מקורות:
[1] הנה בע”ז דף מ”ז ע”ב (ובטוש”ע יו”ד סי’ קמ”ה סע’ ג’) מצינו דין בית ש”הכניס לתוכו עבודת כוכבים”, דכל עוד שלא הוציאו ממנה את העבודת כוכבים אסור להשתמש בבית (ואם הקצו את הבית לתשמיש של ע”ז, מבואר שם ברש”י ד”ה הכניס, דאפי’ שהוציאו את הע”ז ג”כ אסור להשתמש, וכן הוא במפה ביו”ד שם, ואם הוציאו דרך ביטול ראה נא בעניינו לקמן בהמשך) אלא דלא מבואר להדיא דאסור להכנס לבית כאשר לא נכנס ע”מ להנות מהבית (כלומר שלא נכנס בחמה מפני החמה או בגשמים מפני הגשמים – ועיין ביראים סי’ ע’).
ומ”מ בראשונים כמלאכים ז”ל מצינו נימוקים שונים לאסור איסר את הכניסה לבית תיפלה של עבודת גילולים:
בתוס’ בע”ז דף טו”ב ע”ב ד”ה וניזל, כתבו לדייק מהסוגיא שם (דף טו”ב), דמזה שהעדיפו לעבור על פתח זונה מאשר לעבור על פתח בית עבודה זרה, אנו למדין ד”דרך להרחיק מפתח עבודת כוכבים כל מה שיכול” עכ”ל, וכמקור לאיסור זה מייתי להכי קרא דכתיב “ואל תקרב אל פתח ביתה” (משלי ה’, ח’). עיי”ש.
והרמב”ם בפירוש המשניות פ”ק דע”ז מ”ד למד איסור כניסה לבית תיפלה של ע”ז, מכח “כל שכן” מדין איסור הכניסה לעיר שיש בה ע”ז והיו בה חנויות מעוטרות (כמובאר במשנה שם), וז”ל: “ולפיכך יודע לך שכל עיר של אומה שיהיה להם בה בית תיפלה שהוא בית עבודת כוכבים, בלא ספק אותו העיר אסור לעבור בה בכוונה וכו’ ואם העיר דינה כן, קל וחומר דין בית עבודת כוכבים עצמו שהוא אסור לנו כמעט לראותו וכל שכן ליכנס בו”. עכ”ל. וכן מייתי המאירי בבית הבחירה ע”ז דף י”ב ע”ב ד”ה המשנה הרביעית.
ובחידושי הרשב”א בע”ז דף י”ב ע”א כתב עפ”י שיטת רש”י מיהא, דיש בזה איסור חשדא דחשיב אבזרייהו דע”ז, וז”ל: “וכל שכן שהוא אסור ליכנס לעולם בחצר ע”ז, ואפילו לדבר עם אחד מהם, מפני החשד. ואיפשר דאפילו על עסקי רבים ואפילו על פקוח נפשות אסור ליכנס שם, ויש להביא ראיה על זה מדאמר לקמן מעיין המושך מים לפני הע”ז לא ישחה וישתה משום שנראה כמשתחוה, ואוקימנא לה אפילו היכא דמאית אי לא שתי, וכל זה אינו אלא משום חשד הרואים, הכא נמי כיון דאיכא חשד ע”ז אפילו במקום סכנת נפשות אסור.” עכ”ל. וכ”כ הריטב”א בחי’ לע”ז דף י”א ע”ב ד”ה מתני’ עיר. וכ”כ בנימוקי יוסף (הנדפס בשיטת הקדמונים) בע”ז דף ב’ ע”א. וכ”כ באהל מועד שער או”ה דרך י’ דף ל”א ע”ב. וראה היטב בתוס’ ר”י הזקן על שבת דף קט”ז ע”א ד”ה ונחש, דגדר האיסור להכנס לבית ע”ז הוא באופן שנראה שמודה לע”ז, משא”כ באופן שניכר שאינו כן, עיי”ש.
וישנם ראשונים שטרחו לכתוב דבמקום נזק ממון או עכ”פ במקום פיקוח נפש מותר להכנס לבית תיפלה של ע”ז, ועכ”פ הנח”ה סובר”ת היא בדבריהם דבלא נימוקים אלו יש איסור בדבר, והלוא המה תוס’ שאנץ בשבת דף קט”ז ע”א, והסמ”ק ל”מ בהגהת הר”פ, ושו”ת הרא”ש כלל י”ט סי’ טו”ב, ורבינו ירוחם תולדות אדם וחוה ני”ח ח”ג דף קס”ו ע”א, וספר פסקי תלמיד הרשב”א הל’ מדורן של גוים סי’ א’, ואורחות חיים מלוניל הל’ ע”ז סי’ ו’, וכל בו סי’ צ”ז בשם רבינו פרץ, והטור יו”ד סי’ קמ”ט, ושם בסי’ ק”ן, ובדברי מרן השו”ע שם סע’ ג’, ועוד. וראה היטב בר”ן ע”ז דף ג ע”ב ד”ה וגרסינן, שנסתמך על דברי הרא”ש הנ”ל אע”פ שלא הזכיר להדיא מהנידון דנן.
ובספר חסידים סי’ תל”ה כתב וז”ל: “כומר אחד היה חייב ליהודי כסף, וידע הכומר שלא ילך אחריו לבית התיפלות, וכשהיה הולך לתבוע חובו הלך הנכרי לבית התיפלות, ולא רצה היהודי לילך אחריו שם. איש אחד הלך בבית עבודת אלילים, ונתחרט, שאל לזקן להורות לו מה לעשות א”ל באיזה יום היה, כך וכך, בכל שנה באותו יום תתענה, וכן עשה. יהודי אחד הלך בחצר בית ע”ז, כשיצא שמע בת קול שאמרה ואותי השלכת אחרי גוך (מ”א י”ד ט’) והתענה כל ימיו.” עכ”ל.
ומרן השו”ע יו”ד סי’ ק”ן סע’ א’ כתב: “מצוה להתרחק מדרך עבודת כוכבים ד’ אמות”. ע”כ. והיינו דברי התוס’ הנ”ל עפ”י הגמ’ בע”ז דף י”ז ע”א. ונקט לשון “מצוה להתרחק” משום דמיירי כשלא נכנס לתוך בית הע”ז אלא רק עובר ליד הפתח, אבל להכנס ממש אסור כמבואר מדברי השו”ע סוף סי’ זק”ן הנ”ל שכתב וז”ל: “מי שנתחייב מיתה מותר לברוח לבית עבודת כוכבים ולהציל את עצמו”, ומכלל דבלא שנתחייב מיתה, אסור להכנס.
ונהי דמור”ם בדרכי משה יו”ד סי’ קמ”ט סק”א כתב ללמוד מדברי הרא”ש פ”ק דע”ז סי’ ט’ בשם רבינו יונה (שכתב דהאיסור ללכת לעיר שיש בה ע”ז אינו אלא כשעושים יריד ביום האיד הא בלאו הכי שרי), דיהיה מותר לעבור דרך חצר של עבודה זרה, ואפי’ לדעת הרשב”א נמי מותר כיון שאינו אלא עובר שם כדי להגיע למקום אחר, ודלא כספר חסידים שכתב דאם עושה כן אין תפילתו נשמעת ל’ יום, עכ”ד הד”מ עיי”ש [וכן פרס על המפה שם: “וכן המנהג פשוט לילך דרך אותו חצר למקום אחר, ומ”מ מדת חסידות הוא להתרחק מלילך בו אם יש לו דרך אחרת קצר כמוהו.” עכ”ל]. ומ”מ כל דברי הרמ”א בזה אמורים לענין לעבור שם ע”מ להגיע למקום אחר, משא”כ אם רוצה להכנס לבית ע”ז לצורך שהייתו במקום עצמו, מפני קברות הצדיקים שישנם שם, ולהתפלל שם להקב”ה, זה אינו בכלל ההיתר כלל כמבואר מתוך דברי הרמ”א גופא, והדברים פשוטים.
והנה באורחות חיים מלוניל ח”א הל’ ברכות סי’ ס”ו כתב בזה”ל: “הנכנס בבית עבודת אלילים אומר אשרי שישלם לכם גמולכם”. עכ”ל. ומשמע לכאו’ דמותר להכנס לבית ע”ז. ומיהו כבר עמד על הזה החבי”ף זלה”ה בשו”ת חיים ביד סי’ כ”ו, וכתב ליתוב”י דעת”א דמיירי דנכנס לשם משום פיקוח נפש, כשיטת הרא”ש בתשובה דמשום סכנת נפשות מותר. עיי”ש. ובשו”ת יביע אומר ח”ב חיו”ד סי’ י”א כתב לתרץ דמיירי במי שעשה קפנדריא דרך חצר שיש בו בית תיפלתם, כדעת הרמ”א (הנ”ל) דדרך העברה שרי (וע”ע שם אריכות בענין איסור הכניסה לבית עבודה זרה עיי”ש). ולפ”ז צריכים לומר דמש”כ האורחות חיים “בבית עבודת אלילים” לאו דוקא אלא הכוונה לחצר בית ע”ז, דכל המתחם קרי להו אינשי בית ע”ז כידוע, ועכ”פ אוקימתא זו מינח ניחא טפי מאוקימתא דפיקוח נפש, דהרי כתב הרמ”א הנז’ “דכן המנהג פשוט” לעשות קפנדריא בחצרות בית ע”ז, אלמא דמילתא דשכיחא הוא. בין הכי ובין הכי, על זה הדרך אפשר נמי דמיירי במי שנכנס בלא יודעין שזו בית הנועד לע”ז, ואופנים דומים, והצד השווה שבהם שהאורחות חיים מורה ואזיל למי שהמציאות היא שנכנס בבית ע”ז, ולא מפני שמותר להכנס.
