מקורות:
ידועה הוראת פה”ד מרן הגרע”י זצוק”ל בשו”ת יחוה דעת ח”ה סי’ ד”ן ש”גם הספרדים ובני עדות המזרח יש להם על מה שיסמוכו להתארח ולאכול בבתי מלון ובמסעדות הכשרים ע”י השגחת הרבנות המקומית, אע”פ שהטבח שמבשל התבשיל הוא גוי, כיון שישראל שהוא המשגיח על הכשרות מדליק בעצמו את אש של תנורי הבישול וכו’.” עכ”ל. והוא על פי ספק ספיקא, בג’ ספיקות: א. שיטת הרמ”א דסגי בהדלקת הישראל וא”צ שפיתת הקדירה, ב. שיטת הש”ך דלא גזרו איסור בישולי עכו”ם בשפחות נכריות השכורות לנו, ג’. שיטת כמה ראשונים דאם הבישול נעשה בביתו של הישראל אע”פ שנעשה כולו ע”י העכו”ם אין בזה איסור דבישולי גויים. אלא דכל זה לענין לסמוך לאכול, אך לכתחילה הורה מרן הגרע”י זצ”ל דעל גופי הכשרות להקפיד על פשטות דעת מרן השו”ע, ועל כן צריך משגיח הכשרות להניח את התבשילים על האש (ועיין בספרי הקטן ללקוט שושנים ח”ה אריכות בענין זה, וכתבנו בזה גם בתשובה אחרת).
וכתב ידידינו הרה”ג ר’ אבנר קבץ נר”ו כתב בקובץ בית הלל גליון ט’ עמ’ ע’, ובקובץ יתד המאיר גליון ח”ן עמ’ תמ’, דגם לדעת הרב יחוה דעת, הספק ספיקא הנ”ל לענין בישולי גויים הוא רק לענין שיחשב המאכל כ”כשר”, אך לא מקרי “כשר למהדרין”, וכתב בזה נ”מ לדינא, דאם אולם שמחות מפרסם על עצמו כהיותו “מהדרין”, ומיקל עפ”י הס”ס הנ”ל, הוי אונאה [צ”ל “מקח טעות”, כי הגדרת “אונאה” איננה מדוייקת בנידון זה]. והניף ידו שנית בקובץ בית הלל גליון מו’ עמ’ ק’, ובספרו קונטרס “שערי אורה” עמ’ עב’. ובקובץ יתד המאיר (שם) הוסיף עוד ידידינו הנזכר, דבעל השמחה זכאי לדרוש החזר כספי. עכת”ד. עיי”ש (ועיין מה שכתבו ע”ז ביתד המאיר גליון סד’ עמ’ לז’).
ומודעת זאת מה שכתב הר”ן פ’ אלו טרפות דף נ’ ע”ב (ובשו”ת הריב”ש סי’ תצ”ט, ונפסק במפה חו”מ סי’ רל”ב סע’ י”ד) שטריפות שאנו אוסרים אותן מחמת ספק חשיב מקח טעות ולא יכול המוכר לטעון תביא ראיה שהיא טריפה (כדמצינו כיו”ב בבב”ק דף צ”ט ע”ב), דכל דפרשי אינשי מינה, חשיב מום במקח. אלא דיש לחלק בין דבר שאנו אוסרים מחמת ספק, לדבר שסוף סוף מותר הוא מעיקר הדין, דכתב הרדב”ז על הרמב”ם סוף פי”ב מהל’ תרומות ומעשר, דכל שהוא רק חומרא ולא מדינא לא חשיב מקח טעות, דלא יכול הקונה להפסיד את המוכר מחמת חסידות. ומיהו גם הרדב”ז אינו ראיה לדידן, דמיירי בגוונא שהוא קרוב לחסידות (גבי מילתא דנפסק ברמב”ם דמותר אלא שהזריז ומחמיר על עצמו הרי זה משובח), ובנידון