בס”ד
בדיקת גרעיני חמנייה
מקורות וביאורים:
א). הנה גרעיני החמנייה נאספים פעם בשנה, בסוף הקיץ, ונמצאים באחסון למשך שנה ויותר, מה שגורם לריבוי נגיעות של חרקי מחסן. וישנם הבדלים משמעותיים מאוד בטיב הסחורה וברמת הנגיעות. ופעמים רבות ניכרים לעין: חורים, כרסומים, פירורים או קורים. והנה יש לדון האם חייבים לבדוק הגרעינים קודם אכילתן.
וראשית אפתח בדברי הרשב”א בתשובותיו חלק א’ (סימן רעד) דבמינים שמצוי בהן רחש, אעפ”י שבדק קצתן אין בדיקת הקצת מטהרת חברותיה. כי באמת אין הרחש מצוי ברוב ומכל מקום הוי מיעוט המצוי. וכל שמצוי אין סומכין על בדיקת הקצת ולא על בדיקת הרוב. והמשל בזה בדיקת הריאה שהוא מיעוט המצוי ואין סומכין בדיקת המקצת על בדיקת המקצת ואפילו על הרוב. עכ”ד. והוב”ד ברמ”א (יו”ד סי’ פד סעיף ח’), ובש”ך (ס”ק כח).
והנה ידועה היא מחלוקת הפוסקים בדין מיעוט המצוי שחייב בבדיקה, דהריב”ש (סימן קצא) בתשובותיו כתב, שמעוט מצוי ר”ל שהוא קרוב למחצה ורגיל להיות. דומיא דמעוט מצוי המוזכר בסירכות הריאה, דאע”ג דאזלינן בתר רובא ואחזוקי אסורא לא מחזקינן, אפ”ה צריך לבדוק בסירכות הריאה מפני שהוא מעוט מצוי. ולפי”ז לכאו’ אם הנגיעות הוא בשיעור 26% שהוא קרוב למחצה, יש לבדוק כל גרעין וגרעין ולא יעזור בדיקה מדגמית. אמנם בשו”ת משכנות יעקב (סי’ יז עמ’ רי ד”ה ולענין שאלתנו) כתב, שהשיעור הוא 10% וזהו מיעוט המצוי. והגרי”ש אלישיב בקובץ תשובות ח”ג (סי’ קיג) חשש לו מעיקר הדין. וע”ע בספר בדיקת המזון כהלכה – ויא (עמ’ 179). מיהו בשו”ת שבט הלוי ח”ד (סי’ פא) הביא ראיות מהראשונים שהשיעור הוא אף פחות מעשרה אחוזים, ושהגדר הוא, כל שהמיעוט מלווה את הרוב בטבע הדבר, הוי בכלל מיעוט המצוי. ונראה כוונתו דכל שאינו תופעה נדירה מוזרה ופלאית בעיני בני אדם, הרי זה בכלל מיעוט המצוי. (וכ”כ בספר מדריך תולעים לבעל המחזה אליהו -פאלק).
והנה לגבי גרעינים שחורים, הנגיעות בהם מצויה ושכיחה וכמ”ש בקיצור בדיקת המזון מתולעים – ויא שבגרעינים שחורים יש לבדוק כל גרעין וגרעין. וכ”כ בספר הלכות תולעים – רווח (עמ’ עג), ובספרו תולעת שני ח”ד (עמ’ צו), שיש לבדוק כל גרעין וגרעין שאין בו סימני כרסום לפי שהגרעינים שוהים זמן מרובה בתוך מחסני השיווק והחרקים מתחברים לגרעינים, ולפיכך לא מהני בדיקה מדגמית של חלק מהגרעינים.
