נימוקים ומקורות
חקירה בהיתר יחוד, האם תלוי בכניסת אנשים או בראיית אנשים
הנה בענין איש ואשה במקום סגור אשר הוא מצולם ומוסרט באופן שאנשים הנמצאים חוצה לו יכולים לראות מה קורה בתוכו. הנה ידוע הך הלכתא דפתח הפתוח לרשות הרבים אין בו משום יחוד (שו”ע אה”ע סימן כב סעיף ט), ואם כן לכאורה הכא נמי על ידי המצלמה הוי כפ”פ לרה”ר.
אמנם לכאורה יש לדחות ולומר דהיתרא דפ”פ לרה”ר היינו שעלול מישהו להיכנס לשם, משא”כ הכא שזה רק אפשרות של ראיית המקום שהם נמצאים. אכן זה אינה דחייה, שהרי כבר מבואר בנודע ביהודה (אה”ע מהדו”ק סימן עא) דלא בעינן פתח ממש, אלא הוא הדין אם יש למקום חלון הפתוח לרשות הרבים ויכולים לראותם בעדו, דחד טעמא הוא שהם חוששים שמא יראום בשעת מעשה העבירה ולכן הם נמנעים ממנה, וראה בשו”ת הרדב”ז (ח”א סימן קכא) דגדר היחוד הוא שיהיו שניהם במקום אחד שאם ירצה לבעול לא יראה אותם אדם, הא לאו הכי אינו יחוד, והכא נמי יש לומר כן, דהא מסתברא דלא בעינן כאן דין ראייה טבעית בלא חציצה ומחיצה, אלא העיקר הוא שזה מקום שהם לא יזנו בו, וכן מבואר בשו”ת אגרות משה (ח”ד סימן סה אות ב) שאפילו שאי אפשר לראות מה קורה שם, אם אפשר להרגיש במה שנעשה שם מותר להתייחד.
יחוד כנגד חלון הפתוח לרשות הרבים
אלא שלגבי היתרא דחלון גופיה, איכא פלוגתא בפוסקים, וכמו שיבואר.
דהנה בעזר מקודש (על השו”ע שם ד”ה אודות יחוד) אגרות משה (שם) ובירור הלכה (זילבר, ח”ו עמ’ תקכא) כתבו, שאם יש זוויות באותו חדר, שאי אפשר לראות מבחוץ את הנעשה באותן זוויות או להרגיש בנעשה בהן, אסור להתייחד כלל באותו חדר אפילו מול החלון, עיי”ש שהסתפקו שמא אפילו אם מהחלון רואים את כל פינות החדר אלא שהחדר פתוח לחדר אחר ששם אי אפשר לראות או להרגיש בנעשה שם יהיה אסור להתייחד שם, וראה בחוט שני (על השו”ע שם סוף עמ’ ריד) שצידד לאסור בזה (אמנם בעמ’ רטו נשאר בצ”ע).
אכן מסתימת דברי הנוב”י וכן מדברות מהרש”ם (ח”ה סימן עו) מבואר, שעד כמה שהמתייחדים נמצאים במקום שרואים אותם, תו אין לאסור מצד שיש אזורים באותו חדר שאינם נראים מבחוץ. וכן פסקו הדבר הלכה (סימן ג סעיף יג) דברי סופרים (עמק דבר אות תרה) וגן נעול (פרק ח סעיף טז), וכ”ה בקונטרס הלכות יחוד (בוגרד, פ”ד הערה 3) בשם הגרי”ש אלישיב זצ”ל, וכן נראה דפשיטא להגרש”ז אויערבאך זצ”ל (מנח”ש מהדו”ק סימן צא סוף אות כא), וכן השיב הגר”י הלוי בעלסקי זצ”ל (אהל יעקב סקוצילס, יחוד עמ’ תקנא אות י).