דנן דחומרא קרובה לדין היא זו. ובכן מרן החיד”א בשו”ת חיים שאל ח”א סי’ ע”ד אות ל”ה מייתי מעשה במי שקנה כסתות הנקרא מקאטי”ס הנהוגים במצרים ואח”כ נודע לו שהרב מהר”י זיין בס’ פרח שושן הסכים דלכתחילה יש לחוש לאיסור כלאים משום גזרה אבל בעיקר הדין אין בו אפילו איסור דרבנן, ורוצה לחזור מהמקח, והעלה דהדין עם הלוקח, דכיו”ב מקרי מום במקח, והעלה על ראש סמכת”ו דברות הריב”ש הנ”ל. אלא די”ל דנ”ד עדיף טפי מהנידון של החיד”א, דעכ”פ לא נפסק להחמיר, אלא שזו עדיפות קרובה לדין. ועיין בפרמ”ג או”ח סי’ תס”ז בא”א סקכ”ה דהלוקח מחוייב לשלם ולא יכול לטעון שיש דעות להחמיר כיון דסוף סוף מורים להיתר עיי”ש. ובקושטא כבר מצינו נחלקו הגרעק”א והחת”ס (והובאו בפת”ש יו”ד סי’ לא’ סק”ב) אם שייך מקח טעות בדבר מאכל שכשרותו מפוקפקת והתירוהו הפוסקים במקום הפסד גמור, דהפת”ש שם מדייק משו”ת רבי עקיבא איגר סוס”י מ”ג דהיתר גמור הוא לטבח למכור דבר שהותר במקום הפסד ואין צורך להודיע לקונה, והיינו דכיון שסוף סוף המאכל הותר לא שייך בזה מקח טעות (וכ”כ להדיא בשו”ת דברי מלכיאל ח”ג ס’ צ’, ועוד), ואילו בשו”ת חת”ס או”ח סי’ ס”ה כתב דדבר שהתירו הפוסקים רק במקום הפסד מרובה, קרוב לודאי שמחוייב להודיע ללקוחות, וממילא אם לא הודיעם אפשר דהוי מום במקח וחוזר עיי”ש. וע”ע בשו”ת תשורת שי ח”ב (סי’ פה) בד”ה והא, לענין מכירת תפילין שהיתה בהם שאלת רב, ובשו”ת קרן לדוד חאו”ח סי’ ק”כ בד”ה אלא, לענין מכירת יין שנתן בו סוכר שאינו משומר לפסח, ובמשמרת שלום חו”מ סי’ זכ”ר אות ב’ לענין קנה אתרוג בחזקת מהודר ונמצא שהוא כשר בעלמא. וע”ע שם במשמרת שלום סי’ רל”ב אות י”ב ובספר גילוי דעת בפתיחה להל’ טרפות אות ב”ן. ובשו”ת רב פעלים ח”ב חו”מ סי’ י”ב מדברי הרב חיים שאל הנ”ל. ויש בכל זה אריכות רבה בספרי דבי רב ונשתברו הרבה קולמוסין, אך אין לנו צורך להרחיב את התיבה בקיבוץ בניה לתוכה, כי כבר נזדקק לפתגמא כהדין מרן מלכא זלה”ה בשו”ת יביע אומר ח”ה חו”מ סי’ ו’, כי שאול נשאל אודות בעל חנות מכולת שהניח בשגגה אוכלים תחת המטה וישנו עליהם, ומכר מהם לישראל אחר, ולאחר שנודע לקונה, שהוא ירא שמים, ביקש להחזירם בטענה שיש הרבה פוסקים אחרונים שאוסרים אותם אפי’ בדיעבד, והוא חושש לדבריהם, והמוכר טוען קים לי כהפוסקים המתירים אותם בדיעבד, ומסיק שם, שאין הלוקח זכאי להחזיר מקחו ולהוציא מעותיו מן המוכר, מכיון שהמוכר מוחזק. עיי”ש.
