מקורות:
המאירי כתב שלא קבעו חז”ל זמן על עצם הימים של חנוכה ופורים, אלא רק על המצות הבאות משנה לשנה. ואמנם המאירי עצמו בשבת (כג) כתב, מי שאין לו להדליק ואינו במקום שאפשר לו לראות נ”ח, יש אומרים שמברך לעצמו שעשה נסים ושהחיינו בלילה הראשון, ושעשה נסים בשאר הלילות. והדברים נראים. עכ”ל. אולם נראה להלכה שדבריו במגילה (ד) עיקר, דספק ברכות להקל, ומה גם שכן מוכח מהפוסקים שכתבו שאם אינו מדליק מברך זמן כשרואה נרות חנוכה, הא לאו הכי אינו מברך. ושו”ת מהר”ם מרוטנבורג (דפוס פראג סי’ נז) כ’, מי שבירך שעשה נסים ושהחיינו בעת ראיית נר חנוכה, לא יחזור לברך שהחיינו בעת שמדליק נ”ח, כיון דזמן אפי’ אמרו בשוק יצא, לא גרע מי שבירך על הראיה ממי שבירך בשוק שאינו חוזר ואומרו על הכוס ביום טוב. ע”כ. ולכאורה היה נראה דס”ל דאף בחנוכה אמרינן זמן אומרו אפי’ בשוק. אולם י”ל דהכי קאמר, שמכיון דבעלמא ביום טוב אם בירך זמן בשוק אינו חוזר ואומרו על הכוס, גם בחנוכה שבירך על הראיה כתקנת חז”ל אינו חוזר ומברך שנית על ההדלקה. ומרן הב”י (סי’ תרע”ו) הביא תשובת מהר”ם הנ”ל בשם תשובה אשכנזית, בקיצור, ויש לפרש דבריו כאמור. וכן פירש דבריו הגאון מהר”ם בן חביב בשו”ת קול גדול (סי’ מח), ושכן דעת השלטי הגבורים שאין לברך שהחיינו אלא על ההדלקה או על הראיה. ולכן העלה כי מי שאין לו מגילה כשרה בפורים, אינו מברך לא שעשה נסים ולא שהחיינו. וכן כתב הפרי חדש (סי’ תרע”ו ס”א) וז”ל: וברכת שהחיינו לא נתקנה בחנוכה אלא על הדלקת נ”ח או על הראיה, הלא”ה לא יברך, והא דאמרינן (בעירובין מ:) זמן אומרו אפי’ בשוק, ההוא בזמן דרגלים. עכ”ל. וכ”כ הפרי מגדים (מש”ז סי’ תרעו סקי”ב). וכן דעת הגאון רעק”א בתשו’ מה”ת (סי’ יג). וכן מוכח ממ”ש המג”א (סי’ תרצ”ב סק”א) וז”ל: ונ”ל דמי שאין לו מגילה לא יברך שהחיינו על המשלוח מנות וסעודה שזהו דבר הנהוג בכל יום ובשבת ויו”ט. וכ”כ האליה רבה (שם סק”ב). ומוכח להדיא שאינו מברך שהחיינו על עצם היום הזה. ובברכי יוסף (סי’ תרצב סק”א) כ’, שהרב החסיד מהר”י מולכו בתשובה כת”י כתב, שאם אין לו מגילה יברך שהחיינו אך לא יברך שעשה נסים. וכתב ע”ז, אבל האחרונים כתבו שגם שהחיינו לא יברך. ע”כ. ונתכוון להמג”א והא”ר הנ”ל. ויש תנא דמסייע ליה למהר”י מולכו, הרי ספר המאורות (מגילה כא:) בהערת הרה”ג המו”ל אות ג’, כתב בשם הנמק”י: וכתוב במאורות, מי שאין לו בפורים מגילה לקרות מברך שהחיינו כמו שמברכים ביוהכ”פ. וכן שו”ת הרשב”ץ (ח”ב סי’ ר”ד) כ’, שאם לא בירך שהחיינו לפני קריאת המגילה, אין קפידא בדבר, ויכול לברך זמן אחר קריאת המגילה, כיון דקי”ל זמן אומרו אפי’ בשוק. והגאון יעב”ץ בס’ מור וקציעה (סי’ תרצ”ב) כ’ להעיר ע”ד המג”א הנ”ל, שהרי בלא”ה ראוי לברך זמן על היום, ואף שהוא מדברי קבלה בלבד מ”מ צריך חיזוק