מקורות ונימוקים
בתולדות נח (פרק יג סעיף כה) הבאתי שהרמב”ם כתב בארבע מקומות (פ”ח ממלכים ה”י-יא, פ”ג מעדות ה”ה, פ”ג מתשובה ה”ה, ובפיהמ”ש לסנהדרין פ”י אות ב) שיש לאומות העולם חלק לעולם הבא, ומבואר בדבריו (שם בהלכות מלכים) דהיינו כשיקבל עליו שבע מצוות בני נח כדת שאז נעשה גר תושב והוא מחסידי אומות העולם. ואמנם מדבריו בהלכות איסורי ביאה (פי”ד ה”ד) נראה שאין לגויים חלק בעולם הבא אלא הוא צפון לישראל בלבד. והרדב”ז (בהלכות מלכים) כתב שהחלק שעליו מדבר הרמב”ם אינו בגן עדן, ולדבריו יש ליישב הסתירה (ושוב ראיתי כן בשם הגרי”ז מבריסק), דלגויים אין מקום בגן עדן אבל יש להם חלק לעולם הבא.
ויש לדון בגוי שהציל יהודי, וכגון אותם שהחביאו יהודים בשואה מפני אימת הצורר הנאצי, וכן בדואים וערבים שהצילו ישראלים בהתקפת החמאס על יישובי עוטף עזה, האם בזכות זה נחשב חסיד אומות העולם לגן עדן. ואם ננקוט שאכן נחשב חסיד אומות העולם, וכפי המקובל בפי העולם, יש לחקור האם זה פרס בעלמא על מעשה טוב, או שגדר הדבר הוא שבהצלת ישראל הרי הוא נטפל אליו וממילא יכול לינק דרכו מעולם הנצח. ובחקירה זו יש לתלות הכרעת ספק אחר, מה קורה כשאותו אחד עבר עבירה שסתם גוי חייב עליה מיתה. שלפי האמור, אי הוי כפרס בעלמא, שפיר מסתברא דעבירה מכבה מצוה וכיון שיש עליו חיוב מיתה אין בכח מצוה זו להתנוסס ולהביאו לחיי העולם הבא [אלא אם הוא מתגייר, כדאיתא בסנהדרין (עא:) שאז משתנה דינו עיי”ש], אבל אם זה בתור טפילות לישראל, א”כ אין מעכב בעדו, וכשם שכל ישראל יש להם חלק לעולם הבא וייהנו מזיו השכינה, כך גם אותו גוי.
אמנם בעיקר הדבר לומר שאלו שהצילו יהודים נקראים חסידי אומות העולם, זה גופא טעון ביאור כי לכאורה אין לזה כלל מקור, וכאשר מבואר ברמב”ם (בהלכות מלכים הנ”ל) דחסיד אומות העולם הוא מי שמקבל שבע מצות ונזהר לעשותן מפני שציוה בהן הקב”ה בתורה והודיענו על ידי משה רבינו שבני נח מקודם נצטוו בהן, ואשר לפי זה עצם ההנחה הפשוטה שאותם שהצילו יהודים יש להם חלק לעולם הבא, טעונה ראיה וצריכה מקור. וכמובן שלא נוכל להמציא זאת מעצמו, ולא יעזרו לנו רגשות חמלה ואמפטיה לשנות את הדין ולברוא עולמות שאינם.
