נימוקים ומקורות:
מקור דין נשיאת כפיים בעשרה
עיקר הדבר שמצוַת נשיאת כפי הכהנים לברך את ישראל היא בציבור, מפורש בגמרא (מגילה כג:) ונפסק בשו”ע (סימן קכח סעיף א) שאין נשיאת כפיים בפחות מעשרה. ובפשטות (וכן מפורש ברמב”ם תפילה פ”ח הל’ ה-ו) מבואר שם בגמרא, שהטעם שצריך לישא כפיים בעשרה, הוא משום שזה דבר שבקדושה, וממה שכתוב “ונקדשתי בתוך בני ישראל” לומדים שכל דבר שבקדושה לא יהא פחות מעשרה, שתיבת ‘תוך’ נכתבה גם אצל חטא קרח “הבדלו מתוך העדה”, ומזה עושים גזירה שוה לכל דבר שבקדושה, ובעדת קרח גופא ידעינן דהיינו עשרה ג”כ ע”י גזירה שוה, ששם כתוב ‘עדה’, וכתיב נמי אצל המרגלים “עד מתי לעדה הרעה הזאת”, והמרגלים הרשעים היו עשרה (כלומר י”ב פחות יהושע וכלב שהיו צדיקים), ומעתה מה להלן עשרה אף כאן עשרה. אך הר”ן (מגילה יג: מדפי הרי”ף) כתב דלא מיקרי דבר שבקדושה כי אם קדיש וקדושה וברכו, ומה שצריך עשרה בנשיאת כפיים, הוא משום דילפינן גזרה שוה בנישאת כפיים גופא, דכתיב “כה תברכו את בני ישראל” ולהלן כתיב “ונקדשתי בתוך בני ישראל”. [וע”ע ברשב”א (שם) שכתב פירוש מחודש, שמשום שמזכיר את השם ואומר יברכך השם, הרי זה כמו זימון שצריך בו עשרה משום שאומר נברך לאלקינו].
ואולם כתב המשנה ברורה בביאור הלכה (סימן קכח ד”ה אין נשיאת כפים) בשם הפרי מגדים (במשבצות זהב שם ס”ק א), שאפילו לפי הר”ן, הלימוד הוא רק אסמכתא בעלמא ועיקר החיוב הוא רק מדרבנן. כלומר, לפי הפשטות שלמדים דין נשיאת כפיים בעשרה מצד הדין הכללי של כל דבר שבקדושה, פשיטא דהוי רק מדרבנן, ורק החידוש שגם לר”ן זה רק דרבנן. ועצם הדבר מבואר בר”ן שם גופא, שמה שקדיש וברכו וכדומה אין נאמרים אלא בעשרה, זהו רק מדרבנן, שהרי סדר התפילה עצמו אין אלא מדרבנן. וכן כתב בשו”ת הראנ”ח (מים עמוקים סימן לז). אמנם בתשב”ץ (ח”ב סימן קסג) סבירא ליה דדרשה גמורה היא ולא אסמכתא. כמו כן הביאור הלכה בסוף דבריו ציין לספר חיי אדם (ח”א ריש כלל לב), והיינו ששם הסתפק בכוונת הר”ן, האם סובר שגם הדין נשיאת כפיים בעשרה הוא רק מדרבנן, או שרק גבי דברים שבקדושה קאמר שזה דרבנן, אבל בנשיאת כפים צריך עשרה מדאורייתא.
