תפילה בקברות הצדיקים – באיזה מקרים מומלץ?

א. בעת צרה של הכלל, או אפי’ של הפרט, כאשר יש צורך בתפילות לעורר רחמי שמים[3].

[ומיהו יש לציין דקולא זו דמבטלין תורה כדי להתפלל בעת צרה, נאמרה כלפי יחידים, או אפי’ כלפי מנין תלמידי חכמים נשואים וכיו”ב, אך אין להוציא בחורים מסדרי הישיבה כדי להתפלל בקברות הצדיקים, אלא יקדישו לימודם לישועה האותה צרה[4]].

ב. מי שבין-כה גמר בדעתו לצאת לטיול בימי “בין הזמנים” (כדי שיוכל אח”כ לחזור ללימודיו ביתר שאת), ראוי שיבחר להשתטח על קברות הצדיקים כתחליף לטיול שאין בו תוכן רוחני[5]. (ובמקום אחר כתבנו לבאר דמ”מ צריכים להקפיד שמטרת ההגעה למקום הקבורה תהיה לשם תפילה ולא לשם טיול גרידא, משום איסור קלות ראש בבית הקברות, עיי”ש).

ג. אם המנוח הצדיק היה רבו, או שנהנה ממנו בחיי חיותו, יש מקום להחשיב ממידת הכרת הטוב להשתטח על קברו בימי פקודת השנה (יארצייט), כדי ללמוד שם ולעשות נחת רוח לנשמתו. וידועים דברי רש”י ביבמות[6], בביאור המושג “ריגלי דאמוראי” המוזכר בגמ’ שם, וז”ל: “ובתשובת הגאונים מצאתי וכו’ יום שמת בו אדם גדול, קובעים אותו לכבודו, ומדי שנה בשנה כשמגיע אותו יום מתקבצים תלמידי חכמים מכל סביביו ובאים על קברו עם שאר העם להושיב ישיבה שם.” עכ”ל[7]. “ועל ידי זה יכול הרב מעולם האמת להשפיע יותר לתלמידיו הנמצאים בעולם השפל, ולהאציל מרוחו עליהם כמו בחיים חיותו”[8]. ויש אומרים, דמי שבחיי רבו היה דבוק בו, יש חשיבות לבוא על קברו יותר מאשר לבוא על קבר אביו[9]. ויש מגדולי ההוראה בירושלים שהקפידו לעלות לקבר רבם כל שנה ביום ה”יארצייט” אפי’ כאשר הדבר היה כרוך מסירות נפש[10]. ויש מי שכתב, שהעליה לקבר רבו ביום פקודת השנה, הוא בכלל החיוב להקביל פני רבו ברגל”[11] [ובמקום אחר יבואר עוד בענין השתטחות ביום ההילולא]. ואולם יש אומרים דאין לנהוג בכל זה, כי עדיף ללמוד בבית המדרש בהתמדה את תורת רבו לעילוי נשמתו, מאשר להפסיד זמן יקר הערך ע”י ההגעה למקום קבורתו, וכן דעתו הרחבה של מרן הגאון בעל יביע אומר זצוק”ל[12].

ד. באופן אקראי ולעיתים רחוקות, כאשר נכספה וגם כלתה נפשו לשפוך שיח לפני בורא עולם ולהתדבק בקדושת נשמות הצדיקים, י”ל דשפיר עביד[13], דכן מצינו לרבים מגדולי עולם זצ”ל שהיו משתטחים על קברות הצדיקים לעתים מזומנים, ואפי’ היו נוסעים במשך כמה ימים לצורך זה, ואח”כ שבים למקומם להנהיג את קהל עדתם[14]. [דסוף סוף, בנוסף לשקידה בתורה, כדי לזכות בחכמת התורה יש הכרח גם בבקשת רחמים ממי שהחכמה שלו[15]].

ה. אם ציון הצדיק הוא בקירבה ממש למקום מגוריו (כגון שמתגורר בבנינים הסמוכים לבית העלמין), י”ל דליכא קפידא אם מידי פעם בפעם יעבור שם להתפלל על הצלחתו בתורה וביראת שמים, אם חפץ בכך[16].

ה. בימים המסויימים שמוזכר בשו”ע ובהגהת הרמ”א שנהגו ללכת לבית הקברות, יש שנקטו שגם תלמידי חכמים בכלל המנהג, ואלו הם הימים: ערב ראש השנה[17], ערב יום הכיפורים[18], ובתעניות ובפרט בתשעה באב[19].

ה. יש אומרים, שאף לתלמידי חכמים, יאה להשתטח כל ערב ראש חודש (עכ”פ באופן שלא מרחיק נדוד בנסיעה)[20]. ויש חולקים, דגם זה לאו שפיר עביד, למי שתורתו אומנותו[21].

ו. למקובלים שיודעים לייחד את היחודים הראויים, גילה הארזי”ל חידוש גדול, שיחודים אלו נחשבים כלימוד התורה והם חשובים אפי’ יותר מעסק התורה[22] (כלומר דיש לעסוק בזה דבר יום ביומו אבל לא במשך כל היום, כי עסק התורה שבשאר שעות היום הוא זה שנותן את הכח ליחודים לפעול[23]). ומצינו למוהרח”ו שבהיותו משתטח על קבר של צדיק ועשה יחודים, קיבל “דרישת שלום” מהשמים כדי לעודדו ובמה שעשה[24]. ובכן, ישנם מקובלים ואנשי מעשה אשר מדרך עבודת ה’ שלהם הוא להשתטח בקברות הצדיקים לעיתים קרובות, כדי לייחד את הייחודים שנקבעו לכך, או כדי לישא תחינה על התורה ויראת שמים ולקרב את גאולתן של ישראל[25], ומתוך שחסידים הם – תורתם משתמרת[26], וזהו דרכם בעבודת ה’ ועי”ז מגיעים להשיגים[27], ומ”מ אין זו ההנהגה המתאימה לרוב ככל האברכים וכל שכן שלא לבחורים, ולא כל הרוצה ליטול את השם יבוא ויטול[28].

וכמובן שכל האמור עד כה, תלוי גם בדרך עבודת ה’ של כל עדה ועדה, שעפ”י רוב, אצל עדות המזרח (ובפרט אצל יהדות בבל ומרוקו) ואצל רוב החוגים החסידיים (יהדות פולין ואוקריינה ועוד) וכן אצל בני תימן, נהגו לייחס חשיבות רבה להשתטחות על קברות הצדיקים, וממילא יותר בנקל התירו לבטל תורה (בעתות צרה או באקראי או בשאר האופנים הנזכרים לעיל) לצורך ההשתטחות, ואילו אצל יהודות ליטא וחלק מיהדות אונגריה ועוד, ייחסו פחות חשיבות לזה, וממילא אף בעתות צרה “לא מצלו אלא ביני עמודי היכא דהוו גרסי”[29], וכל אחד יעשה כרבותיו[30]. ופשיטא נמי דמילתא תליא וקיימא ג”כ בכל יחיד ויחיד באשר הוא ולפי שורש נשמתו, דיש מי שמתחזק ברוחניות ע”י ההשתפכות לבורא עולם בקברות הצדיקים (כי הלב נפתח במקומות הקדושים)[31], ויש להיפך שהדבר גורם לו לרפיון רב, ולב יודע מרת נפשו. ובין הכי ובין הכי ברור הדבר אליבא דכו”ע שה”ריבוי” בהשתטחות אינו רצוי לבני תורה מן המנין (שאינם מקובלים וכיו”ב), והוא מצד עצת היצר לבטל את עסק התורה, ובכל זה וכיוצא בזה יש להתנהל במשקל במידה ובמשורה. [ועוד יש לשקול בשקל הקודש השפעת מעשיו על אחרים, וכגון אם הוא באמצע ה”זמן”, שאם יפקד מקום מושבו הרי שיגרום רפיון לאחרים, וכל מעשה יביא אלקים למשפט על כל נעל”ם[32]].

וכמו כן יש לדעת, דגם באופנים שהותר לנסוע להתפלל בקברות הצדיקים כגון בעתות צרה וכו’, לא אמרינן “הואיל ואישתרי אישתרי”, אלא כל שממעט בביטול תורה עדיף טפי, דיבחר לכתחילה להתפלל בקברות הצדיקים אשר בעירו ושער מקומו והקרובים אליו[33], וישתדל בכל כחו לקיים “ובלכתך בדרך” ע”י עסק התורה בהיותו בנסיעה, וז”פ. ובעוה”ר המציאות מוכיחה אצל רבים, שהיציאה מבין כותלי בית המדרש לצורך ההשתטחות בקברות הצדיקים, גורמת לתחושת “בין הזמנים”, כך שכל דקה של תפילה גוררת שתים לפניה ושתים לאחריה, ויש לתת את הדעת להיזהר מזה[34].

עד כאן הדברים אמורים לענין אברכים ובחורי הישיבות וכיו”ב. משא”כ בעלי תשובה ובעלי בתים וכיו”ב שעדיין קשה עליהם לשקוד יומם בלילה באהלה של תורה, אה”נ דאין להם לדחוק את הקץ במה שאין יכולים לעמוד, דלמיחש מיהא בעי למשבר רוחני אם לא יוכלו שאת ר”ל, אלא יעסקו בהשתטחות וכיו”ב מידי פעם בפעם בנוסף ללימודם[35]. ויש לדעת, דחיבת ההמונים (שאין תורתם אומנותם) להשתטחות על קברות הצדיקים, איננה “המצאת הדור החדש” כפי שטוענים כיום כמה ת”ח בטעות, אלא כבר בימי הקדמונים (וביותר החל מהגילויים של האריז”ל בנושא ההשתטחות) היו רבבות אלפי ישראל מטריחים את עצמם במסעות השתטחות (המכונות “ז’יארה”)[36], ובפרט לירושלים ולחברון ולגליל, והכל תחת הסכמתם של גדולי ומאורי ישראל זלה”ה[37], וכל זה בחיבה ובהשתוקקות[38], ומעתה, אין כל חדש תחת השמש[39], ולפיכך הנח להם לישראל במנהגם[40] (וכמובן בתנאי ששומרים על הפרדה וגדרי הצניעות[41]), ובודאי מוטב שההמונים יהיו עסוקים עם הצדיקים מאשר בדברים אחרים, ואחרי הפעולות נמשכים הלבבות[42] – דכיון דמביעים הוקרה וחיבה לצדיקים הרי שנאחזים יותר בערכים שאותם הצדיקים מסמלים[43], ומה גם דבדור דעקבתא דמשיחא יש הכרח בריבוי תפילות ותחנונים יותר מבדורות הקודמים כי בזה תלויה גאולתנו ופדיון נפשנו[44], וכמובן דכל זה אינו סותר את האמור לעיל דיש חילוק רב בין בן-תורה שתורתו אומנותו להמון העם, וז”פ.

וכל האמור עד עתה, בין לענין מי שתורתו אומנותו בין לענין ההמונים, דישנם אופנים שמותר (ואף רצוי) להשתטח על קברות הצדיקים, היינו באופן שאין חשש מכשול בשמירת העיניים ח”ו[45], והכל לפי המקום והאדם, שאם חושש למכשול פשיטא דיש להמנע מלנסוע לקברות הצדיקים, דיוצא שכרו בהפסדו. וכל שכן שצריכים לשקול בשק”ל הקודש אם לנסוע למקומות המוּעדים לפורענותא וכגון עיה”ק טבריה ת”ו וכיו”ב. ויש מגדולי ישראל שהורו להמנע מכל וכל מנסיעות לקברות הצדיקים מהאי טעמא (מלבד הטעם של ביטול תורה הנ”ל)[46].

ויש לציין שישנה סיבה נוספת להמנע מלהרבות בהשתטחות על קברות הצדיקים (שאינם קבורים בפני עצמם אלא בבתי קברות), והוא מצד הרוחות המזיקים הנמצאים בבית העלמין, וכתבנו בזה בארוכה בס”ד במקום אחר.

מקורות:

[1] בשער רוח הקודש דף כ”ז ע”א (ובדפוסים אחרים דף כ”ד ע”ג) בהקדמה ד’.

[2] ודוחק לומר שהוא “טוב” כשלעצמו אבל עדיף לא לעשות כן, דמפשטות הלשון משמע שנכון לעשות כן, ובכן הגאון בעל הבן איש חי זלה”ה בפתיחת ספרו “אור זרוע” הוסיף מדיליה גם המילה “נכון”, וז”ל: הנה כי כן טוב ונכון שילך האדם להשתטח על קברות הצדיקים, ובפרט בערב ראש חודש ויום ט”ו לחודש” עכ”ל. וע”ע בהקדמת ספרו ממלכת כהנים עיי”ש.

[3] הנה כל המקורות שבדברי חז”ל העוסקים בענין ההשתטחות על קברות הצדיקים, כולהו מיירי כאשר היתה עת צרה, לכלל או לפרט, וכגון כלב בן יפונה שהיה צריך להינצל מעצת המרגלים, והכנת קבר רחל אמנו ע”ה לעת היציאה לגלות המר, וכן בשאר המקורות שהזכרנו לעיל (בענף א’). והוא כמוזכר בלשון הזוה”ק בפרשת אחרי מות דף ע’ ע”ב ד”בשעתא דאצטריך עלמא רחמי וחייא” – אזי – “אזלי ומודעי להו לנפשייהו דצדיקייא ובכאן על קברייהו וכו’.” ודו”ק. ובדומה לזה בגמ’ תענית דף ט”ז ע”א (אלא דבגמ’ בתענית לא מוזכר להדיא ענין של “צדיקים” דוקא, וגם לא מוזכר שם דעושים כן על כל צרה שלא תבוא אלא הנידון שם הוא לענין גשמים, ומ”מ כאמור הדבר מפורש בחז”ל בזוהר הק’ וכנ”ל ויש ללמוד הסתום מן המפורש). ובספר מגיד מישרים פרשת אמור, הורה המלאך המגיד למרן בעל השלחן ערוך זלה”ה, שעל כל צרה שלא תבוא על הציבור, שיסע למירון ויקיף את ציון הרשב”י ורבי אלעזר ויתפלל שם, עיי”ש. והגאון החת”ס בספרו “ספר זכרון” (שבו רשם לעצמו את כל אשר קרהו בשנת תקס”ט) דף ט”ו ע”ב כתב שכאשר הצרפתים זרקו אבני בליסטראות על עירו והיתה סכנה לאזרחים, ביקש (החת”ס) לשלוח “עשרה לומדי תורה על קברי הצדיקים להתפלל ולבקש רחמים כי אל רחום ה'” עכ”ל. וזיל קרי נמי מש”כ בשו”ת כפי אהרן עזריאל, בהקדמה השניה מהגהמ”ח זלה”ה, ד”ה ועתה, עיי”ש. וכהנה רבות.

[וכמובן לאו דוקא עת “צרה” ממש, אלא הוא הדין והוא הטעם כאשר יש צורך מיוחד לבקשת רחמים על נושאים חשובים מאוד, ודוגמא לדבר כמצינו להגאון מהר”ר יהונתן אייבשיץ זלה”ה, שכאשר נתמנה לכהן כאב בית הדין בק”ק מיץ, שלח מכתב התנצלות לבני קהילתו החדשה (מכתבו דפו”ס ועומד בספר גדולת יהונתן עמ’ קנ”א) על שיצטרך להתעכב מלבוא אליהם בטרם יתחיל כהונתו, ובין נימוקיו: “והן כי אח”כ עלי חובת גברא לילך למדינת מעהרין קצה ארץ שלעזיא, להשתטח עלי קברות אבותי ז”ל והמה יבקשו עלי רחמים שיהיה נועם ה’ עלינו ומעשה ידינו יכונן ויצליח אותי כל דרכי” עכ”ל, ונ”מ גם לחתן בטרם הקמת ביתו וכל כיו”ב. ובספר אש התורה ח”א פ”ב עמ’ ל”ב מובא שהגאון ה”סבא מסלובודקה” זצ”ל השתטח על קברו של בעל “יסוד ושורש העבודה” זצ”ל כדי להתפלל על אחד מתלמידיו החשובים (זצ”ל) שלא יהיה מושפע מרוחות ההשכלה עיי”ש. ומודעת זאת דהגאון מוהר”ר יצחק עטייה זלה”ה אחרי לידת בנו הנולד לו (מוהר”ר עזרא עטייה ראש ישיבת פורת יוסף) נסע למרחקים לקבר עזרא הסופר כדי להתפלל על בנו שיגדל לתורה ויראת שמים. וכהנה רבות].

ונהי דהזכרנו לעיל דעת רבא בשבת דף י’ ע”א שמי שעוסק בתפילות ותחנונים במקום לעסוק בתורה דהרי הוא בכלל “מניחין חיי עולם ועוסקים בחיי שעה”, והבאנו ג”כ דברי הרב לחם חמודות שכתב דסגי לן בתפלות החוייבות מאנשי כנסת הגדולה, ובמקום שאר התחנונים והקרבנות יש לעסוק בתורה וכו’, והזכרנו ג”כ מדברי שאר האחרונים ז”ל על כיו”ב, מ”מ כל הנ”ל היינו שלא בעת צרה, משא”כ בעת צרת הציבור או היחיד יש לעסוק בתפילה, וכדמצינו בירושלמי פ”ב דראש השנה הל’ ה’ על רב כהנא שהיה מאריך בצלותיה מפני שהיה מדבית עלי, והוא מטעם דכתב הרמב”ן בהשגות לספר המצוות מצוה ה’ דבעת צרה יש חיוב להתפלל (ולאו דוקא צרת רבים אלא גם צרת יחיד וכמו שדייק מלשון הרמב”ן ב”ספר התשובה” ח”א פתיחה ב’ אות ד’ עמ’ קמ”ב). וגם הרמב”ם מודה בדא (עכ”פ לגבי צרת רבים) וכמש”כ בפ”א מהל’ תענית ה”א עיי”ש. וכתב החינוך בסוף מצוה תל”ג וז”ל: “ומי שצר לו, ולא קרא אל ה’ להושיעו, ביטל עשה זה, כדעת הרמב”ן ז”ל, ועונשו גדול מאד, שהוא כמסיר השגחת השם מעליו.” עכ”ל. וכבר פסק מרן בשו”ע או”ח סי’ תקע”ח סע’ א’ “כשם שהצבור מתענים ומתפללים על צרתם, כך כל יחיד מתענה ומתפלל על צרתו.” עכ”ל. וכן מצינו במשה רבינו ע”ה דאין ערוך אליו בהתמדת התורה ובכל זאת התפלל תקט”ו תפילות (כמנין ואתחנן) על צרתו כידוע מהמדרש דברים רבה פר’ וזאת הברכה י”א י’, וכן על דוד המלך ע”ה נאמר בשמואל ב’ י”ב ט”ז דכאשר נחלה בנו “ביקש את האלקים” (התפלל במשך כל היום עד הלילה כמו שפירש הרד”ק שם) ובכה והתענה, וזאת למשך שבעה ימים עד שמת הילד (עיי”ש), וכן נמי מרדכי היהודי הפסיק לימוד הלכות קמיצה כדי להתפלל על הגזירה כדאיתא במגילה דף ט”ז ע”א, וכהנה רבות. והדברים פשוטים וידועים.