וחיפשתי וראיתי לרב אורי שרגא יונגרייז שליט”א בספרו המקורי והנפלא ‘אורי וישעי’ (ענין י”ד) שעמד בזה, שבפשטות מה שאחינו התועים נוהגים לקרוא “חסיד אומות העולם” לגוי שהציל יהודים, אין זה נכון ואין לאותם אנשים חלק בעולם הבא. אולם הקשה על כך, שהרי אין הקב”ה מקפח שכר כל בריה, וא”כ היכן השכר על מה שעשו כמה מהם במסירות נפש גדולה, וקשה לומר שקיבלו את שכרם בעולם הזה, שהרי חלק מהם נתפסו ע”י הנאצים ימ”ש שעינו אותם בייסורים נוראים, וא”כ לא קיבלו שכר בעולם הזה, ואם אין להם חלק לעולם הבא היכן הוא שכרם. [ומצאתי שקדם בזה התפארת ישראל (אבות ריש פרק ג בבועז), שדן לגבי הגויים דאי נימא שכל מעשיהם מעשה בהמה שאינה בעלת שכר ועונש, דבר זה סותר למה דקיי”ל חסידי אוה”ע יש להן חלק לעוה”ב וכו’, וכמה מהן שלא נשתלמו כלל בעוה”ז, כהחסיד רייכלין שהערה למות נפשו להציל שריפת השסי”ם שנצטווה מהקיסר מקסימיליאן וכו’ ועי”ז רדפוהו וימררוהו אויביו הכומרים ודחקוהו עד שמת בדוחקו ובשבירת לבו]. ודוחק לומר ששכרם הוא לבוא בגלגול של ישראל ורק על ידי כך יקבלו שכרם.
ולכן כתב שנראה כי בתנאים מסוימים יש להם חלק לעולם הבא, דמצינו בגמרא תענית (כט.) שכשגזרו הריגה על רבן גמליאל, בא הגמון ושאלו “אי מצילנא לך מייתית לי לעלמא דאתי” ואמר לו ‘הן’ ונפל מהגג ומת ועל ידי כך התבטלה הגזירה כי כך היה החוק שאם אחד מגוזרי הגזירה מת אז היא מתבטלת, ויצתה בת קול ואמרה שהוא מזומן לחיי העולם הבא, וכן מצינו בגמרא ע”ז (יח.) באותו קלצטונירי שהיקל לרבי חנינא בן תרדיון את מיתתו בעת שריפתו, וקיבל ממנו הבטחה שיכנס לעולם הבא, ואכן אחר שעשה זה ומסר נפשו ומת יצאה בת קול ואמרה “רבי חנינא בן תרדיון וקלצטונירי מזומנין הן לחיי העולם הבא”, הא קמן שלא רק בהצילו ממוות אלא גם בהצילו מייסורים וקירב מיתתו, מזומן הוא לחיי העולם הבא.
ועיי”ש (בהערה ד) שהראוהו מש”כ בזה הגאון רמ”מ שולזינגר זצ”ל, שממה שלא הזכיר הרמב”ם שגוי שהציל יהודי הריהו מחסידי אוה”ע שזוכה לעוה”ב, על כרחך שאין אפשרות להיות חסיד אוה”ע ולזכות לעוה”ב אלא כשנהיים גר תושב. והא דמשמע מהגמרות הנ”ל שזוכים לעוה”ב ע”י הצלת יהודי, היה זה מכח הבטחת התנאים. והעיר עליו שם באורי וישעי, דלפי הבנתו זו צ”ע שהרמב”ם גם לא הזכיר שאפשר לזכות לעוה”ב מכח הבטחת תנאים, אלא ע”כ שהרמב”ם הזכיר רק את הדרך הסלולה שעל ידה זוכים לעוה”ב והיא ע”י שבע המצוות, משא”כ הבטחת צדיקים שהיא מקרה ואינה דרך חיים, וא”כ י”ל דהכי נמי הצלת יהודי ע”י גוי היא רק מקרה שמזדמן לבודדים ואינה דרך חיים ולכן הרמב”ם לא צריך להזכיר זאת, ואין ראיה דסבירא ליה שאין זה מזכה לעוה”ב, ומלבד זאת גם לא כ”כ מסתבר שע”י הבטחת התנאים לבד אפשר לזכות לעוה”ב מבלי שזה יצטרף לגדר הזכות במעשה ההצלה.