כשל תורה ויותר מפני תקפו של נס, וכיון דמזמן לזמן קאתי הרי הוא לענין זה ככל מועדי ה’ דקי”ל זמן אומרו אפי’ בשוק. וכן פסק בסידורו (בהל’ ברכות המגילה אות ה). והפני יהושע (מגילה ד) ד”ה חייב, כתב שברכת זמן של לילה לאו משום קריאת המגילה בלחוד הוא, אלא משום חובת היום, שעשאוהו כרגל ממש, דכתיב משתה ושמחה, ודברי קבלה כדברי תורה, ושפיר יש לברך זמן כמו זמן הרגל, וביום מברכים זמן על קריאת המגילה. (וזה היפך דברי המאירי מגילה ד הנ”ל). מכל מקום י”ל דדוקא לענין פורים שהוא מדברי קבלה כתבו כן, דדברי קבלה כד”ת, אבל בחנוכה לא אמרינן זמן אומרו אפי’ בשוק. והמשנה ברורה בביאור הלכה (סי’ תרצ”ב) הביא דברי הרב מור וקציעה, וסייעו מדברי המאירי (שבת כג) גבי חנוכה. ואשתמטיתיה דברי המאירי עצמו (במגילה ד) שפסק להיפך אף בפורים. והמשנ”ב בבאה”ל הנ”ל הביא בסוף דבריו דברי הברכי יוסף בשם האחרונים שאין לברך. והניח הדבר בצ”ע. (ומה שדחה ראית הברכ”י מהמג”א וא”ר שי”ל שהיתה לו מגילה בלילה ובירך זמן, ואח”כ אבדה לו, הלא”ה מברך זמן על היום, דוחק גדול הוא לפרש כן בדבריהם). גם בשער הציון (סי’ תרע”ו סק”ג) הביא דברי המאירי (שבת כג) וסיים בצ”ע. ויפה עשה שלא סמך ע”ז, שהרי המאירי בעצמו חזר בו (במגילה ד) וכאמור.
אכן להלכה ולמעשה לא לברך זמן על עצם היום לא בחנוכה ולא בפורים, דספק ברכות להקל. ובפרט שכן מוכח בירוש’ פרק ערבי פסחים הנ”ל, שכל הכתוב בו מקרא קודש אומר עליו זמן, הא חנוכה ופורים לא. וכ”כ הגאון הנצי”ב בהעמק שאלה (סי’ כ”ו אות י), דדוקא ברגל אומר זמן אפילו בשוק משום שניכרת בו קדושת היום שאסור במלאכה וכדומה, משא”כ חנוכה שאין לומר שהחיינו אלא בהדלקת נ”ח או כשרואה. וכ”כ הגר”ש הכהן מוילנא בתשובה שהובאה בשדי חמד (מע’ חנוכה סי’ ט אות ג), דבחנוכה ובפורים לא תיקנו שהחיינו על היום, אלא על הדלקת וראיית נ”ח או מקרא מגילה, וה”ט מפני שמותרים בעשיית מלאכה ואין בהם קדושה כלל. וכן פסק בשו”ת פני מבין (חאו”ח סי’ רלג), שלא אמרו זמן אומרו אפי’ בשוק אלא ברגלים ור”ה ויוהכ”פ שחותמים בתפלה בא”י מקדש ישראל והזמנים, או ויום הזכרון ויוהכ”פ, ומשום קדושתם תיקנו חז”ל זמן, משא”כ בחנוכה שאין לברך אלא על הדלקת נ”ח או ראייתה. וכן פסק שו”ת אגרות משה (חאו”ח סי’ ק”צ). ולאפוקי מהגאון ר’ משולם ראטה בשו”ת קול מבשר (סי’ כא) שהוכיח מתשו’ אשכנזית שבב”י (סי’ תרע”ו) שזמן אומרו אפי’ בשוק שייך גם בחנוכה, ונעלם ממנו מ”ש המהר”ם בן חביב בשו”ת קול גדול (סי’ מ”ח) הנ”ל שהוכיח מתשובה זו כל בתר איפכא. ובתשו’ קול מבשר שם הוסיף להוכיח כן מתשו’ מהר”י מולכו שהובאה בברכי יוסף (סי’ תרצ”ב), והשמיט סיום דברי מרן החיד”א בברכי יוסף שכ’ ע”ז: אבל האחרונים כתבו שגם שהחיינו לא יברך. ואחרונים רבים פסקו כן להלכה. וספק ברכות להקל
