מקורות ונימוקים:
בימי בין המצרים, שהם משבעה עשר בתמוז עד תשעה באב, שמנהג כל ישראל להתאבל בהם על חורבן בית המקדש, ולכן כתב המגן אברהם (סימן תצג סק”א, וסימן תקנא סק”י) שאסור לעשות ריקודים ומחולות בימים אלה. וכן כתבו האחרונים שם. לפיכך בודאי שאסור גם כן לשמוע בהם שירים עם כלי נגינה, וביותר יש להחמיר בימי בין המצרים, כמו שאסרו בהם חז”ל כמה ענינים של שמחה, כמו לענין ברכת שהחיינו על פרי חדש, שאין לברך בימי בין המצרים, ולכן בודאי שיש להחמיר גם כן שלא לשמוע בהם שירים המלווים עם כלי נגינה דרך הרדיו או רשם – קול. וכן כתב הגאון רבי אהרן אפשטיין בשו”ת כפי אהרן (סימן נב), לאסור לשמוע שירים עם כלי שיר בימי הספירה ובימי בין המצרים. ע”ש. וכן כתב הגאון רבי משה פיינשטיין בשו”ת אגרות משה חלק א’ (סימן קסו), שאפילו לדעת המתירים לשמוע שירים עם כלי נגינה בשאר ימות השנה, בימי הספירה יש לאסור לכל הדעות. וכן כתב עוד באגרות משה כרך ה’ (חלק אורח חיים סימן פז). והניף ידו שנית באגרות משה כרך ו’ (חלק אורח חיים סימן כא אות ד’) שיש להחמיר בזה גם בימי בין המצרים, ושגם לקטנים שהגיעו לחינוך יש להחמיר, הואיל ואבלות דרבים היא. ע”ש. וראה עוד בשו”ת מנחת יצחק חלק א’ (סימן קיא). ע”ש. וכן העלה מרן בשו”ת יחוה דעת חלק ו (סימן לד).
ומכל מקום שירה בפה כשהיא דרך הודאה להשם יתברך, בלי כלי נגינה, מותר, וכן מותר להשמיע נעימה בתפלה, וכמו שנאמר, עבדו את ה’ בשמחה בואו לפניו ברננה. וכל שכן בשבת. וכן יש להקל כשעוסק בתורה, ללמוד בנעימה, וכמו שאמרו במגילה (לב) כל הקורא בלא נעימה ושונה בלא זמרה, עליו הכתוב אומר, וגם אני נתתי להם חוקים לא טובים וכו’. ע”ש. ועיין להגאון רבי חיים פלאג’י בספר מועד לכל חי (סימן י’ אות יט – כ), ובשדי חמד פאת השדה (מערכת בין המצרים אות י’). ע”ש. וכן העלה בשו”ת יחוה דעת (שם).
ומכל מקום בשמחת מצוה מותר להשמיע שירים המלווים בכלי נגינה, אף בימים אלה, וכמו שכתב מרן החבי”ב בשיורי כנסת הגדולה (סימן תקנא, הגהות בית יוסף אות לג), שמותר להביא מנגנים בכלי שיר ביום המילה, כיון שהיא שמחת מצוה. וכבר פשט המנהג להקל בזה, כמבואר בדברי מרן החיד”א בשו”ת חיים שאל חלק א’ (סימן כא). וכן כתב בעקרי הד”ט (חלק יורה דעה סימן לו אות כג) ומכל מקום אחינו האשכנזים אינם נוהגים להביא מנגנים ביום המילה, וכמו שכתב האליה רבה (סימן תקנא אות כו). ע”ש.
ונראה שהוא הדין לחתן בר מצוה ששלמו לו י”ג שנה בימים אלה, ונכנס לעול המצות, שמותר מן הדין לשמוח בשמחתו בשירה ובזמרה עם כלי נגינה. וכן העלה מרן בשו”ת יחוה דעת (שם).
ומ”ש לענין מוזיקה וקלית, הנה מצד הדין לא גזרו אלא על כלי נגינה ממש, אולם כבר נהגו לאסור גם קלטות של שירים וכפי שנתבאר באחרונים וכן המנהג, אבל בנד”ד שהם שירים הנעשים בפה אלא שמועבדים אותם קולות על ידי מחשב וכיוצ”ב, הנה אם נשמעים ככלי נגינה ממש, הרי שלכאו’ זיל בתר טעמא, שיש בכך שמחה, ויש להחמיר.
אלא שבזה יש להקל אם הם שירים שקטים ונעימות, רק שמלווים במוסיקה וקלית, שמכיון שאין הדבר יכול להביא לידי ריקוד ומחולות, אין לאסור, שאף בכלי נגינה ממש במוזיקה שקטה, כתב הגרש”ז אויערבאך בספרו הליכות שלמה – (בין המצרים) שיש להתיר מעיקר הדין, ואע”פ שסיים להחמיר, מ”מ במוזיקה ווקלית יש להתיר באופן זה ומצוי הדבר בהרבה שירים.
וגם לכבוד שבת אין להתיר, ואע”ג שמרן הרב עובדיה יוסף היקל בספירת העומר לכבוד שבת, וכן אמר לאבי מורי שליט”א והובא גם בספר מעין אומר, שיש להקל בערב שבת, וכן מיקל הגאון רבי מאיר מאזוז שליט”א, אולם בימי בין המצרים חמיר טפי. ועוד ששם נימוקו שאם לא נתיר יילכו לרעות בשדות זרים, מה שאין כאן בשמיעה בעלמא.
ואף בי’ באב היינו יום שישי, לדעת בני אשכנז יש להחמיר כדין אכילת בשר ושתיית יין, ואף בשנה זו שחל בער”ש, וכן מבואר במ”ב (סי’ תקנ”ח סק”ב) בשם הפמ”ג. אולם לבני ספרד במקילין בבשר ויין אע”ג שמשמחים ה”ה שמותרים בכלי נגינה.
ולענין שמיעת מוזיקה לצורך עשיית ספורט, נכתבה בזה תשובתנו במקום אחר.
