מקורות
הנה קודם שיתחיל הש”ץ קדושה בלא”ה אין לזוז ממקום שכילה ג’ פסיעות, כמ”ש השו”ע (או”ח סי’ קכ”ג ס”ב), וז”ל: “במקום שכלו ג’ פסיעות יעמוד, ולא יחזור למקומו עד שיגיע ש”צ לקדושה, ולפחות עד שיתחיל ש”צ להתפלל בקול רם”.
ואמנם גם לאחר קדושה, נראה שאין לצאת מבהכנ”ס, שהרי כתב השו”ע (או”ח סי’ קכ”ד ס”ד), שכל א’ צריך לראות עצמו בחזרת הש”צ כאילו אין ט’ זולתו, וז”ל: כשש”צ חוזר התפילה, הקהל יש להם לשתוק ולכוין לברכות שמברך החזן ולענות אמן, ואם אין ט’ מכוונים לברכותיו, קרוב להיות ברכותיו לבטלה, לכן כל אדם יעשה עצמו כאילו אין ט’ זולתו, ויכוין לברכת החזן”.
מה גם שלדעת הרמ”א יש חיוב לעמוד בכל חזרת הש”צ, ופשוט לפי”ז שאין לצאת מבהכנ”ס, [והיה נראה כי מעיקר הדין יש חיוב ג”כ לעמוד במקומו כל חזרת הש”צ, אלא שלא נהגו להחמיר כ”כ], וכמ”ש בד”מ שם בשם הגהות מנהגים (טירנא עמ’ ג’ אות י’), והביאו בשו”ע שם, שכל העם יעמדו כשחוזר הש”צ התפילה. וי”א שג”כ לדעת מרן יש חיוב בדבר, כפשטות לשון הרמב”ם (פ”ט מהל’ תפילה ה”ג) שכתב, שלאחר שהש”צ מסיים תפילתו בלחש, יפסע ג’ פסיעות לאחוריו, ואח”כ יחזור למקומו ויתפלל בקול רם מתחילת ברכות התפילה, להוציא את מי שאינו בקי להתפלל, והכל עומדים ושומעים חזרת הש”צ, ועונים אמן אחר כל ברכה וברכה, בין אלו שכבר יצאו ידי”ח, ובין אלה שלא יצאו ידי חובתם. וכ”כ מרן החיד”א בספרו עבודת הקודש (קשר גודל, סי’ י”ח אות י”ב), והגר”ח פלאג’י בספר כף החיים (סימן טו אות נ”ג). והגאון רבי יעקב חאגיז בשו”ת הלכות קטנות (ח”ב סי’ פ’) כתב, ראיתי בבהכנ”ס של האשכנזים בוינה שכל הקהל יושבים בחזרת הש”צ, אבל בבהכנ”ס של הספרדים היו כולם עומדים בחזרה, וכן מסתבר. ע”כ. אמנם בשו”ת יחוה דעת (ח”ה סי’ י”א) האריך ליישב מנהג הספרדים בבתי הכנסת בזה”ז לישב בחזרת הש”צ, שאין כוונת הרמב”ם לעמידה על רגליו, אלא מלשון שתיקה כמ”ש בסוטה (לט.), כיון שנפתח ס”ת אסור לספר אפי’ בדבר הלכה, שנא’ “וכפתחו עמדו כל העם” (נחמיה ח’), ואין עמידה אלא שתיקה, שנא’ “והוחלתי כי לא ידברו כי עמדו לא ענו עוד”, שהרי הרמ”א לא הביא דין זה מדברי הרמב”ם, אלא מהגהת מנהגים, ושכ”כ בשו”ת ישכיל עבדי (ח”ב או”ח סי’ ב’), ועוד, עש”ב. אם כי בעולם הישיבות המנהג לעמוד בחזרת הש”צ, וראה עוד להלן מתשו’ הגאונים. וא”כ לצאת מבהכנ”ס ולישב במרפסת בעת חזרת הש”צ, הס מלהזכיר אליבא דכו”ע, ולית מאן דפליג.
