שירת נשים – שמע בלי צפיה

מותר, כהוראת מרן רבינו עובדיה יוסף זצוק”ל, אבל ההיתר נאמר רק כאשר מתקיימים כמה תנאים, כדלהלן:

אינו מכיר את הזמרת (כלומר אינו מכיר את המראה שלה, שאינו יודע כיצד היא נראית כלל). וכל שכן שההיתר הוא רק לשמיעה ללא צפיית הזמרת.
אם השיר הוא בשפה שמבין, צריך שתוכן המילים של השיר יהיה ללא כל ענייני אהבה ואישות וניבול פה וכדומה (מה שמוגדר בהלכה “שירי עגבים”). ואם אינו מבין את השפה, אז אפשר להקל יותר. וכמובן תנאי זה הוא גם לשמיעת שירים של זמר גבר.
צריך השיר לא יגרום לשומע תחושה של “פריקת עול” או “קלות דעת” וכדומה, ותנאי זה הוא אפי’ בזמר גבר ואפי’ בנגינה בלי מילים ובלי זמר בכלל.
כמו כן השיר ונסיבת שמיעתו אינם גורמים להתחברות לאנשים שאינם מהוגנים ולא להמצאות מקומות שאינם רצויים. כי כל זה אין לעשות אפי’ בלי שמיעת מוזיקה כל עיקר.

מקורות:
כך היא הוראת מרן מלכא מוהר”ר עובדיה יוסף זצוק”ל בשו”ת יביע אומר חלק א’. ואביא בזה מה שכתבתי לפני כמה שנים בתשובה לדברי ידידינו הגאון הגדול הרב אליהו בר-שלום שליט”א רבה של בת ים, שפירסם בירחון “יתד המאיר” רשימה של השגות (בדרך ארץ ומתוך רצון להבין) על הוראתו הנ”ל של מרן פאר הדור זצוק”ל, ומה שכתבנו להשיב על דבריו בעניינו, לקיים את כל תוקף הוראת מרן מוהרע”י זלה”ה זיע”א.
תשובתו של ידידינו הגאון רבי אליהו בר-שלום, הסובר שיש בדבר איסור קול באשה ערוה
בער אנכי ולא אדע, קטן בדעתי ובשכלי, מ”מ לא הבנתי בעניותי את מהלך תשובת רבינו היביע אומר הנז’. ואשיחה צערי על מיעוט הבנתי, כי כמה פעמים למדתי תשובה זו ולא מצאתי מנוח. שהלומד את פתיחת הסוגיא, בגמרא (ברכות כד.) “קול באשה ערוה”, ההנחה הראשונה שלו היא ששמיעת הקול הוא האיסור. ואין חילוק אם הוא ‘גם’ רואה את האשה או שאינו רואה אותה, כי כשאמרה הגמרא “שיער באשה ערוה” וכיוצ”ב שאר האיברים, אין חילוק כמובן אם הוא “גם שומע” אותה, אלא כל איסור הוא לעניינו: דברים התלוים בראיה – האיסור הוא הראיה, ודברים התלויים בשמיעה – האיסור הוא השמיעה. ואי”צ שיחד עם השמיעה הוא “גם רואה” אותה. אבל בתשובת היביע אומר, ההנחה המוקדמת היא שבוודאי אין איסור שמיעה בלי ראיה ג”כ, ומעתה דרך עבודתו שם היא לפרק את הקושיות והראיות שנראה מתוכן שגם שמיעה לבדה אסורה, ואחרי שלא נשארה ראיה לכך – וכדלהלן מה שביאר בזה – ממילא “נשאר הדין” ששמיעה בלי ראיה או בלי הכרת האשה מותרת. ואני דל ובער, לא ידעתי מנין הנחה המוקדמת הזו.

עיין שם, שהקשה מהא דכתב רבינו חננאל (הובא הגמ”י פ”ג מהל’ ק”ש הט”ז), שחידוש הגמרא הוא שקול נאסר אע”פ שאינו נראה בעיניים ( כלו’ ומאידך יש לנו כלל שאין יצר הרע שולט אלא במה שעיניו של אדם רואות, עיין להלן), וא”כ יש ללמוד מדברי ר”ח שאע”פ שהאשה אינה נראית שם אסור. אבל רבנו היבי”א דחה שכונת רבנו חננאל שהקול אינו נראה בעינים, ולעולם האשה כן נראית שם ואי לאו הכי אין איסור. וא”כ אין סתירה להנחה זו שצריך שהאשה תיראה ג”כ.

שוב הביא את דברי הגמרא במס’ עבודה זרה (כ:) שלא יסתכל אדם בבגדי אשה השטוחים על הכותל ואמר רב פפא שזהו דווקא ביודעה או מכירה. ולמד מזה שא”כ גם קול שירתה אסור דווקא ביודעה ומכירה. יודעה היינו שרואה אותה לפניו, ומכירה היינו שכבר ראה אותה בעבר. ואי לאו הכי  מותר. ע”כ. ואנכי תם ולא אדע, כי החילוק גדול: שבגדים השטוחים על הכותל הם דוממים, וממילא אינם מגרים יצר הרע כ”כ, ולזה אמר רב פפא שהאיסור הוא רק ביודעה ומכירה ונזכר בצורתה; אבל קול שלה היוצא מגופה והוא דבר חי והיא מנעימה לסלסל ולמשוך אליה את השומעים ע”י האזנה לקולה, יצה”ר מתגרה בכך יותר. (והיבי”א גופיה כתב אח”כ סברא זו , ולא ידעתי למה התעלם ממנה בהמשך).

שוב הביא רבנו היבי”א מה שאמרו בסנהדרין (מה.) “גמירי, אין יצר הרע שולט אלא במה שעיניו רואות”, ומזה העלה דאם אינו רואה את האשה השרה, אין יצר הרע, ואין לאסור. אולם ל”ז להבין הראיה: דבסנהדרין שם מיירי בפרחי כהונה הסוקלים את האשה ערומה, ואמרה הגמרא שאינם מתגרים בהרהורי זנות כאשר רואים אשה המתנוולת ומתה ביסורים. ושאלה הגמרא דעכ”פ פן יתגרו ע”י אשה זו להרהר בנשים אחרות, וע”ז השיבה שאין יצה”ר שולט אלא במה שיעיו רואות. והיינו שנשים אחרות שאינן נמצאות כאן כלל, ואינן עושות דבר המעורר את פרחי הכהונה הנמצאים כאן, וזכרן אינו מגיע לכאן כלל, לא יעלו לזכרונם של פרחי הכהונה רק מתוך אשה זו, כיון שאינן שולחות לכך שום דבר המעורר, וגם בזכרון צורתם אין חשש, כיון שאין יצה”ר שולט אלא במה שעיניו רואות. [והשכל יעיד זאת, שהמטפל בכביש בפצועה שנתפרקו אבריה, אף שמצבה אינו צנוע כעת, לא יהרהר מכח זה בנשים אחרות]. אבל יותר מזה לא נתחדש בגמרא כלל, ואשה המשמיעה את קולה, אף שהוא דרך הרדיו, וכ”ש כשהיא מאוחרי המחיצה, אף שהשומע אינו רואה אותה, הנה קול השירה מיועד ומכוון להכנס לאוזני השומע, ומנא לנו שבזה אין יצר הרע שולט אא”כ “גם יראה”? והלא כל דבר בעולם אנו מתרשמים ממנו על ידי כלי הקיבול המיועדים לו, ענייני מראה דרך כלי הראיה, וענייני שמיעה דרך כלי השמיעה.(וכן ענייני מישוש וטעם וריח כ”א כפי עניינו). וכשם שיצה”ר שולט בראיה במה שעיניו של אדם רואות, וחסימת תאווה התלויה בראיה היא שלא יראה ויעצום עיניו, כן יצה”ר שולט תאוות שמיעת דברים אסורים (זימרת אשה, וכן לשוה”ר ומחלוקת) ע”י כלי שמיעה, וחסימת התאווה היא רק ע”י שלא ישמע. ומנא לן שאם ישמע ולא יראה אין יצה”ר.