[2] הנה בגמ’ בעבודה זרה דף י”א ע”ב אמרינן: “אמר רב חנן בר רב חסדא אמר רב, ואמרי לה א”ר חנן בר רבא אמר רב, חמשה בתי עבודת כוכבים קבועין הן, אלו הן בית בל בבבל, בית נבו בכורסי, תרעתא שבמפג, צריפא שבאשקלון, נשרא שבערביא.” ע”כ. ויש מן הראשונים שכתבו ללמוד, דכיון שנשרא שבערביא נחשבת כבית עבודה זרה, ש”מ שהישמעאלים נחשבים כעובדי עבודה זרה. וז”ל ספר האשכול הל’ יי”נ סי’ ח”ן כתב וז”ל: “ובתשובה ישנה מצאנו, ישמעאל הכניס ידו ליינו של ישראל לאונסו, ומתכוין לאסרו, מהו. כך ראינו ישמעאל האידנא עובד עבודה זרה הוא, אף שאינו מכיר שעובד ע”ז, דאמרו חמישה בתי ע”א קבועין הן, ואחת מהן נשאר בערביא. ואעפ”י שאינו מנסך, עובד עבודה זרה הוא, ואוסר יין בהנאה.” עכ”ל. וכן המאירי בבית הבחירה ע”ז דף ז”ן ע”א הביא שיטה זו בשם חכמי ספרד, דכתב שם וז”ל: “ישמעאלים הללו יש מי שאומר עליהם שאינם עובדי ע”ז וכו’, ויש מן הגאונים שהקלו בהם להורידם מדרגה אחת על שאר עממין מה שבשאר עממין אסור בהנאה באלו מותר בהנאה ואסור בשתיה ומה שבשאר עממין מותר בהנאה וכו’. ומ”מ חכמי ספרד חולקין בה, שהרי מצינו בפרק ראשון שהוא מונה בכלל עבודות זרות גישרא שבערביא.” עכ”ל. [ומ”מ בהמשך מילתין ה”ן עוד נבי”א דברי הרמב”ם שכתב בתשובה להבהיר דיש הבדל בין דת בני ישמעאל שבימיו לדת בני ישמעאל שבימי התלמוד, ולפי דבריו אזלא לה הראיה מדין נשרא שבערביא הנ”ל וק”ל].
ובשיטה להר”ן על סנהדרין דף ס”א ע”ב החשבים את הישמעאלים כעובדי ע”ז מטעם צדדי, משום שמשתחווים לקברו של המשוגע, וז”ל: “אבל אם היא השתחות של אלהות, אעפ”י שאינו עושהו אלוה ממש, אסורה היא, וכו’. ולמדנו מכאן שהקדשים של כותים, וגם המשוגע של הישמעאלים, אף על פי שאין טועין אחריהם לעשותן אלהות, הואיל ומשתחוים לפניהם השתחואה של אלהות, דין עובדי אלילים יש להן לכל דבר אסור של ע”א, שלא בהדור לבד הם משתחוים פניהם, שאין הדור למתים, אלא כענין עבודה של אלהות היא עבודתן.” עכ”ל [ולכאו’ לפי נימוקו של הר”ן, איכא למימר דרק ישמעאלים שנסעו למקה שבסעודיה, ונכנסו לקברו של אותו משוגע והשתחוו לו, רק הם נחשבים כעובדי ע”ז, דהרי אילו מצד אמונתם לחוד “אין טועין אחריהם לעשותן אלהות”, ומיהו י”ל דבכל מדינה ובמדינה ובכל עיר ועיר יש להם איזה קבר מקודש בעיניהם, ומשתחווים למצבה, והדבר טעון בדיקה במציאות כיום אם עדיין עושים קידה של “עבודה” כלפי המת כפי שהיה בימי הר”ן, ואם הישמעאלים שבנו וששלטו במסגד שמעל מערת המכפלה וכיו”ב אם ג”כ היו עושים כן אי לאו, ועיין. וע”ע בהמשך דברינו אודות הסתירה בדברי הר”ן. וגם לעצם החידוש דנחשב קידה זו כעבודה זרה, בספר פותח שער על סנהדרין דף ס”א ע”א מדייק מדברי רש”י שם (ד”ה דלא כהמן), דפליג על הר”ן, עיי”ש].
ורבינו אברהם אבן עזרא בפירושו לספר דניאל י”א ל’ כתב וז”ל: “כי יש במיכ”א שיקוץ עד היום והלא מרקוליס שאליו יחוגו כל ישמעאל ממזרח וממערב לזרוק אבנים שם.” עכ”ל [ואולם בהמשך דברינו נצטט תשובת הרמב”ם שכתב דהישמעאלים כאשר זורקין אבנים כבר אינם מתכוונים לע”ז, ורק בימי קדם אכן היתה זו עבודת האליל הנז’].
[3] כ”כ בשו”ת דברי יציב חאו”ח סי’ צ’ וחיו”ד סי’ מ’, ראה שם בארוכה. בספר דרך שיחה עמ’ תכ”ח כתב שהגאון בעל קהילות יעקב זצ”ל הקפיד שלא להכינס אל תוך הבנין, ועמד להתפלל מחוץ למבנה. עיי”ש (וצע”ק שבעלון דברי שי”ח התפרסה תמונה של בנו הגרח”ק שליט”א בתוך המבנה של מערת המכפלה, ומודעת זאת שאין מצוי אצלו שיחלוק על אביו זצ”ל. ויתכן שרק נכנס בלי להתפלל, אך כמובן שהדבר דחוק). וכ”כ בשו”ת ציץ אליעזר ח”י סי’ א’ אות מ”ד דאין להכנס למבנה שמעל מערת המכפלה מפני שאסור להכנס לבית ע”ז (דנקט בפשיטות דאין חילוק בין בית תיפלות של ישמעאלים לבית עבודת אלילים, ולא נכנס לגופו של נידון בזה). עיי”ש (ומה שכתב עוד שם לדחות את .
[4] בפרק י”א מהל’ מאכלות אסורות הל’ ז’ כתב הרמב”ם: “וכן כל גוי שאינו עובד עבודת כוכבים – כגון אלו הישמעאלים, יינן אסור בשתייה ומותר בהנייה. וכן הורו כל הגאונים.” עכ”ל. וביתר אריכות כתב הרמב”ם בתשובותיו בלאו סי’ תמ”ח וז”ל: “אלו הישמעאלים אינם עובדי ע”ז כלל, וכבר נכרתה [הע”ז] מפיהם ומלבם, והם מיחדים לאל יתעלה יחוד כראוי, יחוד שאין בו דופי. וכו’. ואם יאמר אדם שהבית שהם מקלסין אותו, בית עבודה זרה הוא, ועבודה זרה צפונה בתוכו שהיו עובדין אותה אבותיהם, מה בכך, אלו המשתחוים כנגדו היום, אין לבם אלא לשמים. וכבר פירשו רז”ל בסנהדרין שאם השתחוה אדם לבית ע”ז [והוא] סבור שהוא בית הכנסת הרי לבו מסור לשמים. וכן אלו הישמעאלים היום כולם טף ונשים נכרתה ע”ז מפיהם, וטעותם וטפשותם בדברים אחרים היא שאי אפשר לאומרו בכתב מפני פושעי ורשעי ישראל, אבל ביחוד השם יתעלה אין להם טעות כלל. ובאמת שהיה לישמעאלים מקודם באותם המקומות שלשה מיני ע”ז: פעור ומרקוליס וכמוש, והם עצמם מודים בדברים אלו היום וקוראין להם שמות בלשון ערבי. פעור עבודתו שיפעור עצמו לפניו או שיניח ראשו ויגביה ערותו למולו, כמו שאלו הישמעאלים משתחוים היום בתפלתם. ומרקוליס עבודתו ברגימת האבנים, וכמוש עבודתו בפריעת הראש ושלא ילבש בגד תפור, ודברים אלו כולם מפורשים וידועים אצלנו מקודם שתעמד דת הישמעאלים. אבל הישמעאלים היום אומרים זה שנפרע ראשנו ושלא נלבש בגד תפור בתפירות, הוא כדי להכנע לפני האל יתעלה ולזכור היאך יעמוד האדם מקברו. וזה שנשליך האבנים, בפני השטן אנו משליכים אותם כדי לערבבו. ואחרים מפקחיהם נותנים טעם ואומרים צלמים היו שם ואנו רוגמים במקום הצלמים, כלומר שאין אנו מאמינים בצלמים שהיו שם, ודרך בזיון להם אנו רוגמין אותן. ואחרים אומרים מנהג הוא. כללו של דבר, אף על פי שעיקר הדברים יסודם לע”ז, אין אדם בעולם משליך אותם האבנים ולא משתחוה לאותו המקום ולא עושה דבר מכל הדברים לשם ע”ז, לא בפיו ולא בלבו, אלא לבם מסור לשמים.” עכ”ל.
