מקורות ונימוקים:
כתב מרן השולחן ערוך (יו”ד סימן קכ סעיף טז) אם שכח ולא הטביל כלי מערב שבת או מערב יו”ט, יתננו לעכו”ם במתנה, ואחר כך ישאלנו ממנו ומותר להשתמש בו. וכתב הרמ”א וכן יעשה אפילו בחול במקום שאין לו מקוה. כ”כ בשו”ע (או”ח סי’ שכג).
ואע”ג שהט”ז (סי’ קכ ס”ק יח) כתב שעצה זו ותיקון זה אינו מהני אלא לפי שעה כל זמן שאין לו מקוה אבל לאחר השבת או לאחר שיזדמן לו מקוה, כיון שישתקע עולמית ביד ישראל, הוי כלקוח בידו. אלא שסייג דבריו, דכיון שדבר זה אינו מפורש בפסוקים יטביל עם כלי אחר, משום חשש ספק ברכה. והוב”ד במחזיק ברכה (או”ח סי’ רסא סק”ב), ובפרי חדש (סי’ קכ ס”ק מב), וע”ע בכה”ח (סי’ שכג ס”ק נ).
איברא דהרב כנסת הגדולה (הגב”י או’ חי) פליג על הט”ז בזה, וכתב דלא דמי למשכון, דלעולם הוא אצלו שאול. גם בשו”ת התעוררות תשובה (בחי’ השו”ע) כתב דמה שכתב הט”ז לדמות נידו”ד לטלית שאולה, יש לחלק, דהכא לא שייך מראית העין. והנה להלכה אע”ג שאנו מחמירים לכתחילה כהט”ז, ועי’ בשו”ת שבט הלוי ח”ט (סי’ קסז). מ”מ במקום צורך כבנד”ד יש להקל ובפרט במקום שלום והשקט ובטח.
ומ”ש נוסח זה, הוא ע”פ דברי קצות החושן (חו”מ סי’ קצד סק”ג) דמהני אודיתא בגוי, והוא שיעשה בשטר או בע”פ וע”י ב’ עדים כשרים, יעו”ש בארוך. ויש להיצמד בדוקא לנוסח שכתבתי.
