה שכתבנו בס”ד בקונטרס “חזור ושושן” על נישואין (נדפס לעת עתה בתוך ספרי הדל שושנת העמקים על חופה וקידושין) בביאור דברי חז”ל בתענית הנ”ל. וזה החלי בס”ד:

 “אמר רבי שמעון בן גמליאל, לא היו ימים טובים לישראל כחמשה עשר באב וכיוה”כ שבהן בנות ירושלים יוצאות בכלי לבן, וכו’, ובנות ירושלים יוצאות וחולות בכרמים. מה היו אומרות? בחור, שא נא עיניך וראה מה אתה בורר לך, אל תתן עיניך בנוי, תן עיניך במשפחה “שקר החן והבל היופי אשה יראת ה’ היא תתהלל” וכו’ “.

(משנה תענית דף כ”ו ע”ב)

 ובגמ’ (ל”א ע”א) הובאה עוד מהברייתא: “תנו רבנן יפיפיות שבהן מה היו אומרות, תנו עיניכם ליופי שאין האשה אלא ליופי. מיוחסות שבהן מה היו אומרות, תנו עיניכם למשפחה לפי שאין אשה אלא לבנים. מכוערות שבהם מה היו אומרות, קחו מקחכם לשום שמים וכו'”. ע”כ.

תורת רבותינו ז”ל בענין נשגב זה, חתומה וסתומה ניתנה, כי הדברים לכאורה מתמיהים, וגם נראים כסותרים את עצמם, כאשר אבאר:

א. מדוע דוקא ט”ו באב, והיום הנורא של יום הכיפורים, נבחרו להיות “ימי שידוכים” ?!

ב. מפשטות לשונו של רבי שמעון בן גמליאל משמע, שעצם זה שהיו יוצאות בכלי לבן, היא חלק מהסיבה שימים אלו היו “טובים”. וכמובן עובדה זו צריכה ביאור.

ג. מהו הצורך לאשמועינן צבע הבגדים שהיו לובשים, ולמה באמת היו לובשים דוקא לבן.

ד. לכאו’ ישנה סתירה גלויה בין הגמ’ בדף כו’ (המשנה) לגמ’ בדף לא’ (הברייתא). דהנה במשנה איתא, דהבנות (משמע כולנה) היו אומרות “אל תתן עיניך בנוי תן עיניך במשפחה”, ומאידך בברייתא נאמר, דיפיפיות שבהן היו אומרות תנו עיניכם ביופי וכו’.

ה. וגם יש לעמוד על השינוי שבין המשנה לברייתא, דבמשנה מבואר ד”משפחה” מיוחסת נחשבת כמעלה לענין “אשה יראת ה'”, שנתחנכה על אדני התורה והיראה, ואילו בברייתא מבואר אחרת, דהמעלה של “משפחה” הינה לענין הבנים (בפשטות מצד שהיחוס מועיל לבנים להיות טובים, ורש”י פירש שמחמת היחוס יהיו קופצים להינשא לבנים אלו, ועכ”פ בין כך ובין כך אין מעלת המשפחה שבברייתא מצד מעלת “אשה יראת ה'”).

ו. וביותר יש לתמוה, דלכאו’ מאמרם ז”ל ש”אין האשה אלא ליופי” נראה כסותר למאמר ש”אין האשה אלא לבנים”, דהרי לשון “אין – אלא” משמעותו שלא קיים דבר אחר מלבדו.

ז. בברייתא נאמר: “יפיפיות שבהן” (לשון נקבה), “מיוחסות שבהן” (לשון נקבה) “ומכוערות שבהם” (לשון זכר). וצ”ב מדוע במכוערות השתמשו חז”ל בלשון זכר.

ח. ובאופן כללי יש לעיין, כיצד היו מעודדות את הבחורים לקחת אשה שלא לשם שמים, במה שהיו אומרות לשים עיניים ביופי, וכן לפי גירסת העין יעקב שגורס ג”כ שעשירות שהם היו אומרות תנו עיניכם בממון, אתמהה.

ואשר נראה לבאר בזה בעזר ממרום, בהקדים מהותם של יום הכיפורים וט”ו באב.

יום הכיפורים, הוא היום שמחל הקב”ה לעם ישראל על חטא העגל (תנחומא כי תשא לא’). וט”ו באב, הוא היום שמחל להם הקב”ה על חטא המרגלים (מדרש שמואל לב’ ה’). “ומחילה” הנזכרת בזה, אין הכוונה שהחטא נמחק, דהרי עד היום הזה אנו מכפרים על שני החטאים הללו, אלא ה”מחילה” פירושה, שלמרות שפגם והטמטום של החטא עדיין קיים, הקב”ה חפץ בנו ורוצה אותנו. והוא “התרצה” בנו. והיינו כפי שמוזכר ברמב”ם בהל’ תשובה פ”ז ה”ו, וז”ל:

“התשובה מקרבת את הרחוקים, אמש היה זה שנאוי לפני המקום, משוקץ מרוחק ותועבה, והיום הוא אהוב ונחמד וקרוב וידיד”. עכ”ל. – כלומר אע”פ שהעבירות אינם מתכפרים ביום אחד, וכמו שכתב הרמב”ם גופיה בפרק א’ דישנם עבירות שאינן מתכפרים אלא ע”י יסורין או מיתה ר”ל, בכל זאת ע”י התשובה מיד נעשה רצוי לפני המקום, “אהוב ונחמד וקרוב וידיד”.