עוד כתב היבי”א (סוף אות ז) להוכיח שמותר, מהא דפירש”י בברכות (נז:) שלשה משיבין דעתו של אדם, קול מראה וריח, ופירש”י קול זמר של אשה. והקשה דלמ”ד (הוא הבאר שבע) שגם זמר של אשה פנויה אסור, איך יפרנס דברי רש”י, הא אסור כלל לשמוע קול זמר של אשה? א”ו יש יכולת לשמוע אם אינו יודעה ומכירה, וקול זה משיב את הנפש. ע”כ. ולא ידעתי לבאר ראיה זו. דלשון רש”י אינו כמו שהועתק, אלא כך הוא: “קול, של מיני זמר, או קול ערב של אשה”. הרי להדיא שחילק בין הדברים, ומילי מילי קטני, קול זמר, וקול של אשה –היינו אפילו קול דיבורה. וקול זמרה איננו צריכים שיהיה של אשה אלא סתם קול זמר משיב נפשו של אדם, וקול כזה מותר לשמוע. וקול ערב של אשה, המדברת, ג”כ משיב נפשו של אדם, וזה אינו אסור לכו”ע אם אינו מתכוין ליהנות (משא”כ קול זמר שאסור אע”פ שאינו מתכוין ליהנות). ואפילו קול דיבורה של אשה משיב את הנפש, מותר לשומעו (כשאינו מכוין ליהנות מהערוה כנ”ל).

שוב הביא רבנו היביע אומר את הגמרא (מגילה טו.) שיעל בקולה זינתה, וכו’. ושם המשיכה הגמרא דהאומר רחב רחב מיד נקרי, ואמר רב פפא ביודעה ומכירה דווקא. והקשה היבי”א דכיון שאין יצה”ר שולט אלא במה שעיניו רואות א”כ איך זינו נשים הללו בקולן או בשמן לבד? והוכיח מזה שכל הברייתא מיירי ביודעה ומכירה, ולא רק האומר רחב רחב. ממילא גם יעל שבקולה זינתה מיירי דווקא ביודעה ומכירה, ורק אז אסור קול זמרתה, ולא כשהיא אינה נמצאת לפניו. וכתב שם שכן למד המהר”ם שי”ק (אבה”ע סי’ נג) עכ”ד. ואנכי חגב שלא נפקחו עיניו איני מבין מה דמות יש לגמרא זו עם סוגיית ‘קול באשה ערוה’, שהגמרא ההיא אומרת שליעל היה לה קול יפה עד שהיו מזנים ממש בגלל שמיעת קולה, ואולי לזה אה”נ דרוש יודעה ומכירה. אבל קול באשה ערוה הוא איסור של הרהור ופריצות, אע”פ שאינו מביא לזנות ממש כמו מי שהיה שומע את קולה של יעל וכיון שאיסור שמיעת קול אשה הוא משום ההרהור, הדבר אסור אף שאינו במידה שיזנה ממש. ומהראיה מכאן לכאן. ואע”פ שגם ברחב כתב ר”י שהמזכיר את שמה נגרר לתאוות זנות (היינו לאו דווקא זינה בפועל), נקודת החילוק קיימת, שהגמרא ההיא אומרת שהמציאות היתה שנשים אלו היו מיוחדות בעניינים אלו עד שקרה מכשולות רק משמן ומקולן לבד. משא”כ הגמרא של קול באשה ערוה היא גדר לכל אדם ואשה בעולם, שלא לשמוע קול נשים, וכמו שאשה יפה גורמת להרהור רב ואעפ”כ ההלכה שאסור לראות אשה אפילו מכוערת; כן הוא שתי הגמרות הללו, זו אומרת מה אסור, וזו אומרת מה קרה עם נשים שהיו מיוחדות בעניינים מסויימים.

בר מן דין, אחר שלמדתי דברי המהר”ם שיק ראיתי כי הוא מדבר על דיבור אשה לבדו (ולא על קול זמר), ועל זה אמר שדווקא ביודעה ומכירה יש איסור בהשמעת קול אשה, וכמו שהיה אצל יעל; אבל במזמרת ושרה, בזה לא אמר המהר”ם שיק שצריך דווקא יודעה ומכירה. וסברא יש בדבר, כי נענוע הקול והכוונת הקול למשוך את לב השומע חמורים יותר. שוב ראיתי שבשו”ת ציץ אליעזר (ח”ה סי’ ב) כבר השיב על היבי”א בנקודה זו, וכתב שאחר שעיין במהר”ם שיק ראה שאינו מדבר אלא לענין דיבור ושאילת שלום, ולא לענין קול זמר. עוד ראיתי אח”כ כי כן השיב גם הגרש”ה ואזנר בשו”ת שבט הלוי ((ח”ג סי’ קפא) שאין ראיה מהמהר”ם שיק, ודחה מפני כן פסק היביע אומר.

אמנם עוד הביע היביע אומר (באות ד שם) שהבית שערים (בחלק אור”ח סי’ לג. והוא להרה”ג עמרם בלום, רב קהילות בהונגריה, נפטר תרס”ז) התיר לשמוע קול זמר אשה אם אינו יודעה ומכירה. ולמדתי דבריו בפנים, וריאתי שכל המו”מ של היביע אומר נמצא כבר שם, וכנראה שהוא עמוד העיקרי אשר נשען עליו רבנו היביע אומרץ ואיני יודע להלום דבריו, וכהקושיות שכתבנו לעיל. אמנם אעיר כי גם הוא לא התיר אלא מדינא, אבל לענין מעשה כתב שמכוער הדבר מאוד ושכל בעל נפש לא ישמע קול אשה אפילו אינו יודעה ומכירה. והיבי”א השמיט משום מה ענין זה, וכבר תפס עליו בזה הצי”א הנ”ל. ועיין לנכד הבית שערים, הגאון בעל שו”ת משנה הלכות (ח”ז סי’ יג) שגם הבית שערים אוסר לכתחילה.

עוד הביא היבי”א אומר באות ז שם שבשו”ת מערכי לב (אור”ח סי’ ה. והוא להרה”ג יהודה לייב צירלסון, רבה של קישינוב, שנת תרצ”ב) ג”כ כתב להתיר. וראיתיו, ולא כתב אלא שורה של סברא, דגמירי שאין יצר הרע שולט אלא במה שעיניו רואות. ע”כ. וכבר תמהנו לעיל שזהו דווקא בעניינים הנוגעים לראיה. והלא יצה”ר שולט בחמדת הממון אף למי שאינו רואה את הממון עכשיו; אלא כל דבר לפי עניינו, דאיסורי ראיה –אין יצה”ר שולט אלא במה שעיניו רואות, ואיסורי שמיעה ולשה”ר וכו’ – יצה”ר שולט ע”י השמיעה, ואיסורי חמדה וכו’ – יצה”ר שולט ע”י התפתות הלב. וכל דבר לפי עניינו.

