מקורות ונימוקים:
הצורך בקבורה בקרקע דווקא
כתב הטור יו”ד סימן שס”ב, אמר ר’ יוחנן מניין לקבורה מן התורה, פירוש שצריך לקוברו בקרקע ולא יתננו בארון ויניחנו כך, ת”ל כי קבור תקברנו. לפיכך הנותן מתו בארון ולא קברו בקרקע עובר משום שמלין המת, אלא צריך לקוברו בקרקע. ואם עשה לו ארון וקברו בקרקע אינו עובר עליו, ומ”מ יפה לקוברו בארץ דקבורת ארץ ממש מצוה, אפי’ בח”ל. ובכל מקום ומקום לפי מנהגו יש קוברין בכוכין ויש בחפירות ויש בארון ויש בלא ארון….
עוד כתב שם משמיה דהרמב”ן בספר תורת האדם, ומה שנותנין עפר [על המת], שרפואתו עפר הוא שכן כתיב כי עפר אתה וגו’ ירושלמי בצואתו של רבי אמר אל תרבו עלי מאוד תכריכין ותהי ארוני נקובה לארץ פירוש שיטלו דף הארון התחתון וישכיבהו על הארץ שקבורת קרקע מצוה, ולא תימא משום חביבותא דא”י אלא אפילו בח”ל דכתיב כי עפר אתה וגו’, ע”כ.
ובחידושי הר”ן לסנהדרין דף מ”ו: כתב, שאין יוצאים ידי חובת מצות קבורה אלא בקרקע, אך אין צריך שתהיה קבורת המת בקרקע ממש, אלא כמנהג חכמי התלמוד בקבורת הכוכין, שהיו נותנים שם את המת כשהוא מונח בארון. אלא מפני שנאמר כי עפר אתה ואל עפר תשוב, ואמרו באגדה שהעפר הוא רפואתו, טוב לקיים בו קבורת קרקע שלא בהפסק, וכן מנהגינו בגירונא וגלילותיה. ע”כ.
והנה בשו”ת בית יצחק יו”ד חלק ב’ סימן ק”ס, כתב שאפשר לקבור אף כשבנו בנין רב קומות, ורוצים לקבור בתוכו כי הוא בניין קרקע, אולם בתשובה שלאחר מכן חזר בו, והביא ראיה מדכתב הר”ן בחידושיו לסנהדרין דף מ”ו: הנ”ל, שצריך קבורת קרקע…, ואין אדם יוצא מידי חובת קבורה אלא בקבורת קרקע, ולא שתהא הקבורה ממש בקרקע שלא יצא יד”ח אם יקבור ארונו בקרקע, אלא הכוונה בקבורת קרקע, מפני שהוא תכלית הענין שאין לך גניזה גדולה הימנו, וכן הי’ מנהג התלמוד בקבורת הכוכין שהיו נותנין שם המת כשהוא מונח בארון, אבל מפני שאמר הכתוב כי עפר אתה ואל עפר תשוב ואמרו בהגדה שהעפר הוא רפואתו טוב לקיים בו קבורת קרקע ממש שלא בהפסק וכן מנהגינו בגרוני’ ובגלילותיה, ע”כ לשון הר”ן.
מדברי הר”ן הללו הוכיח בשו”ת בית יצחק הנ””ל, שצריך שתהיה הקבורה בקרקע ממש או בבנין שבקרקע, אולם לא בבנין על גבי הקרקע. ואף שהוא מוסיף קרקע, הו”ל תלוש ולבסוף חיברו ולא מהני, וצריך שיתקיים “כי עפר אתה ואל עפר תשוב”.
מדברי שו”ת בית יצחק הנ”ל ועוד כתב בשו”ת יביע אומר חלק ט’ יו”ד סימן ל”ד להוכיח כי קבורה בכוכים החצובים בתוך תוספת אדמה, אין בעיה בכך, הואיל ומתקיים בזה כי עפר אתה ואל עפר תשובה, והיינו הואיל והוא בניין בתוך הקרקע.
קבורת קומות – האם היא קבורת קרקע
אולם לעניין קבורת קומות לא דיבר שם בשו”ת יביע אומר, ומציאות קבורת קומות שונה היא מכפי שתיאר בשו”ת יביע אומר את קבורת הכוכין בתשובתו לגאון הרב יצחק שחיבר מארגנטינה. שהרי לקבורת קומות כיום, יוצקים אולמות קבורה מבטון ועליהם מפזרים אדמה בגובה, ובאדמה זו חופרים קברים, ואין זה בניין בקרקע, אלא בניין מעל הקרקע.
ולכאורה לאור דברי שו”ת בית יצחק הנ”ל שהוכיח מדברי הר”ן בסנהדרין עולה בידינו שיש בכך בעיה, שהרי הוא בנין שע”ג הקרקע, ולא יועיל שמוסיפים אדמה בבניין.
