המלחמה על פי היהדות – והפגיעה בבלתי מעורבים בעת מלחמה

מקורות ונימוקים:

מלחמת מצווה – ומלחמת רשות

דברים ב’ ח’ – ט’:” ונפן ונעבור דרך מדבר מואב, ויאמר ה’ אלי אל תצר את מואב ואל תתגר בם מלחמה, כי לא אתן לך מארצו ירושה, כי לבני לוט נתתי את עָר ירושה”.

כלומר, על פי התורה אין רשות לפתוח במלחמה סתם, ללא רשות או ציווי מאת ה’ יתברך.

בימינו אנו שאיננו זוכים לציווי מפורש מאת ה’ יתברך, כיצד נדע אימתי מותרת המלחמה. לשם כך הרחיב הרמב”ם בהלכות מלכים פרק ה’ הלכה א’ וכתב כך:

“אין המלך נלחם תחלה אלא מלחמת מצוה, ואי זו היא מלחמת מצוה זו מלחמת שבעה עממים, ומלחמת עמלק, ועזרת ישראל מיד צר שבא עליהם, ואחר כך נלחם במלחמת הרשות והיא המלחמה שנלחם עם שאר העמים כדי להרחיב גבול ישראל ולהרבות בגדולתו ושמעו.

מלחמת מצוה אינו צריך ליטול בה רשות בית דין, אלא יוצא מעצמו בכל עת, וכופה העם לצאת, אבל מלחמת הרשות אינו מוציא העם בה אלא על פי בית דין של שבעים ואחד”.

בדברי הרמב”ם מבואר כי אין לצאת למלחמת רשות אלא על פי רשות בית דין של שבעים ואחד, אולם מלחמת מצווה איננה צריכה רשות, והתבאר גם מה נחשב למלחמת מצווה. כאשר בימינו שאין לנו מלך ואין לנו מושג מיהו עם עמלק ומיהם שבעת עממים, דבר אחד נותר ברור שמלחמה להציל את ישראל מיד צר שבא עליהם היא מלחמת מצווה.

לאור האמור עולה ברור, שהמלחמה שנכפתה על עם ישראל כעת, כתגובה למתקפת הטרור של ארגון הטרור חמאס, בשביעי לאוקטובר 2023, יום שמחת תורה תשפ”ד, היא מלחמת מצווה של ממש להציל את עם ישראל מיד האויב האכזרי והרצחני, ולהילחם בארגון טרור זה עד להשמדתו מעל פני האדמה.

פגיעה בבלתי מעורבים במלחמה

למרות הגדרת המלחמה כמלחמת מצווה עלינו להתבונן, מהי עמדת התורה בנוגע לפגיעה באזרחים בלתי מעורבים. שהרי רובם המוחלט של תושבי רצועת עזה אינם מחבלים בעצמם, ובמלחמה כמו במלחמה נהרגים אזרחים ובלתי מעורבים רבים. בפרט שארגון הטרור חמאס מנצל את האוכלוסייה האזרחית כמחסה ומסתור, ומשגר טילים מבתי חולים בתי ספר וגני ילדים, על מנת שהאוכלוסייה האזרחית תשמש עבורו מגן אנושי.

השאלה היא, האם מותר ועד כמה מותר לפגוע במלחמה גם באזרחים בלתי מעורבים, על מנת להגשים את המטרה להשמיד את האויב שנלחם בנו.

וירא יעקב מאוד ויצר לו – שמא יהרוג אחרים בלתי מעורבים האמנם?

במפגש המתואר בתחילת ספר וישלח, אומרת התורה וירא יעקב מאוד וייצר לו ויחץ את הילדים וכו’, ומפרש”י וירא שמא יהרג, וייצר לו שמא יהרוג אחרים. וביאר דעת זקנים מבעלי התוספות, דאף שהבא להורגך השכם להורגו, מ”מ חשש שמא יהרוג אחרים בעוד הוא יכול להציל עצמו מהן באחד מאבריהם.