עוד הביא שם שבשו”ת בית דוד (מהרה”ג זאב לייטער, אב”ד פיטסבורג, שנת תרצ”ב, סי’ קפח) הביא שנחלקו בזה הפרי השדה (דלהלן) שאסור, והבית שערים (הנ”ל) שמתיר, וכתב שלכן המתיר יש לו על מה שיסמוך. ולא ידעתי להבין דבריו, הא הבית שערים מדבר בקול דיבור ולא בקול זמר, כמ”ש. ועוד הביא היבי”א (באות ו) את האשל אברהם (מהרה”ג אברהם ניימרק, חבר הרבנות בתל אביל, שנת תרצ”ז, בחי’ לברכות דף כד ע”א), והקורא השטחי דברי היבי”א יוכל לחשוב שהוא מהאוסרים, אבל למעשה הוא ג”כ מהמתירים לשמוע דרך הרדיו, כיון שהקול כבר נפסק, והוי “דבר שאין לו עיקר”.

ומר בריה דרבינא, הגר”ד יוסף בס’ הלכה ברורה (סי’ עה שער הציון אות לו) הוסיף דכ”פ להתיר בשו”ת הלל אומר (אור”ח סי’ נ. ושם נראה שמתיר, אבל אולי כוונתו על דיבור ולא על שירה. עי”ש היטב). ובשו”ת בני ציון (ח”א י’ ח וסי’ יב. ולא ידעתי למוצאו). ע”כ. גם בשו”ת כוכבי יצחק (ח”ב סי’ כח אות ד) הביא האוסרים – כדלהלן, והביא מן מתירים גם את “הרב הגאן מלאקאעש ז”ל מח”ס שו”ת משיב שלום,  והרב הגאון בעל אוצר יד החיים ז”ל במכתב עת ‘הבאר’ חלק שגי סי’ פו). עוד ראיתי כי בשו”ת אמרי דוד (להגר”ד הורביץ, אב”ד סטניסלב, תשכ”ו, סי’ פה) העלה להתיר, והביא ראיה חדשה, מהא דאמרינן בנדרים (נא.) “אמר ליה בר קפרא לברתיה דרבי, למחר שתינא חמרא בריקודא דאבוך ןבקירקני דאמך” ותימה היאך היה שומע את קול הריקוד והזמרה של אשת רבי? וצ”ל שהיתה שרה בבית אחר והוא היה שומע משם. וראיה שמותר. עכ”ד. והנה אמנם הר”ן שם פירש שתהא אמו מקרקרת ומזמרת. אבל רש”י לא פירש כך אלא מוזגת את הכוס. וגם לפירוש הר”ן, לא שמענו שכך היה, אלא שאמר לו שכך יהיה, כמין איום. שוב ראיתי בשלמי נדרים שם שהקשה כן ע”פ הר”ן, ואמר שכיון שהוא לשמחת כלה, וידע בר קפרא שלא יהרהר כלל, היה מותר, כמו רב אדא בר אהבה דנקיט לכלה על כתפיר. עכ”ד. וא”כ אין משם ראיה כלל לכל אדם, ולמצבי שאינו לשמחת חתן וכלה.

שוב הביא מאידך היביע אומר להקת אוסרים לשמוע קול זמר אשה אפילו אינו יודעה ומכירה. והם הרב פרי השדה (מהרה”ג אלעזר דייטש, רבה של בוניהד שנת תרע”ג, ח”ג סי’ לב), שהוכיח דבריו מפני שאם מיירי בראותו אותה לפניו והאיסור הוא בגלל שמתבונן בה, הרי הדבר אסור גם כשאינה שרה; ולכן מוכרח דקול באשה ערוה היינו אפילו באינו רואה אותה. [א”ה[1]: אולם היה ניתן לדחות דמיירי שמכירה עכ”פ, או שרואה אותה בלי התבוננות, והאיסור רק בגלל ששרה ג”כ]. וכ”כ גם בשו”ת ברכת חיים (להרה”ג חיים יצחק ירוחם, אב”ד אלטשטארט, נעק”ה בשואה בשנת תש”ב, והא לו בסי’ כ אות ו) שקול באשה ערוה אסור אפילו באינו רואה אותה; ועיי”ש שהשיב על מי שרצה לומר שמשמעות הלשון “קול באשה ערוה” היינו דווקא שהקול בתוך גופה ויצא הברכת חיים והוכיח שחילוק לשונות זה אינו נכון. ובסוף דבריו כתב: “ומשמע מסתמא לאיסורא, וכן הסברא נותנת, וזה ברור”. עוד הביא דברי הרב שם חדש (לרבי חיים שלמה דניאל פינסו, נפטר לני שנת תר”ח. והא על סדר היראים, בעמוד היראה, דף ג ע”ד) שהוכיח ממ”ש הקדמונים שאין אנחנו יכולים להזהר משמיעת קול ארמיות בשעת הלימוד, ומותר ללמוד אע”פ ששומעים אותן משום עת לעשות לה’ הפרו תורתך, שמשמע אי לאו מטעם זה היה אסור – אע”פ שאינו מכירה, שהרי איננו מכירים את הארמיות השרות בשוק. ומוכח שגם באינו יודעה ומכירה אסור. גם הוסיף שכן הוא פשט דברי רבנו חננאל (הנז”ל) ש”קול אע”פ שאינו נראה לעינים הרהור מיהא איכא”, היינו ששמיעת קולה אסור אפילו באינו יודעה ומכירה אסור. [אולם היבי”ע לעיל כבר דחאו לנכון, די”ל שמיירי על עצם הקול שהוא אינו נראה לעינים]. גם המהרש”א שהביא היביע אומר שם, לא הוצרך להעמיד את הברייתא ביודעה ומכירה אלא לגבי רחב, ולא גבי שאר הנשים, עיין עליו, ומבואר שלמד את הברייתא גבי קול אפילו בלא יודעה ומכירה. עוד הביא היביע אומר שם שדעת הרב שמ”ח גאגין (בהגהות יריעות האוהל, לס’ אוהל מועד של חד מקמאי רבינו שמואל ירונדי זלה”ה, בח”א נתיב שישי הערה א, דף נ ע”א), שמ”ש מרן השו”ע בסתם שאסור לשמוע קול אשה, היינו אפילו קול כעור, אבל זה דווקא ביודעה ומכירה. אבל קול יפה אסור לשמוע גם בלא יודעה ומכירה עיין דבריו בפנים.

ומ”מ הכריע היבי”א להקל. וטעמו, דלמ”ד ספק דרבנן לקולא, הרי הכלל הוא הלך אחר המיקל. ואע”פ שי”א שקול באשה ערוה דאורייתא, הנה י”א שספיקא דאורייתא לחומרא מדרבנן בלבד, וממילא במחלוקת הפוסקים אם שמיעת קולה בלי ראייתה אסור, יש להחמיר רק מדרבנן, וכיון שהוא דרבנן יש לסמוך להקל. ושוב חזר וכתב היתר זה ביביע אומר ח”ט (אור”ח סי’ קח הערה מג) ונשען על הא דקול באשה ערוה הוא רק דרבנן. [אמנם מה שהוסיף שם בשם שו”ת ישיב משה (טורצקי, עמ’ יד) בשם הגרי”ש אלישיב, שמותר לשמוע קול זמר של אשה ברדיו, וכ”כ עוד בשם הגרי”ז מבריסק, מתלמידיו לא נשמע כן. וכבר ערערו תלמידי הגריש”א שהישיב משה לבר סמכא הוא].