וז”ל רבינו משה אבן מכיר ז”ל בספרו סדר היום בסדר תפילת ערבית במוצאי שבת: “מה שמועילה התפלה לא יועיל הלמוד, ומה שיועיל הלימוד לא תועיל התפלה, ושניהם כאחד טובים וצריך לאחוז בזה וגם מזה אל תנח ידך. וכן הדין כשגוזרים תענית על איזה צרה שלא תבא על הציבור, צריך כל אדם להיות נמנה עמהם ראשון לכל ענין, בין להתאסף עמהם למקום הוועד, בין להתענות עמהם בתענית שגזרו, בין להתפלל עמהם בכל התפלות. ולא יאמר החכם והדיין למה אבטל למודי להתענות ולהתפלל עמהם ות”ת כנגד כולם יתפללו המה ואני על משמרתי אעמודה עוסק בלמודי וה’ חפץ במעשי יותר ממעשיהם, חלילה לבעל נפש שיאמר כדברים האלה, כי לא כל העתים שוים, הלמוד הוא טוב ויפה ואין למעלה ממנו והוא כנגד הכל אבל יש עתים וזמנים שצריך להתעצם בתפלה, וזמן תורה לחוד וזמן תפלה לחוד, כשח”ו יש שום צרה לרבים צריך לבקש להם ישועה מאת הש”י בתפלות ובתחנונים, ויותר מוטל הדבר הזה לחכמים וליודעים לעתר ולרצות שיבקשו רחמים על עם ה’, וכ”ש לזקני העם ושופטיו שהם מגינים על הדור וצריכין הם להיות לפני העם לבקש מלפני ה’ בתענית ובדמעה ברנה ותחנה עד שירחמו מן השמים, ואין להם לעסוק בלמודם, כי אם לפקח על עסקי רבים, ואין לך פקוח גדול מזה.” עכ”ל.

וכן העלה הגאון מוהר”ח פלאג’י זלה”ה בשו”ת לב חיים ח”א חאו”ח סי’ ז’, דאע”ג דאין לת”ח להאריך בתפילות ותחנונים, “אבל כשיש לו לאדם איזה צרה או גזרה, הרי יש לעתור ולרצות ולהרבות בתפילה הרבה מאוד” עכ”ל (אלא דכתב שם בהמשך דיש ליזהר בנוסח ולקצר במילים כדי שלא תצא מפיו דבר תקלה כמעשה דחנה ע”ה, אלא א”כ מתפלל עם ציבור דאז ליכא למיחש עיי”ש). וע”ע בספרו רוח חיים סי’ א’ סקכ”ו.

ובשו”ת שבות יעקב ח”ב סוף סי’ מ”ד מחלק באופן אחר (למעיין בעין יפה בדבריו), דמחלק בין קבוע לאקראי, דלת”ח “יש חשש ביטול תורה להרבות בתפלה יותר מדי” אם עושה כן באופן קבוע, אבל אם עושה כן לעיתים לפי צורכו (כלומר אפי’ שאינו עת צרה ממש), משרא שרי, ומהאי טעמא גופא מותר לציבור להרבות בתפילה בעת צרה. עיי”ש היטב.

ואע”ג דאין ראיה לדבר, זכר לדבר מצינו נמי במילתיה דמרן החיד”א בברכי יוסף סי’ תקפ”א סק”ו בענין חודש אלול (דחודש אלול חשיב כעת צרה בכל שנה ושנה, מפני שבראש השנה ספרי חיים ומתים פתוחים לפניו יתברך), שכתב וז”ל: “יותר טוב בימים אלו להרבות סליחות ותחנונים עם הצבור מללמוד. הרב טור ברקת. וכן ראיתי לקצת רבנים שתמיד היו עסוקים בגופי הלכות והחיבורים, ובחדש אלול היו מניחין קצת מסדרם ללמוד גירסא ותחנונים.” עכ”ל. וכ”כ בכה”ח סופר שם סק”ז. [וכתב על זה מרן הגרע”י זלה”ה בשו”ת יחוה דעת ח”ג סי’ מ”ד בהערה, דאע”ג דאין בזה חיוב מן הדין, “מכל מקום טוב לעשות כדברי מרן החיד”א” עכ”ל, אלא דצירף שם (בהבלעה) את הסברא דאין ראוי לפרוש מדרכי הציבור, וזה אינו נוגע לנידון דנן]. והכי נמי דכוותיה בעת צרה ח”ו בשאר ימות השנה, אם כי יש לחלק קצת, ואכמ”ל.

ולאחר הודיע אלקים אותנו את כל זאת, דהותר להרבות בתפילה בעת צרה, ולא חוששים לביטול בית המדרש, מעתה יאמר נא ישראל דא”כ עדיף לעשות כן במקום ששם התפילות מתקבלות יותר (והיינו בקברות הצדיקים או בכותל המערבי), דאע”ג דעי”ז מוכרח להפסיד זמן גם בנסיעות, הדעת נוטה דגם זה בכלל ההיתר כי גם זה נצרך להסיר את רוע הגזירה מעליו, ובפרט דע”י שמתפלל במקום המסוגל יותר לקבלת התפילות, מתקצר הזמן הנצרך לתפילות ותחנונים, וע”י שזוכה לישועה יכול לחזור לתלמודו.

וכן הורה הגאון רבי יהודה צדקה זצ”ל ראש ישיבת פורת יוסף, שבעת צרה (מיירי עכ”פ לענין צרת הכלל) יש לבטל תורה כדי להתפלל על קברות הצדיקים, והובאו הדברים בספר ויאמר מרדכי (לגר”מ אליהו זצ”ל) עמ’ רמ”ב, עיי”ש. וצא ולמד יקר סהדותיה דהרה”ג ר’ דוד יוסף שליט”א בהגדה של פסח “יחוה דעת” עמ’ ש”נ, דכאשר היתה עת צרה למרן מלכא הגרע”י זצ”ל (שנחלה במאור עיניו הטהורות), “נסע לצפת, שכר לעצמו חדר במלון, ובכל לילה היה הולך, באישון לילה, לקברו של מרן הבית יוסף” עכ”ל. [ועיין שו”ת מעין אומר חי”ב פ”ב סי’ כ”ב, ותבנא לדיננא. ומה שכתוב בספר השיעור השבועי ח”ד שמרן הגרע”י זצוק”ל התנגד להצעת בנו הראש”ל שליט”א שבחורי ישיבת חזון עובדיה יסעו להתפלל לרופאת אשתו הרבנים ע”ה, למרות ששם היה ענין של פקוח נפש ממש, י”ל דשאני התם שהיה ביטול תורה דרבים להוציא את כל הבחורים מהישיבה, וק”ל. ומה גם דיש לחלק בין בחורים בישיבה לבין שאר אינשי, דאצל הבחורים עצם שבירת הציביון בישיבה גריר בתרה ביטול תורה רבתי וצרות רבות ורעות ואכמ”ל]. ומודעת זאת כי בזמן מלחמת “עופרת יצוקה”, מרן הגרע”י זצוק”ל הלך להתפלל על ציון החיד”א זלה”ה, וכמובא בספר שלהבת יוסף חי (מאת אבן יקרה בבית מדרשנו הרה”ג ר’ יוסף חי סימן טוב שליט”א) פרשת חקת, עיי”ש.

ובספר כאיל תערוג חלק עובדות והנהגות על גדולי הדורות עמ’ תי”א מובא שכאשר הגרי”ז הלוי מבריסק זלה”ה נחלה מאוד, נסעו מבני ברק לציון הרשב”י במירון (בעידודו של הגרי”ז בעצמו) כל גדולי חכמי ליטא, ומהם: הגראמ”מ שך בעל האבי עזרי, הגרי”י קנייבסקי בעל הקהילות יעקב, הגראי”ל שטיינמן בעל איילת השחר, הגר”ג נדל, הגרא”צ טורצין, הגר”ח גריינימן, הגר”ב רוזנברג, הגר”ח ברים, הגר”י ליס, הגר”ד ווינטרוב, הגר”ש ברמן, הגר”י שפירא, ועוד, זלה”ה. וראה שם שסיימו בציון הרשב”י את כל ספר התהילים, וחלקם נסעו אח”כ גם לקבר הרמב”ם בטבריה, כדי להמשיך להתפלל על הגרי”ז, עיי”ש. וכזאת וכזאת נהגו גדולי ישראל בעתות צרה, והדברים ידועים.

ולשכך את האוזן, במרוקו היו בתי דינים שחייבו את הבעל להוליך את אשתו החולה להתפלל על קברות הצדיקים, אפי’ שעי”ז יצטרך לנוסע לעיר אחרת ולהוציא הוצאות, דגם זה החשיבו בכלל חיוב הבעל ברפואת אשתו. כ”ה בספר לקט הקמח משאש אה”ע ערך “רפואה”, דעל מה שמבואר בשו”ע אה”ע סי’ ע”ט שחז”ל חייבו את הבעל לממן רפואת אשתו, וכתב וז”ל: “ובדור שלפנינו הוסיפו עוד, לחייבו להוליכה להשתטח על קברי הצדיקים זיע”א בעיר אחרת. ואך דוקא בעיר הקרובה ואין שם שבוש הדרכים. ורבני פאס וצפרו חלקו על זה בטעמים נכונים. ואנן המנהג פשוט אצלנו לחייב הבעל על זה, הן מצד דגדולים צדיקים ע”ה וזכותם נפישא, הן מצד להסיר בזה חולי הדמיון לאשה, וראינו שהרבה הועיל דבר זה.” עכ”ל. ועיין בשו”ת רבי דוד צאבח חאה”ע סי’ ב’ אודות אשה שהוחזקה בנפילים, האם יש להתיר לבעל לישא אחרת עליה, ובין יתר הדברים נתן משקל הלכתי של ממש לעובדה שכבר לקח אותה להתפלל על קברות הצדיקים, עיי”ש.

ומיהו בשו”ת לבנימין אמר (תשובות הגר”ח קנייבסקי זצ”ל) חלק “עניינים שונים” עמ’ פ”ה כתב דאף בעת צרה, אין לנסוע לא לקברות צדיקים ולא לכותל המערבי (משום ביטול תורה), אלא יתפלל בביתו. עיי”ש. ואולם, בספר בדרך שיחה פרשת עקב, מובא דנשאל להגר”ח קניבסקי זצ”ל על משפחה שיש להם צרה רח”ל ורוצים לעשות תפלה מיוחדת, אם יעשו בבני ברק כדי להמעיט בביטול תורה, או דעדיף לערוך התפלה בכותל המערבי ששם מתפללים טוב יותר, והשיב, דאם צריך לתפלה, צריך שיהיה באופן היותר טוב, ולא שמענו שמתחשבים אז עם ביטול תורה, עיי”ש. ולכאו’ יושב בסת”ר מדידיה אדידיה. ואמנם בתשובה השניה הנ”ל הודגש שבכותל המתפלל עצמו מתפלל “טוב יותר” (כלומר מתרגש יותר), משא”כ בתשובה הראשונה הנ”ל שבשו”ת לבנימין אמר לא הוזכר ענין זה, מ”מ לפקצ”ד לא נהירא למימר דזהו החילוק בין שתי התשובות, חדא משום דבוודאי כל אדם מתרגש יותר כאשר מתפלל בכותל המערבי או בקבר של צדיק מאשר כאשר מתפלל בביתו (אלא א”כ לבו סתום וחתום לגמרי, ובסתמא לאו בכאלו עסקינן), ותו, דבנידון השני יהיב טעמא דלא מתחשבים בביטול תורה משום דהתפילה “צריך שיהיה באופן היותר טוב”, וזה הרי שייך לא רק לגבי הרגש אלא גם לגבי “המקום”, שיהיה מקום שהתפילות מתקבלות יותר, דבפשטות גם זה בכלל “האופן הטוב ביותר” (אם כי יש לחלק בדוחק). וככל הנראה יש לחלק בין צרה לצרה, דלא כל הצרות שוות, וק”ל. וראה גם בספר שמחה לאי”ש מזלומיאן סי’ י’ שאלות ל’-ל”ג, שהשיב לו הגר”ח קנייבסקי זצ”ל דבעת מצרה מותר לנסוע ממרחקים כדי להתפלל בכותל המערבי, ואין בזה משום ביטול תורה, עפ”י מש”כ הר”ן דכיון דתלמוד תורה היא מצוה תמידית, נדחה מפני כל צורך. והרב השואל שם התעקש שוב ושוב בכמה תמיהות, והגרח”ק עמד בדעתו כנ”ל, ובסוף נתקשה מאי שנא ממה שהשיב הגרח”ק דתלמיד חכם לא יסע למירון בל”ג בעומר, והשיבו הגר”ח דאין בזה איסור אך תלמוד תורה עדיף. ומשמע לפ”ז דתלמוד תורה עדיף אף בעת צרה, ורק דאין בזה איסור, אך יש לדחות למעיין היטב, די”ל דהתייחסות הגרח”ק היתה רק ביחס לקושיא מדוע ת”ח לא יסע למירון הרי ת”ת נדחה מפני כל צורך (ובכלל זה צורך עבודת ה’ של העליה למירון), וע”ז התכוון להשיב דתלמוד תורה עדיף, אך אה”נ לענין עת צרה שיש צורך דוקא בתפילה, י”ל דלא אמרינן דת”ת עדיף בהכרח, כי יש להתפלל באופן הטוב ביותר (ותלוי בגודל הצרה כנ”ל), ולכן באמת לענין ל”ג בעומר (שהוא “צורך” רוחני אבל לא “עת צרה”) השיב שת”ח לא יסע, ואילו לענין “עת צרה” השיב שוב ושוב לנסוע אף ממרחקים ולא ראה כל צורך לרמוז דההנהגה היותר נכונה היא להמנע מזה. וק”ל.

וכמובן דגם כאשר הותר לנסוע כדי להתפלל בקברות הצדיקים מחמת הצרה ל”ע, כל שממעט בביטול תורה עדיף טפי, וכפי שיבואר להלן בפנים.

[4] הכי מסתברא בכמה טעמי, דכלפי סדרי ישיבה יש להקפיד טפי, וז”פ. וכן שמעתי מהגאון הראש”ל מוהר”ר יצחק יוסף שליט”א, שבזמן שהרבנית אמו ע”ה היתה חולה, הציע בפני מרן רבי אבה”ו הגאון מוהרע”י זלה”ה להוציא את בחורי ישיבת “חזון עובדיה” להתפלל בקברות הצדיקים לרפואתה, והשיב מוהרע”י זלה”ה דאין לעשות כן משום ביטול בית המדרש, אלא יש להורות לבחורים ללמוד לרפואתה, עכ”ד. הלוא הוא הדבר אשר דברנו לפענ”ד. ועפ”י חילוק זה, אין לתמוה ממעשה רב שמרן מוהרע”י בעצמו בעת צרתו נסע לצפת להתפלל בקברו של הבית יוסף (כמובא בהגדה של פסח “יחוה דעת” עמ’ ש”נ), דכאמור גבה טורא בינייהו.

[5] ספר מפי האיש (הנהגות הגרי”ש אלישיב זצ”ל) ח”א עמ’ ל”ו, דאין ראוי לבני תורה לטייל בבין הזמנים, אך לקברי הצדיקים שפיר דמי. עיי”ש היטב. [ובדומה לזה (אך באופן פחות מחודש) ראה בספר הליכות האיש עמ’ קס”ב ד”ה אכן, שנקט דמי שבין כה לא לומד, יש מעלה בכך שנוסע למירון].

וכבר הזכרנו לעיל ג”כ יקר סהדותיה דהגר”א שאלתיאל שליט”א בספר תפארת ציון על אודות הגאון הגדול רבי בן ציון אבא שאול זלה”ה, שמי ש”עייף ומתוח”, ובלא”ה מפסיק מלימודו כדי ללכת לים, יכול על הדרך ג”כ להשתטח על קברות הצדיקים. ובספר הנ”ל עמ’ תמ”ד, העיד העיד בנו הרה”ג ר’ מנשה שוע שליט”א על הגאון בעל אור לציון זצ”ל בזה”ל: “פעם יצאנו לקברות צדיקים, קראו לזה טיול, גם את זה העניק לנו, כמו שאמרנו שהיה ממש כאב, ואם ידע שתלמיד צריך לצאת להנפש, ויתר על לימוד תורתו סגר את הגמרא ובא איתנו”. עכ”ל. וע”ע לעיל מה שהזכרנו בשם ספר תולדות יעקב (בשם הגרי”י קנייבסקי זצ”ל) בענין מי שצריך “להתאוורר” (ושם הנידון הוא “באמצע הזמן” ולכן כתב תנאים לדבר), עיי”ש.

ובספר וזאת ליהודה (תולדות הג”ר יהודה צדקה זצ”ל) ח”ב עמ’ תמ”ג (במהדורת תשע”ב) נאמר בזה”ל: “דעת רבינו לא היתה נוחה מריבוי הנסיעות שעושים במשך רוב השנה לקברי צדיקים, הרי כל נסיעה כרוכה בביטול תורה ובשאר חסרונות, אולם בזמנים מיוחדים, בעיקר ב”בין הזמנים” ובשאר יומין דפגרא, יצא לפעמים יחד עם תלמידיו אל המסעות.” עכ”ל.

ובספר כאיל תערוג מועדים עמ’ זכ”ר נאמר דהגראי”ל שטיינמן זצ”ל לקח את בניו ב”בין הזמנים” לשלושה ימים בציון הרשב”י במירון (ואולם ראה שם השערות שונות סביב לנושא).

^[6]  דף קכ”ב ע”א ד”ה תלתא.

[7] ואע”פ שאין ראיה לדבר, כעין זכר לדבר מצינו בקידושין דף י”ג ע”א “כי נח נפשיה דרב אסי, עיילו רבנן לנקוטינהו לשמעתתיה” עיי”ש. וע”ע בשו”ת לבושי מרדכי תניינא יו”ד סי’ קל”ב שכתב דבודאי מצוה היא לתלמיד להשתטח על קבר רבו ביום היארצייט, דהרי רבו הוא כאביו, ועכ”פ מי שנהג לעשות כן כמה שנים נהפך עליו לנדר וצריך התרה, עיי”ש. והאריך בזה גם בשו”ת דברי יציב חיו”ד סי’ רמ”ד, וכתב ש”זה טובה גדולה עבור הרב” עכ”ל עיי”ש.