וכן בתורת הבית הארוך להרשב”א ז”ל בית ה’ שער א’ דף מ ע”א כתב בזה”ל: “וגר תושב אינו אוסר יין במגעו בהנאה, כמו שאמרנו, וכן יינו מותר בהנאה. ומכאן סמכו הגאונים ז”ל להתיר מגען של ישמעאלים הללו בהנאה, שהרי אינן עובדין עבודת גילולים, וכל שאינו עובד עבודת גילולים יינו אסור בשתיה משום בנותיהן” עכ”ל. ונקט כן בהנח”ה סובר”ת גם בתשובותיו ח”ג סי’ רמ”ז עיי”ש היטב. ודברי הרשב”א הנ”ל הובאו בשתיקה יפה בטור יו”ד סי’ קכ”ד. וכ”כ בשו”ת התשב”ץ ח”ב סי’ מ”ח, והוסיף: “ובזה אין חולק” עכ”ל. וכ”כ בתשובת הרשב”ש שבשו”ת התשב”ץ ח”ד טור א’ סי’ י”א.
והר”ן בע”ז דף כ”ו ע”א מדפי הרי”ף הביא דברי הרמב”ן בשם הגאונים ז”ל לחלק בין נגיעת ישמעאלים, לסתם יינם של ישמעאלים, דבנגיע אינם אוסורים את היין בהנאה, כיון שאינם עובדים עבודה זרה, אך לענין סתם יינם, האיסור הוא משום בנותיהן וממילא אין חילוק בין אם עובד עבודה זרה אי לאו (והוא דקיי”ל דע”ז דף ס”ד ע”ב בגר תושב יינם מותר בהנאה, היינו משום שקיבל ז’ מצוות בני נח, אך אם קיבל על עצמו רק לא לעבוד עבודה זרה, לא סגי). ואח”כ צידד דיש מקום להקל יותר מזה, דאפי’ יינם יהיה מותר בהנאה, כדין גר תושב, ושכן דעת הרמב”ם, עכת”ד בקיצור. ועכ”פ לענין הנידון דנן, נקט הר”ן (והרמב”ן) להדיא “דישמעאלים הללו דלא פלחו עבודת כוכבים”, עכ”ל. וגם שם בדף ל”א ע”א נראה כמסכי”ם ומערי”ב לדברי הרמב”ם בזה. וכן שו”ת הר”ן סי’ ה’ ד”ה ומ”מ, עיי”ש. ולכאו’ הר”ן ה”ן נסת”ר מחמת”ו ממה שהבאנו לעיל בשמו בחידושיו לסנהדרין, שכתב דהישמעאלים חשיבי כעובדי ע”ז כיון דמשתחווים לקבר המשוגע. ובאין אומר ואין דברים צריכים לומר דהר”ן ס”ל דכיון דבאופן כללי אינם עובדים ע”ז, ורק לגבי להשתחוות לקבר הנז’ הוא דטועים (ובפרט דעבדי הכי מחמת טעות, ומסברא סוברים דאין לעבוד זולתי לה’ לבדו), סוף סוף לא שייך אצלם חשש ניסוך והם בכלל גוים שאינם עובדים ע”ז כלל לענין נגיעה (ויתכן נמי לענין סתם יינם וכנ”ל), ובפרט דהר”ן בע”ז שם צידד קצת כהשיטת רש”י וסייעתו דאפי’ גוי שאינו ישמעאלי אלא שאינו בקי בטיב ניסוך דג”כ לא אוסר מגעו בהנאה. ובלכתך בדרך זה איכא למימר לכאו’ דאין ללומד מדברי הרשב”א והתשב”ץ והטור ודעימייהו ז”ל לענין מסגד אי חשיב בית ע”ז אי לאו, דאע”ג דלענין יין כתבו דישמעאלים אינם עובדים ע”ז, היינו דכיון דאין אצלם חשש ניסוך כלל וכלל ממילא אפשר להתיר אף סתם יינם בהנאה, משא”כ לענין בית תיפלתם י”ל דמודו דנחשב כבית עבודה זרה. ומיהו איכא למימר לאידך גיסא, דאף הר”ן שכתב בסנהדרין דישמעאלים נחשבים כעובדי ע”ז, לאו לכל ענין ממש קאמר, דהרי לענין דיני יין קיבל וסבר הנחת הרמב”ן דישמעאלים לא פלחו עבודת כוכבים, וא”כ י”ל דמודה דרק המסגד במכ”א אשר בו קבור המשוגע, רק שם דינו כבית ע”ז, משא”כ בשאר המסגרים דשם אין ע”ז (וכפי שכבר הזכרנו לעיל צד זה בבירור דעת הר”ן), אם כי בלשון הר”ן בסנהדרין הנ”ל משמע דבכל הלכה שהיא קשורה לדיני ע”ז, יש להחשיב דין הישמעאלים כדין עובד ע”ז. ועכ”פ הרמב”ם בתשובה הנ”ל כתב להדיא דבית תיפלתם לא נחשבת כבית ע”ז אפי’ אם טמונים בה פסלים מימי אבותיהם, דכיון שמשתחווים לשמים לא חשיב בית ע”ז, וכיון שבדברי הרמב”ם מפורש כן, ואילו בדברי הר”ן הדברים סתומים בפרט זה דבית תיפלתם, יש לנו להשוות דברי שאר הראשונים (הרשב”א והטור וכו’ כנ”ל) לדברי הרמב”ם, והכי מסתברא.
ועוד רגע אדבר, דהנה שיטה נוספת בדין היין, היא שיטת התוס’ רי”ד לע”ז מהד”ק דף ז”ן ע”א ד”ה תינוק, שבתחילה הביא דברי רב צמח גאון ז”ל שכתב דהישמעאלים יינם ומגען מותר בהנאה, אך אסור בשתיה דלא גרע ממגע של גוי תינוק שמגעו אסור בשתיה, והשיג הרי”ד על דבריו, דשאני תינוק גוי שכאשר יגדל יעבוד ע”ז משא”כ ישמעאלי, ולכן יינם מותר בהנאה ומגען מותר אפי’ בשתיה. עיי”ש. וכן דעת נכדו בפסקי הריא”ז בע”ז פ”ד הל’ ג’ אות י’, דמגען של ישמעאל לא אוסר אפי’ בשתיה. [ולכו חזו בשו”ת בית דינו של שלמה חיו”ד סי’ י”ב (במהדורת מכון הכתב עמ’ קע”ח), שכתב דלכאו’ היה אפשר לומר דכך ס”ל להרא”ש ז”ל, דכשם שכתב להתיר מגען של גר תושב בשתיה, הוא הדין והוא הטעם לענין מגען של ישמעאל, אלא דשוב מייתי מה שדייק הפרישה סי’ קכ”ד מדברי הטור ז”ל, דמגען של ישמעאלים מותר רק בהנאה ולא בשתיה, ושכ”כ הב”ח, ויהיב טעמא, דאע”ג דבעיקר הדין ישמעאלי לא שייך בו חשש ע”ז כמו בגר תושב, מ”מ לא כו”ע דינא גמירי לחלק בין ישמעאלים לגוים גמורים, עיי”ש].
[5] התייצבו וראו בשו”ת רדב”ז ח”ד סי’ צ”ב דלאחר שהזכיר את מכתבו של הרמב”ם הנ”ל, כתב אישו”ר דרבנן עליה, וז”ל: “וכן נראה לעין, שמרחיקין ענין ע”ז בתכלית הריחוק, וכן מרחיקין ממנו יתברך הגשמות וכל הדומה, בראיות ברורות, ויש להם בזה חיבורים רבים מקדמוניהם.” עכ”ל [והוסיף דמ”מ לענין הנאנס להמיר דתו ח”ו לדת ישמעאל, דינו יהרג ואל יעבור כעבודה זרה ממש, כיון שהישמעאלים כופרים בתורת משה, כמש”כ להדיא בחי’ הריטב”א (כת”י), עיי”ש].
ובשו”ע יו”ד סי’ קכ”ד סע’ ו’ כתב: “כל עובד כוכבים שאינו עובד עבודת כוכבים, יינו אסור בשתיה ומותר בהנאה וכו'” – ופירש שם הט”ז שם סק”ד: “כגון הישמעאלים”. עכ”ל. וכ”ה בהגהת מהריק”ש סי’ קכ”ג סע’ א’. וכן רבינו האריז”ל בשער רוח הקודש תיקון ה’ דף י”ד ע”א כתב בענין יין של ישמעאלי: “והוא סתם יינם שאסור בשתיה”, וממה שכתב “בשתיה” משמע דבהנאה שרי, וכן דייק מדבריו בבא”ח ש”ש פרשת בלק אות א’.
[ובכנה”ג יו”ד סי’ קכ”ד סקי”ט כתב שם עפ”י הרלב”ח בשם הרמב”ן, לאסור סתם יינם של ישמעאלים אפי’ בהנאה, ושכן היא סוגיין דעלמא עיי”ש, ואולם נימוקו של הרמב”ן כבר הבאנו לעיל דהוא משום גזירת בנותיהם, ומודה ואזיל להדיא דהישמעאלים אינם עובדים ע”ז, וממילא אין נ”מ בחומרא זו לנידון דנן, ומה גם דבכנה”ג הנז’ כתב לתת טעם לאיסורא משום חשש דשמא גוי אחר שאינו ישמעאלי נגע ביין של הישמעאלי (ובשו”ת חקרי לב יו”ד סי’ קפ”ח שנקט לחוש לדבריו ואכמ”ל), והיינו דעכ”פ פשיטא להו דהישמעאלים עצמם אינם עובדים ע”ז כלל, עיי”ש היטב].