יש להוסיף שאף שכיום מחברים את האדמה שעל גבי קומות הבטון, לאדמה בתולה דרך ארובות, אין זה פשוט כל כך, הואיל והו”ל תלוש ולבסוף חברו, והוא תלוי במחלוקת האם הוי כמחובר או לא, כפי שכתב שם בשו”ת בית יצחק סימן ק”ס. אמנם מעיקר הדין קיימ”ל כי תלוש ולבסוף חיברו מהני.
אכן למרות שהוא נחשב חיבור, אכתי אין זה דין קרקע, ולקבורה יש צורך בקרקע ולא רק במחובר לקרקע.
כן ראיתי שכתב בקובץ תשובות למרן הגריש”א חלק ב’ סימן מ”ד כי קבורה בקומות איננה נחשב קרקע. וכן כתב לחלק גם בספר ילקוט יוסף ארבע תעניות וקיצור הלכות אבילות על סימן שס”ד וסימן שע”ד הלכות בית הקברות ודיני המצבה בהערות לסעיף א’. שקבורת הקומות כפי שהיא כיום שאיננו בעומק הקרקע, אלא נעשית על ידי יציקת משטחי בטון שמניחים עליהם אדמה, אין זה קבורה בקרקע.
האם אין מניעה ליתן קבר על קבר
כתב הטור יו”ד סימן שס”ב אין נותנין שתי ארונות זה על זה, ואם נתן כופין העליון שיפנה, שאין נוהגים בזיון במתים, ודוקא שאין ביניהם עפר ששה טפחים אבל אם יש ביניהם עפר ששה טפחים מותר.
אף שבבית יוסף כתב שמהרמב”ן בספר תורת אדם משמע שדי בשלושה טפחים, כבר כתב הב”ח בשם תשובה לגאון דשיעור ששה טפחים בעינן אבל לא פחות, משום דבעינן לכל קבר שלש טפחים, ובסך הכל הוי הפרש בין קבר לקבר ששה טפחים.
ועיין בפתחי תשובה שם סימן שס”ב ס”ק ג’, בשם שו”ת שבות יעקב ח”ב סימן צ”ה, שכתב שלמרות שהדין פשוט ומבואר בטור ששיעור הרחקת מתים בין זה לזה הוא ששה טפחים, מ”מ פוק חזי מה עמא דבר, שקוברין זה אצל זה וזה על גבי זה אף שהוא שלא ע”פ הדין, ונ”ל דנתפשט המנהג לפי שלא לנו ניתן הארץ רחבת ידים לפנינו וכמה השתדלות צריכין בכל המקומות ליתן לנו קצת מקום ודי לעמוד בשלנו במקום מצומצם ודינים אלו לא נאמרו אלא במקום שהארץ רחבת ידים לפנינו.
מבואר על כל פנים שריחוק ו’ טפחים לכו”ע מועיל, לפיכך בנידון שלפנינו קבורת קומות, אין בעיה של קבר על גבי קבר, הואיל והם רחוקים הרבה זה מזה, ויש ג’ טפחים לכל קבר.
הכפרה בקבורה היא בהורדה וההטמנה בארץ
בגמרא בסנהדרין דף מ”ו: איתא, קבורה משום כפרה כי היכי דתהוי ליה כפרה, וביאר רש”י דהיינו שבהטמנה זו שמורידים אותו ומשפילים אותו לתחתיות הארץ תהיה לו כפרה.
משמע לכאו’ שהכפרה תלויה בהשפלה ובהורדה לארץ, ואילו קבורה בכוכים או בקומות הגבוהות מן הארץ, אף אם תאמר שיש בהם דין קרקע, אין זו השפלה והורדה לארץ, ואין בזה את הכפרה שבקבורה.
כ”כ ערוך השולחן שעיקר מצות הקבורה שגוף האדם יושכב על הקרקע ממש כדכתיב (קהלת יב ז) וישוב העפר על הארץ כשהיה, וזהו עיקר תיקון האדם.
זה לשונו שם: ‘התורה הקפידה שגוף האדם יהיה טמון בקרקע כדכתיב ואל עפר תשוב וכו’ ואם נתנו בארון וקברו בקרקע וכו’ אע”ג דבכה”ג אינו עובר עליו מ”מ עיקר מצות הקבורה שגוף האדם יושכב על הקרקע ממש כדכתיב וישוב העפר על הארץ כשהיה וזהו עיקר תיקון האדם וכו’ והזוהר והמקובלים האריכו הרבה בזה ופשטא דקרא כן הוא וכו’ ולכן אצלינו המנהג הפשוט להשכיב את הגוף על העפר ממש’ וכו’. עכ”ל.