אחר האמור פשפשנו עוד בספרן של בעלי תשובות, וראיתי כי כמעט כל גדולי הפוסקים בדור העבר העלו לאסור. (בנוסף על הפרי השדה, השם חדש, והברכת חיים, והרב שמ”ח גאגין הנ”ל). כ”כ בשו”ת חלקת יעקב (ח”א סי’ קסג, ובדפוסים החשים: אור”ח סי’ ל). וכ”כ בשו”ת ישכיל עבדי (ח”ה אור”ח סי’ יב). וכ”כ בשו”ת אוהל משה (ח”א סי’ לב). וכ”כ בשו”ת באר משה (ח”ז בקו’ החשמל סי’ קט). וכ”כ בשו”ת בית ברוך (ח”א כלל ד אות יח), וכ”כ בשו”ת שבט הלוי (ח”ג סי’ קפא). וכ”כ בשו”ת אז נדברו (ח”ו סי’ סט, וח”ט סי נט).

גם בשו”ת מנחת יצחק (ח”ז סי’ ע) אסר, אם כי לא כתב שאסור מדינא אלא שאסור כיון שמכוער הדבר. ולמד בדברי הבית שערים עצמו שלא התיר למעשה, אלא שאינו אסור מצד הדין אלא מצד כיעור, ולכן בעל נפש צריך להמנע. וכע”ז בשומע מהרדיו אבל דבעומדת ושרה שם אע”פ שהוא אינו רואה ומכיר אותה אסור. (עיי”ש). ובשו”ת היפ הגדול (סי’ כט) כתב יתירה מזה , שיש לסמוך על המתירים רק בשומע מתקליט, אבל בשומע שידור חי או בטלפון אסור. (וא”כ כ”ש כאשר היא עומדת שם ורק הוא אינו רואה אותה). ובשו”ת ציץ אליעזר (ח”ה סי’ ב) כתב שיש לסמוך על ההיתר שכתב היביע אומר, רק אם הוא לומד וא”א לו להמלט משמיעת קולה של השה, שבכה”ג יש בהיתרים שכתב היביע אומר “נטפי ניחומים הלכתיים אשר יש בהם בכדי להמתיק את המרירות ולהניח את הדעת על כגון מצבים כאלה”. אבל אין לסמוך על זה שיהא מותר להתכוין לשמוע קול אשה שרה ברדיו. עיין עליו.

והנה אחרי שמרן היביע אומר זיע”א כתב להתיר, אין דברי וקושיותי כלום. [והעירוני כי כבר הקשה כעין אלה הגר”א חפוטא בשו”ת מענה לשון ח”א אבה”ע סי’ י. ושם השיב לו מרן רבנו זיע”א שלא התרגל להשיב על מכתבי הערות. ונראה מדבריו שלא קיבל ההערות. ואני תלמיד וללמוד אני צריך ממי שיכול לבאר לי זאת התורה]. מכל מקום, כיון שרואה אני כמה כרכוכים יש כדי להתיר, וגם איני מבין המקור להתיר, וגם צופה הייתי בשאר הפוסקים וכמעט כולם אוסרים, א”כ הבו דלא להוסיף עלה, ואין לנו להרחיב את ההיתר גם למקרה שהאשה השרה נמצאת שם, אע”פ שבפועל הוא אינו מכיר אותה ואינו רואה אותה, מפני שאינו מסתכל לעברה או מפני שהוא נמצא אחרי המחיצה. ונראה דבכה”ג גם רבנו היביע אומר אוסר לגמרי, ועליו לעזוב את המקום.

[1] דברים אלו נכתבו ע”י הגר”א בר שלום בעצמו.
וזאת תשובתי בעוניי למכתבו של ידידינו הנ”ל, ליישב ולבסס שיטת מרן ה”יביע אומר” שאין בזה כל איסור
 

לכבוד מעלת האי גברא רבא ויקירא אשרי יולדתו, חן ערכו מי ימלל וישמיע כל תהלתו, דין הוא הד”ר בהדר”י הדרי”ם יתהלל חכם בחכמתו, איש ש”ר ואוה”ב נודעת חיבתו, כמוהר”ר אליהו בר שלום יחי שמו לעולם ויאריך ימים על ממלכתו.

הגיעני הכתב והמכתב מידי השולח אמרתו, ועין ל”ו ראתה אור יקרות נפלאות מתורתו, כי תצא למלחמתה של תורה גו”ר באר”ש גבור בגבורתו, חור”ש וכוש”ר ומאמ”ר לבוא אל שורשן של דברים ומבקש לאמית”ו, משבר סלעים ומפרק הרים זהו טוחן עד אשר דק כמעשהו בחו”ל יאה משביחתו, ומאידך הא חזינן דבמקום גדולתו שם נמצא ענוותנותו, דאינו ממהר לשלוח יד משג”ת על מי שגדול לפי שיעור קומתו, ומסיק דאין קושיותיו מכריעות ומבטל דעתו. [לא כן רבים ממחברי זמנינו כל הדורך קסת”ו, דאם מצא או מוצא את הדבר הקשה בדברי מרן ובתשובתו, יגילו בחלקם שלל וששים לקראתו, להראות העמים והשרים כי כביכול גברה ידם על חכמתו, והנסיון מוכיח דאין בכל דבריהם כדי תפיס”ה איש אל אחוזת”ו, לו חכמו ישכילו זאת כי אם ריק הוא מהם וחלפ”ה ריקת”ו, ואשרי כבודו שליט”א השוקד על דבר אמת וענוה צדק ירבו כמותו]. ויתירה מזו דבענוה יתירה פנה לקטני קטנים אולי פותר ה”ן אתו, לשמוע עונ”ת הפעוטות הלך אל נמלה אנכי תולעת הוא הקטן הוא בקטנותו.

וכשענ”י לעצמי לבי נסב”ר בקרבי למען ענות”ו, דאם הגאון רבינו אליהו רבה שליט”א כתב דלפי סברתו, לא נהירין ליה מילי מעלייתא דמרן פאר הדור ותפארתו, איככה אוכל אליהו זוטא נבזה וחדל אישים להבין אמרי בינתו. ואולם יען כי קים לן בגוויה דמרן זצ”ל דבכל מקום הלכה כמותו, וגם הלכתא פסיקתא היא דאין מסרבין לגדול וכל שכן לכבוד תורתו, על זאת באתי לקנ”י לעשות רצון יראיו אשמרה פקודתו, להתבסם ממאמריו אשגה באהבתו, לבאר כפי דלות השגתי ומך ערכי הצעיר כצעירתו, את סברת מרן מאור ישראל זלה”ה כי שלימה משנתו, ויהיו דברי אלה לעילוי נפשו רוחו ונשמתו, להיות שפתותיו דובבות כגב”ר אשר יעור משנתו, וממעון קודשו יעתיר בעדנו ויגן עלינו זכותו.

והנה בפתח התיב”ה נבאר לפי מיעוט ערכי עלי פחות שבערכין, את יסוד סברתו של מרן הגאון יביע אומר זלה”ה[א], ולאחר מכן נתייחס גם להשגות באופן פרטני.