ופוק חזי נמי למוהר”ח ן’ עטר זלה”ה בפרי תואר סי’ ד’ סקי”א, בענין מה שכתב מרן השו”ע שם סע’ ז’ “ישמעאלים שאינם מניחים ישראל לשחוט, אלא אם כן יהפוך פניו לא”ל קיבל”א (דהיינו שיהפוך פניו נגד מזרח) כמנהג חקותיהם, אינו דומה לשוחט לשם הרים, ומכל מקום ראוי לבטל המנהג ההוא ולגעור במי שעושה כן” עכ”ל, וכתב על זה הפרי תואר וז”ל: “הא מלתא אין בה אלא הקפדת מצות לא תלכו בחוקות הגויים, אבל משום לתא דעבודה זרה ליכא כלל, דהא הישמעאלים הם כופרים בעבודה זרה ומיחדים יחוד שלם בכל השגת ידיעתם, ומחייבים מיתה לכל משתף שם שמים ודבר אחר, ומה ששוחטים להא קיבלא אינו אלא כדרך שאנו מתפללין לצד מזרח מטעם שהוא מכוון למקום אשר שוכן שם האלקים, וגם הם גנבו ענין זה ושוחטים לרוח זה כדי שתהיה השחיטה ראויה לפני המקום. וזה פשוט אצלי מפי ההוגים בדתם. ודבר זה הגם שאין בו גנאי נכלל באיסור חוקות הגויים ואסור לכתחילה.” עכ”ל. [והפרמ”ג במ”ז שם סק”ז תמ”ה תמ”ה קרא על הפרי תואר, דהרי מקור השו”ע הוא משו”ת הרשב”א ח”א סי’ שמ”ה, ושם מבואר נימוק הדין ד”אינו דומה לשוחט לשם הרים דהתם השוחט בעצמו מתכוין לכך אבל הכא זה מחשב וזה עובד לא אמרינן” עכ”ל הרשב”א. עיי”ש. ולהעביר רוח תמיה”ה מן האר”ש לא דבר ריק הוא לומר, דהרב פרי תואר איהו קושטא קאמר על פי מה שבירר מקרוב “מפי ההוגים בדתם” כלשונו, ואף אם הרשב”א נצרך לטעמא דאחד מחשב ואחד עובד לא אמרינן, היינו מפני שלא היו לראשונים בספרד את האפשרות לברר מקרוב את הדבר. ומה גם שהרב השואל בתשובת הרשב”א נקט בהנח”ה סובר”ת שהישמעאלים עושים כן כדי להועיל לרוח (שכביכול עובדים את הרוח), והרשב”א לא ראה צורך לפרוך הנחה זו ולהפך בזכותם של הישמעאלים מאחר ובלא”ה קיי”ל דאחר מחשב ואחד עובד לא אמרינן, והעדיף הרשב”א לכתוב את ההיתר הנרחב יותר (שהוא נ”מ נמי לגויים שאינם ישמעאלים) מאשר לצמצם את ההיתר ללא צורך. ותדע דכבר הבאנו דברי הרשב”א בתורת הבית שכתב להדיא דהישמעאלים אינם נחשבים כעובדי עבודה זרה, ובעל כרחין דצריכין לומר כנ”ל כי היכי דלא להוי צדי”ק נסת”ר מדידיה אדידיה. ובכן הב”ט היטב היטב הב”ט בלשון מרן ז”ל, שכאשר הביא ביתה יוסף תוכן דברי הרשב”א, במה שכתב שהישמעאלים דורשים להפוך את פני השוחט מזרחה, הוסיף מדיליה את המילים “כמנהג חוקותיהם” (והוסיף מילים אלו גם בשו”ע, שלא כדרכו עפ”י רוב שמעתיק לשון הראשונים ככתבם וכלשונם), ולכאו’ רצונו רצון יראיו בזה להטמין ברמ”ז טענתו של הרב פרי תואר דלפום קושוטא אין מקום לקפידא בזה כי אם מצד חוקות הגויים ולא מצד עבודה זרה, ודו”ק. ובלכתך בדרך זה, מתיישב ג”כ שיטת הרב תבואות שור ממה שתמה עליו הפרמ”ג הנ”ל עיי”ש והבן. ושו”ר להרב בז”ך בונה על יו”ד סוף סי’ ד’ שכתב וז”ל: “ולענ”ד נראה דלכו”ע האי דלאל קיבל”א, לכו”ע אינו לשם עבודה זרה כלל, ולזה אפילו רשב”א מודה, ולא קאמר הרשב”א אלא דאין כאן חשש לאסור משום עבודה זרה, דהא אפילו אי הוי עבודה זרה ממש, אפילו הכי זה מחשב וזה עובד לא אמרינן. וכו’. וכן נראה לענ”ד דעת הט”ז. וא”כ יש לומר שפיר, דישמעאלים גופייהו אם שוחטין כן, אין כאן איסור הנאה כלל, וצ”ע” עכ”ל].
איברא דביו”ד סי’ י”ט כתב הרב פרי תואר סק”י דמה שהישמעאלים מבקשים מהשוחט לומר “אלל”ה וואכב”ר” לפני השחיטה, אין לעשות כן אפי’ באופן שאין חשש הפסק בין הברכה לשחיטה, דיש לחוש שבמילים אלו יש איזה שיתוף לנביאם (והוסיף שם וז”ל: “והגם דכתב הרמב”ם באגרותיו לבנו, כי ישמעאל מיחדים, עם כל זה מי יאמר דלא משתפי נבואת נביאם, ותו, האידנא ערבוב גדול יש בדת של ישמעאל וכולן נסמכים יחד” עכ”ל, וע”ע שם), וכל זה דלא כהפר”ח שם סק”ו שנקט שאין בזה איסור (באופן שלא עושה הפסק בין הברכה לשחיטה, כגון שתחילה בירך על שחיטת עוף וכיוון לפטור בברכתו גם את הבקר ששוחט אח”כ) כיון שמילים אלו פתרונם “אל כביר” ותו לא מידי. וכדברי הפר”ת כן מספיק הפרמ”ג שם מ”ז סק”ד. ואולם בעל החיי אדם בספרו שערי צדק שער משפטי הארץ חכמת אדם פי”א אות ל”ג בהסכמ”ה עלה לדברי הרב פרי חדש, ולא חשש לעבודה זרה. וכן הרב תבואות שור בשמלה חדשה שם סע’ ח’, והרב דעת קדושים שם סע’ ח’, והרב בית דוד קאמין ביסוד הבית שם סק”ד אות ב’, ובזבחי צדק שם סקכ”א וסקכ”ב, לא חששו בזה אלא מצד דנראה כחוקות הגויים, ולא מצד חשש עבודה זרה. והגאון מהר”י נבון זלה”ה בנחפה בכסף דף ז”ך ע”ב כתב דהמנהג פשוט לומר אלל”ה וואכב”ר לפני השחיטה ואין חוששים אפי’ להפסק (והגם שכתב שם שהשוחט מתכוין לשם הקב”ה, נצרך לומר כן מצד שאין הפסק, אך אילו כוונת הגוי היתה לשיתוף לא היה היתר לישראל לומר כן אפי’ שמתכוין להקב”ה). ובפאת השלחן בהל’ ארץ ישראל סי’ ג’ כתב ג”כ לקיים את המנהג להקל לומר אלל”ה וואכב”ר, ואם כי לכתחילה היה ראוי לחוש להפסק בין הברכה לשחיטה מ”מ בגוונא דיש הפסד ממון דאי לאו הכי הישמעאלים לא יקנו את הטריפות יש להקל אפי’ לכתחילה עיי”ש. וכן בהסכמ”ה עלה בדרכי תשובה שם ס”ק ג”ן. וכן בשו”ת רב פעלים ח”ג חאו”ח סי’ מ”ב כתב דהמנהג בתוככי ירושלים תוב”ב ושאר מקומות להקל בדבר זה (כלומר דמקילים אפי’ לענין חשש הספק בין הברכה לשחיטה, אך לא העלה שום צד לחשש ע”ז כלל, עיי”ש). וכ”כ בארץ חיים סתהון על יו”ד שם סע’ ד’, דהמהג להתיר וכנ”ל. וכ”כ בשו”ת שואל ונשאל ח”ז חיו”ד סי’ ו’ דהמנהג בג’רבה להתיר לשוחטים לומר אלל”ה וואכב”ר אך באופן שלא יהיה הפסק בברכה וכסברת הפר”ח עיי”ש. אלמא דלפי המנהג, אין חשש שיתוף אצל הישמעאלים.
