מקורות
אכן מחזה מצוי הוא במקומנו שבעת שאנשים עושים תענית דיבור אינם משיבים שלום לשואליהם, ואין צריך לומר שאינם דורשים בשלום אחרים, כפי שנוכחתי וראיתי בעיני כמה וכמה פעמים. ולדעתי, העושים כן שאינם משיבים שלום לשואליהם בעת שאינם עסוקים בתורה או בתפילה, לא נוהגים כשורה, ועוון חמור בידם, שהרי כבר דרשו רבותינו ז”ל שכל מי שאינו משיב שלום לחבירו הרי הוא גזלן כדאמר רב חלבו בשם רב במסכת ברכות (ו:) כל שיודע בחבירו שהוא רגיל ליתן לו שלום יקדים לו שלום שנא’ (תהלים ל”ד ט”ו) “בקש שלום ורדפהו”, ואם נתן לו שלום ולא החזיר לו שלום נקרא גזלן שנא’ (ישעיה ג’ י”ד) “ואתם בערתם הכרם, גזלת העני בבתיכם” ופירש רש”י והלא אף גזילת העשיר גזילה היא, אלא גזילת העני שאין לו כלום לגזול ממנו אלא שלא להשיב על שלומו.
ועוד הרי מצינו שאין שאלת שלום בתשעה באב, ומכל מקום הדיוטות שאינם יודעים ונותנים שלום, משיבים להם שלום בשפה רפה ובכובד ראש, כמו שכתב הריטב”א (תענית ל.) בשם התוספתא והירושלמי, וכן נפסק בשו”ע (סי’ תקנ”ד סעיף כ’). ואם התירו בתשעה באב להשיב, על אחת כמה וכמה לעניין תענית דיבור שאפשר לכתחילה לשאול בשלום חבירו, אף שאינו עם הארץ, ועל אחת כמה וכמה שמחוייב להשיב שלום. וממילא לא זו בלבד שצריך להשיב שלום לשואליו, אלא אף צריך להקדים שלום לכל אדם, וכמאמר התנא באבות (פ”ד משנה ט”ו) “רבי מתיא בן חרש אומר הוי מקדים בשלום כל אדם”.
וראיה חזקה לדבר שהרי שנינו במסכת סוכה (כח.) אמרו עליו על רבן יוחנן בן זכאי מימיו לא שח שיחת חולין, ולא הלך ד’ אמות בלא תורה ובלא תפילין, ואיתא במסכת ברכות (יז.) אמרו עליו על רבן יוחנן בן זכאי שלא הקדימו אדם שלום מעולם ואפילו נכרי בשוק. הרי להדיא שאף על פי שרבן יוחנן בן זכאי לא היה שח שיחת חולין מעולם, ולא הלך ד’ אמות בלא תורה ובלא תפילין, בכל זאת היה מקדים שלום לכל אדם, ואפילו לנכרי, הא קמן שאף בעת תענית דיבור ראוי וחייב לדרוש ולהשיב שלום לכל אדם.
ובלאו הכי הרי “שלום” הוא שמו של הקב”ה, כמו שפסק השו”ע (או”ח סי’ פ”ט ס”ב) “כיון שהגיע זמן תפילה אסור לאדם להקדים לפתח חבירו ליתן לו שלום, משום ששמו של הקב”ה שלום”, וביאר המשנ”ב הטעם משום שאין ראוי להכיר שמו של הקב”ה על האדם ולכבדו קודם שמכבד להקב”ה.