ב). אלא שלענ”ד נראה דהיכא שקלו הגרעינים בתנור – וכפי שמצוי בגרעיני חמנייה אלו שקולים אותם בתוספת מלח, שבכה”ג אין חובה לבדוק כל גרעין וגרעין מעיקר הדין ואין זה אלא חומרא בעלמא, ואבאר חילי:
בגמ’ ע”ז (דף סז:): ור”ש מאי טעמא, דתניא “לא תאכלו כל נבלה לגר אשר בשעריך תתנה ואכלה”, כל הראויה לגר קרויה נבלה, שאינה ראויה לגר, אינה קרויה נבלה. ופרש”י: שהסריחה אלמא מדאפגים בטל איסורה. וכן מצינו שנחלקו הראשונים בדין חמץ שנחרך ונפגם מאכילת אדם ובהמה, האם שרי לאוכלו, דבגמרא פסחים (כא:) מבואר דשרי בהנאה, וכתב הר”ן (שם) דה”ה דשרי באכילה כיון שיצא מתורת פת קודם שיבוא לידי איסור חמץ, אלא לפי שאין דרך אכילה בלחם חרוך נקט לישנא דמותר בהנאתו. וכדבריו כתב ג”כ המאירי (שם), והמהר”ם חלאווה (פסחים כא), והרשב”ץ בספרו יבין ושמועה (מאמר חמץ דף כז ע”ד). אמנם מאידך דעת הרא”ש (פ”ב דפסחים סימן א’) דאע”ג דהוי כעפרא בעלמא, אסור לאוכלו, כיון דאיהו קאכיל ליה אחשביה, ורק בהנאה שרי. ומדברי הרמב”ם (פ”ד מהל’ חו”מ הלכה יא) משמע דתפס כוותיה דהרא”ש, דכתב, הפת עצמה שעיפשה ונפסלה מלאכול הכלב ומלוגמא שנסרחה וכו’, בגדים שכיבסו אותם בחלב חיטה וכל כיוצ”ב, “מותר לקיימם” בפסח וכו’. ומשמע דבאכילה אסור. וכן נראה מפורש בדברי הרמב”ם ממ”ש (שם הי”ב), דדבר שנתערב בו חמץ ואינו מאכל אדם כלל, אע”פ שמותר לקיימו אסור לאוכלו עד אחר הפסח. עכ”ל. וכן העלה למעשה מרן השו”ע (סי’ תמב סעיף ד’, וסעי’ ט’) דחמץ אפילו פגום מאכילת אדם ובהמה, אסור באכילה וכסברת הרא”ש.
ג). והנה הרב פרי חדש (סי’ תמב סעיף ט’) חלק על השו”ע במה שתפס לדינא את דברי הרא”ש, וכתב דהוא נגד כל הראשונים הנז’, דדבר שנשרף או נחרך עד שאינו ראוי לאכילה, ליכא איסור אף מדרבנן, והביא לכך גם סיוע מדברי הגמ’ בע”ז (דף סז:) דנבילה שנסרחה ואינה ראויה לגר, אינה קרויה נבלה, ושרי באכילה. ומיניה יליף לדין החמץ שנפגם ונסרח. וע”ע בפר”ח (יו”ד סי’ קג סק”א) שהעיר עוד עמ”ש הרמב”ם (פי”ד מהלכות מאכלות אסורות הלכה י’): כל האוכלין האסורין אינו חייב עליהם עד שיאכל אותן דרך הנאה, חוץ מבשר בחלב וכלאי הכרם לפי שלא נאמר בהן אכילה אלא הוציא איסור אכילתן בלשון אחרת בלשון בשול ובלשון הקדש לאסור אותן ואפילו שלא כדרך הנייה. (הלכה יא) כיצד, הרי שהמחה את החלב וגמעו כשהוא חם עד שנכווה גרונו ממנו או שאכל חלב חי, או שעירב דברים מרים כגון ראש ולענה לתוך יין נסך או לתוך קדרה של נבלה ואכלן כשהן מרין, או שאכל אוכל האסור אחר שהסריח והבאיש ‘ובטל מאוכל אדם הרי זה פטור’. ומשמע דאיסורא מיהא איכא. וזה סותר לכאו’ למאי דאי’ בגמ’ נבלה הראויה לגר. וכתב הפר”ח, דלאו משום איסור נבילה אתא עליה, אלא משום איסור ‘בל תשקצו’ אסר הר”מ. ולפי”ז צ”ל דלדעת הפר”ח גם הרמב”ם בהל’ חמץ ומצה, דאסר פת שעיפשה, היינו משום ‘בל תשקצו’. והוסיף, דלפי”ז היכא שאינו קץ, אין בזה איסור. ודוחק. אמנם המעיל צדקה בספרו כנפי יונה (סימן קג סק”א) כתב בכוונת הרמב”ם, דהוא איסור גמור, כיון שאוכלו בכוונה, הרי עדיין לא נפגם לגמרי קרינן לגבי דידי’, ומשום הכי כתב הרמב”ם דפטור אבל אסור, שהרי נפשו חפץ בו. ולפי”ד אם לא נפגם לגמרי, היתר גמור הוא.