ויש שכתבו סיעתא לדעת המחמירים מהך דינא דפנימי וחיצון המובא בגמרא קידושין (פא.) שכאשר אנשים מבפנים והנשים מבחוץ חוששים שמא יצא אחד מהאנשים שבפנים ויתייחד עם הנשים שבחיצון, וכן כשהנשים בפנימי חוששים שמא יכנס אחד מהאנשים לפנים ולא ירגישו בו חביריו, עיי”ש ברש”י. אלא שהשו”ע פסק כהרמב”ם (פכ”ב מאיסו”ב ה”ח) שמבואר מלשונו שהעמיד הסוגיא שהאיסור הוא רק לאחר שפרשה אשה לבין האנשים או פרש איש אחד לבין הנשים, עיי”ש.
ובאמת יש אריכות גדולה בכל ענין זה אימתי חיישינן לעשיית מעשה שיצור מצב יחוד האסור, ובודאי שבמצב סתמי לא חיישינן להכי, וכדחזינן שמותר להתייחד בפ”פ לרה”ר ולא חששו שמא יסגרו את הדלת, וגם לא חששו שילכו למקום אחר לזנות. ועכ”פ יש לבאר דעת האוסרים לגבי חדר שיש בו זוויות שאינן נראות מהחלון, דאף אם בעלמא לא חיישינן לזנות שלא במקום היחוד, הכא החשש הוא על מקום זה גופא שיזנו בו בפינה אחרת, שהרי בלא”ה אם איש ואשה עומדים ליד חלון אף שאף אחד לא רואה אותם הם לא יזנו שם ממש אלא ילכו לשכב במיטה, וזה מה שהסתפקו האוסרים שאולי דנים על כל הבית כיחידה אחת וחוששים גם לחדר אחר שאינו נראה מהחלון, ודו”ק.
ולכאורה א”כ בעניננו, אם נמצאים במקום שעין המצלמה ‘מכסה’ את כל חלקי החדר שבו הם מתייחדים, לכו”ע שרי להתייחד שם, ואם ישנם אזורים בחדר שאינם נקלטים בעין המצלמה (ויש אפשרות לזנות בהם), הרי זה בפלוגתא הנזכרת גבי חלון.
אכן יש לדון (ושו”ר שעמד בזה רח”מ דבליצקי שליט”א בקיצור הלכות יחוד פרק ג הערה קמט), דהנה יש עדיפות מסוימת למקום המצולם ברציפות כל רגע ורגע, שבו אם יגרהו יצרו לדבר עבירה, הרי שגם את שידול ופיתוי האשה יראו במצלמה, ואולי משום הכי לא חיישינן שיבואו לזנות שם בפינה אחרת, ורק בחלון הפונה לרשות הרבים שאין רואים אותו בשעת הפיוס [והיינו שגם אם רואים אותו יכול לעשות זאת בזמן ובאופן שלא קולטים מה הוא עושה], בזה חיישינן שלבסוף יזנו בפינה אחרת, וצ”ע. וראיתי לידידי הרה”ג אברהם מימון שליט”א בספרו הנחמד ‘דרך האתרים’ (סימן צה) שגם כן דימה נידוננו לנידון דחלון ולפלוגתא הנזכרת, אלא שהעלה לקולא מכח דברות הרדב”ז (שם) עיי”ש ראייתו, ורק שלכתחילה צריך לבדוק עם מומחה שהמצלמה תכסה את כל שטח הבית.
האם מועיל מה שאפשר לצפות אח”כ בהסרטה מתוך הזיכרון
והנה כל זה כאשר המקום מצולם כל רגע (‘און-ליין’) ויש מישהו שמסתכל באותו זמן במקום אחר בתצלומים המוקרנים על גבי המסך, אך יש לדון מה הדין כאשר יש זמנים שאין מי שמסתכל דרך המסך במה שקורה בחדר, אבל אחר כך הוא מסתכל בהיסטורית ההסרטות, או עכ”פ יש לו אפשרות לעשות זו והוא עושה זאת לעיתים קרובות. שהנה מצד אחד, גם כאן יש למתייחדים אימה לזנות במקום זה שעלולים אחר כך לראות זה, אך מאידך אולי על דבר עתידי שלא בשעת מעשה אין יראה כזו שמתירה יחוד, ואולי גם מכיון שכרגע אף אחד לא רואה מאומה אשר עמם, אזי יש כאן מצב של יחוד המביא לקירוב דעת ביניהם וחיישינן שמא יתעורר יצרם לזנות יחד ויבקשו להם מקלט במקום אחר אשר לא תשיגם בו עין המצלמה, וצ”ע.