וכנודע, ביום שאירע בו דבר בימי האבות ובימי יציאת מצרים, נקבעה השפעת אותן המאורעות לדורות, שבכל שנה ושנה חוזרין אותן הכוחות וההשפעות שבאותו היום. ואשר על כן, יום הכיפורים וט”ו באב מחוננים בכח רב מההשפעה העיקרית של אלו הימים: להתרצות ולחפוץ בזולת, למרות החסרונות והפגמים שקיימים עדיין.

רגילים לחשוב, שעידן בחירת הבת זוג – ה”שידוכים” – אינו אלא “תקופה” בחיים, כמו קיץ וחורף. והאמת היא, שה”שידוכים” הם נסיון, נסיון מרכזי בחיי האדם, נסיון שקובע כל עתידו. בעת ה”שידוכים”, מוטל על האדם לדעת, שעיקר העיקרים הוא: “אשה יראת ה’ היא תתהלל”, וכדי לזכות ולהשיג אשה יראת ה’, מוכרח להתרצות למרות שמצא בה מעט חסרונות גשמיים, כי כמעט מן הנמנע הוא שימצא בת כלילת כל המעלות, כי אין תורה וגדולה במקום אחד. כמה בחורים ובחורות נשארים רווקים זמן רב, כיון שנותנים עיניהם בפגמים קטנוניים, אם יופי חיצוני, אם מצב כלכלי משופר, וכל כיוצא באלו. ועל כן, החפץ למצוא בת זוג כפי רצון הבורא ית”ש, עליו לבדוק בעיקר שתהא “אשה יראת ה'”, ואין לו לייחס חשיבות יתר לחסרונות כל שהן. בודאי, לעיתים יתכן שיהיו פגמים גשמיים אמיתיים שעליהם באמת ראוי לוותר על השידוך, אך מה שנתקבל כעת אצל רבים כסיבות לשלול השדוך, אינם לפי רוח ישראל סבא. וכבר כתב החפץ חיים בהלכות לשון הרע, שבבירורים לשידוכים, אין לגלות אלא החסרונות החמורים, ואין לדבר אלא על המעלות – ואם זהו המידע שמותר לקבל עפ”י ההלכה, א”כ בודאי על פיה יש גם לנהוג בבחירת הבת זוג.

ומעתה, הימים המסוגלים ביותר לזיווג ושידוך, הם ט”ו באב ויום הכיפורים, שבהם היהודי בקלות יתר יכול לחפוץ ולהתרצות למרות פגמים קטנוניים למיניהם, לבל ישלול את ההצעה על דבר שאינו ראוי לשלילה. אלו ימי רצון, כאשר האדם זוכה לסייעתא דשמיא להתעלם מחסרונות הזולת.

וזה פשר הענין של ה”בגדים הלבנים”, כי ה”לבן” מסמל דבר חלק שאין בו כתמים ופגמים, על דרך שכתוב (ישעיהו א’ יח’) “חטאיכם כשנים כשלג ילבינו”. (להבדיל, הרופאים לובשים לבן כיון שהוא הסמל של נקיון). כן היו צריכין להסתכל באותו היום, שכל הפגמים וחסרונות הקטנוניים, כלא היו. ורק “אשה יראת ה’, היא תתהלל”. ומובן איפה פשטות הלשון של רבן שמעון בן גמליאל במשנה, דלבישת בגדים לבנים היא חלק מהסיבה להחשיב ימים אלו לימים טובים – כי כאמור הבגדים הלבנים מסמלים על הסייעתא דשמיא הגדולה ששורה בימים אלו.