ד). ועכ”פ אכתי צ”ב כיצד יישב הרא”ש דברי הגמ’ (בע”ז סז:) דנבלה שנסרחה פקע איסורה ומותרת באכילה ולא אמרינן מדאכליה אחשביה, וראיתי בחזו”א (או”ח סי’ קטז או’ ז’ ד”ה ודין) שכתב, דנבלה שנסרחה ואינה ראויה לאכילת אדם התחדש בפסוק, דפקע והסתלק ממנה איסור נבלה והוי עפר בעלמא ולא ‘עפר אסור’, ואע”ג דאיהו אחשבה מ”מ אין ע”ז שם עפר של איסור, דאיסור והיתר לאו בדידיה תליא מילתא, ונבלה זו אינה טעונה שחיטה וליכא עליה שם נבלה, אבל מ”מ שם אוכל לא פקע מיניה כיון שלא נמנע מלאוכלו, ולפיכך בחמץ שאין צריך את הסיבה הראשונה האוסרתו, דחמץ הזמן גורם איסורו נמצא השתא דאוכלו הוי כאוכל חמץ, ולכך אסרו הרא”ש ולא מעיקר הדין אלא מתקנת חכמים.
ולפי סברא זו יש להתיר אליבא דהרא”ש כל שאר איסורים שנפסלו מאכילת אדם ורק בחמץ אמרינן סברא זו דאחשביה, אולם מדברי הארחות חיים ומרן השו”ע (יו”ד סי’ פד סעיף יז) שפסק: דשרץ שרוף מותר לאוכלו משום רפואה דעפרא בעלמא הוא. ומשמע דבלאו רפואה אין להתיר, וכן דייק המנחת יעקב (כלל מו או’ ט’). ונשאר בצ”ע על דברי השו”ע, שלא התיר שלא לצורך רפואה, שהלא בשרוף כבר מוסכם מש”ס ופוסקים דמותר אפילו לכתחילה ובלא רפואה. וגם מדברי הר”מ הנז’ שכתב בשאר איסורין פטור, משמע דעכ”פ איסורא מיהא איכא.
ומיהו אם נאמר דהרא”ש והר”מ ס”ל דמדאכליה אחשביה, והיא סברא לכל האיסורין שבתורה, אתי שפיר דס”ל להשו”ע כשיטת הרא”ש דאחשביה למאכל שאוכלו בכוונה ואפילו במאכל איסור השרוף, אלא שאם אוכלו לשם רפואה כיון דאנוס הוא לא הוי בכלל אחשביה, ולא בא השו”ע ליתן “היתר” של מאכל לרפואה, אלא שמכיון שהוא לרפואה ולאונסו לא חשיב, אבל אם אינו לרפואה יש לאסור מדרבנן משום אחשביה, ודו”ק. וכן יישב היד אברהם (סו”ס פד) דברי השו”ע.
אלא דאכתי יקשה סוגיא דע”ז דנבלה הראויה לגר מיקרי נבלה, וצ”ל דמותר מדאו’, אבל אה”נ עכ”פ מדרבנן איכא איסורא, וכן מבואר בפוסקים דאחשיבה אינה סברא בדאו’.
ה). ונשוב לנידון דידן, דהנה לאחר שהיית הגרעינים במחסנים קולים אותם בחום גדול ומשווקים אותם בצורה זו לשווקים ולחנויות, ופעמים רבות קולים אותם אף בחנויות השיווק עצמם. והנה בעת הקלייה גם אם התהוו שם חרקים ותולעים, הרי שמחמת חום התנור נשרפו כליל, וקיימ”ל כל הנשרפין אפרן מותר כדאי’ בפסחים (כז:) ובסוף תמורה. ועיי”ש בתוס’ (פסחים כא: ד”ה בהדי). וכ”כ המרדכי (פ”ב דפסחים) דשרץ שרוף מותר באכילה ואפילו איסורא דרבנן ליכא. וכ”כ המנחת יעקב (כלל מו או’ ט’). וגם אם נימא דעכ”פ מדאכליה אחשביה, היינו דוקא כשהוא אוכלו בכוונת אכילה, אבל בנד”ד שאין לו כוונת אכילה לאיסור כלל, ואדרבה מואס באפר פגום זה, לא אמרינן ביה אחשביה, והוי היתר גמור.