והתוספות (סוטה י. ד”ה אלא) כתבו שאסור למחוק תיבת “שלום” כיון דהוי שמו של הקב”ה כשם שאסור למחוק שאר שמותיו כאל”ף למ”ד, אל”ף דל”ת, יו”ד ה”א, שדי, שנשנו במסכת סופרים (פ”ד ה”א). וביארו התוספות שמה שלא נאמר במסכת סופרים גם “שלום”, תנא ושייר. וכן כתב בחי’ הר”ן (שבת י:) דשם גופיה נקרא שלום, שנא’ “ויקרא לו ה’ שלום”. וכתב רבינו יחיאל ז”ל שמכאן למדים שאסור לכתוב באגרת שלומים “שלום”, דשם קדש הוא. ומצוי אדם לזורקן באשפה ובמקומות המטונפים. וכן אנו נוהגים שלא לכתוב שלום שלם. ובספר התשב”ץ (סי’ תי”ח) כתב שרבו המהר”ם אינו כותב שלום שלם בכתבים, לפי שהוא שם, מפני שהעולם משליכים אותם ואינם חוששים לשומרם. וכן כתב הרמ”א (יו”ד סי’ רע”ו סי”ג) שאסור לכתוב שם לכתחילה שלא בספר שיוכל לבא לידי בזיון, ולכן נזהרים שלא לכתוב שם באגרת. ויש נזהרין אפילו במילת “שלום” שלא לגמור כתיבתו. ויש לציין שכן היה מנהגו של מרן הגרי”ש אלישיב זצ”ל שהיה נזהר שלא לכתוב אלא שלו’ כנודע.
והגם שיש חולקים וסוברים שמותר לכתוב באיגרות “שלום” ואין חוששים, כדברי הרא”ש בתשו’ (כלל ג’ סי’ ט”ו), שכתב שלא מצינו מי שאוסר למחוק שלום, ושבכל האיגרות כותבים שלום וזורקים ונמחקים, וכן כתב מרן החיד”א (ברכי יוסף סי’ רע”ו ס”ק מ”א, ככר לאדן דף רצ”ג ע”א) בשם הריטב”א בחי’ לשבת כת”י, שכתבו כן בשם התוס’, ששלום הוא מהשמות הנמחקין. והעלה מרן החיד”א כאמור שבכל גלילותינו נוהגים לכתוב שלום באיגרות, ומוחקים וזורקין אותם.
מכל מקום גם הפוסקים שהתירו מחיקת השם “שלום” מודים הם ששלום הוא שמו של השי”ת, ואין מחלוקת בזה, אלא שהתירו מטעמים אחרים, ובפשוטו נראה משום דהוי שם שמותר למוחקו, דרק השמות שנתייחדו לקדושה יתירה נאסרו למחיקה אף כשאין כוונה לנתוץ ולאבד, כעין תיבת בס”ד שודאי אינה מן השמות שאסור למוחקן מהתורה, ומ”מ היו גדולים שנזהרו שלא לכותבו בשום איגרת כדי שלא יבוא לידי מחיקה וזלזול, וזכורני שראיתי כתוב שהגר”ח מוולאז’ין מעולם לא כתב בס”ד על שום מכתב או איגרת מטעם זה. ובספר אורחות רבינו (ח”א עמוד רמ”ז) כתב שגם מרן החזו”א היה נזהר שלא לכתוב במכתב בס”ד, אך מרן הסטייפלר בעל הקהילות יעקב היה כותב בעה”י, וכשהיה מקבל מכתבים היה מחתך מהמכתבים את תיבות בס”ד ב”ה בעה”י וגונזם. ובשו”ת יביע אומר (ח”ד יו”ד סי’ כ”ב) ביאר סברת הפוסקים שהתירו מחיקת השם “שלום” לפי שלא רגילים לכתוב באשורית, וידוע שיש אומרים שאין איסור מחיקת ה’ מהתורה אלא באשורית, כמ”ש בשו”ת זרע אמת (ח”ב סי’ ק”כ) ובספר שרשי הים (ח”א די”א ע”א) בשם הרשב”ץ, ועוד הרבה אחרונים. וסיים שאע”ג דלדינא נקטינן להחמיר לעניין מחיקה, אך מכל מקום חזי לאצטרופי עם סברת הרא”ש והריטב”א שהתירו.
צא ולמד ממה שאמרו רבותינו במסכת שבת (י:) אמר רב המנונא בשם עולא, אסור לאדם שיתן שלום לחבירו בבית המרחץ משום שנא’ “ויקרא לו ה’ שלום”, וכן פסקו הרי”ף והרא”ש (שם, סי’ כ”א). וכן נפסק בשו”ע (או”ח סי’ פ”ד). ובמסכת מגילה (ג.) איתא, “אסור לו לאדם שיתן שלום לחבירו בלילה, חיישינן שמא שד הוא”. והרמב”ם בפירוש המשניות (סוף ברכות) כתב, תיקנו חכמים שיהא אדם שואל בשלום חבירו בשם האל, מפני שמילת שלום הוא שם משמות הקב”ה.