ונראה להוכיח להתירא, כי הנה מפורש בשו”ע (שם סעיף י, והוא לשון הרמב”ם פכ”ב מאיסו”ב ה”ט) שמותר לאיש ואשה להתייחד בנוכחות תינוקת קטנה שיודעת טעם ביאה ואינה מוסרת עצמה לביאה, וטעם הדבר הוא משום שהאשה אינה מזנה לפניה לפי שהיא מגלה את סודה (וכן מבואר ברש”י קידושין פא: ובברטונרא פרק ד משנה יב), הרי לנו שאף שבעצם אין להם מניעה לזנות בפני הקטנה ואינם בושים מפניה, מכל מקום מהני שמירתה שנוצרת כתוצאה מהיראה שאחר כך היא תספר ותגלה סודם לאחרים, ולא חיישינן שעכ”פ ייווצר קירוב דעת שמחמתו יתרצו לזנות בפעם אחרת כשהקטנה לא תהיה עמהם, ועל כרחך דלא חיישינן אלא להשתא, ודו”ק. והכי נמי בענייננו, יהיה מותר להתייחד על סמך היראה שיש מהאפשרות שאחר כך יראו דרך ההסרטה מה היה בחדר.
דברי הפוסקים המתירים יחוד במקום מוסרט
וראיתי להרב חנוך אלבק שליט”א בקובץ מוריה (אלול תשע”א עמ’ קמג ואילך) שעמד בהאי דינא, וצידד אף הוא להתיר מחמת מה שהמתייחד יודע שעתידים לראותו לאחר זמן למפרע, ועל פי זה העלה דמצלמות עדיפי מסתם פ”פ לרה”ר שהוא לא מהני בלילה (עיין כנה”ג שם בהגה”ט אות י ובפ”ת ס”ק ט) ואילו הן מועילות גם בלילה. והביא (בעמ’ קמח) שכן כתב לו הג”ר יצחק מרדכי הכהן רובין שליט”א, שגם אם לא מסתכלים במצלמה כעת ממש אלא לאחר זמן, המתייחדים מירתתי ושרי דומיא דיחוד בפני קטנים שחוששים שמא יספרו זאת לגדולים. והוסיף שהסכים לכך מרן הגר”נ קרליץ זצ”ל, ואמר עוד דאף אם אין בודקים את כל התמונות שבמצלמה אלא מסתכלים בה רק מפעם לפעם אפילו הכי שרי דסו”ס הוא מירתת שמא יראוהו, וסיים שכשהובאו הדברים קמי מרנא הגרי”ש אלישיב זצ”ל [ע”י נאמן ביתו הג”ר יוסף אפרתי שליט”א] הסכים לזה ואמר שמסתבר כהגרנ”ק.
ואמנם ראיתי בספר אהל יעקב (סקוצילס, יחוד עמ’ תקנב אות יב) בשם הגר”י הלוי בעלסקי זצ”ל, שהורה להתיר דוקא כשיש אחד שרואה כל מה שנעשה עכשיו, אבל אם הוא רואה רק אח”כ מתוך מה שנשמר בזיכרון האלקטרוני, אין להתיר, כיון שיש חששות שמא אף אחד לא יראה את זה. [וצ”ב דמ”מ כיון שאין ודאות שלא יראו אח”כ א”כ מחמת האפשרות שיראו הרי הם מימנעו ולא עבדי איסורא, וכמו אפשרות שקטנה תספר אח”כ סודה, וצריך לומר דסבר דמצלמה גרעף שאם אין הרגשה שמישהו רואה אותם כעת, הרי זה יחוד גמור ולא מימנעו מחמת חששות עתידיות שאינם קיימות כעת, וראה עוד לקמן].