[ובכן לענין עצם הצורך בהתייחסות ליום פקודת השנה של רבו, הנה מצינו בגמ’ בנדרים י”ב ע”א “אמר הריני שלא אוכל בשר ושלא אשתה יין וכו’ כיום שמת בו רבו” – ונקט בחי’ רעק”א בשו”ע יו”ד סי’ ת”ב סע’ י”ב די”ל דכוונת הגמ’ הנז’ היא לכל שנה ושנה ביום שמת רבו, וכי יש מכאן סמך להתענות ביום זה עיי”ש (ולענין יום המיתה עצמה, כבר נפסק בשו”ע יו”ד סי’ שע”ד סע’ י’ עפ”י הירשלמי: “על רבו שלמדו חכמה, נוהג דיני אנינות.” ע”כ). וכ”כ השל”ה הק’ מסכת תענית (עמוד העבודה) שמנהג יפה הוא להתענות יום שמת בו רבו מובהק. ואין להרחיב].

[8] לשון שו”ת דברי יציב חיו”ד סוף סי’ רמ”ד.

[9] שו”ת קנין תורה בהלכה ח”ב סי’ מ”ו אות ד’, וז”ל: “ולקשורים ברבם, הרי זה עוד יותר ענין מקברי אבותיהם, ובפרט ביומא דהלולא דיליה.” עכ”ל.

[10] בספר מרא דארעא דישראל ח”א עמ’ ל”ז מובא בזה”ל: “לעיתים תדירות היה רבינו [מורי”ח זוננפלד זצוק”ל בעל שו”ת שלמת חיים] משתטח על קבר רבו [הגאון מהרי”ל דיסקין זלה”ה], ועוד בכ”ט טבת של שנת תרצ”ב, יומא דהילולא של הגאון [מהרי”ל דיסקין] מבריסק, שנה אחרונה לימי חייו [של הגרי”ח], על אף חולשתו, ואע”פ שהיה זה ביום גשם וסופה, עלה רגלי להר הזיתים להשתטח על ציונו, ולהעתיר שם. תחנוני בני ביתו שביום סגריר כזה יחדל מלצאת, לא מנעוהו באותה שעה, מדת הכבוד שחלק לרבותיו הכריעו וגברו על בקשותיהם.” עכ”ל.

[11] כ”כ הגאון רבי ראובן מרגליות זצ”ל בהקדמה לספרו הלולא דצדיקיא, דמהאי טעמא נקרא “רגלא דאמוראי”. עיי”ש. ואולם יתכן שכתב כן על דרך צחות ולא לדינא. ועכ”פ בחיוב “להקביל פני רבו ברגל” גופא, יש להרחיב את היריעה בגדר “רבו” לענין זה, ואם שייך בזה”ז, ואכמ”ל.

[12] בספר דרך שיחה (דברות קודש של הגר”ח קנייבסקי זצ”ל) עמ’ תכ”ז כתב בשם החזו”א לגבי יום פקודת השנה (של אבותיו), דיותר מועיל לנשמת המנוח שילמדו לעילוי נשמתם מאשאר שילכו לבית הקברות (כלומר גם אם לומדים בביה”ק, מ”מ עדיף שלא יפסידו את הזמן של ההליכה), ורק בשנה הראשונה יש לילך לביה”ק. והוסיף הגר”ח: “אבא [הגאון בעל קהילות יעקב] זצ”ל לא היה הולך [לביה”ק] ביא”צ של החזו”א [אע”פ שהיה חמיו] ושל אמא ע”ה. אני כן הולך משום ‘הסר ממך עקשות פה’, שלא ידברו.” עכ”ל. ובספר אורחות רבינו ח”א עמ’ ש”ט אות כ’ ג”כ כתב כדברים האלו בשם הגר”ח, והעיר על דבריו דבעל קהילות יעקב זצ”ל היה הולך מידי שנה על ציון החזו”א ביום היארצייט, ורק בשנים האחרונות (סביבות שנת תש”ל) הפסיק להשתטח בציון החזו”א, בטענה שכבר אין לו כח, ועכ”פ גם אז אם היתה סיבה מיוחדת כגון עת צרה או חולה וכיו”ב, היה משתטח על קברו של החזו”א ביום היארצייט, עיי”ש. ובספר לשכנו תדרשו עמ’ כ”ו כתב בשם הרב קהילות יעקב זצ”ל, דעכ”פ בגוונא שהבן לא מתגורר באותה העיר שבה קבורים הוריו (שם הנידון הוא באברך שגר בבני ברק, וקבר הוריו הוא בירושלים), אזי עדיף שילמד לעילוי נשמתם בעירו מאשר להפסיד זמן רב כדי לנסוע לקברם ביום היארצייט, עיי”ש.

ועכ”פ בעצם הדברים שהובאו בשם החזו”א, דעדיף למנוח שילמדו כל אחד בביתו מאשר שילכו ללמוד בביה”ק (בהניח שהדברים נאמרו אף למי שמתגורר באותה העיר שבה קבורים הוריו, כפי משמעות השמועה), כדי לחסוך את זמן ההליכה, לפום ריהטא צדיק נסת”ר מדברי רש”י ז”ל אודות ריגלי דאמוראי, וכי האמוראים לא היו מקפידים על ביטול תורה [ובשו”ת תורה לשמה סי’ תצ”ג באמת הביא כשאלה, האם עדיף לעשות את הלימוד על אביו ואמו בבית הנכסת או על קברם, ופשט מדברי רש”י נ”ל דעדיף על קברם, ומ”מ ההתייחסות שם איננה דוקא מצד ביטול תורה]. ואולם יש ליישב דברי החזו”א בכמה אנפי, וכגון דבזמנם לא היו מבטלין תורה בדרך כלל וכלל דהרי בוודאי היו מקיימים “ובלכתך בדרך” בהידור. ולא דבר ריק הוא לומר, דיתכן דדברי החזו”א אמורים רק לגבי קבר הורים ולא לגבי קבר רבו, דלגבי ההורים, גם אם לומד בבית מועיל להם מאוד מפני שברא מזכה אבא, יען כי הוא כרעא דאבוה והוי כאילו האב עצמו לומד, משא”כ לגבי קבר רבו וכדומה י”ל דאם לומד בבית הקברות עביד להו נייח רוחא טפי מאשר הלימוד במקום אחר. ועוי”ל, דהנה בהליכה לקבר יש בזה משום כבוד לנפטר, וממילא לגבי קבר אביו קיי”ל במגילה דף ט”ז ע”א דגדול תלמוד תורה יותר מכיבוד אב ואם (ועיין בפרישה יו”ד סי’ ר”מ סקכ”א ובביאור הגר”א שם סקל”ה, ומיהו לפי מה שמביא שם הפת”ש סק”ח מדברי הפר”ח בספרו מים חיים יש בזה חילוקים, ועיין בספר המיקנה על קידושין דף לא”א ע”א, ואכמ”ל, ועכ”פ לפי פשטות הדברים יש מקום לקיים הוראת החזו”א דעדיף שילמד בביתו ולא יהפסיד זמן ע”י ההליכה לקבר), שמא”כ לגבי קבר רבו איכא למימר דמבטלין תורה מפני כבוד התורה כדמצינו בכתובות דף טו”ב ע”ב דמאן דתני וקרי יוצאין שישים ריבוא להלוויותו (ויש לדחות דהם הוא משום חיוב קבורה באופן הנחשב כ”צורכו” אצל ת”ח ואכמ”ל) , וכדאמרינן נמי במגילה דף דף ג’ ע”ב דכבוד התורה מקרי “חמור” אצל תלמוד תורה דמקרי “קל” לעומתו. ומ”מ יש בכל זה עקולי ופשורי, ודי בזה.

והתייצבו וראו בספר מעדני המלך [שיכתוב שיעוריו של מרן הגרע”י בעל יביע אומר זלה”ה] ח”ג פרק ח’ עמ’ קנ”ו וז”ל: “אמרו פעם לגר”א, יהיה לאמך נחת רוח אם תלך לבקר בקברה. ענה להם, אמנם יהיה לה נחת רוח, אך אני מפסיד הרבה מכך. יש אנשים החושבים שזו מצוה גדולה לילך ליד קבר אמם, בוכים ומספידים, ובאמת כל אלה דברים מיותרים בלי טעם וריח, מוטב שבמקום שיאבד זמן רב עד שליך ויבוא, שישב וילמד ויקרא כמה פרקי תהילים ויאמר לעלוי נשמת אמו, ובזה יהיה לה יותר נחת רוח מכל הדברים האלה. מי שנוהג ללכת, שילך, אינני אומר שהדבר אסור, אלא שאין בו צורך.” עכ”ל [ואם כי הדברים נאמרו שם לאחר שהרצה על החשש לאחיזת החיצונים בבית הקברות, סוף סוף בסיומא דמילתא כתב להדיא טעמא דביטול תורה, ואה”נ דזה וזה גורם]. ומר בריה דרבינ”א הגאון הראש”ל שליט”א בילקוט יוסף הל’ אבלות (מהדורת תשס”ד) סי’ ל”ה הערה ל”ד כתב וז”ל: “והנה מנהג מרן אאמו”ר [מוהרע”י בעל יביע אומר] (שליט”א) [זצוקלל”ה] היה בתחילה לעלולת לקבר אביו ע”ה ביום השנה, אך בשנים האחרונות אינו עולה לקבר, מפני שהדבר כרוך בקשיים וגם בביטול תורה” עכ”ל. וכדברים האלו כתב בספר מנהגי הראש”ל ח”א פרק כ”ב הערה ה’, והוסיף על זה וז”ל: “ויאמר [מרן מוהרע”י זלה”ה], שיותר טוב אם ילמד יותר בביתו, ובזה יגרום יותר נחת רוח לאביו.” עכ”ל. ועוד כתב שם: “אולם באזכרה של אשתו הרבנית ע”ה, נהג לעלות לקברה בבית הקברות בסנהדריה, עד השנה האחרונה לחייו.” עכ”ל. וכן שמענו ממו”ח הגר”א סימן טוב שליט”א שמרן זצוק”ל בתוך ה”שלושים” של פטירת הרבנית, היה נוסע כל יום לקברה ע”ה. והנה לפי דברינו לעיל אתי שפיר החילוק בין קבר הוריו לקבר אשתו, דדוקא באביו ואמו שייך בחינה זו דטפי עדיף הלימוד בבית, כיון דברא כרעא דאבוה. ומיהו איכא ליתובי דעתא בפשטות יותר, דשאני ביה”ק סנהדריה שהוא במרכז העיר ואין הרבה טורח וביטול תורה לבקר בו. ובזה ניחא ג”כ מה שכתוב שם בסע’ מ”ג בשם חתנא דבי נשיאה הגר”א אבוטבול בשם מרן מלכא זלה”ה, והבן. [והנה בשו”ת יביע אומר ח”ד חיו”ד סי’ ל”ה כתב וז”ל: “מנהג יפה בישראל ללכת על קברי אבותיו ביום פקודת השנה ולהתפלל שם לעילוי נשמתם וכו’.” עכ”ל (ואת מקור”ו הער”ה לספר קב הישר פרק ע”א ולספר טעמי המנהגים ח”ג דף ל”ז ע”א עיי”ש). וצריכים לומר דאע”פ שמנהג יפה הוא, מי ששוקד בתורתו עדיף לו לאחזור בתלמודו מאשר לקיים מנהג יפה זה. ומיהו בהמשך דברי היביע אומר שם, באות ח’, כתב עפ”י דברי הגר”ח מצאנז זצ”ל דהאבות מקפידים כאשר הבן נמנע מללכת על קברם, כיון שמנע מהם ההנאה שיש להם בבקורי קרוביהם ע”י קברם, ומביא משו”ת מהר”ם בריסק ח”א סי’ מ”ד שהאבות מצטערים מזה שבניהם לא באים על קברם. ומסיק שם ביבי”א דיש לחוש לדבריהם ואפי’ כאשר נמנע מללכת מחמת אונס, עיי”ש. ולא קשיא, כי בחלקו”ת תשית למו, דנידון הרב דברי חיים ומהר”ם בריסק היינו כאשר עתה הולך על קבר אבותיו לאחר ששנים רבות לא היה שם, די”ל דע”י הגעתו כעת הוא דמעורר את צערם על מה שלא עשה כן עד כה, משא”כ אם לא הולך כלל (ובפרט אם נמנע מללכת לשם שמים, כדי שלא להתבטל מלימודו וכיו”ב) אזי אין כאן צער ולא קפידא. וק”ל. ועוד יש ליישב כל זה בכמה אופנ”י הקודש לפי הדרכים שנכתוב בעהי”ת במקום אחר בענין הסתירות בדעת בעל היביע אומר זצ”ל בנוגע לחשש לאחזית החיצונים, קחנו משם].

[13] וראה לעיל מה שהזכרנו בשם שו”ת שבות יעקב, והכא נמי דכוותיה. וכן בספר ידי כהן חלק שיח אברכים עמ’ ל”ז כתב בשם הרה”ג ר’ שריה דבליצקי זצ”ל, ד”באופן עראי (ר”ל אקראי) אפשר ליסוע לקברות צדיקים אך לא כל חודש” עכ”ל (והנידון שם מצד ביטול תורה כנ”ל).

וברוח דברים אלו (אם כי יש מקום לדון בכוונת הדברים), הבט וראה בעלון כאיל תערוג גליון קפ”ז עמ’ ב’, דמובא שבאסיפת אברכים מטעם אירגון בונה עולם בשנת תשס”ז, שאלו את הגראי”ל שטיינמן זצ”ל “האם אפשר ללכת לקברי צדיקים על חשבון לימוד”, והשיב בזה”ל: “אתה יכול ללכת כל יום לקברי צדיקים (בתמיהה). אם הולכים פעם אחת [במקור יש כאן ג’ נקודות], אבל אם תעשה ככה לעולם ועד אתה יכול לסגור את הגמ’ ולשבת בבית החיים.” עכ”ל. [וע”ע שם שכתב להשוות לנאמר בירושלמי פסחים פ”ג ה”ב עיי”ש, אם כי אין ההשוואה כפשוטה דהרי הגדרים הם שונים בין לקולא בין לחומרא וק”ל]. ועכ”פ משמע דללכת באקראי לעיתים רחוקות אין בזה קפידא אע”פ שהוא “על חשבון לימוד” (דמה שאמר “פעם אחת”, הכוונה היא לעיתים רחוקות ולא “פעם אחת בחיים”, דהרי כתב זאת לעומת “אם תעשה ככה לעולם ועד”, וכפי שג”כ הקדים דאי אפשר ללכת כל יום. איברא דבספר שפתי איל עניינים שונים סי’ ל”ד כתב הגר”מ חלויה שליט”א ששאל את הגראי”ל שטיינמן זצ”ל אם יש “שיעור” מסויים כמה פעמים “יש ענין” ללכת למירון, והשיב בחיוך “פעם בחיים” עכ”ל, אך מההקשר שם משמע שהכוונה היא “לפחות” פעם בחיים כי “יש ענין” בזה מצד השראת השכינה כמובא שם, ואה”נ לענין שלא תהא קפידא דביטול תורה אם הוא לעיתים רחוקות י”ל דלית לן בה, וצריך בירור עדיין אצל מקורביו לרדת לסוף שיטתו בענין זה].

וכן מצינו להגר”ח קניבסקי זצ”ל דהגם שהבאנו דעתו בכמה דוכתי שאין לבטל תורה להשתטחות על קברות הצדיקים, בספר סוד שיח עמ’ תמ”ה – תמ”ז מובא שהגרח”ק עצמו זצ”ל התפלל על קברות צדיקים בצפון כגון בקבר נחום איש גם זו, ובקבר אביי ורבא, ועוד (למרות המרחק הרב שיש בין קברים אלו כנודע). וצריכים לומר כנ”ל, דלעיתים רחוקות שפיר דמי.

[14] כבר הזכרנו בכמה דוכתי מכתבו של הרמב”ם ז”ל, שנסע לחברון כדי להשתטח בקבר האבות, וקבע אותו יום להיות לו ליום משתה ושמחה בכל שנה ושנה, וכן הרמב”ן ז”ל כתב באגרת שהיא ל”ו נדפס”ה בספר אגרות ארץ ישראל יערי עמ’ פ”ה, ש”פני מועדות ללכת לחברון העיר קברות אבותינו להשתטח כנגדם” עיי”ש, ובביאורו לפרשת וישלח ל”ו ט”ז כתב הרמב”ן שנסע גם לקבר רחל, וע”ע בפירוש הרמב”ן שם פרק ל”ד י”ב שהראה בקיאות אודות מיקום קבורת דינה בת יעקב אבינו ע”ה וקבר ניתאי הארבלי בעיר ארבאל (אם כי לא כתב להדיא שהיה נוכח במקום), וידוע עפ”י המסורת שהרמב”ן ביקר גם בציון שמעון הצדיק ע”ה. ורבינו עובדיה מברטנורא ז”ל כתב באגרתו שנסע למערת המכפלה ולקבר רחל. ורבינו אשתורי הפרחי ז”ל בעל כפתור ופרח מלא קו”ל האר”ש כבודו בתיאור ביקוריו בקברות הצדיקים, וכתב שם בכפתור ופרח פרק י”א וז”ל: “וכן ראוי לסבב ולבקר אותם המקומות הקדושים אף בזמן הזה וכו’ וגם ציוני הצדיקים וכו’ עכ”ל עיי”ש באורך. ורבינו יהונתן מלוניל ז”ל נסע לקברים רבים בגליל, יחד עם ר’ שמאול ב”ר שמעון ז”ל. גם תלמידי רבינו יחיאל מפריש ז”ל (מבעלי התוס’) התפללו על קברות הצדיקים עבור תורמי הישיבה, כמובאר באיגרת שנדפסה בקובץ גנוזות מזרח ומערב כרך ג’ חורת ז’ עמ’ ד’ (באיגרת מפרט את קברות הצדיקים שהתפללו בהם עבור התורמים, עיי”ש).

