מקורות ונימוקים:
בשו”ת אגרות משה (יורה דעה חלק א סימן רלא) הביא בשם הנו”ב תנינא (סי’ רט) שכתב בפשיטות שליכא דין קבורה אף באבר מן החי מצד מצות קבורה רק כדי שלא יכשלו כהנים בטומאה דאמה”ח דאדם מטמא ולפי דבריו בבשר מן החי שליכא טומאה כמפורש בחולין דף קכ”ט א”צ כלל לקבור. והאגרו”מ פליג עליה, וס”ל דגם בשר מן החי צריך קבורה. אולם גם לדבריו היינו דוקא, בבשר שיש גידים או עצמות, אבל שליה וכליות וטחול, מותר לפי שאין בהם עצם. וכמ”ש האגרו”מ להדיא בתשובותיו (חיו”ד ח”ג סימן קמא).
ואע”ג שבירושלמי שבת (פי”ח הלכה ג’) מבואר שיש לקבור את השלייה לפי שיש ליתן ערבון לארץ, היינו לפי שהאדם מן הארץ וחוזר לארץ. וכ”כ בשו”ת מנחת יצחק ח”ז (סימן קב) שיש לקבור את השלייה. מ”מ בספר גשר החיים ח”א (סי’ טז) כתב, שהאידנא אין נוהגים כן. וע”ע בקובץ אסיא (צג צד) תשובת הרב הלפרין בזה, שג”כ העלה שא”צ לקבור.
אולם מ”מ ראיתי שדעת מרן זיע”א בספרו שו”ת מעיין אומר ח”ד (פרק ו’ אות לה) שטוב לקבור שלייה. וכן דעת הגרי”ש אלישיב זצ”ל הב”ד בספר נשמת אברהם (סי’ שסב),ובימינו כמדומה שישנם בתי חולים שקוברים.
