מקורות
כמו שמצינו בכל הדורות שתעניות של יחידי הדור העמידו העולם כולו, ובגיטין (נז.), איתא שר’ צדוק העמיד את בהמ”ק ארבעים שנה בתעניותיו. ויסוד זה כבר מדוקדק בלשונו של רש”י (בסוכה שם), שפירש שרשב”י נתכווין, בזכותי אני “סובל” כל עוונותיהם ופוטרן מן הדין. וכן פירש להדיא המהרש”א. ושמא י”ל דהיינו גם ע”י מה שנתייסרו י”ג שנים בצער מחילות בהיותם במערה, וגם כל ימיהם היה תורתם אומנותם והתנזרו מכל ענייני ותאוות העוה”ז בתכלית הריחוק.
והרמח”ל בספרו דעת תבונות (ח”א סי’ קס”ו) כתב בזה דברים מופלאים והוא, שיש ייסורי צדיקים שסובלים למרות שלא מגיעים, בזכות זה יזכו רשעים לעוה”ב אע”פ שלא מגיעים. וזו מידת הדין והיושר, כשם שהצדיקים סבלו שלא כדין, כך הרשעים יזכו שלא כדין. וצדיקים אלו יזכו בזכות זה למעלה נפלאה וגדולה, וכל בעל שכל היה משתוקק להיות מצדיקים אלו. ובגמ’ ב”מ אמרו על רבינו הקדוש (פה.) שנתייסר הרבה, וכל השנים שנתייסר היה שפע עצום, ולא נצרך העולם לגשם. ואמרו עוד בנדרים (נ:) שביום שהיה רבי מחייך, היה בא על העולם פורענות לעולם, כלומר שבמה שהיה רבי מתייסר בעבור בני דורו היה מבטל על בני דורו את מידת הדין שהיה מגיע להם לסבול. ועוד איתא בב”מ (פד:), בר’ אלעזר בר’ שמעון שהיה מקבל על עצמו ייסורין. ואיתא התם (פה.) שכל אותם השנים שר’ אלעזר התייסר, לא מת אדם קודם זמנו. ובספר חסידים (סי’ תמ”ה) כתב, מעשה באחד שהיה חולה עד מוות, והיה אחד מתלוצץ ואומר לו תקנה לי החולי שלך, בכך וכך. אמר לו אתן לך, מיד עמד החולה, וזה חלה ומת”.
בנוסף יש להביא בזה מה שביאר הגאון ר’ שלמה אהרן ורטהימר זצ”ל (ספר ביאור שמות נרדפים בתנ”ך עמ’ רמ”ד, לפני כמאה שנה), מתרץ שהרי הדין נותן שייענש החוטא מיד, כמ”ש בירושלמי (מכות פ”ב ה”ו), שאלו לחכמה חוטא מה עונשו, א”ל חטאים תרדוף רעה (משלי י”ג, כ”א), ורשב”י הגן על ישראל שיענשו במידת רחמים, מעט מעט.
עי”ל בס”ד שכוונת רשב”י היתה שיכול להציל ישראל בדין, שגם איזה רשעים שיש בדין שתיכרת נשמתם מהעולמות כליל, כמ”ש רבינו הרמב”ם בהל’ תשובה שזה העונש כרת שהנשמה נכרתת, הוא העונש הקשה ביותר, ולכן כאלה רשעים שיש להם איזה זכויות מיוחדות, רשב”י מצילם מדין כרת לעוה”ב, להכניסם לכף הקלע ולגיהינום, או להביאם בגלגול, שיהיה תיקון לנשמתם, כמו שמצינו בגמ’ חגיגה (טו:), שר”מ כשעלה לשמים, הוציאו לרבו אלישע בן אבויה מכף הקלע, והכניסו לגיהינום שתהיה לו ארוכה ומרפא. וע”ע מה שהארכתי בזה בחיבורי “המערה” (שם).
