מקורות ונימוקים:
במשנה בכתובות דף צ’. איתא, מי שהיה נשוי שתי נשים ומת הראשונה קודמת לשניה ויורשי הראשונה קודמין ליורשי שניה נשא את הראשונה ומתה נשא שניה ומת הוא שניה ויורשיה קודמין ליורשי הראשונה, ע”כ.
מכאן למדים אנו כי בעל חוב ראשון קודם לגבות את חובות מנכסי הלווה, ורק לאחר שגבה בעל החוב הראשון יגבה בעל החוב השני מן הנותר.
כן פסק להלכה בשולחן ערוך חו”מ סימן ק”ד סעיף א’ בזה”ל: מי שיש עליו בעלי חובות הרבה, כל מי שקדם זמן קנין של שטרו, קודם הוא לגבות, בין קרקע בין מטלטלים, אפילו אם הגיע זמן פרעון של המאוחר קודם, בין מלוה עצמו בין מלקוחות. ואם קדם המאוחר וגבה קרקע, אפילו הגבו לו בפני המוקדם, ושתק, מוציאין מידו, עכ”ל. לעניין מה שכתב השו”ע שאף במטלטלין הדין כן, עיין בסמ”ע שתמה על דבריו, ועיין שם בקצוה”ח, ואכמ”ל.
מן האמור היה מקום לומר שכן הדין גם בלווה המעוניין לפרוע את חובו, שיקדים ויפרע לבעל החוב המוקדם יותר.
אולם אין הדבר כן, כפי שמוכח מדברי המשנה בכתובות דף פ”ד. איתא, מי שמת והניח אשה ובעל חוב ויורשין והיה לו פקדון או מלוה ביד אחרים, רבי טרפון אומר ינתנו לכושל שבהן רבי עקיבא אומר אין מרחמין בדין אלא ינתנו ליורשין שכולן צריכין שבועה ואין היורשין צריכין שבועה הניח פירות תלושין מן הקרקע כל הקודם בהן זכה בהן, ע”כ.
מבואר שכל האמור בדברי המשנה בדף צ’. אינו אלא כאשר הנידון הוא בגביית בעלי חובות מן הנכסים של הלווה המשועבדים לחוב, אך כאשר ביד הלווה מעות, אין דין קדימה לפי סדרי הקדימה של בעלי החובות המוקדמים.
כן פסק השולחן ערוך חו”מ סימן ק”ד סעיף ג’ בזה”ל: במטלטלין, וכן עבדים, אין בהם דין קדימה לענין שאם קדם המאוחר וגבה אין מוציאין מידו.
לפיכך מאחר ואין בזה דין קדימה לבעלי החובות המוקדמים, רשאים הלווים להחליט למי לפרוע תחילה. אמנם מן הראוי להתחשב במלווה הזקוק ביותר לכסף, כפי המבואר בדברי המשנה והגמרא בדף פ”ד. שיש להגבות את החוב מהכושל שבראיות על מנת שלא יפסיד את מעותיו, והאחרים יגבו מן הקרקע, ה”נ יתחשב ויפרע את החוב תחילה למי שזקוק ביותר לכסף.
כמו כן רשאי הלווה לפרוע תחילה את החוב למלווים הלוחצים יותר ודורשים את כספם.