ואם כי מרן החיד”א בשיורי ברכה יו”ד סי’ קכ”ג, בענין מגען של הישמעאלים ביין, כתב בזה”ל: “אמנם בעיר עוז לנו ציון קרית מועדינו וכולא ארעא דישראל, המנהג לאסור איסר מגע ישמעאל ביין שלנו אפילו בהנאה.” עכ”ל, מ”מ שוב נסתייג בדבר וכתב: “זה כתבתי לפי הרשום בזכרוני. ועתה אחרי זמן רב ראיתי תשובת גדול אחד מרבני עה”ק ירושלם כ”י, ומדבריו משמע דגם בעה”ק מתירין היין שנגע בו ישמעאל בהנאה. ואני בתוך הגולה.” עכ”ל [ואותו “גדול אחד מרבני ירושלים”, יתכן שהוא רבו הגאון מהר”י נבון זלה”ה בשו”ת נחפה בכסף ח”ב יו”ד סי’ ד’ (ד”ה ועוד נראה, ואילך), שנקט דהיין מותר בהנאה (ובכן בשיורי ברכה סי’ קכ”ט אות ד’ הזכיר תשובה זו, שראה בכת”י), ואולם קצת תמוה שיכנה לרבו בשם גדול אחד. ובשו”ת יבי”א ח”ז חיו”ד סי’ י”ב פירש דהגחיד”א כוונתו רצויה לריעו הגאון מוהר”א ישראל זלה”ה בשו”ת קול אליהו ח”א חיו”ד סי’ כ”ג, שכתב בזה”ל “מ”מ כיון דיין של ישמעאלים אינו אסור בהנאה אלא בשתיה כנודע“, עכ”ל, ומשמע דכן המנהג (והיינו אף לענין סתם יינם, ולא רק לגבי מגען), ועוד לו בשו”ת עוגת אליהו ריש סי’ כ”ד עיי”ש]. וע”ע שם בשיורי ברכה בקו”א (“שירי שיריים”) סק”א, שכתב דראה תשובת הרמב”ם בכת”י דהישמעאלים אוחזים מעשה ידיהם בבלי דעת, ומשמע מרוח הדברים שהבין דכוונת הרמב”ם (עכ”פ לפי התשובה שהיתה לפניו) לומר דגם כעת הם עובדי ע”ז, וכן מבואר בברכ”י יו”ד סי’ ד’ סק”ג עפ”י תשובת הרמב”ם, ואולם בספרו מראית העין (והוא משנה אחרונה) בליקוטים שבסוף הספר סי’ ח’ הביא תוכן תשובת הרמב”ם שלפנינו, שבה מבואר להדיא דהישמעאלים כעת כבר אינם עובדים ע”ז כלל, ומשמע לכאו’ דמסכי”ם הולך דכך הוי דינא (אם כי אין זה סותר מה שכתב אודות מנהג ירושלים, דדינא לחוד ומנהגא לחוד). וכן בספרו שו”ת חיים שאל ח”א סי’ ע”ד אות ל”ה הביא באין אומר ואין דברים מה שכתב מהריק”ש בהגהותיו ליו”ד סי’ קי”ד סע’ ט’ דיין הישמעאלים מותר בהנאה (אם כי שם ישנו סניף נוסף, כמו שמודגש בתשובת מוהר”ר שבתי נאוואוי זלה”ה שמביא החיד”א שם). [וזיל קרי בבן איש חי ש”ש פרשת בלק אות א’ שכתב דהברכ”י חזר בו במראית העין והסכים למבואר בשו”ת הרמב”ם דהישמעאלים אינם עובדים ע”ז, וסתם יינם ומגען מותרים בהנאה. עיי”ש. והגאון מוהר”ר רפאל אהרן בן שמעון זלה”ה בנהר מצרים בהל’ יין נסך סע’ ב’ היטב חרה לו על ההו”א של מרן החיד”א, דאיך שלא זכר אדני יוסף את דברותיו של הרמב”ם בידו החזקה שישמעאלים אינם עובדי ע”ז וכו’ (וכשענ”י לעצמי אמינא לסבו”ר את יוס”ף, דההו”א בדברי הגחיד”א היינו מצד המנהג ולא מצד הדין, וא”כ לא קשיא עליה מידי מדברי היד החזקה, אלא א”כ נימא דכוונת הרב נהר מצרים להקשות דלא מסתברא כלל שיהיה מנהג כזה, ועיין)]. ועכ”פ נראה דאף בתוככי ירושלים ת”ו, כיון דמרן החיד”א נסתייג הרבה במה שכתב עפ”י זכרונו דהמנהג להחמיר במגען של ישמעאלים, וישנם כמה תנאי ירושלמאי (כנ”ל) שנקטו להדיא דשרי בהנאה אפי’ סתם יינם ולא רק מגען, וגם החיד”א מסכים הולך דלפי הדין משרא שרי, אין ספק מוציא מידי ודאי, ויש להעמיד את הדבר על עיקר הדין דהיין מותר בהנאה. וצא ולמד ממה שכתב הגאון מוהר”י טייב זלה”ה בערך השלחן יו”ד סי’ קכ”ד סק”ט דבמקום שקיבלו הוראות הרמב”ם בודאי שהמנהג שם הוא להתיר יינם של ישמעאלים בהנאה (והכי נמי לענין מקומות שקיבלו הוראות מרן השו”ע). ותו, דאפי’ אי נימא דבימי הגחיד”א היה מנהג כזה לענין היין, נשנתה המנהג ברבות השנים, דצאינה וראינה להגאון יש”א ברכה זלה”ה בתשובתו שבשו”ת בני בנימן וקרב אי”ש ח”א סי’ ו’ סוף ד”ה ואף, שכתב “ובפרט כי בנ”ד היו ישמעאלים, דמגען אינו אוסר בהנאה”, והנידון שם היה אודות חביות של יין שהגיעו בסופו של דבר לעיר מגוריו עיה”ק ירושלים תובב”א, עיי”ש היטב, ואע”פ דהיה שם נימוקים נוספים להתיר, אילו היה מנהג בקרתא דדהבא לאסור איסר מגען בהנאה, לא היה לו לכתוב כן בפשיטות כולי האי. ועכ”פ כל זה לענין היין, ואיכא למימר דאם אכן קיים מנהג להחמיר בעיר קדשנו תובב”א היינו משום דס”ל דלא פלוג רבנן לחלק בין גוי לגוי ומממלכה אל עם אחר, והשוו מידותיהם בזה (חוץ מגר תושב ממש, שקיבל ז’ מצות בני נח, שאז מעמדו שונה לגמרי לכמה דיני), ובפרט דעיקר שורש הגזירה היא משום בנותיהן ולא משום ע”ז ממש, אבל לענין לומר שהישמעאלים עובדים עבודה זרה ושאסור להכנס לבית תיפלתם – לענין זה אין אות ומופת מן המנהג הנ”ל, דסוף סוף המציאות היא שהישמעאלים מודים ביחוד ה’ כמו שכתב החיד”א בשם הרמב”ם ללא פוצה פה, ודו”ק (ומה גם שהמנהג להתיר להתפלל בקברות הצדיקים שבתוך מסגד, וכפי’ שיבואר בהמשך בעהי”ת, ואם כן לא יבוא מנהג לענין יין להוכיח על דין מסגד כאשר בדין המסגד עצמו קיים מנהג ברור להקל).
וע”ע בשו”ת תפארת אדם יו”ד סי’ כ”ה ד”ה ולענין מעשה, דלאחר שהביא דברי הרב בית דוד סי’ ס”ו דמנהג שאלוניקי להתיר מגען של ישמעאלים בהנאה, כתב דאין צורך לפרט את המנהג בזה יען כי כן סברת מרן השו”ע ושפיטא דהכי קיי”ל, עיי”ש. בשו”ת רב פעלים ח”א חיו”ד סי’ כ”ח ד”ה והנה שמעתי, שמנהג ההוראה להתיר בהנאה יין שנגע בו ישמעאלי. עיי”ש היטב.
ובשו”ת יביע אומר ח”ז חיו”ד סי’ י”ב עמד אודות מחלוקת הראשונים אם ישמעאלים עובדים ע”ז אי לאו, והעלה דבענין זה יד הרמב”ם על העליונה, דכיון שהרמב”ם היה מתגורר בארץ מצרים בין הישמעאלים, היה מכיר בדתם טפי, וא”כ הכרעתו היא העיקר ולא מה שכתבו הראשונים האחרים שהיו מתגוררים בארץ ספרד (ומהאי טעמא כתב שם באות ו’, דאילו הר”ן היה רואה תשובת הרמב”ם, הוה הדר ביה, עיי”ש), ומה גם די”ל דמה שכתבו אותם הראשונים שהישמעאלים עובדים אלילים, היינו כלפי הישמעאלים הקדמונים, אבל בהמשך הדורות הגיעו למסקנא נכונה ביחוד ה’, שאין עוד מלבדו [א”ה: ובכן כאמור, רוב הראשונים הסוברים דהישמעאלים נחשבים עובדי ע”ז, עיקר חילם מהגמ’ בע”ז דף י”א ע”ב לגבי “נשרא שבערביא”, ולא מתוך בדיקת המציאות בימיהם]. והוסיף, דמה שהקשה על הרמב”ם הרב טהרת המים מע’ י אות ז”ך, דעינינו הרואות שהישמעאלים זורקין אבנים למרקוליס, כמו שכתב רבינו אברהם אבן עזרא ז”ל, אשתמטיתיה מ”ש הרמב”ם בתשובה הנ”ל, שעמד בזה והשיב שאף שכן היו עושים הישמעאלים מקודם, אבל היום הם אומרים נשליך אבנים בפני השטן, ואינם עובדים ע”ז. עכת”ד, וע”ע שם בארוכה.