ואקדמה נא בזה, דהנה גם כת”ר שליט”א לא חלק על מרן הגרע”י זצ”ל אלא בנוגע לחילוק בין שמיעה לראיה, אך בהסכמ”ה עלה לעצם ההנחה ש”קול באשה ערוה” הוא איסור מצד הרהור [ולא שעצם ההנאה מהיופי של הקול הוא האיסור, אלא האיסור הוא משום דשמיעת הקול גורמת להרהור], וכפי שכתב כת”ר שליט”א להדיא (בד”ה שוב הביא רבינו) וז”ל: “אבל איסור קול באשה ערוה הוא איסור של הרהור ופריצות” עכ”ל, וכן בהמשך דבריו: “וכיון שאיסור שמיעת קול אשה הוא משום הרהור וכו’” עכ”ל של מעכ”ת שליט”א. והכי מסתברא, דכן מוכח מלשון רבינו חננאל שהובא תיכף בתחילת התשובה ביביע אומר (וכ”ה בהגהות מיימוניות הל’ ק”ש פ”ג הט”ז), וע”ע ביבי”א שם באות ד’ שדייק כן מספר חסידים, דקול באשה ערוה היינו משום דהשמיעה מביאה לידי הרהור, עיי”ש. ופוק חזי בחי’ הרשב”א בברכות דף כד’ ע”א דאפי’ על “שוק באשה ערוה” כתב: “משום הרהור” עכ”ל [ובגמ’ שם מובא שוק באשה ערוה בחדא מחתא עם קול באשה ערוה], ומשמע שם דאין זו הגדרה באיסור אמירת ק”ש אלא זו ההגדרה במהות “שוק באשה ערוה” דאיננה ערוה מצד עצמה כי אם מצד הרהור (וכן הבינו האחרונים על או”ח סי’ עה’, ועכ”פ לפ”ז יובן יותר שיטת הרא”ש והרמב”ם דבאשתו שרי לשמוע קול זמרתה אפי’ בעת ק”ש, ויש לדחות). וכן משמע בספר החינוך מצוה פק”ח. וכן מפורש יוצא מפי הלבוש באו”ח סי’ עה’ סע’ ג’ ובאה”ע סי’ כא’ סע’ א’, דאסור לשמוע קול ערוה מפני שזה מביא לידי הרהור עיי”ש. וכן נקט מרן החיד”א בדבש לפי מע’ ק’ אות יט’. וכ”כ מוהר”א פלאג’י זלה”ה בספר אברהם אנכי על צפניה סי’ ג’ דף ן’ ע”ב ד”ה רני. וכ”כ בשו”ת פרי השדה דייטש ח”ג סי’ ל”ב, דהטעם דאמרינן קול באשה ערוה מסתמא הוא משום דהקול מעורר הרהור עיי”ש. וכ”כ בשו”ת נחלת בנימין ברוייער סוף סי’ כו’. וכ”כ בשו”ת מהר”י שטייף סוף סי’ קב’. וכ”כ הגר”ח זוננפלד זצ”ל בשו”ת שלמת חיים (מהדורת תשס”ז) סי’ פו’. וכ”כ בשו”ת שבט הלוי ח”ג סי’ קפא’, וראו הביא לנו דכן מוכח במאירי ברכות דף כד’ ע”א עיי”ש. וכ”כ בשו”ת משנה הלכות ח”ז סי’ יג’ וסי’ רלח’ (ומייתי ראיה מהאור זרוע ועוד). וכ”כ בשו”ת משיב נבונים ח”ג חאה”ע סי’ פא’ ד”ה ומ”מ. וכן נקטו בהנח”ה סובר”ת רובא דמינכר מהעוסקים בסוגיא זו. ומה שכתב בשו”ת חלקת יעקב ח”א סי’ קסג’ להביא עולת ראי”ה דעצם ההנאה הוא האיסור ממה שחז”ל למדו קול באשה ערוה ממקרא ד”כי קולך ערב” (כלומר דהאיסור הוא בכך שיש מזה ערבות – כך הבין הרב חלקת יעקב), בתר דסגידנא קמיה איננה דמות ראיה כלל, דלולי דאיכא ערבות בקול לא היה בזה גרמי דהרהור, כלומר חז”ל לומדים מ”קולך ערב” דשייך הרהור גם מקול ולא רק מראיה, וכן משמע קצת דזו כוונת רש”י בסוגיא בברכות שם עיי”ש.

ועתה יורשה נא להבהיר את עיקר הנושא (בשו”ת יביע אומר לא ראה לצורך לבארו, ומסתמא גם לא ראה לנכון לעשותו, משום צניעותא, וכאן נצטרך לבאר מפני שכת”ר נתקשה בדברים, וההכרח לא יגונה[ב]). דהנה אחר עלות דמשום הרהור נגעו בה (וגם כת”ר מודה ואזיל בפרט זה, כנזכר) בינו נא זאת, דהלוא הרהור אינו אלא כח הדמיון הציורי, שצופה בעין מחשבתו ציורא דאיתתא ר”ל[ג], ובהיות כן, הסברא נותנת ד”ציור” כזה יכול לבוא רק על אשה שהוא מכירה, שעכ”פ ראה אותה פעם בימיו (שאז יש לו עכ”פ בסיס קטן[ד] של ציור כדי להוסיף עליו כאוות יצרו ר”ל), ולא מסתבר כלל שאדם יצייר בעין מחשבתו יש מאין, אשה שמעולם לא ראה דמות תבניתה, אם לא שיעשה כן בזדון גמור לגרות יצרא בנפשיה ח”ו. וזהו עומק דברי חז”ל בסוטה דף ח’ ע”א דאין יצה”ר שולט אלא במה שעיניו רואות (ובסנהדרין דף מה’ ע”א איתמר “במי” במקום “במה”, והיינו דאין צורך “בראיה” בעלמא כדי לגרום הרהור אלא יש צורך דוקא בראיית אשה זו עצמה כדי לגרום להרהור, ופשיטא דזו ג”כ הכוונה בסוטה, ויש ללמוד סתום מן המפורש), והיינו על דרך שהבינו התוס’ בסנהדרין שם דלאו דוקא “רואות” עכשיו אלא סגי במכירה מלפנים. והבן כי קצרתי.

ולכן אע”פ שמרן הגרע”י הזכיר צד לומר דשייך “קול באשה ערוה” גם על אשה שאיננו מכירה, ושכן דעת כמה אחרונים, ושקיל וטרי בהדייהו, מ”מ כבר דייק כת”ר ממהלך התשובה שביבי”א דמרן זצ”ל נקט כ”הנחה מוקדמת”[ה] ש”קול באשה ערוה” קיים רק היכא דקדמה ראיה לשמיעה (כלומר לאו דוקא שרואה באותה שעה, אלא דמכירה, שאי פעם ראה את האשה שכעת מסלסלת בקולה), והיינו טעמא כנ”ל, דבודאי הסברא הפשוטה והישרה כך היא, דהיות וגילו לנו חז”ל דאין אדם מצייר במחשבתו יש מאין, ממילא גם לענין קול באשה ערוה (דהוא מטעם הרהור וכנ”ל) אין חשש בקול אשה שאיננו מכירה. ומה שהרחיב הדרת גאונו שליט”א לחלק ולומר דהא דאמרינן “אין יצה”ר שולט אלא במי שעיניו רואות” דהיינו דוקא כלפי חוש הראיה ולא חוש השמיעה, דכלי הראיה לחוד וכלי השמיעה לחוד (עכת”ד כת”ר, וכדברים האלה ממש כתב באהל משה צוויג ח”א סי’ לב’ אות ג’) – לאור המבואר בס”ד נמצא דחילוק זה הינו דחוק מאוד מסברא מאחר וסוף סוף הנקודה הקובעת הוא הציור המחשבתי (ועל נקודה זו אמרו חז”ל דאין יצה”ר שולט וכו’ כלומר אין ציור המחשבה אלא מתוך ראיה[ו]), ומה לי ציור שנוצר במוחו ע”י כלי הראיה מה לי ציור שנוצר ע”י כלי השמיעה, הרי סוף סוף עסקינן בציור (שהוא מידי דחזותא, אם כי בתוככי מוחו) ואין אדם מצייר יש מאין. וזו סברא אלימתא טובא לפקצ”ד [וביבי”א שם בהמשך אות י’ כתב בזה”ל: “וממילא יש להקל בנ”ד כשאינו יודעה ומכירה, ובפרט דהכי מסתברא מילתא דליכא בהכי משום קול באשה ערוה.” עכ”ל][ז]. ועכ”פ גם אם כת”ר יחלוק ע”ז, מעתה יכול מיהא להבין מדוע למרן זצ”ל היתה סברא זו בעדיפות ראשונה. וע”ע בשו”ת ציץ אליעזר ח”ה סי’ ב’ שכתב (בדעת רבינו חננאל ומטה משה) דהאיסור שבשמיעת קול האשה הוא משום “הרהור של פועל יוצא מתוך גרירת הסתכלות בדמות דיוקנה” עכ”ל, וכוונתו כדאמרן בס”ד.