ועיין להגאון רבי שלמה ידידיה זעפרני שליט”א בספרו עין ידיד (על השו”ע שם אות ח) שכתב שאם בעה”ב מתייחד עם העובדות והמצלמות מותקנות על ידו, אין זה הצלה, כיון שהשליטה על המצלמות היא בידו, אבל דן דמכל מקום מצלמות אלו יהוו שמירה ביחס לייחוד של העובדות עם העובדים, וסיים שנראה שבמידה ואכן מפעם לפעם עורכים בקרה וגם ניתן לבקר את כל התסריט בכל פעם, הוה ליה כפ”פ לרה”ר ומותר.
גדולי הדור חזרו בהם ופסקו לאיסורא
אכן כנגד כל הכתוב לחיים לעיל בכחא דהיתרא, חזינא כי גדולי הדור חזרו בהם מהיתרם הראשון, וכדלהלן.
הנה בחוט שני (אה”ע סימן כב סעיף ב עמ’ רב) הערוך משיעורי הגר”נ קרליץ זצ”ל, כתבו בתחילה שלכאורה נראה שאם המקום מתועד על ידי מצלמות אינו נחשב מקום סתר, מפני דשייך בזה מירתת, שהרי אפשר לחזות במעשיהם, ואין חילוק אם רואים ע”י המצלמה במעשיהם בשעת מעשה או שרואים רק לאחר זמן, דכל שאפשר לראות ולידע הם מירתתי. אולם כתבו לסייג זאת, שדוקא במקום שהמצלמה מצלמת את כל המקום שבו הם מתייחדים אזי לא חשיב מקום סתר, אבל אם עדיין נשארו שם מקומות פינות וזוִיות שאין עין המצלמה מכסה אותם והם יכולים לילך לשם ולהתחבאות מן המצלמה ולעבור שם איסור, פשיטא דהוי יחוד ואסור.
וכתבו שם לבאר שבאיסור יחוד ישנם שני חלקים, א’ שמתעורר יצרו לעבירה, ב’ שבאמת יכול לזנות מחמת שלא נמצאים שם אנשים, וכאשר הוא נמצא לבדו עם אשה בחדר סגור, הרי שכבר קיים הגורם המעורר את היצר לעבירה הגם שיש שם מצלמה, כיון שיש את ההרגשה של הימצאות משותפת במקום סגור ומבודד, ולגבי המצלמה הרי זה כאילו שיש להם מפריעים שעליהם אפשר להתגבר, וכגון להיכנס למקום סתר או לכסות את המצלמה או לכבות אותה.
ועיי”ש שסיימו, שמלבד זאת התברר לאחרונה שישנם מכשולים רבים כשמתירים איסור יחוד על סמך המצלמות, ועל כן חיישינן שאין בזה את גדר המירתת מדאורייתא להתיר איסור יחוד. והביאו מכתב מרן הגר”ש הלוי ואזנר זצ”ל שכתב כי חס וחלילה להקל בזה. וכן מכתב מרן הגר”נ קרליץ זצ”ל בזה הלשון: בענין יחוד במקום שיש שם מצלמות, שיש שחשבו שהדבר מתיר להתייחד שם, והמכשלה בזה נהייתה מצויה, נתחייבו להודיע שאין הדבר כן, אלא יש בזה איסור גמור.