[6] שו”ת עין יצחק ספקטור קמא חאו”ח סי’ י”א, דנשאל על דבר בני עם הקודש שגוייסו לצבא הרוסי וניצבו בעיר קארס שנכבשה מהטורקים, ובקשו אותם אנשי חיל מהשר לתת להם מקום לתפילה, ונתן להם את המסגד שכבשו מידי הישמעאלים, ושאלו אם מותרין להתפלל שם, והביא בתחילה דברי הפרמ”ג באו”ח סי’ קנ”ד ס”ק טו”ב בשם האליה רבה (והוא בסקט”ו) דאף רבינו אליהו מזרחי ז”ל שכתב (בתשובותיו סי’ פ”א) שהעלה דמותר להתפלל במקום שנעבד שם ע”ז, אינו מתיר אלא להתפלל באופן אקראי אך לא בקביעות, ושוב כתב דהואיל ומבואר בטור יו”ד סי’ קכ”ד בשם הגאונים והרמב”ם והרשב”א שהישמעאלים אינם עובדי ע”ז, וכ”כ הרמ”א בסי’ קמו ס”ה, יש להתיר בפשיטות להתפלל שם, ומ”ש התוס’ מגילה דף ו’ ע”א ד”ה טרטיאות, שקשה לומר שבאותם מקומות יכולים ללמוד שם, זהו רק בבתי ע”ז, אבל במסגדים של ישמעאלים שאין שם ע”ז כלל אף התוס’ מודים שמותר להתפלל וללמוד שם. עכ”ד.
[7] דהנה לפי מה שהזכרנו לעיל, לפי רוב הראשונים גדר האיסור להכנס לבית ע”ז, הוא משום דנראה כמודה לע”ז (או כמכבד את הע”ז), וא”כ י”ל דלא שייך איסור זה במקום שאין שם פסלים ודומיהם אף אם לפי גדרי הדין (לדעת ספר האשכול) יחשב המבנה כבית ע”ז. [ומיהו לשיטת התוס’ דגדר האיסור להכנס לבית ע”ז הוא מקרא דלא תקרב וגו’, יתכן דאין לחלק בזה].
ותו, דלשיטת הר”ן דהסיבה שהישמעאלים נחשבים כעובדי ע”ז הוא רק מפני שמשתחווים לקברו של המשוגע, איכא למימר דזה אינו אלא פגם בגברא של הישמעאלים אך המסגדים סוף סוף אינם עשויים לעבודה זרה (פרט למסגד הגדול במקה ששם קבור המשוגע).
וגם לגבי מה שטען בשו”ת דברי יציב הנ”ל דבודאי הישמעאלים מדמיינים דמות הגוף כלפי הקב”ה, שפר קדמי לומר דאין בזה כדי לאסור את המסגד עצמו, דסוף סוף אין בו פסלים, ומה שיש לכל ערבי וערבי דמיונות אחרות במהות הבורא מקוצר המשיג, דא לא מינכר דהרי בפיהם מכריזים על יחוד ה’ ושאין לו גוף ולא דמות הגוף, וממילא יהודי שנכנס לשם לא נראה כמודה לאלילים וממילא אינו בכלל הגדרת הראשונים שהזכרנו לעיל במהות איסור כניסה לבית עבודה זרה. והבן.
וידידינו הרה”ג ר’ אלחנן פרץ שליט”א בספרו חוקת המועדים (אבני שיש) ראש השנה עמ’ ל”ב, כתב דכיון שיש בתוך המסגד קבר של צדיק, כו”ע מודו דבמה שנכנס לתוכו אינו נראה כמודה לעבודה זרה, דהרי גלוי וידוע שנכנס לצורך הצדיק, וממילא מותר להכנס לכו”ע עיי”ש.
[8] בשו”ת רבינו אליהו מזרחי סי’ פ”א הביא לזה ראיה ממאי דאיתמר בעבודה זרה דף נ”ב ע”ב: “מזרחית צפונית – בה גנזו בית חשמונאי את אבני המזבח ששקצו אנשי יון, ואמר רב ששת ששקצו לעבודת כוכבים.” ע”כ, ואפילו הכי חזר הבית בקדושה כמו שאמרו רבותינו בנוסח על הנסים ואחר כך באו בניך לדביר ביתך ופנו את היכלך וכו’, ושכן כתוב בספר יוסיפון: ויהודה בן מתתיהו הכהן הגדול וכל עדת החסידים אשר היו עמו באו אל ירושלים ויהרסו את כל המזבחות אשר בנו העמים ויטהרו את הבית מגלולי הגוים ויבנו מזבח חדש ויתנו בשר זבח עליו ויערכו ואש קדושה לא מצאו ויצעקו אל ה’ ויקראו אליו ותצא אש מן האבנים אשר על המזבח ויערכו עצים עליה ויקטירו את זבחם”. ובתי כנסיות שלנו שאינן אלא מקדש מעט והקלו בהם בכמה דברים שהן אסורים בבית המקדש על אחת כמה וכמה. וכן המנהג ששוכרים בתים מהנוצרים כדי לעשות מהם בית הכנסת, אע”פ שאין ספק שאותם נוצרים הקטירו קטורת בפני הפסל בקביעות. עכ”ד. והובאו דבריו בכנה”ג או”ח סי’ קנ”ד בהגה”ט, ובמג”א שם סקי”ז. ומ”מ באחרונים ישנה אריכות בדברים אלו של הרא”ם, ועוד אעבור לפני התיב”ה בהמשך הדברים בעהי”ת.
[9] בביאור הלכה סי’ קנ”ד סע’ י”א כתב בסוף דבריו, דבית ששייך לישראל, והשכירם לגוי, והגוי עשה ממנה בית תיפלה לעבודת אלילים, י”ל דלאחר שהחזיר את הבית לישראל, “אפשר שיש לצדד להקל אף באופן זה דאין בכחן לאסור הבית לעולם” עכ”ל. ואולם שם מיירי שהגוי החזיר את הבית לישראל מרצונו, דחשיב ביטול עבודה זרה (כפי שיבואר בהמשך מילתין, וכפי שהביא גם הביאור הלכה שם לעיל מיניה), וכל הנידון שבדבריו היו רק לענין איסור “מיאוס” דאין להשתמש לצורך מצוה במה ששימש לע”ז אפי’ שביטלוהו העכו”ם (ונבאר דין זה להלן בעזר ממרום). משא”כ לענין מסגד שלא ביטלוהו הישמעאלים, לפי הסוברים דנחשב כבית ע”ז, י”ל דגרע טפי כפי שיבואר בהמשך.
ובספר פאת דוד שעל הברכי יוסף יו”ד סי’ קכ”ג הערה ב’, כתב דכיון שהמבנה התחתון של מערת המכפלה נבנה ע”י בני ישראל, ועליו בנו הישמעאלים את המסגד, עדיין הכל שייך לישראל דקרקע אינה נגזלת, וממילא לא חשיב מסגד לאסור להכנס בו, דלא אמרינן ביה באו פריצים וחללוה, למאי דנקטינן כהרמב”ם דבית המקדש בקדושתו קאי, כדמצינו כיו”ב בעשו”ת ישועות מלכו להגאון מקוטנא סי’ ס”ז. עכת”ד. וכן צדיד הרה”ג ר’ אלחנן פרץ שליט”א בספרו חוקת המועדים (אבני שיש) ראש השנה עמ’ ל”ב, דאמרינן בזה אין אדם אוסר דבר שאינו שלו, וכתב זאת לא רק לגבי מערת המכפלה (שאברהם אבינו קנה את השדה והמערה) אלא אפי’ לגבי קבר שמואל הנביא וכיו”ב נקט שייך לומר כך, דכיון שהציק קנו את מקומם (צלע”ק דמה שמת קונה אינו אלא ד’ אמות), והישמעאלים שבנו המסגד אינם אלא גזלנים, עיי”ש.
ומיהו בנימוקים אלו איכא עקולי ופשורי טובא, דאיסור כניסה לבית ע”ז הוא מטעם דמראה את עצמו כמודה לע”ז ואינו דין שחל בחפצא של הבית. וגם לכאו’ מילתא תליא במח’ רמב”ם והראב”ד בהל’ ע”ז פ”ח הל’ א’ כמאן קיי”ל במח’ בחולין דף מ”א בענין גוי שעשה מעשה בנכס של ישראל לשם עבודה זרה ואכמ”ל.