בנוסף, מודעת זאת מ”ש מרן רבינו יוסף חיים זצוקל”ה בספרו בן איש חי (תרומה אות ב’), בשם רבינו האריז”ל, שאע”פ שטעם הפשטי של חזרת הש”צ להוציא מי שאינו בקי, אין זה עיקר הטעם, דבזה”ז כמעט בטל טעם זה, שהכל בקיאין להתפלל. וטעם העקרי, שמבואר בדברי רבינו האר”י ז”ל ע”פ הסוד המפורש בספר הכוונות, דבחזרת התפלה חוזרים ונעשים כל התיקונים שנעשו בתפילת לחש, אלא דהחזרה היא מגעת במקום עליון וגבוה יותר ממקום שמגעת שם תפילה דלחש, וזה הטעם דתפילת לחש צריך לדקדק מאד לאומרה בלחש, והקפידו בזוהר מאד על המרים קולו בתפילתו מפני הפחד מן הקליפות שלא יתאחזו בה, אבל חזרה להיותה במקום עליון וגבוה אין אחיזה לקליפות שם לכך אומרים אותה בקול רם באין פחד. ולפי”ז משני דברים תוכל להבין מעלת החזרה, הא’ דאומרים אותה בקול רם, והב’ דלא ניתן רשות ליחיד לחזור התפילה כי אם דוקא לציבור שהם עשרה. עכ”ל. וביארו עוד בזה בשם האריז”ל, שלכן יכול לתקן בכוונתו בחזרת הש”צ מה שלא כיוון בלחש, וכעין זה מובא בשם הגר”א (מעשה רב השלם אות מ”ג בשם ספר אור חדש כ”י), סוד חזרת הש”ץ ע”פ הגמ’ (ברכות לב:), אם רואה אדם שלא נענה בתפילתו יחזור ויתפלל. שו”ר שכ’ הפמ”ג שם שאף בזמנינו אנו נחשבים כאינם בקיאים, כמ”ש הרמ”א (או”ח ק”א א’), שאף מי שלא כיון באבות לא יחזור, כיון שקרוב הדבר שגם בפעם השניה לא יכוין, ולכן כתב הפמ”ג שראוי למנות ש”ץ חסיד היותר טוב, שהוא יכוין ויוציא אותנו ידי”ח, כדין אינו בקי שיוצא ע”י הש”ץ. הרי לך שהאידנא דין חזרת הש”צ כמעט כדין תפילת הלחש. ובמשנ”ב (סי’ קכ”ד ס”ק כ”ו), הביא מהשל”ה הק’ שכ’, ראיתי מהחרדים אל דבר ד’ שמשימין הסידור בפניהם בשעת חזרת התפילה ועיניהם וליבם שם שלא יראו חוצה ואז מכוונים על כל מילה ומילה.
ודע כי מצאתי שעל מעין שאלה זו השיבו כבר רבותינו הגאונים ז”ל (תשובות הגאונים שע”ת סי’ כ”ח), שיש איסור בדבר, וז”ל: וששאלתם לישב ברחוב בהכנ”ס בעת תפילה, העושין כך קלות ראש הוא ומקילין בעול תפילה שיש עליהם לעמוד אחורי ש”ץ ולעשות סייג והידור לתפילה ולקבל עליהם עול תפלה באימה ברתת ובזיע, וכיון שעומדין ברחוב מסיחין דעתן מעול התפלה, והמשיח בתפילה אמרו חכמים אסור לשוח בין ישתבח לפרשת של שמע וכיון דקאמרי לעולם יסדיר אדם שבחו של הקב”ה ואח”כ יתפלל ועכשיו היו יראין מן השמים, והזהרו בנפשותיכם ואל תעברו על דברי חכמים שכל העובר על דברי חכמים חייב מיתה, עכ”ל, והנה ממה שהמשיך וכתב שיש לישב בבית הכנסת אחרי הש”צ ביראה, למדתי דמיירי אפי’ ביושב ברחוב ומתפלל עמהם. הרי לך שהיציאה מבית הכנסת לרחוב, אפי’ שיושב שם, ויתכן ששומע התפילה, ובכלל זה גם יושב במרפסת בהכנ”ס, יש בזה חשש שמיקל בעול התפילה, ודו”ק.