ומבואר א”כ שהגרנ”ק חזר בו מהיתרו הראשון, והנה בחוט שני נראה שבתחילה אסר רק מחמת אפשרויות לילך למקום סתר וכדומה, אך אח”כ אסר גם במקום שנראה כולו במצלמות דמ”מ חיישינן בהכי שיעשו טצדקי לזנות באופן שלא יתועד במצלמה. וראיתי בגן נעול (פרק ח הערה 102) ששיער שמה שלבסוף הורו הפוסקים לאסור בכל גוונא, זה משום שאנשים הקלו טפי ביחוד עם מצלמה אפילו היכא דאיכא זוויות נסתרות. והגרי”מ הכהן רובין שליט”א גופיה (שכנ”ל התיר בזה) כתב (ב’היכלא’ קובץ ו עמ’ קפב) שטעם הדבר שלבסוף הורו גדולי ההוראה שאין לסמוך ולהקל להתייחד במקום כזה, הוא כיון שהמציאות המצויה שאין הדרך להסתכל בתמונות הללו אפילו לאחר זמן וגם יתכן שהרשות להסתכל בהן נמצאת אצל המתייחדים עצמם. ולהאמור בחוט שני יוצא שהגרנ”ק באמת חזר בו וחשש שבכל גוונא בעצם אין כאן היתר של פ”פ לרה”ר, אכן כידוע אין לסמוך על הכתוב שם שהדברים נאמרו במדויק מפי הגרנ”ק וד”ל. ומ”מ הכי הביא הגרמ”מ קארפ שליט”א (ויבינו במקרא דברים עמ’ קמז) בשם הגרי”ש אלישיב זצ”ל שאין שום היתר בדאורייתא בזה, וכן מובא בשמו בספר אהל יעקב (סקוצילס, יחוד עמ’ קמו) שחשש שיחבלו במצלמה וכדומה, והרי לנו שגם הוא חזר בו מהיתרו הראשון הנ”ל.
חילוק בין מצלמה לבין ההיתרים שנזכרו בדברי חז”ל
וראיתי בספר ‘ביאורים והערות בעניינים שונים’ (עמ’ 578) שכתב טעם לאסור בזה, כי ידוע שיש הבדל עצום בין דבר המורגש בחוש ונראה לעיניים, לבין מה שאינו מורגש בחוש ונראה לעין, שהפחד (ושאר הרגשות) בזה אינו חזק כל כך, וגם נשכח מלבו הסיבות שמחמתם צריך לפחד והחשש מפני האפשרות שיתפסוהו, וגם חושב שעד שיבואו יוכל להשתמט באמתלות שונות, משא”כ כשהלה מגיע ותופסו בשעת מעשה ‘על חם’ שאז שוב אין לו מקום לאמתלות ותואנות שווא. וכבר כתבו מביני מדע בתחום זה כי המציאות הוכיחה שזיופים רבים נעשים מתחת לעיניים אלקטרוניות וכי שום דבר רציני אין מפקידים בידיהם, וכיצד נדמה מילתא למילתא ונחדש מעצמינו כלאחר יד עוד גדר החלוק במהותו מההיתר שקבעו לנו חז”ל בפ”פ לרה”ר.
[אמנם עיי”ש שכאשר יש מסך גדול לצפייה העומד ליד פתח החדר שבו היחוד, ומראה כל הזמן את המתרחש בפנים החדר, ובחוץ הוא מקום שרבים מצויים שם, מסתבר טפי לדמותו לפ”פ לרה”ר שבעיני בני אדם זה מוגדר כמעט כצפייה דרך זכוכית ויש כאן פחד מוחשי שאם ירגישו במשהו יפתחו הדלת, אך סיים שמ”מ גם זה אינו מוכרח ואי אפשר ליתן הדבר לשיעורים].
ואולם עדיין צריך ביאור, שהסוברים שיש כאן איסור יחוד בכל גוונא לא השיבו על הראיה מהא דשמירת תינוקת. וגם ההסבר הנזכר דבעינן שיהיה משהו מוחש שיודע שאפשר שיתפסוהו בשעת מעשה, לכאורה רק מבאר ההבדל בין הכא לבין היכא שהפ”פ לרה”ר, אבל עדיין לא התבאר מדוע לא נימא הכא להיתרא דשמירת תינוקות, שגם בו אע”ג שאין לו חשש שמישהו יתפסהו בשעת מעשה אלא רק שהתינוקות תספר אח”כ, ואין לומר דמכל מקום איכא כעת תינוקות, שהרי מצד התינוקת עצמה לא היה חושש לבעול אילו לא היה לו חשש שאח”כ תלך ותספר לאחרים. וקשה לדחוק דמ”מ עצם מציאותה חזי לאיצטרופי עם החשש העתידי, משא”כ הכא. אכן באמת שבחוט שני מבואר שיש לחלק בזה בין הימצאות של נפש חיה שהיא מבטלת מעיקרא את הרגש והרצון לחטוא ובין מצלמה דוממת שהיא רק מפריעה להם לעשות מעשה אבל התעוררות הרצון לכך כבר קיימת, ויש להתבונן בזה.