ומ”מ בנידון דנן, כיון שישנה תעודת “כשר למהדרין” תלויה ועומדת בכותלי האולם, הוי כהבטחה מפורשת על טיב הכשרות שהיא בהידור ללא קולות, ובזה איכא למימר דכולי עלמא מודו דאם אכן אינו “מהדרין”, הוי מקח טעות. וזו לכאו’ כוונת הגר”א קבץ הנ”ל בנועם אמריו.
ואולם בתר דסגידנא קמיה דהגר”א קבץ, יש להשיב על דברי ידידי בזה, ועיקרי הדברים כתבנו בספרי הדל ללקוט ששונים ח”ו: דלפענ”ד היה נראה, דאדרבה, בנ”ד אפי’ החת”ס יוד”ה יוד”ה דאין מקום לבקש החזר כספי מבעל האולם. דהרי, כל הגומר עיסקה עם האולם, על דעת גוף הכשרות האחראי על האולם הוא דעביד, ואם גוף הכשרות הכריע שזו כשרות למהדרין, אין מקום לתביעה על בעל האולם. [ועדיף מדין אפי’ מדין מקח טעות ע”י סרסור, וק”ל]. זאת ועוד אחרת, דהגדרת “מהדרין” לענין חושן משפט, היינו לפי מנהג הסוחרים מהו נקרא “מהדרין” (ולא לפי הגדרה הלכתית אמיתית), וכיון שהרבה מאוד גופי כשרות “מהדרין” מחשיבים את הספק ספיקא הנ”ל בכלל “מהדרין”, שוב אין טענת מומין לבעל השמחה. [והלא אין לך הכשר “מהדרין” שלא מיקל איזה קולות, כל אחד לפי מעלתו, וא”כ על הלקוח הקפדן לברר מראש את רמת החומרות של ההכשר, וכיון שהיה יכול לברר ולא בירר, גמר וקיבל, ובפרט לספר העיטור]. ומה גם, דכיון שבציבור ה”חרדים” ישנם אנשים שמתרצים ברמת כשרות זו, ולפי לשונם גם זה ל”מהדרין” יקרא, א”כ אפי’ שאותם אנשים הם מיעוט האוכלוסיה החרדית, שוב אין בעל השמחה מחוייב להחזיר את הכסף, וכמבואר בשו”ע חו”מ סי’ רלב’ סע’ כג’.
ובר מן דין, הנה האידנא הנוהג הוא, שבעל השמחה משלם לבעל האולם אחרי שכבר אכלו, ובהיות כן, אפי’ אילו היה התבשיל בישולי עכו”ם גמור ללא כל צד היתר, אין בעל האולם מחוייב לתת החזר כספי כלל, דבאיסורים דרבנן כל עוד שכבר אכל בשגגה – שוב לא יכול לתבוע דמי האוכל בטענת מקח טעות, וכמפורש בשו”ע חו”מ סי’ רלד’ סע’ ג’, דנהי דהוי מקח טעות גמור (דבודאי כל אשר בשם ישראל יכונה, לא היה מתרצה במקח כזה שהוא איסור ודאי), מ”מ הרי קא נהנה מאכילתו, והמוצר עצמו כבר כלה ואינמו, ועל כן כספו ששילם עלה לו כתשלום לאותה הנאה שלא נצרך לקנות בשר כשר אחר. [והא דקיי”ל דאם נמצא שהיה איסור תורה, מחוייב המוכר להחזיר הכסף, פירש הסמ”ע סק”ג דהוא קנס שקנסו חכמים על המוכר, ומעיקר הדין באמת לא היה צורך להחזיר הכסף. והרב נתיבות המשפט סק”ג פירש דכיון שחייב כפרה על איסור דאורייתא שאכל בשוגג, ממילא אינו נחשב ש”נהנה” מהאיסור, ואין מקום לנו ללין בזה לעת עתה].