וביותר מצינו מסעות השתטחות ארוכות בתקופת האחרונים חביבים ז”ל, ולדוגמא הנה הגאון השל”ה הקדוש זלה”ה תיעד איהו גופיה את מסעותיו בארץ הקודש, באגרת ששלח לבני ביתו (והיא ל”ו נדפס”ה בקובץ “שומר ציון הנאמן” שיצא לאור באלטונה על ידי הגאון בעל ערוך לנר זצ”ל, שנת תרי”ג גליון קמ”א), וז”ל (בדילוגים): “מהר”י קאר”ו ומהר”מ קורדוביר”ה ומהר”י לוריא ז”ל וכו’ נקברו יחד כמו סגל בבית הקברות, ונשקתי קבריהם, וכו’. בראשונה הלכתי לקבר הושע בן בארי, והוא בנין מפואר ומהודר והיא ביבה חשובה למאד נתמלאה כולה אורה וכו’. אח”כ הלכתי לקבר התנא לויטס איש כפר יבנה המוזכר בבכורות ובאבות, ואח”כ הלכתי לקבר התנא החסיד ר’ יהודא בן אילעאי, ובתוך המערה נקברים עשרים תנאים ותלמידיהם, וכו’, ובאתי למערת אבא שאול שמושכב עם אשתו וכו’. ולילה ראשונה נהיה בטבריא וכו’, נלך על קברות התנאים שא”א להעלות על זכרון כולם רק אזכיר קצת מהם: ר”ע ותלמידיו, ור”ח ובניו, ועוד מאות. ונלך לקברות שלהם כי התנו עם החמרים שלנו. וביום השבת פרשה תולדות נשכים אי”ה בהשכמה, ובשכם קבור יוסף הצדיק ויהושע בן נון ועוד הרבה, וגם ע’ זקנים, וביום ב’ פרשה ‘זה שער השמים’ נבוא לירושלים אי”ה וכו’. שוב אודיעכם כי ביום א’ הייתי במערת הצדיקים שמאי והלל ותלמידיהם, ורשב”י ובנו ר”א, ושם למדתי הזוהר, ור”י הסנדלר, ור’ יוסי, ויתר התנאים, אח”כ אבוא אי”ה לירושלם עיה”ק תו”ב וכו’. יוכבד אם משה רבינו ע”ה חייתה זמן רב ונכנסה לאה”ק וקבורתה בטבריא וכו’. בקבורת דר’ אסי דיוקרת ז”ל, עתה הוציאה תאנה שלא בעונתה, ואין להאריך עתה, וכו'” עכ”ל.

וידועות ג”כ מסעותיו של הגאון ריש גלותא דבבל הגרי”ח בעל הבן איש חי זלה”ה להשתטח על קברות הצדיקים אשר בארץ הקודש (בשנת תרכ”ט), כמוזכר בספרו בן יהוידע על פסחים דף י”ח ע”ב מדפי הספר, ומתוארות מסעותיו אלו במכתב של תלמידו הגאון רבי בן ציון חזן זלה”ה הנדפס בריש ספר דעת ותבונה חיים ובעוד ספרים [ושם במכתב הנז’ מביא ג”כ דהגרי”ח זצ”ל בסוף ימיו היה משתטח לעיתים קרובות במצבת קבורת יחזקאל הנביא ע”ה אשר בכפר כפי”ל (למרות המרחק הרב מגדאד, כי היו נוסעים י”א שעות מגדאד עד העיר הנקראת חל”ה, ואח”כ עוד שש שעות מהעיר חל”ה עד ציון יחזקאל בכפר כפי”ל – כמש”כ הגרי”ח עצמו זלה”ה בקונטרסו “מראות יחזקאל” הנדפס בסוף ספר עוד יוסף חי דרושים, ד”ה אנשי), וגם פטירתו של הגרי”ח זלה”ה היתה בהיותו בדרכו מהציון הנ”ל. עיי”ש. ובקונטרס מראות יחזקאל הנ”ל, בריש הקו’, כתב הגרי”ח זלה”ה וז”ל: “זאת מן המודיעים, כי בשנה זו, היא שנת התרס”ח, זכני השם יתברך בחסדו הגדול, בתחילת החורף, לילך לכפר הנקרא כפי”ל, ששם היא מצבה של אדונינו יחזקאל הנביא ע”ה יע”א, וישבתי שם שלשה חדשים, ובמשך הימים האלה זכיתי להשתטח על המצבה של אדונינו זיע”א וכו'” עכ”ל. אלא די”ל שסיבת ישבתו שם זמן רב כל כך, היתה מפני המגפה אשר בבגדאד ואכמ”ל].

והגאון החח”ם זלה”ה בשדי חמד מע’ ברכות סי’ ב’ אות י”א כתב על עצמו וז”ל: “בשנת התר”ל, בלכתי בלכת מצוה להשתטח על קברי הצדיקים שבארבע ארצות ישראל (פי’ ירושלים, חברון, טבריה, ואיזור מירון-צפת), והייתי בעה”ק טבריה ת”ו וכו'” עכ”ל. ועל הגאון בעל שו”ת מנחת אלעזר ממונקטש זלה”ה נכתב חיבו”ר לטהרה שלם אודות מסעותיו לקברות הצדיקים, הכי קרא שמו “מסעות ירושלים”, ע”י נאמן ביתו הג”ר משה גולדשטיין זצ”ל שליווהו במסעות אלו.

ולמעלה בקודש, הבט נא וראה למרן החיד”א זלה”ה בספר שם הגדולים מערכת גדולים ערך מהריק”ש וז”ל: “דהרב [מהריק”ש] עלה [ממצרים לארץ ישראל] להשתטח על קברות הצדיקים, כמו שנוהגים גם היום איזה גבירים וכו’, והיה הרב מוהריק”ש ימים אחדים, וחזר, כמנהג העולים לזייאר”א”. עכ”ל. וע”ע שם במערכת ספרים אות פ’ (ערך פרי תואר) מה שהעיד על עצמו, וגם מה שהעיד שם על הגאון בעל אור החיים הק’ זלה”ה (ובהמשך מילתין ה”ן עוד נבי”א אודות מסעותיו של האור החיים זלה”ה ותלמידיו לקברות הצדיקים אשר בגליל, ועוד דוגמאות כיו”ב), וע”ע בשם הגדולים שם אות ו’ (ערך וידוי הגדול) אודות מהר”ם אצבאן זלה”ה בעל זובח תודה, ושם במערכת גדולים ערך רבי משה איסרלאס על אודות בנו עיי”ש. וראה גם בריש ספר שער אפרים בהקדמת בן המחבר (המהראי”ל זלה”ה) ד”ה ובאתי (אודות עצמו), ובספר כל החיים פאלג’י דף ח”י ע”ב, ובספר מקדש מלך בוזגלו הנדמ”ח בהקדמה עמ’ ל”ג (אודות מעשה במוהר”ר שבתי וינטורה זצ”ל בעל נהר שלום על או”ח), ובעתרת החיים פלאג’י סי’ ל”ד אות ג’ (אודות איהו גופיה) עיי”ש. ובשו”ת ויקרא אברהם אדאדי בקו’ מקום שנהגו דף קכ”ד ע”ב סוף אות ד’ (במה שכתב על עצמו). ובספרו ברך את אברהם ריש פרשת שלח לך ד”ה שמעתי (אודות הגאון בעל פאת השלחן). וראה גם בספר לב נשבר להגאון בעל שו”ת פני יצחק בולעפייה זלה”ה בהקדמתו שכתב שנסע ירושלימה כדי להשתטח על קברות הצדיקים הגדולים עיי”ש. ועל זה הדרך עיין בספר כנסיה לשם שמים סתהון דף ע”ז ע”ב במכתב מרבני ירושלים אודות מוהר”ר מנשה סתהון (אביו של הרב ארץ חיים) מארם צובא, עיי”ש. וכן בספר פרי עץ הגן ח”א עמ’ מ”א אודות הגאון אביו מוהר”ר שאול קצין זלה”ה, ושם עמ’ קכ”ז (ד”ה בהיות) אודות הגאון בעל מנחת יהודה קצין זלה”ה, עיי”ש. וכן בספר מלכי רבנן מע’ שער החצר, אודות הגאון מוהר”ר יצחק בן נאים זצ”ל. ובמה שכתב על עצמו הגאון מוה”ר אליהו משעאן זלה”ה בספרו צדק ושלום דף ק”ל ע”ב (בנדמ”ח) ריש אות י’. ובספר ברך את אברהם פלאג’י פרשת שלח דף קמ”ד ע”ב (ד”ה שמעתי) אודות מוהר”ר ישראל משקלוב בעל פאת השלחן זלה”ה. ובספר פרי הארץ מוויטבסק בחלק המכתבים מכתב ג’ (למהר”א מקאליסק זצ”ל) ד”ה ואתם (בנדמ”ח עמ’ קמ”ה). ובספר דרך אמונה (למוהר”ר יעקב דוויק זלה”ה – החכם באשי באר”ץ רבה) בהקדמת הגהמ”ח עמ’ ט’, במאי דקא מסהיד אנפשיה עיי”ש. ובספר עבודת התמיד למוהר”ר אלישע חאבילייו זלה”ה בהקדמתו סוד”ה מי זאת, שכתב דכל מה שזכה היה בזכות ההשתחטות על קברות הצדיקים. וכן בספר שארית יוסף מלמד בהקדמה, במה שהעיד על עצמו שם, עיי”ש. ובכף החיים סופר או”ח סי’ רי”ט סק”ה, על עצמו, עיי”ש. ובספר זכרון מאיר ועקנין, בחלק המכתבים שבתחילתו עמ’ ל”ג ד”ה בצער. ובספר חשב סופר הנדמ”ח ח”ב עמ’ שי”ט ד”ה בטבריה. וגם נדפס חיבור שלם אשר בשם “אלה מסעי” יכונה, בנושא מסעות ההשתטחות של האדמו”ר מסאטמר בעל ברך משה זצ”ל בקברות הצדיקים אשר באוקריינה פולין אונגריה ורומניה. וכהנה רבות עד במאוד מאוד.

[וראה בספר אש דת אלפאנדארי על התורה הנדמ”ח, במובא עמ’ ל”א (בהערה), שכתב שהמקובל הגדול שר בית הזוה”ר מוהר”ר חיים שאול דוויק זלה”ה שלח את הגאון מהריא”ז מרגליות זצ”ל עד לעיר דמשק שבסוריה, כדי להשתטח על קברו של מוהרח”ו זלה”ה, עיי”ש. (מיהו מסתברא דשם היה טעם הכמוס וברוך היודע). ופוק חזי נמי בספר דרך צדיקים ח”א עמ’ רמ”ז שמובא על אודות כמוהר”ר חיים סנאוני זלה”ה דמטרח טרח נפשיה טובא בזה, וז”ל: “ואפילו שהמסע היה ארוך ומיגע וכרוך בטלטולי דרך קשים המתישים את כוחו של האדם, למרות הכל לא חסך מאמצים וטרח בכל כוחותיו להגיע לקברות הצדיקים ולהתפלל אצלם וכו'”. עכ”ל].

ויתירה מזו מצינו, דבשנת ד’ אלפים תתקע”א התקיים מסע רבתי של שלוש מאות רבנים (שהוא מספר עצום ורב למושגים של הימים ההם) שהגיעו מצרפת לארץ ישראל כדי להשתטח על קברות הצדיקים, ובהיותם בארץ הקדוש שיפצו ציוני צדיקים רבים – ראה על זה במחקר של מר ז. עמר נר”ו בספר “קבץ על יד – חברת מקיצי נרדמים” כרך כ”ד (בסדרה החדשה כרך י”ד) ריש עמ’ רפ”ג.

ומוהר”ר אברהם ששון ז”ל בהקדמה לספר עלים לתרופה חדית לן, דמה שהגר”א מווילנא זלה”ה נכספה וגם כלתה נפשו לעלות לארעא דישראל, היה כדי “לבקר ולהשתטח על קברי החסידים והצדיקים אשר מנוחתם בא”י ת”ו” עכ”ל.

וכללו של דבר הביא בזה הרה”ג ר’ דוד לאנייאדו זלה”ה בספר ליקוטי דוד עמ’ י”ב (והוא מספר שערי ירושלים, שער א’), וז”ל: “השל”ה הקדוש כתב, גם הרב שפת אמת, גם באה”צ, שכל ספרדי ירא ה’, ויכולת בידו, הולך לארץ ישראל פעם אחת בימי חייו ומסבב והולך לקבר אבותינו הקדושים על הצדיקים ועל החסידים“. עכ”ל.

ואף אצל החוגים שפחות נתנו דגש לענין ההשתטחות, מצינו עכ”פ שנסעו נסיעה קצרה לצורך כך, וכגון בשו”ת כתב סופר חאו”ח סי’ מ”ח שכתב וז”ל: “ובסוף הקיץ כשהייתי בעיר וכו’ להשתטח על קברות זקני וזקנתי ז”ל וקברי הצדיקים גאוני הדור זצ”ל מנוחתם כבוד וכו'”. עכ”ל. ומוסרים אודות הגאון מוהר”ר איסר זלמן מלצר זצוק”ל בעל אבן האזל, שהיה רגיל לנסוע לחברון כדי לשהשתטח בקברי האבות, והיה לוקח עמו טובי תלמידיו לנסיעות אלו. וכהנה מצינו רבות.

[הבהרה: בכל הנ”ל הבאנו מקורות לכך שגדולי עולם זצ”ל עשו מסעות השתטחות עכ”פ פעם אחת בימי חייהם, ונ”מ ללמוד מזה לשאר בני התורה, דבאופן אקראי ולעיתים ליכא קפידא משום ביטול תורה, דזהו חלק מעבודת הבורא ית”ש. ואולם במקום אחר בעהי”ת אעבור לפני התיב”ה אודות גדולי עולם (בעיקר מקובלים ואדמורי”ם) זצ”ל שמצינו שהיו מרבים בהשתטחות תמידין כסדרן זימנין סגיין, כגון הרמ”ק והרש”ש והאור החיים ועוד, וזו סוגיא בפני עצמה כפי שיבואר שם, דאין ללמוד מהנהגתם לשאר בני תורה דעלמא, דלא כל הרוצה ליטול את השם יבוא ויטול, וכפי שיבואר שם בעזר ממרום].

[15] נדה דף ע’ ע”ב: “מה יעשה אדם ויחכם, אמר להן, ירבה בישיבה וימעט בסחורה. אמרו הרבה עשו כן ולא הועיל להם. אלא יבקשו רחמים ממי שהחכמה שלו, שנאמר כי ה’ יתן חכמה מפיו דעת ותבונה. וכו’. מאי קמ”ל (פרש”י: למה ליה למימר להו ירבה בישיבה הואיל וברחמים הדבר תלוי). דהא בלא הא לא סגי.” ע”כ. ובמקום אחר הבאנו מפי סופרים וספרים שבקשת הרחמים על קברות הצדיקים מתקבלת יותר מאשר במקומות אחרים.

וצא ולמד ממש”כ בספר שומר אמונים בדרוש האמונה פרק ט’, שנתקיים בו בחינת “דהא בלא הא לא סגי” ע”י קבר של צדיק וע”י מסירות נפש לשקידת התורה באופן מוחשי מאוד, וז”ל: “ומחמת נחיצות הענין ולחזק לבבות ידידיי, אספר מה שבדידי הוה עובדא בימי נעוריי, שנפלו עלי נסיונות גדולות וחשכות נורא שלא יכולתי ליקח ספר בידי, כי טעמתי טעם מרור מאד בכל דיבור, ונפשי היה קשה עלי מרוב מרירות וחשכות ונסיונות מכל צד, ונפל עלי שינה וכבידות מאד בתמידות, וזה היה במשך איזה זמן. ולא היה לי למי למפר, כי אפילו ספרתי לא היה לי מי שיתן לי איזה עצה. ומרוב מרירות לבבי בכיתי הרבה לה’ ולא מצאתי לי שום עזר ותרופה. עד שפעם אחת הלכתי על קבר איזה גאון וצדיק, ובכיתי שם בכי רב ועצום במר לבבי (לפני ה’ ב”ה), או ח”ו שינטל נפשי ח”ו, או יתהפך לבבי שאוכל לעסוק על כל פנים בתורה כמו איש פשוט ולא אהיה נדחה משני עולמות ח”ו. וברוב בכייתי נפל בלבי שאשוב לביתי ואקח לי ללמוד במסירת נפש ויעבור עלי מה, וכשבאתי לביתי פתחתי ספר, ונפתח לפניי הרא”ש של מקואות, ואמרתי מוכרח אני ללמוד זה הלימוד ולגומרו אפילו בכל מיני ממירות נפש, וישבתי ללמוד בממירות נפש גדול, וטעמתי ממש טעם מיתה בכל דיבור, ואמרתי יעבור עלי מה אפילו תצא נפשי ח”ו אגמור זה הלימוד, ואחר שגמרתי זה הלימוד במסירת נפש גדול, הטעים לי ה’ פתאום אור מתוק ומעם נפלא, ונהפך לבבי לאיש אחר, ונכנס בי שוב חמידא דאורייתא, עד שאחר כך יכולתי ללמוד אפילו בבית מלא אנשים המדברים ולא בלבלו אותי. וכתבתי זאת לחזק לבבות דורשי ה’ שבאמת אין שום הסתר בעולם ולא נבראו הנסתרות רק כדי לשברם.” עכ”ל.

והגאון רבי מיכל יהודה ליפקוביץ זצ”ל ראש ישיבת פונוביז’ לצעירים, בשיחה שנכתבה בספרו דרכי החיים ח”א פרק י”ב, העיד בגודלו וז”ל: “ועוד סיפר לי אבי [מוהר”ר משה דוד מוואלז’ין] ז”ל שמרן הנצי”ב היה הולך בחצי הלילה לקברו של רבינו בעל ‘נפש החיים’ להתפלל שיזכה להיות שקוע בתורה.” עכ”ל [ולאו ברירא מילתא אם הכוונה היא שהיה עושה כן לעיתים קרובות או דילמא לעיתים רחוקות].

[16] בשו”ת יד רא”ם (למוהר”א הכהן, אב”ד לעדת האשכנזים בקהיר) הנדמ”ח דף מ”א ע”א, כתב אודות תקופת מגוריו בעיה”ק טבריה ת”ו, וז”ל: “בכל עת שהלכתי להשתטח על קברו של רבינו הרמב”ם ז”ל, כמנהג אנשי טבריא ללכת בכל עת להתפלל שם וכו'”. עכ”ל. וכן המשגיח הגדול הג”ר יחזקאל לווינשטיין זצ”ל, בספר אור יחזקאל ח”ה (חלק תורה ודעת) עמ’ ר”ס, לאחר שנשא תוכחת מגולה מאהבה מסורת על כי בחורי ישיבה הנוסעים לציון הרשב”י באמצע הזמן (ז’ באדר) לאו שפיר עבדי מפני שמבטלים כמה ימים מלילות מעסק התורה, כתב אח”כ לחלק בין אם המקום הוא רחוק או קרוב, וז”ל: “ודאי שהנסיעה למירון דבר טוב היא, אף שאני בעצמי לא הייתי אף פעם שם כי סבורני שאין זה כדאי לבטל עבור זה זמן רב, ולו היה סמוך לפה גם הייתי נוסע.” עכ”ל.