אולם פשטות המילים של רש”י הם, שהחשש של יעקב היה, שמא יהרוג אחרים שאולי באו עם עשו אחיו מיראתו, אך אין בכוונתם להילחם עמו, והחשש שלו היה פגיעה בבלתי מעורבים.

מכאן נשאלת השאלה הכיצד זה חשש לפגיעה בבלתי מעורבים אם הינם חלק מחבורתו של עשו? האם ניתן ללמוד מכאן שאסור לפגוע בבלתי מעורבים כאשר הינם חלק מחבורה הבאה להרוג?

מה שונה הדבר משמעון ולוי שהרגו את כל תושבי שכם, למרות היותם בלתי מעורבים?

מלחמה של עם נגד עם מצדיקה את הפגיעה בבלתי מעורבים

על קושיא זו עמד המהר”ל בספר גור אריה, וכתב לבאר בפרשת וישלח בארוכה את העניין, ותמצית דבריו הם, כי מלחמה של עם בעם אחר, מצדיקה פגיעה בבלתי מעורבים למטרת הריגת כל העם ככל שהם מטרת המלחמה, אולם כאשר אדם אחד מתכוון להרוג אדם אחר, אין הצדקה לפגוע בכל חבריו של אותו אדם אם אינם מתכוונים לבוא ולסייע בהריגה.

טוב שבגויים הרוג – בשעת מלחמה

סייעתא לדבר זה מצאתי במסכת סופרים פרק טו משנה ז’, שם איתא, תני ר’ שמעון בן יוחאי, הכשר שבגוים בשעת מלחמה הרוג.

ובגמרא במסכת עבודה זרה דף כ”ו. איתא, תני רבי אבהו קמיה דר’ יוחנן, העובדי כוכבים ורועי בהמה דקה לא מעלין ולא מורידין.

ותמה התוס’ שם ע”ב ד”ה ולא מורידין בזה”ל: וא”ת הא אמרינן במסכת סופרים [פט”ו] כשר שבכנענים הרוג וי”ל דבירושלמי דקדושין מפרש דהיינו בשעת מלחמה, ע”כ.

מבואר מדברי התוס’ שדברי המסכת סופרים להלכה הם, ובשעת מלחמה הכשר שבגויים הרוג, ורק שלא בשעת מלחמה אין מורידין ואין מעלין, אם לא במקום שיש בו משום דרכי שלום.

כן הביא הש”ך להלכה, על דברי הרמב”ם בהלכות רוצח ושמירת נפש פרק ד’ הלכה י”א, שפסק השו”ע להלכה יו”ד סימן קנ”ח סעיף א’, שעובדי גלולים משבעה העממין, שאין בינינו וביניהם מלחמה, ורועי בהמה דקה מישראל בארץ ישראל בזמן שהיו רוב השדות של ישראל וכיוצא בהן, אין מסבבין להם המיתה ואסור להצילם אם נטו למות.

על דברים אלו כתב הש”ך שם ס”ק א’, דהיינו דווקא שאין ביננו לבינם מלחמה, אבל בשעת המלחמה היו הורגין אותן בידים, דאמרינן טוב שבעובדי כוכבים הרוג. כ”פ הב”ח והביא התוס’ שכ”כ וכ”כ ב”י, ע”כ.

כך ראינו גם במלחמות ישראל – אצל דוד המלך

כפי שנאמר בדברי הימים א’ פרק כ”ב פסוק ח’ “ויהי עלי דבר ה’ לאמר דם לרב שפכת ומלחמות גדולות עשית לא תבנה בית לשמי כי דמים רבים שפכת ארצה לפני”.

