מקורות:
הנה בגמרא ב”ק (קיח: קיט:), אמרו שאסור לקנות דברים שחזקתן גנובים, כגון צמר חלב וגדיים מהרועים, או פירות ועצים משומרי פירות. ועוד מצינו בגמרא (קיט.), שנחלקו רב ושמואל מתי מותר לקנות מגזלן, רב אמר אם רוב משלו, ושמואל אמר אפילו מיעוט שלו. ומבואר שהחפץ עצמו שנגנב או נגזל ודאי אסור לקנות מהגנב, וביאר הרמב”ם (גזלה ה’ א’) שהקונה מהגזלן מחזק ידי עוברי עבירה ועובר על (ויקרא י”ט י”ד) “לפני עור לא תתן מכשול”, וכן נפסק בשו”ע בהלכות גניבה (סי’ שנ”ו וסי’ שנ”ח), ובהלכות גזילה (סי’ שס”ט), וז”ל: “אסור לקנות מהגנב, ועוון גדול הוא”[1].
והנה הרמב”ם בהלכות תשובה (ד’ ג’), כתב בזה”ל: “ומהם, העושה אותן אי אפשר לו שישוב בתשובה גמורה, לפי שהם עוונות שבין אדם לחבירו, ואינו יודע חבירו שחטא לו כדי שיחזיר לו או ישאל ממנו למחול לו, ואלו הן: החולק עם גנב, שלפי שאינו יודע גניבה זו של מי היא, אלא הגנב גונב לרבים ומביא לו והוא לוקח, ועוד שהוא מחזיק יד הגנב ומחטיאו”. ומבואר שיש ב’ חששות ואיסורים בקונה מהגנב, האחד שאינו יודע מי הנגזל כדי שישיב לו החפץ שנטלו מהגנב, וטעם זה לא שייך כאשר הנגנב עצמו קונה את הגניבה. אולם טעם ב’ שמחזיק ידי הגנב לגנוב עוד, יש לעיין אם שייך, דהנה בפשטות מה לי הוא מה לי אחר, כיון שהגנב מקבל כסף, הרי זה תמריץ עבורו לגנוב עוד, ויש כאן חשש מסייע בידי עוברי עבירה, ואף שהבעלים רוצים להציל את ממונם, מנ”ל שבכה”ג מותר לעבור על איסור מסייע בידי עוברי עבירה.
ונראה בס”ד להביא קצת ראיה שעל הבעלים אין איסור לקנות מהגנב, דהנה בב”י (שנ”ו) הביא מהגהות מיימוני (גניבה פ”ה אות ד’), שאע”פ שהקונה מגנב מפורסם, הבעלים מוצאים ממנו מבלי ליתן לו מה ששילם לגנב אע”פ שלא ידע שהחפץ גנוב, אם אומר הלוקח לטובה נתכוונתי להשיב אבידה נאמן לדברי הכל. וכמבואר גם בתוספות (ב”ק קיד:). ומשמע שמותר לכתחילה לקנות מהגנב כדי להציל החפץ, ואדרבה מצוה קעבד של השבת אבידה. וכן דקדק בשו”ת אשר לשלמה (סי’ כ”ח). גם בשו”ע הרב (הל’ גזלה ה”ט) כ’ שאם מתכוון לטובת הבעלים להחזירה להם, מותר לקנות מהגזלן, ויחזירו לו מעותיו.
ובטעם הדבר, שלא שייך בזה איסור מסייע, השיבני ידידי הגאון ר’ תומר זינר שליט”א מחו”ר בהמ”ד לדיינות “ברכת אברהם”, שכמו לעניין פדיון שבויים, דאין פודין יותר מכדי דמיהם מפני תיקון העולם, אבל אדם יכול לפדות את עצמו בכל מה שירצה, כמבואר בשו”ע (יו”ד רנ”ב), וכמו”כ בנידו”ד הנגזל עצמו רשאי לפדות בכל מחיר שירצה. ויל”ע דלכאו’ יש לחלק בין פדיון שבויים שהוא הצלת נפשות, לכן התירו לאדם להציל ולפדות עצמו בכל ממון, משא”כ לפדות כליו וחפציו מן הגוי.
וידידי הגאון ר’ יוסף ברכה שליט”א מחו”ר בהמ”ד לדיינות “ברכת אברהם” השיבני, שאם אף אדם לא יקנה מהגזלן, אלא רק הנגזל עצמו, אינו מסייעו לגזול עוד, כי אין כ”כ חשש שיגזול בשביל למכור להבעלים עצמם, דאי”ז שכיח, ואדרבה הגזלן רגיל להעלים הדבר מהנגזל, ולהתרחק ממנו. נמצא דהנגזל עצמו אינו הגורם. אלא שדבריו לא יעלו מזור למה שמצוי האידנא אודות אקרים שפורצים חשבונות מחשב וכדומה, וחוסמים אותו ואינם משחררים חסימתם עד קבלת כופר מהבעלים, ואין לומר דבזה מותר כי ל”ש איסור קנייה מהגנב, דאין כאן דיני קנייה וגניבה, דמ”מ עדיין יש כאן טעם האיסור משום מסייע בידי עוברי עבירה, שמזיק ממון אחרים, וגם גורם לו ליטול ממון במרמה, בפרט אם נאמר שהאיסור לקנות מהגנב משום מסייע הוא מדאורייתא, וכן מצוי בשודדי הים דמתקרי פיראטים, שמשתלטים על ספינות עם סחורות ובנ”א, ומטילים עליהם חתתם, ואינם משחררים עד קבלת כופר נפש, דלפ”ד במקום שאין חשש פקו”נ, יהיה אסור על הנגזלים לפדות עצמם משום איסור מסייע. וגם קשה לומר דאה”נ אין היתר בדבר.