וע”ע לעיל מה שהזכרנו בשם ספר דברי שמואל כהן, דנחית לדיוקא מלישנא דהפוסקים ז”ל דעיקר הקפידא משום ביטול תורה היא על הנסיעה לקברות הצדיקים, משא”כ הזמן הנצרך לעצם התפילה על קברם, בזה לית לן בה.

[17] שו”ע או”ח סוף סי’ תקפ”א במפה, שכתב בענין ערב ראש השנה: “ויש מקומות נוהגין לילך על הקברות ולהרבות שם בתחנות.” ע”כ (ובמג”א שם סקט”ז: “ולהשתטח על קברי הצדיקים” ע”כ). ומקור הדברים הוא המהרי”ל במנהגים (מנהגי ראש השנה), ושם משמע לכאו’ דאף ת”ח בכלל המנהג, וז”ל: “ודרש שכל אדם ילך לבית הקברות להשתטח על קברי צדיקים בערב ר”ה. ובמקום סכנה אין צורך.” עכ”ל. ויש בזה מן הסברא לומר דאף ת”ח בכלל, דהרי כפי שנתבאר לעיל, בעתות צרה חובה רמיא להתפלל אף לת”ח, ובערב ראש השנה שספרי חיים ומתים פתוחים, אין לך עת צרה גדולה מזו. ומ”מ האידנא לא מצינו למי שנהג כן בתורת חובה כמו מנהגים אחרים, אלא רואים בזה עצה טובה בעלמא לקראת יום הדין, וצריכין לומר דמעיקרא כך היה המנהג בתורת “עצה” ולא בתורת “הנהגה טובה” וממילא הנהגת האבות לא חייבה את הבנים.

[18] שו”ע או”ח סי’ תר”ה סע’ א’ במפה, שכתב לענין ערב יוהכ”פ: “ויש מקומות שנוהגין לילך על הקברות ולהרבות בצדקה, והכל מנהג יפה.” עכ”ל.

[19] בשו”ע או”ח סי’ תקע”ט סע’ ג’ כתב מרן השו”ע: “שבע תעניות האלו, אחר שמתפללים, יוצאים כל העם לבית הקברות ובוכים ומתחננים שם”. ע”כ. והוסיף הרמ”א באו”ח סי’ תקנ”ט סע’ י’, לענין תשעה באב: “והולכים על הקברות מיד כשהולכים מבית הכנסת” ע”כ. [ובמהרי”ל הל’ תשעה באב מבואר דהמנהג הוא שהולכין לקברות צדיקים דוקא ולא לסתם קברים, דהרי הוא בנותן טעם למנהג בזה”ל: “כדאיתא באיכה רבתי הצדיקים גם בקבר מתאבלים על ירושלים.” עכ”ל]. והנה במקום אחר הזכרנו שחזו”א והרב קהילות יעקב כמעט ולא היו משתטחים על קברות הצדיקים משום ביטול תורה, ואילו לענין תשעה באב נאמר בספר אורחות רבינו ח”ב עמ’ קמ”א שחזו”א והקהילות יעקב היו מקפידים כל שנה לנסוע לביה”ק מיד אחרי תפילת שחרית (אלא שלא תמיד היו נכנסים פנימה כפי שיבואר במקום אחר בעהי”ת). וכן מובא אודות הנהגת הגראי”ל שטיינמן זצ”ל בספר כאיל תערוג מועדים עמ’ רפ”ב.

[וע”ע בארחות רבינו שם, דבשנותיו האחרונות נמנע הקהילות יעקב מללכת לביה”ק בטענה שאין לו כח, ומ”מ לפי מה שמובא שם בספר אורחות רבינו, מסתבר שהטעם שנמנע הוא מפני שעלה ונסתפ”ק אם מברכים “אשר יצר אתכם בדין” ביום תשעה באב, משום שאין אומרים בימים אלו צידוק הדין, ועל כן העדיף לא להיכנס לבית הספק]. וע”ע באורחות רבינו ח”א עמ’ ש”ט אות ח”י.

[20] במקום אחר הארכנו בס”ד אודות דברי רבינו האריז”ל דבערב ראש חודש נשמת הצדיקים נמצאים על קבריהם ביתר שאת ויתר עוז. ועפ”ז נהגו ת”ח חשובים להשתטח עכ”פ בערבי ראשי חדשים. וכן תיקנו חכמי “בית המדרש אבוהב” אשר בצפת (בראשות המקובל והדיין הגדול מאחרוני הנסמכים מוהר”ר בנימין הלוי זלה”ה, ועמיתו מוהר”י קריספין זלה”ה), שבכל ערב ראש חודש כל לומדי בית המדרש (פרט לחכם אחד) יסעו למירון, כפי שמובא בתקנת אמנה משנת שצ”ב, שנדפסה בספר דור אחד בארץ עמ’ קפ”ג ואילך, ראה שם בעמ’ קפ”ה הערה כ’ (ומנוסח התקנה משמע דעיקר החידוש היה בכך שצריך שישאר חכם אחד, ולא מזה שכל השאר נוסעים להשתטח). והגה”ק מוהר”ר אלעזר אזכרי זלה”ה כתב בספר חרדים, מצוות התלויות בא”י פ”ב, כתב וז”ל: “כן אנו משוררים על ציון רבי יהודה בר אלעאי כל ערב ראש חודש בשמחה רבה.” עכ”ל. וכן היה המנהג אצל חכמי ירושלים (עכ”פ חלק מחכמי ירושלים), להשתטח כל ערבי ראשי חדשים ולהתפלל שם על גאולתן של ישראל, וכמובא בחמדת ימים ח”ב ראש חודש פ”א דף י”ג ע”ד. וכן מבואר מתשובת מהר”מ חאגיז זלה”ה שעלתה על מזבח הדפוס בקובץ זכור לאברהם (מכון י-ם) תשנ”ט עמ’ רי”א, שהיו הולכים “כל” ערב ראש חודש לבית הקברות, וכתב שם “מי יתן דכל ישראל, בכל מקום שהם, היו נוהגין כן” עכ”ל. וכן היו נוהגים מגדולי חכמי בבל, כמובא בספר זהב שבא אגסי עמ’ נ”א. וכן נהגו חכמי טבריה, כפי אשר העד העיד בנו הגאון בעל שו”ת ויקרא אברהם אדאדי זלה”ה באיגרת תקנה כי באה בראש ספר קולו של יעקב למהר”י רקח זצ”ל (ליוורנו תרנ”ג), וז”ל: “כל ערב ר”ח חכמי ורבני עיה”ק טבריה תוב”ב המה יעלו להשתטח על קברי הצדיקים, כאשר זה ידוע ומפורסם” עכ”ל.

ובספר אורח דוד (הנהגות הרה”ג ר’ דוד בהר”ן זצוק”ל) בהלכות ראש חודש אות קצ”ב כתוב לאמר: “בכל ערב ר”ח היה נוהג רבנו ללכת עם רבי בל ציון שפירא זצ”ל ורבי אברהם יוחנן ידלר זצ”ל לקבר רחל, ובכל הררך למדו משניות בעל פה. ובער”ח אייר ובער”ח חשון היו הולכים למערת המכפלה ברגל, מכיון שלא צמו, ולמדו משניות כל הדרך.” ע”כ. והגה”ק רבי יוסף מאנספעלד זצ”ל (מכ”ב צדיקי הרוגי הרעש בצפת”ו בשנת תקצ”ז) כתב באגרת בזה”ל: “בכל ערב ראש חודש חובה לעלות על קברו של האריז”ל הקדוש” עכ”ל. בשו”ת חמדת צבי ח”ה י”ט העלה (ללא הבדל בין ת”ח לשאר העם), דנכון הדבר ללכת לקבריהם כל ערב ר”ח עיי”ש (ושם מיירי אף לענין קברי אבותיו).

[21] הגר”ש דבליצקי זצ”ל, הבאנום לעיל. וכן הנהגת כל גאוני ליטא זצ”ל כפי שהזכרנו לעיל. וכ”כ הראש”ל הרה”ג ר’ יצחק יוסף שליט”א בילקו”י שבת ה’ (מהדורת תשנ”ד) סי’ תי”ז סע’ י”א. וכ”כ הרה”ג ר’ אברהם לוי נר”ו בספר ראשי חדשים כהלכתם סי’ ב’ אות ט”ז. ובכן עינינו הרואות בדורות אלו, שרוב ככל גדולי ומאורי ישראל זצ”ל ושליט”א לא נסתה כף רגלם בקברות הצדיקים אף לא בערבי ראשי חדשים, כי אם לעיתים או בעתות צרה וככל המוזכר לעיל, ואין לו להקב”ה בעולמו אלא ד’ אמות של הלכה בלבד.

[22] בשער הגלגולים הקדמה ל”ח דף נ”א ע”ב, כתב מוהרח”ו וז”ל [הסוגריים הם תוספת למען ירוץ בו הקורא, וה’ יצילו משיגיות]: “יום אחד הייתי לפניו [פי’ לפני האריז”ל], ונתעכבתי חדש ימים שלא עשיתי שום יחוד מן היחודים שסדר לי, והכיר בפרצופי, ואמר לי אם תעזבני יום יומים אעזבך, ואתה גורם בזה נזק גדול, שתגרום שיתפרשו ממך הנשמות [של הצדיקים] שרוצות להדבק בך, ונתתי לו טענה שלא הייתי רוצה אלא לעסוק בתורה באותו זמן, ובפרט שלא היו באים [נשמות הצדיקים] כפי הראוי [ל]אותם הנשמות [, ועכ”פ גם אם היו האים לא ידעתי מזה כי לא היו עושים כן] בגלוי, והשיב לי שעם כל זה לא אמנע מלעשות היחודים ההם בכל יום, כי הוא גדול מעסק התורה, כי הוא מיחד העולמות העליונים, והוא עסק התורה ויחוד הכל יחד. והזהרני שכאשר אייחד היחודים, שלא תהיה כונתי בלבד להמשיך הנשמה [של הצדיק], אלא לתקן למעלה.” עכ”ל. [וכן הוא ג”כ בשער רוח הקודש דף כ”ח ע”א שער ז’ הקדמה א’, ושם כתב כן כהוראה לכולם ולא כסיפור על עצמו]. והרב משנת חסידים במס’ היחודים פ”ב משנה א’ כתב וז”ל: “שכל עת וכל זמן ראוי ליחד יחודים, ליחד בהם העולמות ולקשרם, והקב”ה תפץ בהם יותר מעסק התורה, שבהם [ביחודים] מושך הארתם מלמעלה למטה עד עצמו, ומשיג על ידי זה השגה עצומה בתורה.” עכ”ל. וזיל קרי גם בדברי הגר”א על הזוה”ק פרשת פקודי, היכלות דף ר”ן ע”א ד”ה מאן דידע,  דמה שאמרו חז”ל לא הלימוד עיקר אלא המעשה, הכוונה היא למעשה היחודים, עיי”ש.

[23] ספר זוהר חי (להגה”ק מקומרנא זלה”ה) פרשת תרומה דף ס”ב ע”ג. עיי”ש. ותדע, שהארזי”ל גופיה עסק בתורה בהתמדה עצומה, דהרי כל כתבי מוהרח”ו אינם אלא ממה שלמד עם האריז”ל במשך שנה אחת, והאריז”ל היה עוסק בתורת הפשט בעיון גדול עד שהיה מזיע מרוב המאמץ כמו שכתוב בשער המצות פרשת ואתחנן דף ל”ג ע”א , ובשער רוח הקודש דף י”א ע”ב כתב וז”ל “גם אמר לי מורי ז”ל כי שורש הכל לענין השגה הוא העיון בהלכה וכו'” עכ”ל.

ושא נא עיניך וראה גם למרן החיד”א זלה”ה בספר כסא דוד דרוש ח’, שכתב להזהיר שאע”פ שעסק היחודים הוא גדול מעסק התורה, אין להניח גם את לימוד התורה ח”ו, וז”ל: “וזה שכתוב ‘כי לקח טוב נתתי לכם’ – הם רזי היחודים המועילים יותר מעסק התורה, ועם כל זה ‘תורתי’ שנתתי לכם ‘אל תעזובו’, כי ירא שמים יאחז בזה וגם מזה אל ינח ידו.” עכ”ל.

וקרוב לזה (אך מנימוקים אחרים לכאו’) מצינו בשו”ע הגר”ז הל’ ת”ת פ”ד סע’ ה’ עד ז’, דהנה מצד אחד כתב שם לחדש דמצות הדביקות האמיתית עדיפא על מצות ת”ת (ובנפש החיים שער ד’ פ”י לכאו’ פליג עליה, דת”ת עדיף מדביקות משום דזו גופא הדביקות ואכמ”ל. ויתכן ד”דביקות” האמורה אצל הגר”ז, ועסק היחודים המוזכר בדברי האריז”ל, עולים בקנה אחד), ואעפ”כ כתב שם הגר”ז, דחייב להיות גם לימוד תורה, ויהיב טעמא מחמת חיוב ידיעת התורה, וז”ל: “ואפילו בתפלת י”ח אמרו שחסידים הראשונים היו שוהין שעה אחת שלימה בכל תפלת י”ח וכו’ ולא היו חוששין לביטול תורה, אף שתלמוד תורה כנגד כולם, מפני שהיו מקשרים דעתם לאדון הכל ב”ה ביראה ואהבה עזה ודביקות אמיתית עד שהיו מגיעים להתפשטות הגשמיות, ומצות הדביקות האמיתית ביראה ואהבה היא גדולה ממצות ת”ת וקודמת אליה כמ”ש ראשית חכמה יראת ה’. אך מכל מקום גם חסידים הראשונים לא היו רשאים להשהות כל כך בתפלה אלא מפני שלמדו כבר תחלה כל התורה שבכתב ושבעל פה כולה וקיימו ידיעת התורה, שמתוך שחסידים הם היתה תורתם משתמרת ומתקיימת בידם ולא משתכחת מהם. רק שמצות תלמוד תורה היא והגית בו יומם ולילה וכנגד מצוה זו שקולה מצות הדביקות האמיתית ביראה ואהבה אמיתית ליפטר ממצוה זו כדין כל העוסק במצוה פטור מהמצוה אבל לא כנגד מצות ידיעת התורה וליפטר ממנה ח”ו.” עכ”ל. ועוד הרחיב בזה שם, עיי”ש. ופוק חזי נמי לאבוה דחסדאי הגה”ק ה”בעל שם טוב” זלה”ה זיע”א בצוואות ריב”ש פ”ג אות ב’ וז”ל: “אעפ”י שבעת הלימוד אי אפשר לדבק עצמו בו יתברך, מ”מ צריך ללמוד, שהתורה מצחצחת נשמתו והיא עץ חיים למחזיקים בה, ואם לא ילמוד יבוטל דביקותו.” עכ”ל.

ובספר ילקו”י להראש”ל שליט”א מועדים מהדו”ת פסח כרך א’ עמ’ קפ”ג כתב, דמה שכתב האריז”ל דעסק היחודים עדיף מעסק התורה, היינו דוקא למצניעיהן, ועכ”פ אין כן דעת הפוסקים הפשטנים, עיי”ש.

[24] שער הגלגולים הקדמה ל”ח דף ה”ן ע”ב: “ובהיותי מחבר ומשלב אותיות י’ה’ו’ה’ א’ד’נ’י כנודע וכו’ נפלה עלי חרדה ורעדה גדולה עד מאוד בכל איברי וכו’ גם שפתי היו רועדות דבר גוזמא, ומתנועעות במהירות ובתכיפות ובמרוצה גדולה, וכאילו קול היה יושב על לשוני בין שפתי, והיה אומר וכו’ ‘שלום עליך’, ואח”כ אומר ‘מן שמיא משדרין לך שלמא’. וכל זה היה במהירות גדול, דבר נפלא פעמים רבות ובהקיץ, ואני נופל עלי פני, משתטח בכוך של אביי. ואח”כ הלכתי אצל מורי [האר”י] ז”ל ואמר לי [ש]הועלתי מאוד במה שעשיתי שני היחודים הנזכרים זה אחר זה, וכו’.” עכ”ל.

[25] וכדמצינו בדוכתי טובא שמוהר”ח ויטאל זצ”ל היה מרבה בהשתטחות, ועיין שער הגלגולים הקדמה ל”ז.

ומודעת זאת דהגאון שר בית הזוה”ר מוהר”ר משה קורדובירו זלה”ה, יחד עם רבו הגאון מוהר”ר שלמה הלוי אלקבץ זלה”ה, היו מרבים להשתטח על קברות הצדיקים בעיתים מזומנים, כפי העולה מפי כתבו של הרמ”ק עצמו בספרו “ספר גרושין” בפרקים ז’, ט’, י”ד, טו”ב, כ”ד, מ”ו, ונ”ט, עיי”ש (וכן מפי תלמידו מוהר”א גלאנטי זלה”ה בקינת סתרים על איכה ב’ כ”ב), וע”ע בספרו אור נערב ח”ה פרק ב’ בסגולה השמינית עיי”ש, וכן ניכר החוש”ה אל העי”ן ממש”כ מהר”ש אלקבץ בספרו שורש ישי על מגילת רות פ”א פסוק ב’, עיי”ש. וצאינה וראינה יקר סהדותיה דגברא רבא הגאון מוהר”ר אליהו סאלימן מני זלה”ה אב”ד חברון בספרו קרנות צדיק פ”ג אות ט”ו, על אודות מנהגו של מהר”ש אלקבץ זלה”ה, וז”ל: “מוהר”ש הלוי ז”ל היה רגיל לקרות ספר תהילים בכל ערב שבת קודש על מצבת ירמיה הנביא זיע”א וכו'” עיי”ש [והביא שם שמחמת מנהגו זה נגלה לו נשמת ירמיה הנביא, וכמעט שהביאו את הגאולה לולי שבסוף התעלף מהר”ש ממראה עיניו אשר ראה עיי”ש].

וכן הגה”ק הרש”ש זלה”ה היה מרבה להשתטח על קברות הצדיקים, ובפרט לפני שנתגלה לעולם, כפי שמובא בספר פרי עץ הגן ח”א דף ח’ ע”א, עיי”ש.