[וידעתי בינ”י ידעתי שניתן לומר כמה חילוקים[ח] בין המקרה של פרחי כהונה (וכן של הנסקלת)[ט] לבין שמיעת קול אשה אינו מכירה, אך אם נצמד ללשון של הגדר שיסדו לנו חז”ל דאין הרהור אלא במי שעיניו רואות בהתאם לסברא שבדבר כנ”ל, חזינן דחז”ל הרחיבו את ההיתר יותר מאשר במקרה הספציפי דסוטה ודנסקלת [ולפקצ”ד כן משמע נמי מלשון “גמירי” (דהכי איתמר התם “אמר רבה גמירי אין יצה”ר שולט וכו’”) – והיינו דחידוש זה דאין יצה”ר שולט וכו’ אינו ביאור לדין דסוטה ונסקלת אלא חז”ל קיבלו סברא כמילתא באפי נפשה, ואה”נ דלפי סברא זו מתיישבים שני המקרים הנזכרים ולכן רבה הזכיר קבלה זו בהקשר זה]. ומכאן תשובה מוצאת ג”כ למה שכת”ר כתב להשוות לאדם המטפל באשה פצועה שלא בא לידי הרהור על נשים אחרות, וכוונתו רצויה לומר דשאני פרחי כהונה שמתוך זעזוע אינם מהרהרים בנשים אחרות, ואחר הקידה מול הדרת גאונו שליט”א סברתו נכונה ביחס למה שאין מהרהרים באותה אשה המנוולת (וכ”כ גם ביבי”א בסוף אות י”ב) אך מה שאין מהרהרים באשה אחרת אמרו חז”ל שאין זה מספיק אלא הוא מטעם דאין יצה”ר שולט וכו’ וכאמור נמצא דהרחיבו את ההיתר הרבה יותר. [ותו, דלפי הבנתו של מעכ”ת שליט”א, דמימרא דרבה הנ”ל מיירי רק במקום שיש זעזוע, לא יובן מה שנתקשו התוס’ בסוטה דף ח’ ע”א ד”ה גמירי עיי”ש, דהרי שאני הא דפרק אין דורשין, דלא היה שם זעזוע, ודו”ק].

ומרן הגרע”י זלה”ה איננו יחיד ומיוחד בהבנתו כפי שמתרשם הקורא בנועם תשובתו של כת”ר שליט”א[י], אלא רבים אשר אתו, דמלבד הרב בית שערים (דעכ”פ מדינא ס”ל הכי), הבט וראה בשו”ת אפרקסתא דעניא ח”ב חא”ח סי’ יב’, דג”כ היה לו פשוט “בהנחה מוקדמת” כדברי מרן מלכא זלה”ה, ויתירה מזו דמתחילה קס”ד דרק אם שומע את האשה בעת שצופה בה ממש הוא דאסור, ואח”כ למד מדברי התוס’ בסנהדרין דמ”מ אם מכירה סגי בהכי דעכ”פ ראה אותה חדא זימנא, וז”ל: “אמנם יש להעיר מהא דאמרו בסנהדרין פ’ נגמר הדין, גמירי אין יצה”ר שולט אלא במה שעיניו רואות (ועי’ סוטה דף ח’ ע”א), א”כ לכאורה קול בלא אשה אין חשש. אלא דהתוס’ שם בסנהדרין כתבו והא דאמרינן כל האומר רחב רחב כו’ התם ביודעה ומכירה ע”ש, א”כ היה מקום לחלק בקול כנ”ל בין מכירה או לא.” עכ”ל. עיי”ש. וכ”כ בשו”ת יד חנוך סי’ ג’ אות ג’, דלא שייך “קול באשה ערוה” אלא היכא דמכירה, משום דאין יצה”ר שולט אלא וכו’, ותמ”ה תמ”ה קרא על הרב פרי השדה שלא הבין כן, עיי”ש. וכ”כ בשו”ת בני ציון אייזענשטאדט סי’ יב’. וכ”כ בשו”ת מהרש”ג ח”ג סי’ ז’ אות ב’ דהיה לו פשוט כן מסברא וז”ל “לדעתי אם אינו מכיר כלל את האשה ואינו רואה אותה לא שייך בזה קול באשה ערוה” עכ”ל. וכ”כ בשו”ת אמרי דוד הורוביץ סי’ פה’. וכ”כ הגאון מוהר”ר שלום יוסף פייגנבוים (בעל שו”ת משיב שלום) זלה”ה בירחון שערי תורה ח”ז סי’ קיג’ אות ג’. וכן נקט כ”הנחה ראשונית” בשו”ת פרחי כהונה חאו”ח סי’ כט’ ד”ה ועפ”י, אלא דשוב הרגיש שהחת”ס אוסר בזה עיי”ש [והראיה מהחת”ס איכא למדחי קצת, כי בימיהם היו הקהילות קטנות וכולם הכירו אלו את אלו כידוע, ולכן ידעו לזהות את הקולות, ואפשר דגם הרב פרחי כהונה הבין כן אלא דהוכיח מהחת”ס דעכ”פ אין צורך בראיית האשה בעת השירה עצמה עיי”ש, וי”ל]. וכן בשו”ת מערכי לב צירלסאהן סי’ ה’ העלה דקול באשה ערוה הוא רק אם מכירה, וטעמו הטוב כנ”ל משום דאין יצה”ר שולט וכו’. וכ”כ שו”ת הלל אומר חאו”ח סי’ נ’ (שבנה אצלו ציו”ן לספרים המתירים בזה ולא הזכיר את החולקים). וכן בשו”ת בית דוד לייטר סי’ קפח’ ג”כ היה לו פשוט (בד”ה ובנ”ד) מצד הסברא דאם לא מכיר את האשה אין איסור בשמיעת קולה, ולא פקפק בזה אלא עפ”י לשון הראבי”ה שהוא לשון רבינו חננאל, וכבר דחה ביבי”א משמעות זו (וכת”ר קיבל את הדחיה ככל הנראה מדבריו[יא]), וגם הוא עצמו (הרב בית דוד) סיים שם דהמיקל יש לו על מה לסמוך עפ”י שו”ת בית שערים הנ”ל. ובשו”ת הרב”ז שאפראן ח”ב אה”ע בתשובות בן המחבר סוף סי’ ו’ משמע דנטה קו לסמוך על הבית שערים לגבי רדיו [וכתב דלכן הזהיר מלהסתכל על נשים ניצל ג”כ מאיסור קול באשה ערוה עיי”ש]. וכ”כ בשו”ת מבשר טוב ח”ב חאו”ח סי’ ט”ל ד”ה וממילא. וראה גם בשו”ת חמד שלמה ח”ב סי’ ע’ דכתב לצרף סברא זו עיי”ש. וכן בשו”ת אור לציון ח”ב פ”ו סי’ יג’ כתב לסמוך על סברא זו לענין ק”ש מיהא (ויש לברר אם דעתו היתה לסמוך ע”ז בעלמא ג”כ). ובספר דעת נוטה ח”א הל’ ק”ש הערה סה’ כתב בשם הגר”ח קנייבסקי שליט”א, דהמקילין לשמוע קול זמר אשה בשאין מכירה יש להם על מה שיסמוכו (ואם כי בנידונו שם העלה ג”כ סיבה נוספת להקל, מ”מ צידד דאפשר דהסיבה העיקרית להקל היא כנ”ל), עיי”ש. וכן בשו”ת משנה הלכות ח”ד סי’ פו’ וח”ז סי’ יג’ וסי’ רלח’ כתב לקיים את כל תוקף דברי הרב בית שערים הנ”ל, עיי”ש.