ואמנם יש להביא סמוכין לעד לסברות אלו ודומיהן, ממעשה דרבן גמליאל במשנה בעבודה זרה דף מ”ד ע”ב, דהבהיר מה שנהג הוא בעצמו להתרחץ בבית המרחץ שהיה בחצר של אליל, מפני ש”אני לא באתי בגבולה, היא באה בגבולי”, פרש”י: “שהמרחץ קודם לה והמרחץ נעשה לכל הבא למרחץ ולא כל הימנה שתהא גוזלת את הרבים”. ע”כ (ומיהו הגמ’ שם מסיקה דגם בלא”ה מותר אלא דשאני ר”ג, ולפ”ז אין כל כך ראיה), וכמו כן בעבודה זרה דף מ”ג ע”ב אודות בית הכנסת שבנהרדעא, דאוקמי ביה אנדרטא (פרש”י צלם), והוו עיילי ביה אבוה דשמואל ולוי ומצלו בגויה, והבין המג”א באו”ח סי’ קנ”ד סקי”ז דהכוונה היא שהעמידו שם פסל של ע”ז, וכתב על זה המג”א שם דאין להביא מזה עולת ראי”ה לשיטת רבי אליהו מזרחי (הבאנום לעיל), דשאני האי אנדרטא ד”היא באה בגבולם” עכ”ל. אלמא דמקום שהיה מעיקרא בית הכנסת, ורק אח”כ באו בה פריצים וחיללוה והעמידו צלם בהיכל, אין לאל ידם לאסור את המקום לתפילה, אפי’ לדעת החולקים על הרא”ם. ומיהו יד הדוחה נטויה דשאני התם דרק הכניסו את הצלם לשם אך לא השתמשו במקום לע”ז בפועל, וסוף סוף המשיך המקום לשמש כבית הכנסת. [ויתירה מזו כתב הגהות רעק”א על השו”ע שם, דאותה אנדרטה לא היתה עבודה זרה אלא רק צורת אדם, ושזו ג”כ כוונת רש”י במה שכתב צלם, ודלא כהמג”א, עיי”ש]. ועכ”פ לדעת החולקים על הרא”ם (כלומר שסוברים דבית של גוים שעבדו בו ע”ז שאסור לישראל להתפלל בו אפי’ לאחר שפינה משם את אלהי הנכר), הוכ”ח תוכי”ח את ההיתר מיהא ממה שעשו היוונים בבית קדשנו ותפארתנו, שבעוה”ר השתמשו בו למקום ע”ז בקביעות (כפי שהוכיח הרא”ם מהנאמר ביוסיפון), ובכל זאת כאשר באו בית חשמונאים ופינו את ההיכל, הותר המקום לעבודת הקודש, ובעל כרחין דכיון שהמקום מעיקרא היה שייך לישראל והיה בית תפילה למלך רם ונישא, אין לאל ידם של הגויים להחיל איסור להתפלל בקרבו, אפי’ שהפכו את המקום לבית ע”ז בקביעות, וק”ל. אם כי י”ל דהיוונים השתמשו רק במזבח והוא רשות בפני עצמו, ועמים נוספים שהעמידו צלם בהיכל עכ”פ לא הפכו את המקום לבית ע”ז בתדירות, ועיין.
ובשו”ת ציץ אליעזר ח”י סי’ א’ אות מ”ד, לאחר שכתב דאסור להתפלל במערת המכפלה משום דהוא בית תפלות של ישמעאלים, ואסור להכנס לבית ע”ז, כתב וז”ל: גם אם נאחז בטענה שהם באו לגבולינו ואין בידם לאסור עלינו, זהו אבל אילו היינו מסירים עכ”פ ספריהם ותשמישיהם ולא שקודש וחול ישמשו בעירבוביא, על אחת כמה שיש להשמר שלא לעמוד אתם במחיצה אחת, והם פונים פניהם לטיפלותם ואנו לאמונתינו הקדושה, ומי יתן ואלה שהיכלת בידם יתנו לבם לסדר עבורנו כניסה מיוחדת למקום מיוחד.” עכ”ל. ורצון יראיו נעשה, דהיום מסיבות בטחוניות, חילקו את המבנה של מערת המכפלה לשתיים, ואין רואים זה את זה כלל, והסירו מחלקת היהודים כל ספרי הישמעאלים וכיוצא באלו, ובימים הבודדים שפותחים את אהל יצחק לתפילת היהודים, אין כניסה לישמעלים כלל וגם מסירים את כל ספריהם וכלי תשמישם, כך הוא נכון להיום עכ”פ.
[10] בשו”ת מעשה אברהם סי’ כ”ה שלמד ממ”ש הר”א מזרחי ח”א סי’ ע”ט בדין בהכ”נ שנעשית בו עבירה, שהעלה בכחא דהיתרא שמותר להתפלל בו, וא”כ הוא הדין שמותר להתפלל במסגד של הערבים. ואולם בספר אות היא לעולם ח”ב דף קע”ח ע”ג כתב, שגם המסגד של הישמעאלים טמא טמא יקרא, כי הם משיחין בו לפי טומאתם באמונתם במוחמד יש”ו שמכחיש תורת משה רבינו, ושם בדף קע”ט ע”א השיג עליו דשאני התם שנעשית עבירה באקראי, אבל מסגד הקבוע לתפלתם, שם מצאה סטרא אחרא מקום לנוח, וקן לה, ושם הרגיעה לילית, וקבעה לה קביעות גדולה, ובכה”ג אף הרא”ם יודה לאסור. עיי”ש (ומובא כל זה ביבי”א דלהלן). ואולם נועם אמריו אלו דרבי פנחס קנאה זלה”ה לא נאמרו לענין איסור הלכתי מדינא (דהרי אין מקור הלכתי לאסור כניסה למקום שעברו בו עבירות באופן קבוע), אלא לענין המציאות הרוחנית באותו מקום, שהס”א קנתה שביתה שם וממילא משפיע על הבאים לשם, וי”ל דמציאות זו קיימת רק במסגדים דעלמא משא”כ מסגדים שנבנו על גבי קברות הצדיקים, וכל שכן במערת המכפלה, קדושת המקום גוברת על הטומאה, ואין אחיזה לס”א באותו מקום, וק”ל.
[11] שו”ת יביע אומר ח”ז חיו”ד סוס”י י”ב, וחלק י’ חאו”ח סי’ ט”ז. וכ”כ בעל הגהות איש מצליח על המשנ”ב סי’ קנ”ד על סקמ”ב, שכן פשט המנהג.
[12] הנה במשנה בע”ז דף מ”ז ע”ב תנינן “הכניס לתוכה (פי’ לתוך הבית) עבודת כוכבים והוציאה – הרי זה מותר”. ופרש”י: “הכניס לתוכו עבודת כוכבים – ואת הבית עצמו לא נתכוין לעבוד, ולא הקצהו לתשמיש עבודת כוכבים, אלא לפי שעה הכניס לתוכו עבודת כוכבים.” עכ”ל. ומשמע שאם לא הכניס “לפי שעה” עבדות כוכבים, אלא הכניס בקביעות, דהקצה את הבית להיות תשמיש לעבודת כוכבים (כנסיה), אזי אפי’ שהוציא את הפסלים מן המקום, הבית נשאר אסור בהנאה. ואולם אם הוציא דרך ביטול, דהיינו שהוציא שלא ע”מ להחזיר, אזי שרי, כמש”כ הטור יו”ד סי’ קמ”ה על דברי רש”י הנ”ל. וז”ל הר”ן שם דף כ’ ע”ב מדפי הרי”ף: “ומכל מקום אם הכניס שם עבודת כוכבים דרך קבע, אפילו אם הוציאה ישראל, אסור, דנעשה בית זה משמש לעבודת כוכבים. וליכא למימר דבית אינו נאסר משום משמשי עבודת כוכבים לפי שגופו אינו משמש לעבודת כוכבים אלא כקרקע עולם בעלמא, דהא בפירקא קמא בגמרא (דף י”ט ע”ב) גבי הא דתנן הגיע לכיפה שמעמידים בה עבודת כוכבים וכו’ דאמרינן עלה אם בנה שכרו מותר, ומקשינן פשיטא משמשי עבודת כוכבים היא ומשמשי עבודת כוכבים אינן אסורין עד שנעבדו, אלמא בית כמשמשי עבודת כוכבים הוא. ואחרים פירשו, דהאי הכניס לתוכו עבודת כוכבים, אפילו בקבע קאמר, וכי תנן והוציאה הרי זה מותר הני מילי כשהוציאה עובד כוכבים, שכיון שסלקה משם ואין דעתו להחזירה בטל משמשיה, והיינו דומיא דאידך דאילנות דקתני העמיד תחתיה עבודת כוכבים ובטלה הרי זה מותר, אלמא צריכה בטול אלא שהמבטל עבודת כוכבים בטל משמשיה.” עכ”ל. ומור”ם בסי’ קמ”ה סע’ ג’ הביא לדינא דאם הגוי הוציא ע”מ שלא להחזיר, חשיב ביטול, ומתיר בהנאה כל הבית אפי’ שמלפנים הבית הוקצה לע”ז באופן קבוע. וגם מדברי מרן בב”י משמע דהכי ס”ל עיי”ש היטב. וכל שהותר לענין איסור הנאה מעבודה זרה (כיון שנחשב שבוטלה), כל שכן שהותר לענין הקפידא דכניסה לבתי עבודה זרה.
איברא דמבואר בע”ז דף נ”ג ע”ב ונפסק ביו”ד סי’ קמ”ו סע’ י’, דמה שהניחו את העבודה זרה בשעת מלחמה, לא חשיב ביטול. ולפ”ז לא מועיל מה שהישמעאלים כבשו את אותם מבנים, כי אלו שעבדו בהם ע”ז לא ביטלוה, אלא רק גורשו בעל כרחם.
[13] דאף לפי שיטת ה”אחרים פירשו” שהביא הר”ן שהזכרנו לעיל, מה שמועיל סילוק העבודה זרה (ע”מ שלא להכניסה שוב) משום דחשיב ביטול, היינו אם הגוי עצמו הוציאה, משא”כ אם הוציאה ישראל הרי קיי”ל (ביו”ד סי’ קל”ט) דלא מועיל ביטול דישראל להתיר בהנאה ע”ז דגוי. וכ”כ להדיא מרן הב”י ביו”ד סי’ קמ”ה על דברי הר”ן הנ”ל (והטור בדין זה), וז”ל: “ודבר פשוט בעיני, דהא דמהני בהוציאה על מנת שלא להכניסה, היינו בהוציאה גוי, אבל הוצאה בישראל לא מהניא לבטל מבית זה דין משמשי עבודה זרה.” עכ”ל. והנה המפה יו”ד סי’ קמ”ה סע’ ג’ כתב להקל כסברת ה”אחרים” שהביא הר”ן, דאפי’ בבית שהוקצה להניח בו עבודה זרה, מועיל מה שהגוי עצמו מוציא את הפסל על מנת שלא להחזירו, והוסיף את הסתייגות הב”י הנ”ל, דאם ישראל הוא זה שהוציא את העבודה זרה משם, לא מועיל, ואסור להשתמש בבית זה.