ונראה עוד שכמו באופן שקנאו הגזלן בקניין גמור, תו אין איסור לקנות ממנו, דכיון דהחפץ כבר שלו ל”ש לאסור בזה, שהרי אף לבעלים אינו משיב את החפץ שלו, כמו”כ ל”ש לאסור על הנגזל, דקונה את החפץ שלו. ועוד דכל זמן שלא קנאו בקניין גמור, ע”י שקונה ממנו ונעשה שינוי רשות, הרי זה מעמיק את הגניבה, ומסייעו להוציאו מרשות הבעלים, ובנגזל עצמו ל”ש זאת. דהנה הפני יהושע (ב”ק קיח:) הקשה מ”ש בגמ’ שאין לוקחים מהרועים חלב וגבינה בישוב, אבל לוקחים מהן במדבר, מפני שטורח הוא לבעה”ב להביאו לישוב ומניח לו, מדוע גבינה מותר רק במדבר, והלא אף ביישוב קנאו הרועה בשינוי מעשה, כמ”ש לוקחין מהם בגדים תפורין. ותירץ שבדבר שהוא בחזקת גנוב אף אם קנאו בשינוי, אסור לכתחילה לקנות ממנו, דהו”ל כמסייע ידי עוברי עבירה, ושאני בגדים תפורים, הוי ספק ויש שינוי מותר, משא”כ גבינה אין דרך לקנות חלב ולעשות גבינות, והגבינות שנמצאות ברשות הרועה ודאי גניבה הם. ועוד תירץ דשאני גבינה שדרך הרועים לעשותן ולהביאן לבעה”ב, וא”כ לא הוי שינוי ברשות הגזלן, דכל השינוי נעשה עבור הבעלים. ואמנם נראה לדינא שהעיקר כתירוץ ב’ של הפנ”י, ואף בגזל ודאי מותר לקנות מהגנב אחרי שקנאו בשינוי גמור, דהנה איתא בגמרא (שם קיט:), שלוקחין מהגרדי בגדר מנומר, וכתב רש”י, אפילו מנומר בצבעים הרבה, אע”פ שרגלים לדבר שגנב הצמר מן בגדים שארג לוקחין מהן, דקנינהו בשינוי. וכן מצאתי לב”ח (סי’ ש”ס ד”ה ומ”ש טווי), שכתב להדיא לפסק הלכה, דאין חילוק בין גזל ודאי לדבר שחזקתו גזול, דבכל גוונא אם היה שינוי גמור מותר. וכ”כ להדיא הב”י (סי’ שס”ט) בשם ה”ה, גבי האיסור ליהנות מדבר הגזול, שכל זמן שיש בדבר ייאוש ושינוי רשות מותר ליהנות בו. וע”כ כמו הנגזל עצמו שאחר שזכה בדבר עצמו, אין איסור לקנות ממנו, כי לא נאסר בדבר ששייך לו, כך על הנגזל עצמו אין שייך איסור לקנות חפץ שנגזל ממנו.
[1] מדוע החולק עם הגנב עוונו חמור מהגנב עצמו?
יש להעיר דהנה בתחילת הלכות גניבה (סי’ שמ”ח), בהנחת אבן ויסוד שורש איסור גניבה, כתב השו”ע: “אסור לגנוב, אפילו כל שהוא, דין תורה”. ובהמשך (ס”ב), כתב עוד: “כל הגונב אפילו שוה פרוטה, עובר על לאו דלא תגנובו”, (ויקרא י”ט). וצ”ב דאם הקונה מהגנב, שאינו עושה את עיקר פעולת הגניבה, עוונו חמור, מדוע בגונב עצמו לא כותב השו”ע שעוונו חמור, והיאך יתכן שהקונה מהגנב יהיה עוונו חמור יותר, והלא החולק עם הגנב לא נפסל לעדות כמבואר בשו”ע (ל”ד ז’), ולדעת קצה”ח (שם סק”ג), הגונב ממנו אפי’ קודם יאוש, אינו עובר על לא תגזול?