[ויש לציין דלגבי השירים ברדיו (שהוא עיקר הנידון ביבי”א) ישנו נידון נוסף, מצד דעפ”י רוב הם שירי עגבים, ועכ”פ ישנה מציאות שניתן להקשיב למנגינה ולסלסול בלי להקשיב למילים, ובפרט אם הם בשפה זרה, ואכמ”ל].

והבט וראה גם לרב חמ”א הגאון הגדול מוהר”א סימן טוב שליט”א בספרו הבהיר נתיבות החיים ח”ד סי’ נג’ אות לג’ ד”ה אולם, שסמך סמיכה בכל כחו ע”ד הגאון יבי”א (וראה שם דמזכיר דברות כת”ר שליט”א בקונטרסו הטיבו נגן, בנושא אחר).

ויש להוסיף על כל הנ”ל, דהנה בענין הנידון שביבי”א שם, דמיירי לענין רדיו או טייפ, יש שהתירו מטעמא אחרינא, משום דאין זה קול של אשה אלא חיקוי ע”י קוף בעלמא, וכמש”כ באשל אברהם ניימרק לברכות דף כד’ ע”א, ובשו”ת ציץ אליעזר ח”ה סי’ ב’, ובשו”ת ישיב משה טורצקי עמ’ יד’ בשם הגרי”ש אלישיב זצ”ל[יב] – הובאו דבריהם ביבי”א שם ובח”ט (הנ”ל, והוסיף שם דכן מטו משמיה דהגרי”ז מבריסק זצ”ל) ובהליכות עולם (הנ”ל)[יג]. וסניף זה מובא ג”כ בשו”ת משנה הלכות ח”ז סי’ רלח’ ובעוד אחרונים.

ובספר שלהי דקייטא (מהדורת תשס”א) סי’ י’ אות יא’ כתב דכן “המנהג”, לשמוע זמר אשה ע”י הרדיו (ונהי דשם מיירי לענין תפילה מ”מ חזר על הדברים בסי’ י’ עמ’ ט”ל לענין שמיעה). עיי”ש. ואכן מעולם לא שמענו ולא ראינו מי שיקפיד לרדת מהאוטובוס כאשר מתנגנת ברקע שירת אשה מהרדיו (אם כי שם י”ל דקיל משום דאינו מתכוין לשמוע, על דרך דכתיבנא בעניי לעיל בהערה).

עד כאן ענ”י אמרתי בעניי להבהיר סברת מרן פאר הדור זצ”ל בכלליות. ועתה אסורה נא ליישב בס”ד את ההערות השונות שכתב הדרת גאונו במכתבו הנפלא, לפי מיעוט קט שכלי[יד]:

א) לגבי מה שהעיר כת”ר על “ההנחה המוקדמת”, כבר נתיישב כנ”ל בס”ד. ואגב מה שדחה ביבי”א את הראיה מלשון רבינו חננאל ד”אין נראה לעינים” קאי על הקול ולא על האשה (ומשמע מבניית דברי כת”ר שהבין שיש בדחיה זו מעט מן הדוחק ואינה הפשטות, דאילו לא היתה “הנחה מוקדמת” לא היה לנו לפרש כן), לפקצ”ד אין זו דחיה בעלמא אלא הפשט הפשוט בדברי הר”ח, דהרי ר”ח כתב “וקול אע”ג דאין נראה לעיניים” בלשון זכר (“אין נראה” ולא “אין נראית”) והיינו הקול ולא האשה. וגם מצד תוכן דברי ר”ח כשלעצמם, משמע שבא לבאר מהי מהות האיסור קול באשה ערוה ולא שבא לפרט פרטי דינים, ולכן בעל כרחין “דאין נראה לעיניים” קאי על הקול ולא על האשה כלומר דרבינו חננאל בא לבאר דעיקר החידוש של חז”ל ב”קול באשה ערוה” הוא דיש איסור אפי’ ליהנות מדבר שאין בו ממש ולא ניתן לקולטו בעיניים (כדי שלא יבוא לידי הרהור כדמפרש ואזיל שם ברבינו חננאל), ואינו כשאר האיסורים (טפח באשה ערוה, שוק באשה ערוה, שער באשה ערוה) שכולם הם איסורים חזותיים. ואילו נפרש דברי הר”ח דכוונתו להשמיענו דהאיסור לשמוע בקול אשה הוא גם בגוונא דאינו רואה את האשה (כפי שרצה לפרש הגאון מהרח”ש פינסו זצ”ל ועוד אחרונים), נמצא דרבינו חננאל נחת לפרט פרטי דינים, ולא משמע בר”ח שלזה נחת, וגם אין דרכו בכך. [ושו”ר בשו”ת ציץ אליעזר ח”ה סי’ ב’ אות א’ (במכתב ששלח למרן הגרע”י זלה”ה) שכתב דאין אפי’ הוה אמינא לפרש “דאין נראה לעיניים” קאי על האשה, אלא בודאי דקאי על הקול כמו שהסיק מרן זצ”ל, ומהטעם דכתיבנא בעניי דמדברי ר”ח משמע דבא לפרש יסוד הדין ולא פרטי דינים, עיי”ש. ובקושטא גם בשו”ת יבי”א, כאשר דחה את ה”ראיה” (כביכול) מדברי רבינו חננאל, כתב בזה”ל: “אכן האמת בכוונת הר”ח היא כו’”, והיינו כאמור, דאין בזה “דחיה” בעלמא אלא כך היא ההבנה הנכונה בדברי הר”ח]. וע”ע בשו”ת משנה הלכות ח”ז סי’ יג’ שדחה באופן אחר, דנראה מדבריו דלמד שם שר”ח לא בא לאפוקי אלא שיהיו עיניו רואות את האשה בעת השמיעה, אך בודאי דצריך עכ”פ שיכיר אותה מלפנים (דהרי מסכים הולך שם לדברי הרב בית שערים), עיי”ש היטב.