והגאון בעל אור החיים הקדוש זלה”ה, כתב באגרת (והיא ל”ו נדפס”ה בספר אגרות ארץ ישראל יערי עמ’ רס”ג, ובספר אגרות ותשובות רבינו חיים בן עטר עמ’ קע”ו) וז”ל: “ובחודש תמוז הנז’ הלכתי ונשתטחתי על קברות הצדיקים דרך ג’ ימים וג’ לילות, עד שנשתטחתי על כל קברות הצדיקים שיש בכל ארץ ישראל כמעט, וזכרונם יבוא בשולי היריעה. ובכל צדיק וצדיק היינו מתפללים בדמעות ומבקשים רחמים על קיום החברה ועל הצלחת החברים, לתת להם ה’ חיים טובים וארוכים והצלחה, ושיזכו לראות מלך המשיח, וכאלה רבות.” עכ”ל. וע”ע בספר אגרות ותשובות רבינו חיים ן’ עטר הנ”ל, בעמ’ קס”ב, שנדפסה אגרת תלמידו של האוה”ח, מוהר”ר אברהם ישמעאל סנגוניטי זצ”ל, המתאר את המסעות עם רבו הנז’, וז”ל: “ובחדש זה [כסלו] נמצא בכאן שליח ירושלם תוב”ב שהולך ועשה עמנו הזיאר”ה (פי’ השתטחות, ובתרגום מילולי יותר: ביקור), ותמה על מה שראה מה שאנו עושים ואמר שאין מי שיוכל לעשות כל זה, ובע”ה כן נעשה בכל חדש, ואעפ”י שצריך טירחא גדולה והוצאות מרובות לעשות אלו הזייאר”ס (פי’ לשון רבים מהמילה זיאר”ה הנ”ל).” עכ”ל. ובאגרת הנז’, אחרי שמנה את השם הטוב של הצדיקים שנשתטחו על קברם, הוסיף (כנראה בנימה של התנצלות על הביטול תורה הכרוך בנסיעות): “בשביל אחד מהם היה ראוי לאדם לבוא מסוף העולם להיות לוחך עפרות רגליו” עכ”ל.

והגאון מוהר”ר יעקב שאול קצין זלה”ה בספר פרי עץ הגן ח”א עמ’ ח’, כאשר כתב אודות דרך התעלותו של הגה”ק הרש”ש זלה”ה בהיותו עדיין צדיק נסתר, כתב וז”ל: “מלבד זה, רבות התהלך גם בין קברי הקדושים בהר הזיתים, להשתטח על קברי הצדיקים”. עכ”ל.

ומובא בשם הגה”ק רבי פנחס מקוריץ זלה”ה (מח”ס מדרש פנחס, תלמיד הבעש”ט) שהעיד על עצמו, שחפץ לעלות לארץ ישראל כדי להיות תמיד במשך כל היום בציונו של האור החיים הקדוש זיע”א, ובמשך כל הלילה במצבת קבורת רחל אמנו ע”ה (ספר אוסרי לגפן ח”ח עמ’ קל”ז. ובספר יסוד לקר”א הנדמ”ח עמ’ קכ”ז הביא גירסא אחרת למימרא זו, שרצה להיות במשך כל היום בכותל המערבי, ובמשך הלילה בקבר רחל. ובספר אמרי פנחס השלם ח”ב עמ’ קכ”ז אות מ”ב הביא גירסא שלישית, שגה”ק הנ”ל התבטא שרצה להיות כל הזמן בקבר רחל. ובספר נר המערבי עמ’ רמ”ג הביא גירסא רביעית, שביום רצה ללמוד בבית הכנסת שבו היה מתפלל האור החיים, ובלילה לשהות בקבר רחל). ומסתברא שהדברים נאמרו דרך גוזמא בעלמא, ומ”מ חזינן מיהא רוח הדברים.

וכן המלוב”ן מוהר”ר ישראל אבוחצירא (ה”בבא סאלי”) זלה”ה, בהיותו מתגורר בעוב”י ארפוד שבמרוקו, היה צועד ברגליו כל יום שישי (אחר קריאת שנים מקרא ואחת תלמוד) מרחק י”ג ק”מ כדי להשתטח על קבר הגה”ק רבי אבה”ו מוהר”ר מסעוד זלה”ה והצדיק רבי אחא משבחא זלה”ה זלה”ה, כפי שהעיד חתנא דבי נשיא זצ”ל בספר ישראל סבא קדישא פרק ד”ן (עמ’ תל”ג במהדורת תשע”ו), וזאת מלבד מה שהיה מרבה בהשתטחות בזמנים שונים כמובא שם בהמשך בארוכה. ובספר הקדושים אשר בארץ רוסוף עמ’ ל”ב מובא בשם הגה”ק רבי מרדכי שרעבי זלה”ה, אשר העיד שבצעירותו בארץ תימן מנהגם היה ללכת בכל יום ערב שבת להשתטח על קברי הצדיקים. עיי”ש.

וכן בדורות האחרונים היו גדולי המקובלים זצ”ל מרבים לפקוד את קברות הצדיקים, וכגון מוהר”ר יצחק אלפייה זלה”ה (כמובא בספר מעשה נסים מוגרבי מהדורת תשכ”ו עמ’ מ”ט), והגה”ק חכם מנחם מנשה זצוק”ל (כמובא בעקבתא דמשיחא גליון ש”מ עמ’ ב’), והגה”ק רבי יוסף שלמה דיין זצ”ל (כמובא בספר עוד יוסף חי לוי פרק ה’, דהיה שוהה חודשים רבים בקברות הצדיקים), והרה”ג ר’ סלמן מוצפי זצוק”ל (כמובא בספר עולמו של צדיק פרק י’ באורך), והרה”ג ר’ יעקב מוצפי זצוק”ל (כמובא בספר עלה ארי מבבל עמ’ קי”ז ד”ה עשרות), והרה”ג ר’ שמואל דרזי זצוק”ל (כמובא בספר עבודת שמואל פרק י’ ופרק ט”ז), והרה”ג ר’ דוד בן ציון לאנייאדו זצ”ל (כמובא בהקדמה לספר מליץ טוב הנדמ”ח עמ’ י”ג), ועוד רבים. וכו נהגו גם רבים מחשובי האדמורי”ם זצ”ל בדורות האחרונים, שהיו מרבים בהשתטחות טובא, וכגון הגה”ק מהראמ”מ בלעלוב זלה”ה (כמובא בספר אור השמש חלק מדרשו של שם עמ’ זכ”ר), הגה”ק בעל אמרי חיים מוויז’ניץ זצ”ל (כמובא בספר מאיר החיים ח”ב עמ’ תי”ב), והגה”ק ה”לב שמח” מגור זלה”ה (כמובא בספר תנחומיך ישעשעו נפשי עמ’ ער”ה), והאדמו”ר מאנשינוב זצ”ל (שאפי’ התבטא שאינו מבין כיצד אפשר להתגורר במקום שאין שם קברות הצדיקים, כמובא בספר בפקודיך אשיחה ח”ג עמ’ קל”ט), והגה”ק הרבי אלעזר מנחם מנדל מלעלוב זלה”ה (כמובא בספר תפארת בית דוד עמ’ כ”ט ד”ה מרבה היה), ועוד.

[26] עפ”י ברכות דף ל”ב ע”ב.

[27] והוא כדרך שביאר בשו”ע הגר”ז הל’ תלמוד תורה פ”ד סע’ ה’ הענין של “חסידים ראשונים” (בגמ’ בברכות הנ”ל) שהיו מאריכים ג’ שעות בתפילה, וז”ל: “ולא היו חוששין לביטול תורה אף שתלמוד תורה כנגד כולם, מפני שהיו מקשרים דעתם לאדון הכל ב”ה ביראה ואהבה עזה ודביקות אמיתית עד שהיו מגיעים להתפשטות הגשמיות, ומצות הדביקות האמיתית ביראה ואהבה היא גדולה ממצות ת”ת וקודמת אליה כמ”ש ראשית חכמה יראת ה’.” עכ”ל. ומ”מ לא כל הרוצה ליטול את השם יבוא ויטול, דאפי’ בזמן התלמוד אותם חסידים היו נקראים “חסידים ראשונים”, ואם ראשונים כמלאכים וכו’, ולכן מה שעושים המקובלים ואנשי מעשה שמקדישים זמן רב להשתטחות על קברות הצדיקים, ליכא למילף מינייהו לבחורים ואברכים וכיו”ב, וע”ע בסמוך.

[28] והוי יודע דאצל אותם חסידי עליון ואנשי מעשה, עבודת ההשתטחות הינה “תוספת” על השקידה העצומה בתורה, ולא “תחליף” אליה ח”ו, והנה מי גדול לנו מהגאון רבי סלמן מוצפי זלה”ה אשר עסק רבות בהשתטחות, והיה נוסע לכמה שבועות ועושה תיקונים וייחודים בקברן של צדיקים (ומתוך זה יצא לאור הספר שפתי צדיקים), ועם זאת בערוב ימיו העד העיד על עצמו בזה”ל: “שעתיים בלבד הספיקו לי לשינה בלילה, ח”י שעות רצופות ללא אוכל ומנוחה קלה היינו מתחבאים בפינת בית המדרש, אני וחברי הגאון רבי יעקב מוצפי, ללא ליאות.” עכ”ל. (ספר עולמו של צדיק עמ’ מ”ו).

ובקובץ אוצרות ירושלים חי”ד עמ’ צ’-צ”ג מרחיב לתאר אודות הגאון רבי יצחק נתן קופרשטאק זצ”ל בעל ספר מאורות נתן, שהיה משלב בין שקדנות מופלאה ביותר בתורה, לבין השקעה רבה בתפילות ובאמרית תהילים (שבכל יום שישי היה נסע לקבר רחל ואומר שם כל ספר התהילים, ובכל ערב ראש חודש היה נוסע למערת המכפלה ומסיים שם את כל ספר התהילים), עיי”ש.

[29] לשון הגמ’ בברכות דף ח’ ע”א (ושם איתמר: ואמר אביי מריש הוה גריסנא בגו ביתא ומצלינא בבי כנישתא, כיון דשמענא להא דאמר רבי חייא בר אמי משמיה דעולא מיום שחרב בית המקדש אין לו להקדוש ברוך הוא בעולמו אלא ארבע אמות של הלכה בלבד, לא הוה מצלינא אלא היכא דגריסנא. רבי אמי ורבי אסי אף על גב דהוו להו תליסר בי כנישתא בטבריא לא מצלו אלא ביני עמודי, היכא דהוו גרסי. ע”כ). והבאנו לשון זה כמליצה, דאין אות ומופת להוכיח משם מידי, דהתם מיירי לענין תפילת י”ח דבית המדרש עדיף על פני בית הכנסת, ולא לענין תוספת תפילה ותחינה בעתות צרה שאפשר להתפלל גם בקברות הצדיקים, דלענין זה י”ל דקברות הצדיקים עדיפי כי עוונותינו רבו למעלה ראש וממילא אנו צריכים לזכותם ולתפילתם של הצדיקים.

איברא דמובא בשם הגרב”צ אבא שאול זצ”ל (בספר “רבינו האור לציון” ח”א עמ’ שע”ט) שהורה לבחורי ישיבת “פורת יוסף”, שהתפילה מתקבלת “ביני עמודי” יותר מאשר בקברות הצדיקים. ושם מיירי לכאו’ אפי’ לענין תחינות ובקשות. ואע”ג דהמעשה עם בחורי פורת יוסף היה שלא בעתות צרה, כניכר שם היטב, לכאו’ יש ללמוד מזה דאף בעת צרה יש להעדיף התחינה “ביני עמודי”, כי שם מתקבלת יותר. וצ”ע א”כ דברי הגמ’ בתענית דף ט”ז ע”א דבשעה שבעולם צריך לגשמים הולכים לבית הקברות, ומדוע שלא ישארו ביני עמודי, וכן ע”ז הדרך יש לתמוה מדברי הזוה”ק פרשת אחרי מות דף ע’ ע”ב, וכן מצינו לגדול הפוסקים מרן הבית יוסף זלה”ה שהלך להתפלל בקבר הרשב”י במירון כמובא בספרו מגיד מישרים פרשת אמור, ומובא שם שאמר לו המלאך שעל כל צרה שלא תובא על הציבור עליו לעשות כן לנסוע לציון הרשב”י ולהקיף ז’ הקפות, וכהנה רבות. ואף הגרב”צ אבא שאול זצ”ל גופיה, כאשר פרצה מלחמת “שלום הגליל”, נסע לקבר שמעון הצדיק להתפלל על עם ישראל, כמובא בספר “רבנו האור לציון” ח”ב עמ’ ש”ס, וראה גם בספר דורש טוב כחלון על מועדים וזמנים עמ’ ע”ח שהביא מעשה בהגרב”צ אבא שאול זצ”ל שהורה לבחור שאביו חולה שילך להתפלל בקבר של צדיק בהר הזיתים (אך לא במירון עיי”ש). ויש ליישב כל זה בכמה וכמה אנפי, והיותר מכוון לפקצ”ד, דבודאי גם בגרב”צ זצ”ל מודה ואזיל דעכ”פ ישנם מעלות בקבר צדיק שאין ב”ביני עמודי”, אע”פ שישנם מעלות ב”ביני עמודי” שאין בקברות הצדיקים, ובעתות צרה אמרינן תאחוז בזה וגם מזה אל תנח ידיך, כי אינך יודע אי זה יכשר הזה או זה או שניהם נתקיימו בידך והם שניהם כאחת טובים. ואילו המעשה עם בחורי פורת יוסף הנ”ל כאמור היה שלא בעתות צרה, והיה גם צורך לייקר בעיני הבחורים את חשיבות המצאות בין כותלי הישיבה, וק”ל.

[30] הבדלי גישת העדות השונות, ניכרים החוש”ה אל העי”ן לכל הצופה במקורות של החיבור הקטן הלזה (לעיל ולקמן), שהסופרים והספרים המייחסים חשיבות רבה להשתטחות על קברות הצדיקים, עפ”י רוב נמנים בין העדות הנזכרות בפנים ברישא, ואידך, בסיפא.

והבדל זה הינו תולדה מההבדל הכללי בצורת עבודה ה’, עד כמה היא עפ”י הפשט או עפ”י הקבלה, וגם עד כמה ההתועלת הרוחנית היא מתוך לימוד התורה לחוד או בתוספת בחינת “הוי מתאבק בעפר רגליהם” של הצדיקים בחייהם (וממילא גם במותם), והדברים ידועים, והכלל הוא שאלו ואלו דברי אלקים חיים. ולפיכך, כל אחד יעשה כרבותיו.

[ושו”ר בשו”ת קנין תורה בהלכה ח”ב סי’ מ”ו סק”ד שכתב כנ”ל שהתנועה החסידית השפיע לטובת מנהג ההשתטחות על קברות הצדיקים כחלק מהשיטה הכללית של דבקות בצדיקים בחייהם, וז”ל: “דמעת יסוד החסידות, דבקים מאד ברבם, וגדולים צדיקים במיתתם יותר מבחייהם, ולכן מרבים העם לבא על קברם ולשפוך שיח תפילה ותחנונים ולעורר רחמים בזכות הצדיק הקבור שם, ושהיה להם התקשרות עם צדיק הזה.” עכ”ל. ודברים פשוטים].

[31] ובספר פרדס נסים (מאת המקובל הגאון רבי נסים פרץ זצ”ל, ראש ישיבת המקובלים בית א-ל בני ברק – הספר הינו תמלול מהקלטת שיחותיו ולכן מופיע בלשון דיבור) פרשת שלח, וז”ל: “אדם אומר, מה אני אשתטח, לא חבל שאני אסע שעה או שעתיים עד מירון ועוד זמן החזרה ואני נשאר שם רק איזה חצי שעה, במקום זה אני אלמד שלוש שעות פה וזהו. לפעמים בן אדם מתעצל ללכת להשתטח על קברות צדיקים, תדע לך, מה שזה נותן הרבה דברים אחרים לא יכולים לתת, אתה זוכה שאיזה ניצוץ מהנשמה של הצדיק תכנם בך, ואתה נדלק. היתה כבוי, לא היה כח לכלום, ומי יודע אם תשאר במצב הזה לאיפה תדרדר. אתה הולך, ממלא את המצברים, את הנשמה, מדליק את עצמך ועכשיו אתה ממשיך הלאה. זה מה שעשה כלב, עקב רוח אחרת היתה בו.” עכ”ל. ואולם איכא למימר דדברים אלו נאמרו בפני קהל של בעלי תשובה, וצ”ע. [וכלך הבט שם בספרו פרדס נסים במאמר שנדפס לפני המפתחות, שכתב דלימוד התורה מועיל יותר מהשתטחות, שכתב בענין רשב”י והצדיקים שבכל הדורות, ז”ל: “ההשתטחות הכי גדולה, זה על הספרים שלהם, ואז אתה זוכה לניצוץ שלהם ואתה זוכה להדלק מהם.” עכ”ל. ומ”מ אין בזה סתירה ממש, דיש בזה מה שאין בזה וק”ל].

[32] וז”ל באור יחזקאל ח”ה עמ’ רס”א: “וכבר נתבאר שעונש עמלק וכו’ אשר קרך בדרך, שגרם לקרירות אצל כלל ישראל, וכו’, וראה בחז”ל משל לאמבטיה רותחת וכו’, מבואר שעבירת גרימת רפיון בקרב הציבור אין לשער גודל עונשה. וא”כ הנוסעים למירון הרי ירפו עצמם ויגרמו לחולשה בקרב כל בני הישיבה, ועונשם יהיה רע ומר.” עכ”ל. ולעיל הזכרנו גם דברי הגאון בעל קהילת יעקב קנייבסקי זצ”ל שהזהיר על כך שהנוסע לקברות צדיקים באמצע הזמן גורם לרפיון אצל הנשארים בישיבה.

[33] וראה ראינו רעה חולה, שהרבה ת”ח הדרים בתוככי הירושלים, כאשר נצרכים להתפלל על כל צרה שלא תבוא, אמרי איניש פנו לכם צפונה, ולו חכמו ישכילו זאת כי בתוככם אחוזת קבר, וכגון הציון הקדוש של דוד מלכא משיחא (אשר טמונים עמו שלמה המלך וחזקיהו וכל מלכי בית דוד), והכהן הגדול מאחיו התנא שמעון הצדיק משיירי כנסת הגדולה, וקבר שמואל הנביא, וגם בקירוב מקום קבר רחל אמנו ע”ה, ועוד רבים, המבלי אין קברים בירושלים פניהם מפני צפונה. וע”ע לקמן בענין דאיכא קפידא ללכת להתפלל תחילה בקברי צדיקים שבעיר אחרת, כאשר יש לו צדיקים קבורים בעירו. [ואה”נ דאם הירבה בתפילה ולא נושע, יש תועלת בריבוי קברות הצדיקים, שירבה עליו ריעים אהובים מליצי יושר, או אז י”ל דמשרא שרי לנסוע גם צפונה ונגבה וכו’]. וכן מובא בשם הרה”ג ר’ בן ציון אבא שאול זצוק”ל בספר דורש טוב כחלון על המועדים עמ’ פ”ו, שהורה לתלמיד ישיבה ירושלמי שאביו היה חולה מסוכן, שילך להתפלל בקבר של צדיק בהר הזיתים בתוככי ירושלים, אך לא יסע עד למירון להתפלל בקבר הרשב”י, והבהיר לבחור טעמו ונימוקו בזה”ל: “אביך לא יהיה בריא מעוון זה של ביטול תורה”.