[14] בשו”ע או”ח סי’ קנ”ד שם סע’ י”א מבואר (והוא מדברי רבינו ירוחם בניב ג’ סוף חלק ח’), דדבר שהשתמשו לעבודת אלילים ואח”כ ביטלוהו הגוי באופן שאין עליו איסור הנאה ומותר לתמשימש חולין, אעפ”כ אסור להשתמש בו לדבר מצוה כיון שיש בזה “מיאוס”.
ונתקשה המג”א הנ”ל מהאי דינא לדינו של תשובת הרא”ם שהזכרנו לעיל (דכאמור לעיל, כתב רבינו אליהו מזרחי ז”ל בתשובה סי’ פ”א דמותר לישראל להתפלל במקום שהגוי עשה בו עבודה זרה, לאחר פינוי הפסלים, וראיה מבית המקדש שהיוונים הקריבו ע”ז על גבי המזבח, ואח”כ באו מתתיה כהן גדול ופינו את ההיכל וטיהרו את המקדש והחזירו את העבודה), וכתב ליתובי דעתא, דשאני בית כיון שהוא מחובר (כלומר אע”ג דאיסור הנאה מע”ז שייך גם בבית אם נעבד הבית עצמו, מ”מ לענין “המיאוס” הנז’ סגי בזה שהוא כמחובר, וכעי”ז פירש במחצית השקל על אתר). [והוסיף עוד המג”א, דגם אין ראיה לסתור סברת הרא”ם מהמבואר בע”ז דף מ”ו ומ”ז, דשאני הכא דלא עבדו את הבית עצמו, אלא עבדו ע”ז בתוך הבית. וע”ע במילתין לעיל בענין זה].
ובאליה רבה שם בסי’ קנ”ד סקט”ו כתב דמ”מ לעשות מהבית הנז’ בית הכנסת באופן קבוע, נראה דמודה הרא”ם דאסור (וציין ליו”ד סי’ קנ”א סע’ ט’). וכן הפרמ”ג שם בא”א סקי”ז פסק רישי”ה דלא ניחא ליה במה שכתב המג”א ליישב דשאני בית שהוא מחובר, ולכן בהסכמ”ה עלה לדברי הרב האליה רבה, דגם הרא”ם לא התכוין להתיר להשתמש בבית באופן קבוע. עיי”ש. [ולכאו’ הדברים דחוקים בגוף תשובת הרא”ם, דהרי הנידון במילתיה היה אודות בית הכנסת קבוע שנעשה בו עבירה, וכתב ללמוד היתר ממה שנוהגים שמתפללים בבתים שקנו מגויים אע”פ שעבדו בהם ע”ז, ואם כוונתו שמתפללים באופן עראי ומודה דלהתפלל בקביעות אסור, א”כ לא היה לו להביא ראיה ממנהג זה לדין בית הכנסת קבוע. וגם ממה דמייתי הרא”ם ראיה ממה שעבדו היוונים ע”ז בבית המקדש, משמע דס”ל דאף בקביעות ליכא קפידא, ונהי דיש לחלק בין מקום שהיה קדוש מעיקרא וכפי שאבאר לקמן בהערות הבאות, הרא”ם לא חילק בזה ונקט להשוות בין הדברים].
איברא דיש לחלק בכל זה באופן נוסף, והוא, דעיקר ההתייחסות שבדברי הרא”ם היתה לבית “פרטי” של גוי שעבדו בתוכו ע”ז אך לא “הקצו” אותו להיות בית שכל מטרתו היא ע”ז בקביעות (וגם מה שעשו היוונים בבית המקדש יתכן דהיה בגדר זה שעבדו שם כמה פעמים להכעיס אך לא הפכו את המקום לבית תיפלתם), משא”כ בית עבודה זרה ממש (כגון כנסיה) י”ל דגרע טפי, דאפי’ לענין איסור הנאה מע”ז (ולא רק איסור “מיאוס” דעסקינן ביה) אם ישראל פינו משם את הפסלים לא יצא הבית מידי איסורו, כמשמעות דברי רש”י על המשנה בע”ז דף מ”ז ע”ב שהבאנו לעיל, וכמש”כ להדיא הטור סי’ קמ”ה עפ”י דברי רש”י וכמובא כל זה לעיל בדברינו. ומ”מ אע”פ שסברא יש כאן הכרח אין כאן, דסוף סוף הנידון במשנה שם ובטור, הנה הינו לענין איסור הנאה מהקירות, כגון להכנס בו בחמה מפני החמה ובגשמים מפני הגשמים, ולא לענין שיהיה אסור להכנס בתוכו להתפלל שם, דלענין זה לא מצינו שבית שכבר לא עובדים בו ע”ז ושכבר הסירו ממנו את הפסלים, שיהיה אסור להתפלל בתוכו. [וכל שכן לענין מסגד שגם מעיקרא לא היו בו פסלים, אפי’ לסוברים דהישמעאלים נחשבים כעובדי ע”ז].
ובמשנה ברורה סי’ קנ”ד סקמ”ה נתקשה על דברי המג”א בשם הרא”ם דאפשר להפוך בית ע”ז להיות בית הכנסת, מהמבואר ביו”ד סי’ קמ”ה הנ”ל דאם מעמידין אליליהן בבית חל על הבית שם משמשי עכו”ם ואסור בהנאה אף להדיוט, ונהי דלאחר שהוציאו הגויים את הפסלים משם הותר הבית להדיוט מטעם ביטול, מ”מ עכ”פ למצוה אסור כמו לענין נוי עכו”ם אף לאחר שביטלו אין להשתמש למצוה משום דמאיס. וכתב לתרץ דהרא”ם מיירי כאשר לא הניחו את הפסל בבית בפועל, רק הכינו את הבית להניח שם פסל, ואז נעשה בסוף בית הכנסת. עיי”ש. וכעל הנראה לא היה לפני עין הבדולח של הגאון החפץ חיים זלה”ה כי אם הציטוט שמובא במג”א, ולא ספר תשובות הרא”ם עצמו ז”ל, כי כל הנותן שזיפת עינו בתשובת הרא”ם כשהוא כלול עם מקור”ו ישר יחזה פנימו דמיירי להדיא אף כאשר הניחו שם פסל ממש, “שסתם בתי הגוים מכניסים בם עבודה זרה” כלשיניה, וכדמייתי ראיה נמי מביהמ”ק. וכמובאר לעיל.
ולפום ריהטא הדברים מגיעים למחלוקת התוס’ וה”יש מפרשים” במגילה דף ו’ ע”א ד”ה טראטריות (וכבר הרגיש בזה בדגול מרבבה או”ח סי’ קנ”ד), דעל מאי דדרשינן שם בגמ’ “והיה כאלף ביהודה ועקרון כיבוסי – אלו תראטריות וקרקסיות שבאדום שעתידין שרי יהודה ללמד בהן תורה ברבים”, כתבו התוס’ וז”ל: “יש מפרשים בתי עבודת כוכבים, ומכנה אותן טרטאכ’ לשון חרפה. וקרקסיאות רוצה לומר בית הכסא בלשון ערב. וקשה לומר שאותן מקומות מטונפות יכול ללמוד שם תורה אלא ודאי לשממה יהא במהרה בימינו. ורוצה לומר בתים שמתאספים שם לוועד של עובדי עבודת כוכבים.” עכ”ל. והנה מה שכתבו “אותן המקומות המטונפות”, אין הכוונה רק לבתי כסא אלא גם לבתי עבודת כוכבים, דהרי סיים ואזיל “לשממה יהא במהרה בימינו”, והיינו דס”ל דמשום מאיסותא מקומות אלו צריכים להשאר ששמות עד עולם (ומשמע אף אם ביטלו את הע”ז, דלכן נצרכו לדין ד”מטונפות”, ויש לדחות).
ומיהו לענין זה דאיסור “מיואס” על הפיכת מקום ע”ז להיות מקום תפילה, בודאי דיש מקום נרחב לטענה שהוזכרה לעיל, דקברות צדיקים מעיקרא היו מקום שהיה עשוי לתפילה ורק אח”כ באו גוים וחיללוהו, ולכן אין כאן מאיוס, וכל שכן לענין מערת המכפלה שישראל בנו על המקום מבנה ממש ועליו בנו הנכרים את בית תיפלתם, וכבר הזכרנו דכיו”ב צידד בביאור הלכה לענין מיאוס, והדברים פשוטים.
[15] וכפי שהזכרנו לעיל דבביאור הלכה גופיה בסוף דבריו כתב לענין בית של ישראל השכיר לגוי, והגוי הפך המקום לבית תיפלתם, דיש לצדד דלא שייך בזה איסור “מאיוס”, דאין הגוי יכול לאסור על הישראל לעולם. וע”ע מה שכתבנו בזה לעיל בענין ע”ז של בוטלה, וכל שכן הכא דכל האיסור הוא רק מצד מיואס.