ונראה ליישב בכמה אופנים, כדלהלן:
א’. נראה בס”ד ליישב, שהגונב בעצמו יכול לתקן עוונו, ע”י שישיב את הגניבה, והוי לאו הניתק לעשה. אבל הקונה ממנו שנוטל לעצמו את החפץ, גורם שהגנב לא יוכל לתקן עוונו להחזיר את אשר גנב, וגם הקונה לא יוכל לתקן עוונו, כי איננו יודע ממי נגנב שישיבנו לו, והרי זה כמעוות שאינו יכול לתקון. ולכן עוונו חמור יותר, כי גם כשבא לעשות תשובה אינו יכול.
ב’. הנה הרמב”ם בהלכות תשובה (ד’ ג’), כתב בזה”ל: “ומהם, העושה אותן אי אפשר לו שישוב בתשובה גמורה, לפי שהם עוונות שבין אדם לחבירו, ואינו יודע חבירו שחטא לו כדי שיחזיר לו או ישאל ממנו למחול לו, ואלו הן: החולק עם גנב, שלפי שאינו יודע גניבה זו של מי היא, אלא הגנב גונב לרבים ומביא לו והוא לוקח, ועוד שהוא מחזיק יד הגנב ומחטיאו”. ומדוקדק בלשונו, שהחולק עם הגנב, עוונו חמור, דיש בידו שני עבירות, גם ששם הגניבה עליו, שהחפץ ברשותו באיסור. ועוון נוסף שגורם להחזיק ידי הגנב, לגנוב עוד, ונטפל לעוברי עבירה, לכן עוונו חמור יותר מגונב עצמו, שאין בידו אלא איסור אחד.
ג’. עי”ל בס”ד עפמ”ש הרמ”א בסוף הל’ ר”ה (סי’ תר”ג) בשם רבינו יוונה ריש ברכות, שעל ספק עבירה צריך לעשות תשובה יותר מעל עבירה ודאית, כי יותר מתחרט כשיודע שעשה, משאינו יודע, ולכן קרבן אשם הוצרך להיות יותר ביוקר מחטא. וכמו”כ בנידו”ד שהקונה מהגנב, מדמה בעצמו שלא עשה עוון, שהוא עצמו לא גנבו ולא שלח חבירו לגונבו, ואומר לעצמו בין כה וכה כבר הלה גנבו, ובפועל גורם לו שילך ויגנוב עוד ועוד, לכן עוונו חמור.
ד’. עי”ל שהקונה מהגנב עוונו חמור, שגורם להרחיקו מדרך תשובה גמורה, דמבואר בסי’ שס”ו שגזלן מפורסם שבא לעשות תשובה מעצמו, אם אין הגזילה קיימת אין מקבלין ממנו, כדי שלא ימנע מלעשות תשובה, ובפשטות אין יוצא בזה ידי שמים, וכן כתב הש”ך (יו”ד סי’ קס”א) בשם הריב”ש, שחייב לעשות תשובה לצאת ידי שמים. וא”כ כל זמן שהחפץ עדיין בידי הגנב ויבוא להשיבו, יטלוהו ממנו ויצא ידי שמים, דבגזילה קיימת אין משום תקנת השבים ומקבלים ממנו, כנ”ל. משא”כ עתה שקנאו ממנו, אם יבוא להשיב דמים לא יטלוהו ממנו, ויהיה רובץ עליו חיוב בדיני שמים, ורחוק הדבר שיבוא ליתן דמים ויבקש לצאת בזה ידי שמים, דאז מקבלים ממנו כמבואר בשו”ע שם.
ה’. עי”ל דבתחילת הלכות גניבה, באיסור לגנוב כל שהוא, לא כתב בזה השו”ע שעוונו גדול, לפי ששם בא ליסד שאפילו בלא גנב שו”פ, עובר איסור, והיינו מדין חצי שיעור, כמ”ש הרב המגיד, והובא בב”י (ריש שמ”ח), ובסמ”ע (סק”א שם), שכמו שחצי שיעור לעניין איסור חלב ודם אסור מן התורה, אע”ג דאין לוקין עליו, כך חצי שיעור לעניין ממון ג”כ אסור מן התורה, אע”ג דאין לוקין עליו. ומטעם זה החולק עם הגנב, שהוא איסור שלם בעצם, עוונו גדול מגונב חצי שיעור. ואה”נ גם הגונב שיעור שו”פ עוונו חמור.
ו’. עי”ל בס”ד שהגנב, אחר שגנב פעם אחת, אם שום אדם לא יקנה ממנו, שוב לא יגנוב עוד, דאין מי שיקנה ממנו, וממילא אינו משתרש בחטא, ואין עוונו חמור כ”כ כמו המשתרש בחטא, כיון שעשה עוון זה רק פעם אחת. משא”כ עתה שקונה ממנו, מחזיק יד עבורי עבירה, וגורם לו לגנוב גניבות אחרות, גורם לו להשתרש בחטא, ולהיות גנב בעצם, ונפק”מ גם לעניין שמעתה שימשיך לגנוב יעשה הגנב מומר, כמ”ש הר”ן בשבת שבפעם אחת שעבר עבירה, לא נעשה מומר.
