מקורות ונימוקים:
דין ‘מעשה שבת’ לאסור אכילת תבשיל שהתבשל בשבת, נתון במחלוקת משולשת בגמרא בבב”ק דף ע”א ובעוד מקומות. להלכה פסקו הטור והשו”ע כדעת ר’ יהודה שהמבשל במזיד אסור לו עולמית ולאחרים בו ביום, ואילו המבשל בשוגג אסור לו או למי שבישל בשבילו בו ביום ולאחרים מותר מיד.
וכתב הפמ”ג א”א אות י’ שכל שיש ספק או פלוגתא באיסור מעשה שבת הדין הוא שכיוון שהאיסור להנות ממעשה שבת הוא דרבנן א”כ בספק או פלוגתא הוי ספק דרבנן לקולא ולא נאסר המאכל, והביא כן להלכה אף המשנ”ב סימן שי”ח ס”ק ב’, אלא שסיים וכתב וצריך עיון קצת, ובפסקי תשובות שם [אות ז’] על דברי המשנ”ב ביאר שכוונת המשנ”ב הוא דהיות ויש כמה מקומות שהפוסקים החמירו במעשה שבת אף במחלוקת א”כ צריך עיון בגדר החילוק בזה, ולכן הסיק שם שצריך לבדוק בכל מקרה לגופו אם חשיב מחלוקת או שזוהי שיטה דחויה וכדו’, הואיל ולא שייך לומר שבכל דבר שיהיה בו צד רחוק של דעה שמתירה שמחמת כן נחשוב את אותו הדין כספק דרבנן להקל.
על פי האמור, בנדון דידן שהוא נידון חימום דג עם רוטב, אין לאסור את אכילתו, הואיל והוא נתון במחלוקת מכמה סיבות:
א. הואיל ודעת הרמ”א בסימן שי”ח סעיף ט”ו כדעת הראשונים הסוברים שאין בישול אחר בישול גם במשקין, אלא שכתב שנהגו להקל בזה רק אם לא נצטנן לגמרי. נמצא שלדעת הרמ”א חימום דג עם רוטב או אפי’ מרק שכולו רוטב מעיקר הדין זה מותר, אלא שנהגו להחמיר בהתקרר לגמרי, וא”כ פשוט שלדעת הרמ”א אין כאן בית מיחוש כלל משום מעשה שבת.
ב. גם לדעת השו”ע שפסק כדעת הראשונים הסוברים שיש בישול אחר בישול בלח מכל מקום שיטה זו של המתירים אינה שיטה דחויה, הואיל ודעת הרבה ראשונים כך, הלא הן הרמב”ן הרשב”א הסמ”ג הסמ”ק ועוד… ובפוסקים צירפו דעה זו להקל בכמה מקומות ובפרט בסוגיא זו של רובו רוטב. וכן השו”ע עצמו גבי אינפנדא סמך על שיטה זו להקל כמו שנביא להלן בסמוך.
ג. הנדון שהזכרתם כאן מצד הויכוח שהיה ביניכם אם היה הרבה רוטב או מעט. הנה ידוע שדעת מרן הרב עובדיה יוסף זצ”ל להקל אף בהרבה רוטב כל זמן שהרוב הוא הדג ביחס לרוטב ואף אם חששתם להחמיר שלא יהיה הרבה רוטב מכל מקום דין מעשה שבת לא שייך כאן כיוון שנראה שלדעת מרן הרב עובדיה יוסף זה מותר לכתחילה היות והרב הוא הדג (51%).
ד. באופן שהדג שהה במקרר והרוטב נהיה קרוש בכה”ג מבואר בשו”ע סימן שי”ח סעיף ט”ז שמותר לתת רוטב קרוש אע”פ שהוא נימוח בשעת שמתחמם ואין בזה חשש בישול אחר בישול בלח, וביאר האול”צ חלק ב’ פרק ל’ הלכה י”ד שהטעם בזה הוא משום שמה שקורה אח”כ שנימוח הוי גרמא וגרמא בשבת הוא איסור דרבנן וכיוון שיש מחלוקת אם יש בישול אחר בישול בלח הוי ספק דרבנן לקולא וזו סברת השו”ע להקל באינפנדא.
היוצא מן האמור שבנדון השאלה שהזכרת, יש כמה סיבות לדון שהדבר היה היתר גמור, וגם אם נהגת להחמיר פשיטא שאין לדון כאן מצד מעשה שבת. ועוד סיבה יש כאן לדון להתיר גם אם היה באופן האסור לכו”ע לדעת השו”ע. מצד שיש כאן מחלוקת גדולה ובמעשה שבת במקום מחלוקת אינו נאסר, לפיכך בלי ספק ניתן לאכול תבשיל זה.