וגם אי נימא שיש להחמיר רק באופן שיש זוויות וכדומה בחדר שאינן נצפות בעין המצלמה, אכתי יש לומר סברא שכמעט לא שייך במציאות האי היתרא, וזה על פי מה שראיתי בספר עזרה כהלכה (פרק יב סעיף יג, ועיי”ש בהערה מא שכתב כן בדעת הגרנ”ק), שבסתם מקום ששוהים בו (כמו משרד או בית) לא שייך שכולו יהיה נצפה במצלמה ולא תהיה בו פינה נסתרת, שהרי מסתמא יש שם גם חדר שירותים, ובו כמובן שאין מצלמה, ומעתה יש לחוש שיעברו שם עבירה, וביאר דאע”פ שהמצלמה יכולה לגלות את עצם העובדה שהם נכנסו לשם והתייחדו שלא כדין, אין בדבר כדי לבטל את האיסור מן המקום כל עוד יש אזור שהם יכולים לזנות בלא שיראום. [וכעין סברתו, הבאתי במקום אחר (שו”ת מחשבות אדם סימן מט ד”ה ואולם במה) שיחוד באופן שיתכן שיתפסום רק לאחר הביאה כשהם מתלבשים וכדומה אין בו היתר של פ”פ לרה”ר, ודו”ק. ועוד פלפלתי (שם ד”ה ולהאמור יש) בנקודה זו של אפשרות כניסה לשירותים באופן שידעו מזה, וכמובן שיש לדון שיש שירותים קטנים שאין בהם כדי שכיבה וצ”ע אי חיישינן בהו לבעילה (וכיוצ”ב יל”ד במעלית), ואכמ”ל].
מסקנת ההלכה
תבנא לדינא, דאע”פ שעיקר ההלכה מורה להקל בזה, מכל מקום גדולי הדור חזו תיוהא ונקטו לאסור איסר בהאי מילתא וכאמור לעיל, וכן העלה לאיסורא בשו”ת היכל הוראה (ברנדסדרופר, ח”ד סימן קסא) ע”פ חלק מהמקורות המצויינים לעיל. אמנם מדברות הגרי”מ רובין שליט”א (בהיכלא שם) נראה דכיון שאסרו זאת בתורת סייג מפני פירצה שיבואו להתייחד גם באופן שאין מי שמסתכל בהסרטה, לכן בשעת הדחק גדול יש מקום להתיר את הדבר בהתייעצות עם מורה הוראה מובהק שבקי בדינים אלו ובפרטי המצב המסויים. גם זאת ראיתי לידידי הג”ר יעקב לוי שליט”א בספר גן נעול (שם סעיף לג) שהרחיב בהאי מילתא, וסיכם הלכה זו. שכאשר ישנו אדם אחר שבאותה שעה ממש צופה בנעשה שם או שבאופן ודאי מישהו יצפה בהסרטה לאחר מכן ואין אפשרות למתייחדים למחוק את ההסרטה – יש אוסרים ויש מתירים, ואילו כשרק יש אפשרות שמישהו יצפה בהם לאחמ”כ – לכולי עלמא יש לאסור. וסיים שמי שסומך על המקילים – יזהר מלעשות כן באופן קבע או ביחוד זמן ממושך – כיון שאפשר להיכשל בנקל – וטוב לשאול חכם.