[איברא דמצינו אצל כמה מגדולי ירושלים זלה”ה, שבעת צרה ליעקב, נסעו דוקא לקברות הצדיקים אשר בצפון, וכגון הגאון בעל שו”ת חדוות יעקב עדס זלה”ה, שבעת מלחמת העולם השניה כאשר הגרמנים זממנו להיכנס לארץ ישראל, נסע עם עוד רבנים להתפלל בציון הרשב”י במירון ובעוד קברות צדיקים בצפת, וכמובא כל זה במבוא לשו”ת הנ”ל עמ’ טו”ב. ומאידך, בעת ההיא גופא כאשר חרדו העם היושב בציון מכניסת הגרמנים ארצה, מצינו לגדולי ישראל רבים שבחרו דוקא בקברות צדיקים אשר סביבות ירושלים, וכגון הגה”צ רבי יהודה פתייה זלה”ה שערך תפילות נוראות בקבר רחל, והגה”ק רבי שלמה מזוויעהל זלה”ה עם הרה”ק ר’ ישראל מהוסיאטין זלה”ה התפללו בהר הזיתים בציון בעל ה”אור החיים” הק’, ומ”מ נראה דאין ללמוד “כללים” ברורים ממעשים אלו וכיוצא בהם, דכל אחד לפי שורש נשמתו פעל באופן אחר, ועכ”פ אנו הקטנים עלינו למעט בביטול תורה ולהתפלל תחילה בקירוב מקום, ורק אם יש צורך להרבות בתפילה עוד אזי אה”נ דיש מקום גם להרחיק לכת וכנ”ל].

ועל אחת כמה וכמה שאין כל צורך לנסוע לקברות הצדיקים אשר בחו”ל, בארצות אשכנז ומרוקו וכדומה (ובמקום אחר נתבאר בס”ד בענין היתר יציאה לחו”ל לצורך השתטחות על קברות צדיקים). והסכת ושמע מה שכתב בספר מעדני המלך ח”ג (שכתוב שיעורי מרן בעל היביע אומר זלה”ה) פ”ח עמ’ קס”ז, וז”ל: “יש אנשים ממרחק תביא לחמה, נוסעים לחו”ל עבור איזה קבר, בשביל מה לעזוב את התנאים הקדושים האלה וללכת עד חו”ל (בתמיה) יש לנו כאן גדולי עולם. בירושלים קבור שמעון הצדיק, צדיק יסוד עולם גדול מכל התנאים. ראשונים כמלאכים אנו כבני אדם- כך אומר רבי יוחנן על עצמו. ואם ראשונים כבני אדם אנו כחמורים ולא כחמורו של רבי פנחס בן יאיר. רבי יוחנן היה מגדולי האמוראים, חיבר את התלמוד הירושלמי עם תלמידיו רבי ירמיה, רבי זירא, רבי אבין, רבי אמי, רבי אסי, והוא אומר כן. הראשונים כמלאכים היינו רבי עקיבא בן יוסף, ובינו לשמעון הצדיק היו ארבע מאות שנה. היתכן לעזוב את שמעון בצדיק וללכת לרב גדול ככל שיהיה בחו”ל. ועוד להשקיע ממון וגוף וגם תורתו בגלות אינה כמו בארץ, לא חבל (בתמיהה). עם כל הכבוד לחסידים, איני פוגע חלילה וחס בכבודם, אך האדם יראה נכוחה את האמת, וכי יש כמו רבי פנחס בן יאיר הקבור בשיפולי בית הקברות בצפת, כל חייו הוא לא נהנה משום אדם, וגם אחרי מותו אינו רוצה ליהנות משום אדם, ולכן אם עושים לו מצבה מוצאים למחרת את הכל הרוס, גל של אבנים. וכו’.” עכ”ל [והאריך הרחיב שם עוד, עיי”ש].

וברוח דברים אלו, בקו’ ומרדכי יושב עמ’ ע”ג מובא שכאשר היו שואלים את הג”ר מרדכי אליהו זצ”ל אם לנסוע לאומן, היה רגיל להורות דעדיף לנסוע לרשב”י זיע”א במירון מפני שהיה רבו של רבי נחמן, עיי”ש.

[34] כל זה מילתא דפשיטא. והב”ט היטב היטב הב”ט בספר דרכי החיזוק (הנערך משיחותיו של הרה”ג ר’ גרשון אדלשטיין זצ”ל) עמ’ קלה”ת, סוף ד”ה כאמור, ודו”ק. ובספר “אור לציון חכמה ומוסר” (הנערך משיחותיו של הרה”ג ר’ בן ציון אבא שאול זצוק”ל) עמ’ קט”ז הוסיף בזה, דאם לאחר ההשתטחות בקברות הצדיקים יוצאים ג”כ לטייל, זה לאות שהנסיעה לא היתה לשם שמים וכי אינה רצויה לפני המקום ית”ש, עיי”ש היטב.

[35] הגאון החח”ם זלה”ה בשדי חמד אסיפת דינים מערכת ארץ ישראל סימן א’, לאחר שהביא דברות קודשו של הרב שדה הארץ שהעלה דאין לנסוע למרחקים כדי להשתטח על קברות הצדיקים כדי שלא יתבטל מעסק התורה, כתב וז”ל: “וכל זה דוקא לת”ח, דבודאי יתבטל עכ”פ ממצות והגית בו וכו’ כי אי אפשר שילמוד בדרך כמו שלומד בביתו, אבל לכל העם, ודאי אף אם לא נדר, חיובא רמיא להשתדל להשתטח על קברי הצדיקים, כי זכות גדול הוא כמ”ש הרב [שדה הארץ] שם.” עכ”ל. וכמובן דלישנא ד”חיובא רמיא” לאו דוקא הוא, דהיכן מצינו חיוב כזה, ומ”מ חזינן מיהא חשיבות הענין למי שאינו בגדר ת”ח, כי זכות גדול הוא.

[36] וכבר מצינו במכתב של תלמיד רבינו עובדיה מברטנורא ז”ל (“אגרת הארכי”) משנת רנ”ו (נדפס בסוף ספר דרכי ציון), שבכל שנה ושנה רבים נוסעים ממצרים ומדמשק כדי להשתטח על קברי האבות בחברון, ואח”כ חוזרים לארצם. וכן באגרת ששלח רבינו יצחק בן אלפה ז”ל לרשב”ץ ז”ל בשנת ר”א (צוטט בספר לראש יוסף ואעקנין עמ’ שכ”א) מובא, שהיו נוסעים מבבל, מסוריה וממצרים, כדי להשתטח על קבר שמואל הנביא ברמה ביום כ”ח באייר, יחד עם קהל אנשי ירושלים. ואף בתשובות רבות חזינן מהרקע של הדברים, שהיתה עובדה מצויה שאנשים נוסעים להשתטח על קברות הצדיקים, ולדוגמא בעלמא צאינה וראינה בשו”ת הרדב”ז ח”ד סי’ ע”ג (סי’ אלף קמ”ח) דף טו”ב ע”ג (דבין היתר מזכיר דמי שעולה לירושלים להשתטחות בקברות הצדיקים, נקרא שעולה על דעת לחזור מיד, לענין קולי המקום שבא לשם), ובשו”ת המבי”ט ח”ג ריש סי’ ר”ך (בענין עגונה על אדם שנסע לחיפה להשתטחות), ובשו”ת מהרלב”ח סי’ כ”ו (במה שכתוב שם “ואמרנו לו למה אתה הולך לדמו”ה, לא חודש ולא שבת ולא זמן ג’יאר”ה, וכו'” עיי”ש), ובשו”ת הלכות קטנות ח”א סי’ ד’ ד”ה ולמסקנא (שבין היתר דן על בחור שעולה להשתטח על קברות הצדיקים בא”י, אם מחוייב ביו”ט שני של גלויות), ובשו”ת מהר”מ גלאנטי סי’ מ”ד (אודות מי שהתנא עם חמיו שלא יעקור את מקום מגוריו, ועלה לא”י להשתטחות על דעת לחזור, ובסוף נשאו לבו להשתקע), ובשו”ת זרע אברהם יצחקי חיו”ד סי’ י”ג ד”ה הן (בענין ספק על כוונת השותף שביקש לנסוע לא”י, אם היה רק להשתטחות או לג’ שנים), ובספר גט פשוט סי’ רכ”ט סקי”ד (אודות מי שקרא לבנו גרשום “כי אמר גר הייתי בארץ נכריה” בעקבות מסע ההשתטחות על קברות הצדיקים), ובספרו שו”ת מהר”ם ן’ חביב הנדמ”ח ח”ב (חו”מ) סי’ רכ”ו (בענין הקדשות לטבריה לאחר שנחרבה טבריה, שכתב שכוונת התורמים היא מפני שמשרים קברות הצדיקים לצורך העולים להשתטח ולכן יש להעביר את התרומות לאנשי צפת), ובשו”ת מטה יוסף ח”ב סי’ י”ב דף נ”א ע”ב (בענין הקדש לעיר טבריא לצורך ההשתטחות על קברות הצדיקים), ובשו”ת משאת משה ישראל חחו”מ ח”א סי’ ט”ל ד”ה ועוד בה טעמא (בענין חלוקת דמי שותפות כאשר חזינן דהלך אחד לא”י להשתטח על קברות הצדיקים והוציא שם הוצאות), ובפרי האדמה פ”ט מהל’ גירושין דין ז”ך (אודות שני אנשים מארץ מרחקים שבאו להשתטח על קברות הצדיקים בירושלים והבעל ביקש מהם להיות שליחים ד”כתבו ותנו” עבור גט לאשתו שגרה במדינתם), ובכרם חמר אנקאווא ח”ב בחלק השו”ת סי’ טו”ב (בענין מי שאין לו גבורת אנשים ורוצים שיגרש את אשתו, והבעל טוען שיכול להתרפאות ע”י התפילה בקברי צדיקים), ובספר ארצות החיים פלאג’י שער י’ אות כ”ג (אודות קבוצה של בני חו”ל שנסעו להשתטח בא”י ועושים מנין ביו”ט שני אבל אין להם כהן), ובשו”ת צדקה ומשפט חוצין חיו”ד סי’ י”ד (בענין משודך שנדר להשתטח על קברות הצדיקים ועי”ז יתעכב זמן הנישואין), ובשו”ת שערי רחמים פראנקו ח”א חיו”ד סי’ ז”ך (בענין מי שנדר שאם יהיה לו עשרת אלפים ציקינוס שילך להשתטח על קברות הצדיקים, וכעת יש בידו חמשת אלפים ורוצה להשתטח האם מועיל לצאת ידי נדרו אם אח”כ יגיע לעשרת אלפים), ובשו”ת לך שלמה כהן חאע”ה סי’ כ”ד (אודות אשה שהיתה לה דכאון לאחר לידה, “ושאלה ברופאים ולא הועילו לה, וע”י השתטחות על קברי הצדיקים נעתר השם לה ונתרפית”, ועתה לשאו”ל הגיע אם יכולה לשתות כוס עקרין), ובשו”ת ויגד משה ויזגאן סי’ ד’ (בענין תביעת השומר הממונה על קבר צדיק שלוקח לכיסו דמי המתנדבים שם), וכהנה וכהנה. וראה גם בפרי האדמה ח”ד בקו’ הנפת ביכורים סי’ ל”ד דף ג”ן ע”ג, ובשו”ת משפטי צדק גרמיזן סי’ ע”ד, ושאר ספרי דברי רב, רבים ועצומים. וצאינה וראינה להגאון מוהר”ר אליהו בכור חזן זלה”ה בעל שו”ת תעלומות לב בספרו נוה שלום, בדיני בית הכנסת, בענין בתי כנסיות של כרכים דאסור למוכרם, שכתב וז”ל: “והדבר פשוט שכל בתי כנסיות שבארץ ישראל דין כרך יש להם, כיון דתמיד באים אורחים להשתטח על קברי הצדיקים” עכ”ל. וכרוח זה כתב ג”כ בשו”ת דובב משירים ח”א סי’ ל”ו ד”ה ולדעתי, עיי”ש.

ומצינו אפי’ ספרי דבי רב הדנים על “דמי כניסה” באהלי הצדיקים הקבורים (כלומר למי הזכות לגבות את הממון), וכגון שו”ת ישועות מלכו (למהר”י מקוטנא זלה”ה) חחו”מ סי’ טו”ב, ושו”ת מעשה אי”ש (להגאון יש”א ברכה זלה”ה) חיו”ד סי’ י”ד, ושו”ת כליל תפארת (אשר בסוף שו”ת באר משה ירושלימסקי הוצאת מכון י-ם) סי’ ל”ו, ושו”ת מהרש”ם ח”ז סי’ קע”ה, ושו”ת פתחא זוטא חחו”מ סי’ י”א, ועוד. עיי”ש.

ויש רגליים לדבר אפי’ מדברי מרן השו”ע, שכתב באו”ח סי’ תקס”ח סע’ י”ג: “הנודר לילך על קברי צדיקים שבמקום פלוני, ונתעכב ימים רבים ואחר כך אירע שהשכירוהו ללכת שם, די בהליכה זו.” ע”כ (ואע”פ שדברי השו”ע מופיעים בהל’ תענית, משמע דמיירי לענין הליכה על קברות הצדיקים בכל ימות השנה ולאו דוקא ביום התענית, דהרי “נתעכב ימים רבים”). ועיין שם בברכ”י והו”ד בשע”ת שם סק”כ.

וצאינה וראינה ג”כ למרנא הגרי”ח זצ”ל בבן איש חי ש”ר פרשת ואתחנן אות ו’: “דכן המנהג פשוט פה עירנו יע”א מזמן עט”ר הרב מו”ר זקני רבינו משה חיים ז”ל, כשהיו הולכין קהל רב להשתטח בכל שנה על מצבת יחזקאל הע”ה וכו'” עכ”ל [וע”ע בפרשת וישב הל’ חנוכה או כ”ב, ובספר עוד יוסף חי שנה ראשונה פרשת תצוה אות י”ב. והגרי”ח גם חיבר קונטרס הנקרא “ממלכת כהנים” עם סדר הלימוד על קברן של צדיקי בבל, וכתב שם בהקדמה: “ולכן מנהגם של ישראל להשתטח תמיד על קברי הצדיקים ולהתפלל שם לפני הקב”ה וכו'” עכ”ל (וכבר הזכרנו לעיל שהגרי”ח עצמו היה מרבה להשתטח בקברות הצדיקים). ואף יהודי פרס היו נוסעים לבבל כדי להשתטח בקבר יחזקאל הנביא, כמובא בספר “קברים קדושים בבבל” עמ’ ל”ז – צ”ח]. והגרב”צ חזן זלה”ה בהקדמתו לספר דעת ותבונה חיים, העד העיד בנו בזה”ל: “מיום שנלב”ע רבינו (הג”ר יוסף חיים זלה”ה), התחילו לילך ולשתטח על מצבת קבורתו רוב תושבי העיר, לערך חמשים אלף, בן פורת יוסף, בכל יום ערב שבת קודש. ולפי שבית החיים הוא סמוך לשכונת הישמעאלים, המה ראו כן תמהו, והתחילו להיות שואלים ודורשים על מה נוהרים המונים המונים בכל יום ערב שבת קודש. והשיבו להם כי פה נגנז ארון התורה וכו'”. עכ”ל.

והג”ר דוד חנניה פינטו שליט”א בספרו כרם דוד על מסכת אבות פ”א מי”ד כתב זכרונותיו על אורחות עם הקודש בהיותם על אדמת מרוקו, וז”ל: “מי שהיה לו סכסוך בדיני ממונות עם חבירו, לא הלך לשכור עורך דין, וכו’, היה אותו אדם הולך להשתטח על קברות הצדיקים, ומבקש מה’ שהדיינים יוציאו דין לאמיתו. וכו’. וכך היו מתנהגים בשאר דברים. בעיר היו שני רופאים, אבל כמעט שלא טיפלו בחולים יהודים, ורוב פרנסתם היו עושים מאותם אירופאים שהיו גרים במרוקו, שכן ליהודים היה רופא משלהם: אמונת חכמים, כל מי שהיה נצרך לישועה, הלך להשתטח על קברו של הצדיק רבי חיים פינטו זצ”ל, בהיותו בטוח כי זכות הצדיק תגן בעדו, החולים כמעט שלא היו הולכים לרופא וכו’.” עכ”ל. וכיוצא בזה מצינו תאורים רבים בספרי דבי רב.

ולהבדיל בין קודש לחול, מביאים בשם היסטוריון נכרי (ג’והן לויד סטיפנס) שכתב בשנת תקצ”ה אודות עליית היהודים לקבר רחל, ש”מדי שנה בשנה מתקהלים בהמונים אלפים של עולי רגל”.

וע”ע בהערות הבאות.

[37] וכדמצינו שגדולי ישראל זלה”ה טרחו לתקן תקנות רבות סביב לנושא של העולים להשתטחות על בקברות הצדיקים, וכדוגמא ההסכמה משנת תקו”ן והיא ל”ו נדפס”ה בספר התקנות (ירושלים תרמ”ג) סי’ נ”ו: “בהיות שיש הסכמה קדומה מרבנן קשישי לקדושים אשר בארץ המה כי הש”ץ של ד’ בתי כנסיות אשר בפעה”ק ירושלים ת”ו גם משמשי הקהלות יזכו בחק הידוע הניתן להם על כל איש ואשה ההולכים להשתטח על קברי הצדיקים הנקרא דוואר”ס שנים עשר פרוטות וחצי. גם על כל ההולכים להשתטח על מצבת קבורת רחל אמנו זיע”א וכו'” ע”כ עיי”ש האורך (ועל הסכמה זו חתומים הגאונים מוהרי”י בורלא זלה”ה בעל שו”ת מקור ישראל, מוהר”ר יצחק קובו הראשון זלה”ה שהיה חבר בבית דינו של מוהרי”ט אלגאזי, והראש”ל מהורי”מ מיוחס זלה”ה בעל ברכות מי”ם, זיע”א). ועל זה הדרך עין רואה בהסכמה משנת תקס”ב כי באה בספר התקנות הנ”ל סי’ ס’, וז”ל: “להיות שמימות עולם ושנים קדמוניות מנהג פעה”ק ירושלם ת”ו, שכשבאים אנשים מחו”ל לשכון כבוד בארצינו או לזייאר”ה, המנהג הוא שבשבת ראשונה עולים לספר תורה בקה”ק אשר בפעה”ק ירושלם ת”ו וכו'” עכ”ל (וחתומים הגאון מוהר”ר מרדכי הלוי זלה”ה המכונה המלי”ץ, ומוהר”ר אברהם משה עובדיה זלה”ה, ומוהר”י קובו הנ”ל, והרב ברכות מי”ם הנ”ל). וע”ע שם בסי’ ס”א באגרת משנת תקע”א אשר עליה חתמו ח”ר רפאל יוסף סאפורטה וח”ר אליהו פרנס זצ”ל.