מעלת הקבורה בקרקע על פי הקבלה
והנה מה שהזכיר לדברי הזוהר הקדוש, כוונתו לדברי הזוהר בפרשת ויקהל רי”ד: ותוכן דבריו שם כך הוא: בכה ר’ אבא וכו’, ומי שפגם את הברית קודש ונכנס בארון לאחר מיתתו וכו’ אוי לו שפגם אותו במותו במה שנכנס לארון, אוי לו מאותו עונש המוכן לו וכו’, אוי לאותה בושה שנוקמין ממנו נקמת עולם, ואינו נטהר מזה לעולם וכו’. עכ”ד.
על פי דברי הזוהר הקדוש החמירו המקובלים מאוד בקבורה בארץ דווקא ולא בארון, ועל פי דבריהם גם יש להקפיד שלא לקבור בקומות שאין זה קבורה בעפר הארץ. עיין בדברי הגאון רבי חיים פלאג’י בספרו נפש חיים אות א סי’ צ”ב.
כמו כן בדברי האריז”ל מבואר שככל שמעמיקים יותר בחפירת הקבר הוא טוב יותר, [לעניין חיבוט הקבר והפרדת הקליפה] ויש עניין בחפירה בעומק גובה קומת אדם. אמנם בספר בני אהרן (לרבי שמעון אהרן אגסי, שער הגלגולים הקדמה כג אות טז) חולק וכותב שכוונת האריז”ל שהמלאכים צריכים להעמיק את הקבר ולא בני האדם, והכריח כן דאם הכוונה על האנשים המעמיקים את הקבר תמה דמה תועלת בזה כיון שאח”כ בין כך ממלאים את הקבר בעפר ואין מקום פנוי. עכ”ד.
כמו כן בשו”ת תשובות והנהגות (ח”ד עמ’ שט): כתב ‘תיקון גדול לנפטר וכו’ שהמקום קנוי לו לכל דבר מהתהום עד הרקיע’. ובהערה כתב לבאר, ‘מקובל שיש משחיתים שלא יוכלו אז ליכנס’. עכ”ל. וכ”כ בתשובה אחרת (ח”ו סי’ רכ”ג סוד”ה אמנם) בשם הספה”ק, והוסיף שם שלפי”ז בכל קבורת מת ע”ג מת, אין למת ‘תקון גדול’ זה.
דעת הפוסקים להלכה בקבורת קומות שבזמנינו
הרבנות הראשית לישראל בתאריך כ”א אב תשמ”ז התירה קבורה בקומות מעל הקרקע, ולא רק בתוך הקרקע. אמנם בשו”ת מנחת יצחק חלק י’ סימן קכ”ב כתב לחלוק על היתר זה.
אולם כפי שכתבנו חילוק גדול יש בין סוגי הקומות, וכבר כתב בספר ילקוט יוסף שאין הכרח מדברי מרן הרב עובדיה יוסף זצ”ל שכוונתו הייתה להתיר גם קבורת קומות כפי שעושים כיום בהר המנוחות, שהוא משטחי בטון עם עמודים שאינם בתוך עומק הקרקע, אלא מתנשאים לגובה.
אולם מצד שני, מלבד דברי הרבנות הראשית לישראל הנ”ל, גם בשו”ת אגרות משה חלק ג’ סימן קמ”ד כתב שאולמות הקבורה העשויים בטון והכוכים, אף שאין זה קבורה כדין, יש להם דין קבר כדין קרקע, ובקבורה כזאת אין איסור בל תלין, ואסור לנהוג קלות ראש בכוכים שהוקצו לקבורה.
לפיכך למעשה בשעת דחק גדול שאין ברירה אחרת, יש על מה לסמוך בקבורת קומות כפי שהזכירו מועצת הרבנות הראשית לישראל וכפי משמעות דברי האגרות משה הנזכרים, וכן כתב בספר ילקוט יוסף שאפשר להקל בזה.
אולם הואיל ודעת רוב ככל הפוסקים שאין להתיר קבורה בקומות שאינם בעומק הקרקע אלא מתנשאים לגובה כפי שיש כיום בהר המנוחות בירושלים, וגם בילקוט יוסף הנז’ כתב שוודאי שיש להעדיף קבורת שדה אפילו במקום רחוק יותר, מאשר קבורת קומות.
לכן הדבר פשוט שיש להתאמץ בכל דרך לקבור בקבורת שדה ולא בקבורת קומות, אף אם יש צורך לשלם על כך כסף, ואף אם הוא במקום רחוק יותר. ואפילו אם היא במכפלה זוגית, ככל שמקפידים שיהיה הפרש ששה טפחים בין אחד לשני.
חשוב לציין שגם בקבורת קומות, הקומה התחתונה היא ראויה לקבורה לכתחילה הואיל והקומה הראשונה איננה על עמודים אלא הקברים בעומק הקרקע, ואין בכך מאומה שמעל הקברים ישנם קומות נוספות של קברים על גבי עמודים בגובה רב.
[וענין קבורת “דאבל” של בעל ואשתו, התברר בתשובתו של הגאון הרב מאיר פנחסי כאן באתר].
