אין “יום הולדת” לנפטר אלא “יום יארצייט”, או לחילופין יש שמכנים אותו “יום זכרון”. והיינו שדנים בכל שנה למעלה בשמים את הנפטר, על מעשיו ותולדותיו שהשאיר ועשה בעולם הזה, וניתן להעלותו ממדרגה למדרגה ביום הזה, וזהו יום דין בעבורו וכמ”ש הגאון החתם סופר ח”א (סימן קסא) שצריך הנפטר תיקון לנשמתו ביום הזה. וכבר כתב רבינו האריז”ל שזהו הטעם לאמירת הקדיש לפדותו מדינה ולהעלותו ממדרגה למדרגה בעולם העליון, וראה בספר מנחם אבלים (דף כז.). וזהו סיבת התענית לבנים ביום הזה וכמ”ש השו”ע (סי’ תקסח), וראה גם בכה”ח (שם ס”ק עה). וע”ע בספר משמרת שלום (ערך יארצייט אות טו) מה שכתב בזה.
ועל כן אף שנפטר שמח שבאים לבקרו ביום הזכרון וכמ”ש מרן הב”י (יו”ד סי’ שדמ), אולם לבוא לבקרו בבלונים ופרחים וכיוצא בזה, אף שהוא דבר יפה כשלעצמו והוא נעים ונחמד לגוף בלבד, אבל הנפטר שכבר נמצא ללא גוף וצורת הגוף, הרי הוא צריך דבר המועילים והמטיבים לנשמתו, ובוודאי שדברים גשמיים לא משמחים אותו כלל, אדרבה הוא נעצב מזה לפי שהוא מנהג הגוים, ואע”ג שלמעשה מרן היביע אומר זצוק”ל בספרו שו”ת יביע אומר חלק ג’ (יורה דעה סימן כד), העלה שאין בהנחת זרי פרחים ע”ג הקבר משום “ובחוקתיהם לא תלכו” וכמ”ש הר”ן במסכת עבודה זרה (דף ב’ מדפי הרי”ף), שרק אם הגויים נהגו באיזה מנהג שאין בו טעם מובן, יש בכך איסור של “ובחוקותיהן לא תלכו”, דשמא מתכונים בכך לשם עבודה זרה, אבל כשיש להם טעם והגיון, אין איסור. וכן פסק המהרי”ק הובד” ברמ”א (יו”ד סי’ קעח), מ”מ אף הוא העלה שיש להעיר אוזנן בצורה יפה שיימנעו מכך לא ישנו מן המנהג, והנפטר מצטער מכך. ובפרט לפי הגר”א שיש גם איסור מן הדין בכך ומשום ובחוקתיהם לא תלכו.