וידידי הגאון המפורסם מוהר”ר אבינועם יהב שליט”א הביא ראיה לדברינו שהעושה תענית דיבור רשאי וצריך להשיב שלום, ממה שמצינו במסכת תענית (כג.) בעובדא דאבא חלקיה שבאו אצלו שני חכמים ומצאוהו שהיה באמצע לעדור השדה, והקדימו לו שלום ולא החזיר להם פניו, ובערב אחר שסיים מלאכתו כשהלכו לביתו שאלוהו למה לא החזיר להם פניו, והשיב להם דכיון שהוא שכיר, היה ירא שלא יתבטל ממלאכתו. והקשה המהרש”א שכיון ששאילת שלום הוי מצוה, היה לו להפסיד מעט ממלאכתו, שהרי פועל חוזר בו מלעבוד אצל בעל הבית אפילו בחצי היום, ותירץ שהיה עני והיה צריך לעבוד לשכר מלאכתו לפרנסת בניו הקטנים שהוא גם כן מצוה, כמו שדרשו רבותינו “עושה צדקה בכל עת” זה המפרנס בניו כשהם קטנים. ומבואר ששאילת שלום הוי מצוה, ומצאתי שכן כתב גם החת”ס בתשו’ (ח”ג אבה”ע ח”א סי’ צ”ז) ששאילת שלום הוי מצוה וחיוב, ולפי זה ודאי שאף העושה תענית דיבור ראוי לו שישאל בשלום אחרים, ומצוה בידו, דודאי תענית דיבור אינה ח”ו תענית מן המצוות.
אלא שיש להקשות דצע”ג ממה שאמרו בירושלמי (שבת סוף פרק ט”ו) ובמדרש תנחומא (בראשית אות כ’) והובא בתוספות (שבת קיג:) שמדוחק התירו שאילת שלום בשבת, ותמוה מאד למה רק מדוחק ובקושי התירו שאילת שלום בשבת, והלא “שלום” שמו של הקב”ה הוא, וגם שאילת שלום הוי מצוה כמו שנתבאר?
ובס”ד אחר העיון עלה בדעתי פשט נפלא בזה והוא אמת לאמיתה של תורה, דמה שהתירו רק מדוחק שאילת שלום בשבת, היינו משום שעיקר כוונת האדם בשאילת שלום חבירו לדרוש בשלומו ושלום מעשה ידיו, אם בניו ונכסיו מצליחים וכן על זה הדרך, וממילא יש כאן חשש של ודבר דבר שלא יהיה דיבורך בשבת כדיבורך בחול, ששואל את חבירו בשבת על הצלחתו, והרי עניינים אלו הם מעסק ענייני החול, ויש בזה חשש איסור משום “ודבר דבר” שלא יהיה דיבורך בשבת כדיבורך בחול, כמו שדרשו רבותינו במסכת שבת (קיג:), ולכן בקושי התירו זאת, ויש לבאר שלמעשה התירו זאת דהוי כעין הרהור שמותר בשבת כמבואר בגמרא (שם), ואף ששאילת שלום אינו הרהור גמור, מכל מקום כיון ששואל במטבע של שאילת שלום שמהותו גם שמברך חבירו בשמו של הקב”ה ואינו שואל בפירוש על ענייני חול בפירוש לכן התירו. שוב מצאתי שכדברינו מדוקדק בחי’ תפארת שמואל על הרא”ש (שבת סוף פרק ט”ו).
ולפי זה כל החשש דווקא בשבת שיש איסור שלא יהיה דיבורו בשבת כדיבורו בחול, ולהסיר מעליו כל דאגה כמו שדרשו במכילתא (פרשת יתרו, הובא בטור ובמשנ”ב סי’ ש”ו) “ששת ימים תעבוד ועשית כל מלאכתך” וכי אפשר לאדם לעשות כל מלאכתו בששת ימים אלא שבות כאלו כל מלאכתך עשויה. ועכ”פ למעשה הרי שאף בשבת שאסור לדבר דיבור חול, בכל זאת התירו ולא אסרו שאילת שלום, אף שיש בזה חשש איסור, אם כן על אחת כמה וכמה שאין לירא שמים להימנע משאילת שלום בעת שעושה תענית דיבור.