וכן יש להוכיח ממ”ש השו”ע (יו”ד סי’ פד סעיף ח’) דמותר לאכול פירות שנתלשו אחר שעברו עליהם י”ב חודש ואע”ג דהתליעו כיון דכל בריה שאין בה עצם אינו מתקיים י”ב חודש והוי כעפרא דעלמא ע”ש. וע”כ כפי שנתבאר דכל שאין לו כוונת אכילה של גוף האיסור אלא של המאכל אלא שמעורב בו איסור כיון שהאיסור פקע והפך לעפר, מישרא שרי ולא אמרינן בהו דאיהו אחשביה, כיון דכוונתו לגוף המאכל. וכן יש להוכיח מדברי הגמ’ בבכורות (דף ו.), והובא בשו”ע (יו”ד סי’ פא סעיף ח’), דדבש דבורים מותר, ואע”פ דגופי הדבורים מעורבים בו וכשמפרישים הדבש מהם מחממים ומרתיחין הדבש עמהם, מ”מ מותר דהוי נטל”פ. וצ”ב דמה בכך דפוגם ע”י הרתיחה, מ”מ למה לא יאסרו אכילת רגלי הדבורים הנשארין בדבש, והלא אין בדבש ס’ כנגדן, ולא סינן הדבש, (וכמ”ש הפר”ח ס”ק כז). וע”כ דכיון דלית בהו בשר אלא עצמות בעלמא נינהו לאו בני אכילה נינהו ושרו דכל שאוכל וכוונתו לאכילת הדבש, אע”ג דמעורב בו דבר אסור שרי. וכן ראיתי שהוכיח כן בספר זרע אמת ח”ב (סי’ מח). וכן העלה סברא זו בספר יד יהודה (סי’ קג פיה”א דס”ה ע”ב) דהאוכל לרפואה אוכל שנפגם ונפסל לכלב, מותר לכו”ע כיון דל”ש אחשביה לאכילתו שהרי לצורך רפואה אכלו. וסיים, וכן נוהגים העולם ששותים שמן דגים טמאים, לרפואה אף חולה שאין בו סכנה, כיון שאינו ראוי לשתייה והוי שלא כדרך הנאתו. עכת”ד. וכ”כ הרב ערך השולחן (סי’ תריב או’ ד’). ושו”ר שכ”כ בשו”ת כתב סופר (חאו”ח סי’ קיא). וע”ע בשו”ת אגרות משה (או”ח ח”ב סי’ צב) שכתב להתיר לחולה אפילו אין בו סכנה ליטול תרופות אפילו יש בהם חמץ ודאי, וכתב דל”ש בזה אחשביה, כיון דאף דברים מרים ומאוסים נוטלים לרפואה. ור”ל דאין הוכחה שהוא מחשיבו לאוכל, כיון שעושה כן מחמת רפואה. וכעי”ז כתב מרן החזו”א (סי’ קטז סק”ח ד”ה טבלאות), דמותר ליטול טבלאות שמעורב בהם קמח לרפואה אם הם מעורבין בדברים שנפסלים למאכל אדם ואף לדעת השו”ע שאסר לאכול אפילו מאכל שנפסל מאכילת כלב, מ”מ ע”י תערובות שאר דברים מותר, דלא שייך כאן אחשביה, דדעתו על הסמים המרפאים ולא על הקמח.
ו). ועוד נראה להתיר בנד”ד עפמ”ש הרמב”ם (הלכות מאכלות אסורות פרק יד הלכה יב) וז”ל: האוכל מאכל ממאכלות האסורות דרך שחוק או כמתעסק, אף על פי שלא נתכוון לגוף האכילה, הואיל ונהנה חייב כמי שמתכוון לעצמה של אכילה, והנייה הבאה לו לאדם בעל כרחו באיסור מכל האיסורין אם נתכוון אסור ואם לא נתכוון מותר. ע”כ. והכא נמי לא גרע ממתעסק באכילת היתר, ולא נהנה מגוף האיסור שהרי פגום הוא והנאה הבאה לו בע”כ, ואם לא נתכוין לאיסור, מותר.
