מקורות ונימוקים:
אין השואל רשאי להשאיל
בגמרא בבא מציעא דף כ”ט: איתא, אמר מר השואל ספר תורה מחבירו הרי זה לא ישאילנו לאחר, מאי אריא ספר תורה אפילו כל מילי נמי דאמר רבי שמעון בן לקיש כאן שנה רבי אין השואל רשאי להשאיל ואין השוכר רשאי להשכיר. ספר תורה איצטריכא ליה מהו דתימא ניחא ליה לאיניש דתיעביד מצוה בממוניה קא משמע לן, ע”כ.
כן פסק השו”ע להלכה חו”מ סימן שמ”ב בזה”ל:
אין השואל רשאי להשאיל, אפילו שאל ספר תורה, שעושה מצוה בשאלתו, אינו רשאי להשאיל לאחרים. ואם השאיל לאחרים, אפילו נתקלקל מחמת המלאכה ששאלו בשבילה חייב, אלא אם כן יש לו ראיה שיכול ליפטר בה אילו היה בידו, כמו שנתבאר בסימן רצ”א סעיף כ”ו.
על כן הדבר פשוט שאין השואל רשאי להשאיל חפץ לאחרים ללא רשות הבעלים, ואם אמר לחברו שהמשאיל נתן לו רשות להשאיל למרות שלא קיבל על כך רשות, גזל הוא. כדין שואל שלא מדעת שהוא גזל.
שואל נאמן לומר שהמשאיל נתן לו רשות להשאיל לאחר ואין צריך ב’ עדים
אכן שואל נאמן לומר שהמשאיל נתן לו רשות להשאיל לאחרים את החפץ ואין צריך על כך בשני עדים, למרות דקיימ”ל שאין מוציאין ממון על פי עד אחד, ואין עד אחד נאמן אלא לחייב שבועה.
כפי שמצאנו שצורבא מרבנן נאמן לומר שהוא מכיר את החפץ בטביעות עינא לעניין השבת אבידה, וכפי שמצאנו שאדם נאמן לומר שהחפץ של הקדש נפדה וניתן להשתמש בו, למרות שהוא גם עניין ממוני.
בטעם הדבר האריך לבאר הגאון ר’ שמעון שקאפ בספרו שערי יושר שער ו’ פרק ט”ו, שהוא משום שלא אמרה תורה על פי שנים עדים יקום דבר אלא בעדות בין שני בעלי דינים, שדבר זה נחשב משפט של ממון, אולם גילוי אם ניתן להשתמש בחפץ מועיל לו גם אדם אחד אם אינו חשוד כשקרן, עיי”ש באורך שכתב לחלוק על הבנתו של השב שמעתתא.
זה לשון ר’ שמעון בשערי יושר שער ו’ פרק ט”ו
ונראה לענ”ד לבאר ענין זה, ראשונה על פי מה שביארנו לעיל בפרק הקודם שיטת הר”ן דעד אחד נאמן באבידה, דהוא משום דכיון שמעיד שזהו בעל אבידה, מהני בירור של עד אחד לסלק מזה תורת המשפטים, דבפועל ליכא בזה רק בע”ד אחד ועל החשש שמא זה אינו בעל האבידה, אנו מאמינים את העד שמעיד דאין כאן בע”ד חוץ מזה, מה שאין כן בכל דיני ממונות דאיכא שני בעלי דברים, אף אם נאמין לעד אחד מ”מ איכא לפנינו שני בע”ד בפועל, והרי זה משפט של דין ממון, שעל זה אמרה תורה על פי שנים עדים יקום דבר, שאעפ”י שהדבר אמת אין לעשות אלא בעדות כשר.
לפי”ז י”ל דגם בהקדש אם אין לפנינו טוען ונטען, אם עד אחד מעיד שהחפץ שהיה הקדש כבר נפדה, ואינו חשוד למשקר מהני עדותו גם לדין ממון, כמו דמהני לענין איסור מעילה, וגם לשיטת הריטב”א דסובר דגם באבידה כל שבא בתורת עדות לא מהני עד אחד, אבל עכ”פ כל שטוען לעצמו נאמן אם אינו חשוד למשקר, הנה הכא בהקדש שמעיד שנפדה, י”ל דמיירי שהוא אומר שהוא שלו ופדה לעצמו, והרי זה כמו באבידה שנאמן צורבא מדרבנן, משום שלדין ממון אינו בא בתורת עדות רק מדין בע”ד, ורק בנוגע לקדושת החפץ להתיר לאחרים לעניין זה הוי כעד אחד באיסורים.