ויש להוסיף על דבריו, דמצאנו בספרי (פרשת האזינו סוף פיסקא שז) ששם מסופר נקודה מפליאה לגבי ריש העובדה דרבי חנינה בן תרדיון כשתפסוהו וגזרו עליו גזירה לישרף עם ספרו, וכשאמרו לו זאת וכן לאשתו וכן לבתו, אמרו כל אחד פסוק אחר של צידוק הדין, ובהמשך מובא (עי’ שו”ת ציץ אליעזר חלק טו סימן י אות יא נידון אימתי בדיוק זה היה) שעמד פילוסופוס על אפרכיא שלו ואמר לו (לשר שגזר את הגזירה) “מרי! אל תזוח דעתך ששרפת את התורה, שממקום שיצאת חזרה לה לבית אביה”, אמר לו “למחר אף דינך כיוצא באלו!”, אמר לו “בישרתני בשורה טובה – שמחר יהא חלקי עמהם לעולם הבא”, ע”כ. ומבואר שגם בלא הבטחה מפי צדיק, יש לחסידי אומות העולם חלק לעולם הבא, שבודאי לא מסתברא שרק הייתה זו מחשבת אותו גוי והאמת היא לא כך, דא”כ לא היה כותב כן הספרי בפשיטות אילו לא הייתה זו האמת.
ועיי”ש מה שביאר שההגדרה הקובעת לגבי הזכות לעוה”ב אינה בחילוק של בין ישראל לגוי, אלא הקובע הוא האם הוא “אדם”, כי מי שהוא אדם אזי ראוי הוא להתענג על השם בעולם הבא. והרחיב לבאר שזהו המהלך של קבלת שבע מצוות מחמת שכך ציוה הקב”ה והודיע זאת על ידי משה רבינו, שבכוונה כזו הרי הוא כישראל העושה ‘מעשה אלוקי’, משא”כ אם עושה כן מחמת הכרעת דעתו בעלמא הרי זה ‘מעשה אנושי’ ואין זה מביאו לעולם הבא. ויש גם אפשרות חיבור לעולם הבא על ידי שייכות לישראל, וזה כשהציל יהודי וכו’. והביא שיסוד הדברים מבואר ברמח”ל (דרן השם ח”ב פ”ד א”ז) שכתב “ואולם לעוה”ב לא תמצאן אומות זולת ישראל, ולנפש חסידי אומות העולם ינתן מציאות בבחינה נוספת ונספחת על ישראל עצמם, ונטפלים להם כלבוש הנטפל לאדם, ובבחינה זו יגיע להם מה שיגיע מן הטוב ואין בחיקם שישיגו יותר מזה” (וראה בילקוט ישעיה רמז תכט, הובא בענף עץ אבות ריש עמ’ ב. וע”ע ב’לקט מהגיוני התורה’ עמ’ 1305), עיי”ש מה שהרחיב לבאר על פי זה.
והנה שמחה אזרתני בראותי שכיוונתי ביסוד הדבר שחסידי אומות העולם שהצילו יהודי וכדומה זוכים הם לעוה”ב מכוח טפילות לישראל, ולהאמור לעיל צ”ע האם בבחינת לבוש יזכו גם לגן עדן או שלא יזכו אלא לעולם הבא, ודו”ק. ועכ”פ יש להוסיף כאן, שכאמור לא רק הצלה ממוות אלא גם הצלה מייסורים מזכה את המציל לעוה”ב, אך יתירה מזה חזינן במעשה שבספרי ובילקוט, שגם אם לא הציל את הישראל משום דבר, מכל מקום אם נשרף עמו, הרי התחבר אליו בתכלית החיבור, ואולי אין זה מצד שנשרף עמו אלא מצד שנשרף עם הספר תורה ומחמת שתבע עלבונה של תורה, ואז כשעלתה נפשו בשלהבת התורה מעלה, זכה הוא לחיי העולם הבא, והיה הדבר ברור לו מעצמו ולכן אמר זאת בבטחה. ויש להתבונן בדברים נפלאים אלו.