טעם הדבר שנושאים כפיים בתוך התפילה
הגמרא במגילה (יח.) מפרטת את טעם סדר ברכות תפילת לחש, ובתוך דבריה אומרת: וכיון שבאת עבודה – באתה תודה, שנאמר (תהלים פרק נ פסוק כג) “זֹבֵחַ תּוֹדָה יְכַבְּדָנְנִי”. ומה ראו לומר ברכת כהנים אחר הודאה – דכתיב (ויקרא פרק ט פסוק כב) “וַיִּשָּׂא אַהֲרֹן אֶת ידו יָדָיו אֶל הָעָם וַיְבָרְכֵם וַיֵּרֶד מֵעֲשֹׂת הַחַטָּאת וְהָעֹלָה וְהַשְּׁלָמִים”. – אימא קודם עבודה! – לא סלקא דעתך, דכתיב וירד מעשת החטאת וגו’. מי כתיב לעשות מעשת כתיב. – ולימרה אחר העבודה! – לא סלקא דעתך, דכתיב זבח תודה. – מאי חזית דסמכת אהאי, סמוך אהאי! – מסתברא, עבודה והודאה חדא מילתא היא. ועיין בהגהות חתם סופר על השו”ע (סימן קכח סעיף ג) שכתב ע”פ הגמרא הנזכרת דרחמנא תליא בעבודת בית המקדש, ובגבולין בתפילה שהיא במקום עבודה. וע”ע בשו”ת הר צבי (או”ח ח”א סימן סא) ודו”ק.
באלו תפילות נושאים כפיים, והטעם בזה.
בברכת כהנים שהייתה בבית המקדש, היו הכהנים עולים לדוכן אחר שישלימו הכהנים עבודת תמיד של שחר, ואז נושאים את כפיהם, כמבואר ברמב”ם (תפילה פרק יד הלכה ט), אבל במדינה [כלומר מחוץ לבית המקדש] בעיקרון נושאים כפיים ומברכים את ישראל אחר כל תפילה (כמבואר ברמב”ם שם בסוף הפרק), ועוקרים רגליהם בברכת העבודה זכר למקדש. ודעת הגאון יעב”ץ (מו”ק סי’ קכח ושו”ת שאילת יעבץ ח”א סי’ עה ותשו’ שבסוף קצור ציצת נובל צבי) שדוקא במקדש הוא מצוה דאורייתא משא”כ בגבולין אינה אלא מצוה דרבנן.
ומה שיש חילוק בין התפילות, מבואר בגמרא (תענית כו:), ונפסק בשו”ע (או”ח סימן קכט) שהקדיש לזה סימן שלם לבאר באיזה תפלות נושאים כפים, שכתב שאין נשיאת כפים אלא בשחרית (בכל יום) ומוסף (בר”ח ומועדים) ובנעילה (ביו”כ ובזמנים היה גם בשאר תעניות), ביום שיש בו נעילה כמו ביום הכיפורים, אבל לא במנחה, משום דשכיחא שכרות באותה שעה, שמא יהא הכהן שיכור (ואסור לו לישא כפיו, כמבואר בשו”ע לעיל סימן קכח סעיף לח); וגזרו במנחה של תענית, אטו מנחת שאר ימים; אבל בתענית שאין בו נעילה, הואיל ותפילת מנחה סמוך לשקיעת החמה, היא דומה לתפלת נעילה ואינה מתחלפת במנחה של שאר ימים, הלכך יש בה נשיאת כפים.
נשיאת כפיים בלילה
והנה לגבי ערבית, כתבנו הטעם שלא שייך בה כלל ברכת כהנים שהרי אין בה חזרת הש”ץ. ולכאורה טעם נוסף יש בה, משום שאין נשיאת כפיים בלילה, וכפי שהביא הכף החיים (סימן קכח ס”ק רנה) בשם הפוסקים שאין לישא כפים בלילה משום שאין עבודת כהנים בלילה ונשיאת כפיים הוקשה לעבודה. ואולם עיי”ש לענין תפילת נעילה שנמשכה עד הלילה, שיש להקל שישאו הכהנים כפיהם כל עוד לא הגיע צאת הכוכבים. ודעת מרן רבינו בשו”ת יביע אומר (ח”ט סימן נח) וכן רבינו האור לציון (ח”ב פ”ח סי”ג) שלא ישאו כפיהם אלא עד שלוש עשרה וחצי דקות מהשקיעה.
ומכל מקום אף אם היה אסור לישא כפיים מהשקיעה, יש נפקא מינה במה שכתבנו שבערבית לא שייכת כלל נשיאת כפיים משום שאין בה חזרה, לאופן שמתפלל ערבית מבעוד יום לאחר פלג החמה, שאע”פ שעדיין לא הגיע הלילה ואפילו לא שקעה חמה, בכל זאת לא שייך לישא כפים בתפילה זו שהרי אין בה חזרת הש”ץ.