וחז”ל הורו לנו דרך סלולה לעמוד ב”נסיון” הנזכר. בעת מצוא הצעה בעלת מידות, שיראת אלקים על פניה, ולבו נוקפו מפני חיסרונות גשמיים מסויימים – עליו להגדיל בעיניו כל מעלותיה ותכונותיה החיוביים, יהיו איזה שיהיו, וזהו מאמרם ז”ל ש”אין האשה אלא ליופי” ו”אין האשה אלא לבנים” – דהנה אחרי שהבחור המחזר אחר אבידתו כבר בדק את ההצעה מבחינה רוחנית, לוודות שהיא יראת שמים ותהיה לו “לעזר” בעבודת ה’, מעתה מוטל עליו להתגבר ולייחס חשיבות למעלות הקיימות בהצעה זו, כאילו המעלה היחידה שישנה על פני תבל, היא היא המעלה שאכן קיימת באותה בת – שאם יפה היא, “אין האשה אלא ליופי”, ואם מיוחסת היא, “אין האשה אלא לבנים”, ואם ישמור עצתם של חז”ל, אזי אפי’ אם תמצא במשודכת מחוסרת מעלות מסוימות, לא יהיה חיסרון זה לנסיון כבד מנשא, כי כבר התרצה במעלות שיש בה.

והשתא, כבר ניתן לבאר מדוע בסוף הברייתא איתא “המכוערות שבהם” בלשון זכר. ולפי הנסיון שלפניו, האדם לא היה צריך להבחין בכיעור כלל, שאילו האדם היה פועל עפ”י רצון הבורא ית”ש, ומנצל את הכוחות והסגולות של ימים אלו – כביכול לא היה רואה שום כיעור גופני, דאין זה אלא חסרון קטנוני. והאמת היא, דאין זה רק בגדר “כביכול”, כי כלפי שמיא אין מחשיבין דבר זה לפגם כל דהוא, שנאמר “שקר החן והבל היופי” – שאין ל”יופי” ו”חן” אחיזה במציאות השמיימית האמיתית, כי “שיקרא” לא קאי ו”הבל” אין בו ממש. וכמובן, ישנה תביעה על כל בחור העומד בפרק השידוכים, להגיע ולהשיג כמה שיותר, את דרגת ההסתכלות השמיימית, שהיופי והבל אין להם כל משמעות, שהרי בודאי אין לו לחיות ב”שקר” וב”הבל”. ולפיכך, “החסרון” של “מכועורות”, לא בא אלא מכח דמיונות שוא וקטנוניות האדם, ולכן הבנות המכוערות, נקראות מכוערות שבהם, דהיינו שהחיסרון באמת הוא בבחורים, שהם המה שגרמו לכיעור להיות כ”ערך”.

 ועל כן, אותן הבנות “המכוערות” מזהירות: “קחו מקחכם לשום שמים”, כי זהו בעצם שורש חיסרונם, שאם מכוערות הָן בעיני הבחור, אות היא שנכשל בבחירה לשם שמים, שאין העיקר אצלו “אשה יראת ה'”.

ומן האמור מתיישבים כמין חומר הסתירות שבין המשנה לברייתא, וכפי שאפרש :

באמת, כמוזכר במשנה, המסר הכללי של כל הבנות (גם יפיפיות שבהן) הוא, שלא לתת עינים ביופי ובדברים שוליים כיוצא בזה, אלא לתת עינים במשפחה מבחינת “אשה יראת ה’ היא תתהלל” [כי אשה יראת שמים תמצא דוקא במשפחות שבהן המושגים נכונים, וכדאיתא בזוהר הקדוש (ח”א דף צא’ ע”ב) שנשמה של בת מיוחדת – הקב”ה מוריד רק כבת של ת”ח, והארכנו בזה בספרי הקטן ללקוט שושנים ח”ב עמ’ שה’ הערה לא’, עיי”ש], וכמפורש כל זה במשנה: “מה היו אומרות? בחור, שא נא עיניך וראה מה אתה בורר לך, אל תתן עיניך בנוי, תן עיניך במשפחה שקר החן והבל היופי אשה יראת ה’ היא תתהלל וכו'”.

ואחרי המסר הזה (וכמובן, אחרי שנתקבל המסר בלבם של הבחורים), אזי בונים שלב שני – השלב שעליו מסופר בברייתא, שהבנות מכריזות מסר נוסף: שאם בכל זאת יש איזה מעלה נוספת גשמית כגון יופי, או כגון יחוס[1], או אפי’ “תנו עיניכם בממון”, יש לבחור להשתמש במעלה זו כדי להתרצות היטב בשידוך, כאילו זו המעלה היחידה הקיימת בעולם, וכמו שנתבאר.

הערה:

  [1]”יחוס” המוזכר בברייתא, פירש רש”י במקום, שהבנים שייולדו לאותן נשים המיוחסות, כולן קופצים להנשא להן – דהיינו כעין מעלה גשמית. והוא מלבד הבחינה העיקרית של האשה המיוחסת, שנזכרה במשנה, שהיא יראת ה’, עפ”י המושגים שקיבלה בנעוריה בית אביה. וזה פשר שינוי הלשון שבין המשנה לברייתא, ד”משפחה” שבמשנה היינו לענין “אשה יראת ה'”, ו”משפחה” שבברייתא היינו לענין “ואין אשה אלא לבנים” שכולם קופצים להתחתן בהן.