והנה מי הוא זה ואיזה הוא אשר יוכל להורות להחמיר לשאול ולהשיב בשלום אחרים בעת עשיית תענית דיבור, ובפרט כלפי אותם שהוא מחוייב בכבודם, כרבותיו או אביו ואמו וכדומה, והלא מבואר בגמרא (ברכות יג.) ונפסק בשו”ע (או”ח סי’ ס”ו סעיף א’): “בין הפרקים של קריאת שמע, שואל בשלום אדם נכבד”, [והיינו כגון זקן או ת”ח וכן עשיר שראוי לכבדו מחמת עושרו, כמו שכתב המשנ”ב]. “ומשיב שלום לכל אדם”. “ובאמצע קריאת שמע, שואל בשלום מי שהוא ירא ממנו, כגון אביו או רבו, או מי שהוא גדול ממנו בחכמה וכל שכן מלך או אנס, ומשיב שלום לאדם נכבד ואפילו באמצע הפסוק, חוץ מפסוק שמע ישראל ובשכמל”ו שלא יפסיק בהם כלל, אם לא מפני מי שירא שמא יהרגנו”. ומעתה יש להתבונן האם מצות תענית דיבור חמורה יותר מקריאת שמע?! ואם בקריאת שמע הורו חז”ל שיש לשאול בשלום אדם נכבד ולהשיב שלום לכל אחד, על כמה וכמה בעת תענית דיבור, ולכן אפילו מי שנדר לעשות תענית דיבור, דינו כאמור לעניין זה.
ואף שכתבו המג”א (שם סק”א) והמשנ”ב (שם סק”ב) שלפי מנהגנו כהיום שאין אנו נוהגין לשאול בשלום בבית הכנסת בעת התפילה חלילה לשאול או להשיב אפילו דברי תורה, לא בין הפרקים ולא בפסוקי דזימרה. מכל מקום כששרוי בתענית דיבור ואינו באמצע להתפלל או ללמוד, הרי זה כדין המציאות שנוהגין לשאול בשלום חבירו, שמחוייב להפסיק אף בעת קריאת שמע.
ועוד יש ללמוד מזה שכמו כן אין מניעה מלשאול בשלום חבירו בעת ששרוי בתענית דיבור, וכמו שדקדקו המג”א (שם, סק”ב) והמשנ”ב (שם, סק”ד) לעניין קריאת שמע, דמשמע בחידושי הרשב”א דמותר לכתחילה לשאול בשלום הקורא אף על פי שיודע שיצטרך להשיבו.
סוף דבר נראה, שאדם שקיבל על עצמו תענית דיבור, לשם התעלות בתורה ובעבודת השי”ת ואף אם מתכווין לשם סגולה כל שהיא, ואף מי שנותנים לו שכר כדי שיעשה תענית דיבור, מחוייב ללא ספק להשיב שלום לכל אדם, ואם אינו באמצע ללמוד או להתפלל ראוי גם שיקדים שלום לכל אדם, מבלי להיגרר לדיבורים מיותרים ובפרט למי שגדול ממנו ומחוייב בכבודו, כאביו ואמו ואשתו ותלמידי חכמים.
וכן השיבני מרן ראש הישיבה הגאון רבי משה צדקה שליט”א, וחיזק דברינו ממה שאמרו רבותינו במסכת ברכות (נד.) התקינו שיהא אדם שואל את שלום חבירו בשם, שנא’ (רות ב’) “והנה בועז בא מבית לחם ויאמר לקוצרים ה’ עמכם, ויאמרו לו יברכך ה'” ואומר (שופטים ו’) “ה’ עמך גיבור החיל”, וסיים דבודאי מחוייב להשיב שלום לכל אדם, וכן לשאול בשלום אביו ואמו וכדומה כאמור, אך בבני אדם דעלמא שיש חשש שיאריך עימהם בשיחה, אם יודע שלא יקפידו אם רק ירכין להם ראשו, אפשר דמוטב שיעשה כן, אך אם הקדים להם שלום ולא האריך בדברים לא הפסיד.