ופוק חזי נמי דרבני ירושלים ועל צבאם הראש”ל מוהר”ר אברהם אשכנזי זלה”ה ע”ה נכנסו לחובות גדולים כדי לרכוש מיד הישמעאלים את מערת הכהן הגדול שמעון הצדיק ז”ל, ועי”ז להציל את ההמונים מלשלם “דמי כניסה” יקרים לערביים, וכפי שמובא באגרת משנת תרל”ו שנדפסה בקובץ מקבציאל גליון ל”ח עמ’ תת”ב (ולאחר מכן, בשנת תרנ”א, הראש”ל היש”א ברכה זלה”ה הניח את אבן הפינה בבניית ביהכנ”ס שבמערת שמעון הצדיק, והיה מעמד גדול בהשתתפות כל גדולי ירושלים בזמנו).

[38] פוק חזי בצחות לשונו הזהב של מרן החיד”א בין ברכי”ו או”ח סי’ קכ”ד סק”ג, וז”ל: “יש להסתפק בבן חו”ל שבא להשתטח על קברות התאוה לקדושים אשר בארץ, ודרך הלוכו נמצא ביום טוב בכפר אחד מארץ ישראל שעושין שם יום אחד יום טוב וכו'” עכ”ל (ואין כוונתו למשמעות של גנאי ח”ו, אלא למשמעות חיובית, שכל העם מתאוים תאוה דקדושה להתדבק בעפר קבורת הקדושים אשר בארץ זלה”ה, דכן דרך הצחות לסמוך על מעיינ”י הישועה שיבינו מתוך ההקשר). והבט וראה בשו”ת חתם סופר ח”ו סי’ ל”ז, אודות הגאון מהר”מ בנעט זלה”ה שנקבר בק”ק ליכטענשטאדט, וקמו עדים יראי חטא מק”ק ניקלשבורג והעידו ששמעו מפי קודשו שרצה להיקבר בקהילתם אצל אבותיו, כי על כן רצו להעביר את גופתו הטהורה לשם, והגאון החת”ס פסל לעדות את כל הקהילה (על כל חכמיה) מחמת הרצון להשתטחות, וז”ל: “הלא אנשי ק”ק כולם נוגעים בעדותן הם, דבודאי נוח להם להשתטח על קבר איש אלקים וכו'” עכ”ל, והוסיף שם בהמשך, דאפי’ במה שהעידו שאמר מהר”מ זצ”ל שמוכן להקבר ג”כ בעוב”י פראג, גם בזה חשודים לשקר מחיבת ההשתטחות, כי הנה העיר הזאת קרובה לנוס שמה יותר מאשר העיר ליכטענשטאדט, וגם השיירות מצויות יותר, עיי”ש.

ובשדי חמד מע’ ארץ ישראל סי’ א’, לאחר שכתב שמצוה על ההמונים לנסוע לקברות הצדיקים ובפרט בזמני העליה לרגל (דבזה זוכים לשני המעלות כאחת, דהיינו השתטחות על קברות הצדיקים ועלייה לרגל בזה”ז), כתב וז”ל: “ואשריהם ישראל מקיימים מצוה זו בכל דור ודור בשמחה רבה, והולכים מדי שנה בשנה מד’ כנפות הארץ הקרובים והרחוקים, לא יחוסו על הוצאות רבות ולא על טילטולא דגברא, ומי שאין ידו משגת לילך ברכב ובסוסים אורח ברגליו יעבור כאשר ראיתי בעיני, כי רצו עבדיך את אבניה ועפרה יחוננו, וזכות כל הצדיקים יגן עלינו, ונזכה לראות בביאת גואלינו ובנין מקדשינו בב”א.” עכ”ל, וניכר היטב ממכלול הדברים, דה”שמחה רבה” והמסירות נפש המתוארות בנועם אמריו, אינם מפני מצות העליה לרגל לחוד, אלא גם (ובעיקר) עבור קברות הצדיקים.

[39] ונהי דבדור דנן בודאי התרבה כמות המשתטחים בקברות הצדיקים, אין זה מפני שעושים חדשות ח”ו כפי ששגור בפי המלגלגים כיום, אלא מפני שנתרבו שומרי התורה ובעלי תשובה תלי”ת, וגם נקבצו באו לך מכל ארצות פזורם. והוא על דרך שנתרבו במאוד מאוד ספסלי בית המדרש בחסדי ה’ עלינו, בין בתלמודי-תורה ובין בישיבות ובין בכוללים, כן ירבה וכן יפרוץ בכלפי כפליים בעהי”ת. ואזכרה ימים מקדם, כי עד לפני כעשרים וחמש שנה, כל החפץ להתברך מפי גדול בישראל היה מצלצ”ל בשׁער”ו קול דודי דופק, ואותו “גדול” (יהיה מי שיהיה) איהו גופיה היה פותח שערים ואין איש מאנשי הבית שם בבית, ואילו עתה צריכים להמתין ב’ שעות לימא עד ג’ שעות, יחד עם קהל רב הניצב עליו מן בוקר עד ערב, והדברים ידועים, וכן הדבר הזה גם לגבי מבקשי ישועה המתדבקים בקברות הצדיקים, דאין זו “תופעה חדשה” ח”ו אלא תוצאה מהריבוי המבורך של ציבור שומרי התורה כ”י.

[40] כנזכר לעיל מדברי הרב שד”ח שהתבטא אפי’ בלשון “חיוב” להמון העם להשתטח בקברות הצדיקים, וכן עולה מדברי האחרונים חביבים שהזכרנו בהערות קודמות. ופוק חזי נמי להגאון הראש”ל מוהר”ר יעקב שאול אלישר זלה”ה (היש”א ברכה) בספרו דברי אי”ש, דרוש ג’ לשבת כלה דף י”ד ע”ב, כי השב”ח השבי”ח הנהגת ההמון בזה, וז”ל: “חזרתי ואמרתי יחנו בני ישראל מנגד סביב לאהל מועד יחנו שם, רמז לעולי רגלים שמכתתין רגליהם לרכוב אניות בדרכים ובסכנות בלב ימים לזכות לעלות לארץ ישראל להשתטח על קברי הצדיקים.” עכ”ל. וכבר מצינו לרבינו אברהם אבן עזרא ז”ל שחיבר פיוט אשר בו השב”ח השבי”ח יהודי בשם “שלמה” שחזר מביקור קברות הצדיקים ומקומות קדושים בירושלים, וז”ל:  “כי פעליו ככר נרצו, ואל עליון סתרתו וכו’, רבה תפארתך עוד בלכתך למקדשי אל וכו’, וקברות כל נביא ודוד, ונות ציון והראל, וכו'” עכ”ל (והובאו קטעי הפיוט בקובץ סיני כרך ה’ עמ’ ק”פ).

[41] במקום אחר הארכנו בענין ל”ג בעומר במירון, ואכמ”ל. ועיין יהודה יעלה חדאד עמ’ תקפ”ד.

[42] ספר החינוך מצוה ט”ז, ועוד.

[43] עיין לג”ר שמשון הירש זצ”ל בספר מעגלי השנה ח”ג עמ’ קפ”ד, ואע”ג דשם התכווין על דרך הסמליות, הדבר נכון גם בפועל.

וחזי הוית להגר”א שלזינגר שליט”א בספרו וזאת התורה פרשת מטות שהפליא את מכותיו בדברי ביקורת בזה”ל: “והלא עינינו הרואות האיך יהודים שאינם כל כך שומרי תורה ומצוות ודעתם קלה מאד בענינים אלו אבל מאידך הולכים בהמוניהם להשתטח על קברי צדיקים וקדמונים, ועל זה זועק הנביא ישעיהו למה לי רוב זבחיכם יאמר ה’ וגו’ כי תבואו לראות פני מי ביקש זאת מידכם רמוס חצרי.” עכ”ל, והרחיב שם בענין הפיכת הטפל לעיקר וכו’. ואנא עניא בעניותא אחר הקידה, לא כן עמדי בעניי, כי מה שהולכים להשתטח על קברות הצדיקים לא זו היא סיב”ה שדעתן קלה בשמירת המצוות, אלא הם כעין תינוקות שנשבו ברוח הזמן וברוח החברה אשר המה שוכנים בתוכה (עיין ספרי הדל ללקוט שושנים ח”ב), ובזה שעכ”פ באים לבי קברי זהו “עצם הלוז” שממנו ניתן להפיח בהם (או בזרעם אחריהם) רוח חיים להחזירם לנטירותא מעליא בתורה ומצוות, ולכן חלילה לנו להרפות את ידיהם מלהשתטח על קברות הצדיקים בטענת “למה לי רוב זבחיכם”, אלא אדרבא יש לעודד את מנהגם ולהסביר להם בנועם שיח ובמתק שפתיים שאם יקבלו על עצמם קבלה טובה לכבוד הצדיק הוא ימליץ עליהם טוב בשמי שמים וכי יתכן שבזה יזכו לישועה וברכה רבה ממקור הברכות ית”ש, ועל זה הדרך דברי חכמים אשר בנחת נשמעים, ומצוה גוררת מצוה וכו’.

וצאינה וראינה בשו”ת תבואות שמ”ש ח”ג (אה”ע) סי’ ס”ז ד”ה ובאמת, דאותם פשוטי עם שבעוה”ר מחללים שבתות, אך מאידך משתטחים על קברות הצדיקים, ע”י ההשתטחות מראים שעכ”פ אינם כופרים בכל התורה כולה ח”ו, כי הרי ההשתטחות היא לאות על ההערכה לצדיקים, “זאת אומרת שהם מאמנים בצדקתם ובקרבתם אל ה’ שיתפלל עליהם לכל צרכיהם, ואין לך אמונת ה’ גדולה מזו, ומוצאים ע”ז כסף תועפות.” עכ”ל, ולמד מזה נ”מ לדינא לענין המעמד הדיני של אותם האנשים, עיי”ש.

ובאמת כבר מצינו בשו”ת מהר”ם שיק חאו”ח סי’ רצ”ג, שכתב שם מול סו”ף אליבא דשיטת מהר”ח ומהרי”ל, דעל ידי שבאים להתפלל על קברות הצדיקים, מביעים אמונה בהשארת הנפש אחר הפטירה, וגם אמונה בשכר ועונש (שהרי מתפללים על קבר של “צדיק” דוקא), וכל זה זכות הוא לאדם המתפלל, וזו היא סיב”ה גופא שהתפילות יתקבלו ברצון, עיי”ש היטב כי כתב כל זה בקצ”ר אמיץ.

ופוק חזי נמי להגאון בעל שו”ת מנחת אלעזק ממונקאטש זצ”ל במה שכתב במאמר זכרון צדיקים הפסד ב’ (בהספד על זקנו בעל השם שלמה זצ”ל), וז”ל: “והנה הביא הג”מ חיד”א זצ”ל (בספרו שם הגדולים מע’ גדולים ערך רבי אברהם גאלנאנטי) בי רבינו הרב אברהם גאלאנטי זי”ע בנה מממונו החצרות והבתים שעל ציון הרשב”י במירון. והנה הענין נכון מאוד ונחוץ בדורינו דרא בתרא, לקבוע אמונת השראת הנפש בלב העם, וכדאים המה להושע הבאים להתפלל על ציון הצדיק בזכות אמונת השגחת ה’ ואמונת הצדיק הנפטר ואמונת השארת הנפש.” עכ”ל.

[44] כמוש”כ רבינו האריז”ל בשער הגלגולים סוף הקדמה כ”ו, דבדור האחרון לפני הגאולה, באות הנשמות הנולדות מהטיפין של הזיווג העליון השלישי דיעקב ולאה (ומה שכתב שם שהם כ”ד טיפין, פירושו כ”ד בחינות, והם אלפי רבבות נשמות, כמו שפירש דבריו בבית לחם יהודה ח”ב שער סדר אבי”ע פרק ה’) שהם בחינת “שארית יעקב”, ונשמות אלו צריכות להשתדל לעסוק הרבה בתשובה ובתפילות ובתחנונים, כי יש בדבר זה הכרח לגאולתן של ישראל, עכ”ד עיי”ש [ואפי’ אם אותם תפילות ותחנונים לא יהיו באופן ישיר על הגאולה, אלא כל אחד יתפלל על עיסתו וצרות נפשו, ג”כ מהני להחיש גאולת הכלל, וכניכר מדברי מוהרח”ו בספר החזיונות ח”ד אות ז”ן].

ובספר אפיתחא דמערתא מאמר ט’, נתן טעם לשבח לומר דאה”נ דוקא בשנים האחרונות יש יותר צורך רוחני לעם ישראל בהשתטחות על קברות הצדיקים, ממה שהיה צורך מלפנים בישראל. והוא עפ”י דברי הגר”א בתיקונים דף כ”ב ע”ב (ד”ה בדרך) שכתב שכשאר לא ימצאון בדור צדיקים גדולים (החיים עודנה), אין לשכינה מקום לנוח, ואז עיקר השארת השכינה היא בקברות הצדיקים. עפ”ז כתב הרב אפיתחא דמערתא: “על פי זה אולי ניתן להסביר סיבת הדבר שדוקא בתקופה האחרונה נתרבה ביותר הנסיעה לקברי צדיקים, כמו כן נתגלו הרבה מקברי קדמוננו הקדושים אשר בארץ המה שכמעט ואבד זכר המקום במשך הדורות, ומשקיעים הרבה בשיפוץ המקומות הקדושים ודרכי הגישה אליהם, כי מחמת מיעוט הצדיקים בעוה”ר עיקר השראת השכינה היא במקום קבורתם של הצדיקים נוחי נפש על כן יש התעוררות גדולה בענין זה אצל ישראל שבני נביאים הם. מאת ה’ היתה זאת היא נפלאת בעינינו.” עכ”ל. וראה גם בספר למען שכינתך פרק י”ב סוף הערה ע’.

[45] ספר אוצר המכתבים מבעל הפני מנחם זיע”א סי’ שכ”ז, דאם יש כישלון בשמירות העיניים בדרך, הרי שהנזק הוא יותר גדול ממה שרצה להרוויח בבואו לקברות הצדיקים, וגם נשמות הצדיקים מקפידים עליו (ושם בסוף הסימן כתב לחתנים שרוצים להתפלל לפני החתונה, שלכחילה ילכו רק לכותל המערבי ולקבר רחל, ולא יותר). ועל זה הדרך כתב בשו”ת יחוה דעת ח”ה סוס”י ל”ה, דמהאי טעמא אין לילך לציון הרשב”י בל”ג בעומר (לפני שתוקן הדבר), וז”ל: “ברם יש להעיר כי בזמן האחרון אין הצניעות נשמרת במקום הקדוש אשר במירון בל”ג בעומר, כי רבות בנות צעירות ומבוגרות באות לשם בתלבושת פרוצה וכו’, ועיין בבבא בתרא נ”ח ע”ב אי איכא דרכא אחרינא רשע הוא, ופירש רשב”ם, ואף על פי שעוצם עיניו, ומשום שלא היה לו להתקרב למקום כזה, אלא היה לו להתרחק משם, וכמו שאמרו הרחק מן הכיעור ומן הדומה לו. ועיין עוד בסנהדרין ק”ז ע”א לעולם לא יביא אדם את עצמו לידי נסיון וכו’. ע”ש. וכו’. ושב ואל תעשה עדיף, ויבקרו אצל ציון קברות התנאים הקדושים בזמן אחר שאין כל כך מבקרים רבים.” עכ”ל. וראה גם בספר חדוות חיים פרק ל”ח ד”ה לאור.

[46] בספר “רב רבנן” עמ’ מ”ז העד העיד בנו הגאון רבי בן ציון יעקב ואזנר שליט”א על רבי אבה”ו הגאון מוהר”ש ואזנר זצ”ל בעל שבט הלוי, שהיה מזהיר לקרוביו ותלמידיו לבל יעשו שום נסיעה מיותרת, מפני חשש לשמירת העיניים (ומרוח הדברים נוסף גם חשש ביטול בית המדרש), ושלא יבואו לבקרו (מהאי טעמא), ואפי’ שכבר שילמו על הכרטיס יש לקרעו, ועל זה הוסיף וכתב וז”ל: “ולא עוד אלא אפילו ביום ל”ג בעומר היה מייעץ לבחורים וכל הסובבים אותו, “אשרי יושבי ביתך”, ומוטב שלימדו מאמרי הרשב”י בביהמ”ד, ויתדבקו בו יותר, ואין צריך לנסוע עד למירון, וכל שכן לקברי שאר צדיקים, וכך היה נוהג בעצמו, שמעודו היה ממעט באלו. מי יתן ונזכה לתקן פירצה נוראה זו, שבעוה”ר מתרבה מיום ליום, ע”י סוכני הנסיעות, י”ב אופנים לנסיעה לליז’ענסק, בהבטחות שוא לישועות וזיווגים, וכבר ידועה העובדא, ששאלו את אחד מן הצדיקים, למה אין נוסע לליז’ענסק, השיב, רבינו הקדוש הנועם אלימלך זיע”א זועק ומתחנן אלינו, הלואי אותי עזבו ותורתי שמרו. וכו’. אגב, כל הממעט באלו הרי זה משובח, וכאשר נהגו הם, וביקש מבניו נכדיו ותלמידיו השארו בבתיכם ובעיקר בביהמ”ד עם הגמרא והזוהר והנועם אלימלך, ותרגישו נועם ה’, כמאז”ל (ברכות ט”ז ע”א) מה נחלים מעלין את האדם מטומאה לטהרה, אף “אהלים” (היינו אהלי ביהמ”ד) מעלין את האדם מכף חובה לכך זכות”. עכ”ל.