וכתב שם הרד”ק ”ובאמרו דמים לרוב שפכת ארצה כי דם נקיים היה בדמים אשר שפך כמו דם אוריה וזה לפני, גם בדמי הכהנים היה הוא הסיבה כמו שאמר הסיבותי כל נפש בית אביך, גם בדמי הגויים אשר שפך אותם שלא היו בני מלחמתו אפשר שהיו בהם אנשים טובים וחסידים ואעפ“כ לא נענש עליהם כי כוונתו לכלות הרשעים שלא יפרצו בישראל ולהציל עצמו כשהיה בארץ פלשתים לא יחיה איש ואשה, אבל כיון שנזדמן לו שפיכות דמים לרוב מנעו מלבנות בית המקדש שהוא לשלום ולכפרת עוון ולעטרת תפלה כמו שמנעו להניף ברזל במזבח ובבית המקדש לפי שהברזל עושים ממנו כלי הריגה לא יעשו ממנו כלי שלום ברוב”

למדים אנו מדבריו, שמן הדין אין להימנע מהריגת הרוצחים גם אם החפים מפשע נהרגים עמהם, ומשום כך לא נענש דוד על דם רב ששפך, אולם מ”מ מנעו הקב”ה מלבנות את בית הבחירה, דמ”מ יש בזה פגם מסוים של שפיכות דמים.

ביאור הוויכוח בין יעקב לבין שמעון ולוי על הריגת כל זכר בעיר שכם

לאור האמור, אפשר לבאר את הכעס של יעקב אבינו על שמעון ולוי, שכעס מדוע לא נהגו במידת החסידות עליה נתבע דוד המלך, שהקב”ה מנע בידו מלבנות את בית המקדש בגין העובדה שידיו דמים מלאו, וכפי שביאר הרד”ק שם בדברי הימים א’ פרק כ”ב פסוק ח’, שלמרות שלא נענש על כך, אולם אין זו מידת חסידות לפגוע בבלתי מעורבים במלחמה.

ביאור נוסף אפשר לבאר לאור דברי המהר”ל הנז’, שכעס יעקב אבינו על שמעון ולוי, הואיל וסבר שאין זה ויכוח של עם מול עם, אלא עניין אישי של בחור קל דעת שחפץ בנערה בת ישראל, דבר שאיננו מצדיק הריגה כללית של כל התושבים. שונה מכך הייתה דעתם של שמעון ולוי שראו במעשה זה זלזול בעם ישראל, וכפי שביאר הרש”ר הירש בפירושו לחומש, שהם הבינו שכל מה שהעז שכם בן חמור לחטוף את דינה ולענותה, היה משום שזלזל בכוחם של עם ישראל, על כן הסיקו הם בדעתם שעליהם ללמדו לקח על מנת שיבין הלאה שלא להתעסק עם העם הלא נכון, ועל מנת למנוע ממנו ומכל עמי הארץ הלאה להתעסק עם יעקב ובניו, דיברו עמו בשפה היחידה שאותה הוא מבין, שפת הכוח.

מה נקרא שעת מלחמה – ומי נחשב לחלק מהמלחמה?

לאור האמור בדברי המהר”ל בספרו גור אריה, ולאור האמור בדברי השו”ע והש”ך ביו”ד קנ”ח. בבואנו לדון בנידון הפגיעה בבלתי מעורבים, עלינו להתבונן מה נחשב שעת מלחמה, ומי נחשב חלק מהמלחמה? שהרי פעמים איננו עוסקים במלחמה נגד מדינה, אלא נגד ארגון טרור, כמו מה שאנו חווים כעת. השאלה היא מי נחשב חלק מהמלחמה שמותר להורגו. שהרי לא יעלה על הדעת שאם כמה בודדים החליטו לצאת מעיר ולפגע, כל העיר תחשב במלחמה עם ישראל. כמו כן אם כמה מחבלים יוצאים ממזרח ירושלים האם נגדיר את כל הערבים תושבי מזרח ירושלים במלחמה אתנו?

מיהו האויב כעת, האם מחבלי החמאס העוסקים בטרור בפועל? או שמא כלל תושבי העיר עזה התומכים בטרור בכסף או בתמיכה אחרת? שמא גם האזרחים המתגוררים במדינת ישראל השמחים ומחלקים סוכריות כאשר בן עוולה מצליח להרוג כמה אזרחים יהודיים חפים מפשע, גם אלו יחשבו בכלל העם אשר יש לנו עמם מלחמה ומותר יהיה לפגוע בהם בשעת מלחמה, למרות היותם נחשבים לבלתי מעורבים.

מקום הנתון בשליטה של גורמי טרור – נחשב עם הנלחם בישראל

אלו הן שאלות הנוגעות לדיני נפשות, ולא נוכל להכריע בהם ללא הכרעת בית דין של שבעים ואחד, אולם ממעשה שכם לאור ביאור המהר”ל ניתן ללמוד בוודאות, שבכל מקרה שבו ישנו גוף שלטוני השולט בתושבי העיר, וחלק מהגוף הזה פתח במלחמה או במתקפה על ישראל, כל תושבי העיר בני מוות הם למרות היותם בלתי מעורבים, וזאת למטרת מיטוט וחיסול הגוף השולט בעיר.

לפיכך בלי ספק הואיל ושלטון החמאס שולט בעזה כפי שאנו יודעים, ורוב תושבי העיר בחרו בו ואף ממשיכים כעת לתמוך בו לאחר מעשיו המזוויעים, דמם של כל בני העיר הותר על פי התורה, וזאת למטרת חיסול שלטון החמאס. אמנם יש להשתדל להימנע מפגיעה בבלתי מעורבים מצד מידת חסידות, אך ברור שאין צורך להימנע מכך במקום חשש חיי ישראלים, כי אין נוהגים במידת חסידות על חשבון חיי אדם.

תומכי טרור בדיבורים או במעשים – משייכים עצמם לעם הנלחם בישראל

אכן תושבים ערביים המתגוררים במקומות הנמצאים בשלטון ישראל, לא נוכל ללמוד משכם כי דמם הותר, כי ניתן לדמותם לאלו אשר באו עם עשיו מחמת יראה ממנו ולא בכוונת הריגה שדמם לא הותר, ויעקב אבינו חשש שמא יהרוג אותם.

אולם מקום גדול יש בידינו לומר כי תושבים ערביים הרואים את עצמם חלק מהעם האחר שנלחם בישראל, ותומכים בטרור ומסיתים בעדו בדיבורים או במעשים, משייכים את עצמם לאותו העם הנלחם בישראל, ובכך נחשבים להיות חלק מאותו העם שמותר להשמידו בעת מלחמה למטרת חיסול השלטון הנלחם בישראל, שעל זה נאמר הכשר שבגויים הרוג.

למרות האמור, הריגת בלתי מעורבים למטרת הריגה אסור, ואינו מותר אלא למטרת חיסול הרוצחים ומפקדיהם מפעילי הטרור, וארגון הטרור השולט בעם זה.

לסיכום:

• בתורה מצאנו שני סוגי מלחמה, האחת מצווה, והשנייה רשות, מלחמת מצווה כיום, היא כל מלחמה שמטרתה הצלת עם ישראל מיד אויב הקם עליהם.
• לחימה בארגון טרור שפתח במתקפה על מדינה או עם, היא מלחמת מצווה של ממש.
• במלחמה יש לפגוע בגורמי הטרור עצמם, ולהימנע ככל האפשר מפגיעה בבלתי מעורבים, אולם כאשר ארגון הטרור הוא הגוף השולט באזור הלחימה או שולט בעם. מותר לפגוע גם בבלתי מעורבים מאותו העם או מאותו האזור, על מנת להשמיד את ארגון הטרור עצמו.
• למרות האמור, מידת חסידות היא להימנע מפגיעה בבלתי מעורבים ככל שניתן, אך כמובן לא על חשבון סיכון חיי אדם.
• תומכי טרור הרואים עצמם חלק מאותו ארגון הנלחם עם ישראל, מותר לפגוע גם בהם ככל שיש בכך צורך למטרת חיסול ארגון הטרור, למרות היותם בלתי מעורבים במלחמה עצמה, כי במעשיהם משייכים הם עצמם לאותו עם הנלחם עם ישראל, ועל כגון זה אמרו חז”ל “הטוב שבגויים הרוג – בעת מלחמה”.
• גורמי טרור יחידים שיצאו לפגע מתוך כפר או עיר או מדינה, אין היתר לפגוע בבלתי מעורבים המתגוררים בסמיכות להם.