ב) ומה שכתב כת”ר דיש לחלק בין בגדים צבעוניים השטוחים בכותל לבין קול באשה ערוה (דכת”ר כתב “ואנכי תם ולא אדע כי החילוק גדול” וכו’, ואח”כ הוסיף דגם ביבי”א הרגיש בחילוק אך אח”כ התעלם ממנו) – אנא דאמינא לא אדע שׂכו”ל להבין על מי כת”ר מקשה קושיא זו, והרי ביביע אומר לא הגיע לפרק המבי”א ראיה כזו אפי’ לא בתורת “הוה אמינא”, דהנה הב”ט היטב היטב הב”ט בתשובה ביבי”א, דבאות ב’ אחרי שיצא ב”הנחה המוקדמת” דאם אינו מכירה שרי, הביא הנושא של בגדים צבעוניים להוכיח שאין להקל יותר מזה לומר דאם אינו רואה את האשה בעת השירה דתהא שרי לנא לשמוע קולה, דעל זה שפיר הוכיח מבגדים צבעוניים דאם מכיר את האשה מלפנים אע”פ שכעת לא רואה אותה שייך בזה הרהור. ולראיה זו גם כת”ר יסכים. ואח”כ באות ג’, כשדן ביבי”א האם האיסור הוא דוקא במכירה או אפי’ באינו מכירה, לא הביא ראיה ואח”כ דחה, אלא כתב ישירות בזה”ל: “ולא דמי לבגדי צבעונין שלה וכו’” (וכתב חילוקו של כת”ר). והיינו דמרן זצ”ל אפי’ “קס”ד” לא העלה על שפתותיו. ומה שאח”כ באות ד’ ובעוד מקומות הזכיר שוב את הנושא של בגדים צבעוניים, אינו אלא ציטוט מדברי הפוסקים השונים, ולא דברי עצמו, כמפורש בדבריו למעיין היטב. [וכמובן שמרן זצ”ל לא היה צריך כל פעם שמצטט דברי הפוסקים לחזור ולהשיג מחדש שיש לחלק, לאחר שכבר כתב החילוק לעיל מיניה]. וק”ל.

ואגב דאתי לידן האי מילתא, אשיחה ואהמה אודות מה שטען בשו”ת שבט הלוי (הנ”ל), ובספר שם טוב (להגר”ח כאסר) על הרמב”ם פכ”ב מהל’ איסורי ביאה אות ב’, ובעוד אחרונים חביבים, שכתבו דמזה שמצינו בגמ’ חילוק בין מכירה לאינו מכירה דוקא לגבי בגדים צבעוניים, ואילו לגבי קול באשה ערוה סתמו הש”ס והראשונים והשו”ע ולא הביאו חילוק כזה, שמע מינה דחילוק זה נאמר רק לענין בגדים עכת”ד. ואברך אחד מכח “הוכחה” זו כתב בספרו בזה”ל: “ולכן הנלע”ד שכיון שמו”ר [היביע אומר] נר”ו לא העיר מסתימת הראשונים ומרן, אמינא דאף דדברי מו”ר נר”ו אהובים אצלנו האמת אהובה מכל.” עכ”ל. ואולם בקושטא אין צורך “לאהוב” את דברי מרן זצ”ל כי אם להשתדל מעט להתבונן. דהרי פקח עיניך וראה דדוקא לגבי בגדים צבעוניים שהנידון בגמ’ ובראשונים הוא על בגדים השטוחין בכותל ולא נמצאים על גוף האשה, בזה שכיחא מילתא טובא שהרואה אינו יודע מי בעלת הבגדים, ולכן נחתו בגמ’ לחילוק זה הזועק מעצמו, משא”כ לענין קול באשה ערוה בזמנם שלא היה רדיו והקלטות וכיו”ב, הרי המקרה הפשוט והמצוי הוא שיודע מי זאת האשה ששרה, ואילו גוונא דשומע ולא מכירה לאו אורחא הוא, ולכן לא נחתו לחלק בזה, ולפיכך אין ריחא דריחא דהוכחה כלל מסתימת הש”ס והראשונים והשו”ע, וז”פ.

ג) ומה שכתב כת”ר דאין ראיה ממאמרם ז”ל “אין יצה”ר שולט וכו’”, כבר נתיישב לעיל בעזר ממרום. ובכן שית נא לבא, דגם ביבי”א עצמו מוכח דהמאמר הנ”ל אינו “ראיה” אלא בסיס לסברת ההיתר (ככל שביארנו לעיל בס”ד), דהרי גם לאחר שהזכיר גמ’ זו ביבי”א אות א’ יצא לחקור באות ג’ האם האיסור הוא במכירה או אף בלא מכירה. [ולכן לא קשיא נמי ממה שהקשה דבגמ’ בסנהדרין הנשים האחרות אינם כאן “ואינן עושות דבר המעורר את פרחי הכהונה הנמצאים כאן”, דאה”נ מפורש מסדר בניית דברי היבי”א דהגמ’ בסנהדרין לא הובאה אלא בתור בסיס ללימוד הסברא דאין מציירים יש מאין ותו לא מידי].

ד) ובענין מש”כ כת”ר אודות הראיה מדברי רש”י בברכות לגבי ג’ משיבין דעתו של אדם וכו’ (וכבר הקשה כן בשו”ת אז נדברו ח”ט סי’ נט’ אלא דלא הזכיר על מי הקושיא) – הנה בטרם כל, ליתר דיוק, מרן זצ”ל לא הביא מזה “ראיה”, דהמעיין בעין יפה ביביע אומר יראה דרק לאחר שהביא כל הראיות וכל דברי האחרונים המתירים, וכתב להכריע דיש להקל מכח ספק דרבנן להקל (שזו מסקנת תשובתו), רק אז כתב באות ז’ “ולפי זה יש ליישב פירוש רש”י בברכות וכו’.” עכ”ל. ולגופו של ענין, הנה שיתו לבכם, דשם ביבי”א בנה אצלו ציו”ן לשו”ת גנזי יוסף (שווארץ) סי’ מא’ ולשו”ת שלמת יוסף ראזין סי’ כו’ אות ד’, כי שניהם כאחד הביאו דברי רש”י הנ”ל ונתקשו מאי קאמר דהרי קיי”ל קול באשה ערוה (והגאון הרוגצ’ובר זצ”ל שם אף רצה ללמוד מזה הלכה למעשה לדין קול באשה ערוה עיי”ש היטב. וע”ע בשו”ת זקן אהרן וואלקין ח”א חאו”ח סי’ י’ אות א’ שג”כ נתקשה בדברי רש”י כנ”ל. וכן נתקשו בשו”ת הרב”ז שאפראן חאה”ע ח”א בתשובות בן המחבר סי’ ו’, ובשו”ת כנסת יחזקאל גרובנר ח”ג סי’ ז’, ועוד). ועל זה כתב ביבי”א דעכ”פ לאחר שההלכה היא דקול באשה ערוה הוא רק היכא דמכירה, יש ליישב קושייתם (כלומר לפי הבנתם שיש בזה קושיא. וכנראה שהבינו כמו שכתב בשו”ת חמדת יוסף פלבני ח”ד ריש סי’ לג’, שכתב דמסתבר דמה שכתב רש”י “של אשה” קאי נמי א”מיני זמר” עיי”ש. א”נ על דרך שכתב בשו”ת רבבות אפרים ח”ה סי’ סז’ בשאלה עיי”ש. או שהבינו דיש בזה מן הקושי בכל מקרה, דאם נהנה מהקול הערב של האשה עד כדי כך שמתיישבת דעתו, מסתברא דלא גרע מזמרת אשה ונכלל הדבר באיסור דקול באשה ערוה, וגם בשו”ת אז נדברו הנ”ל כתב מדנפשיה כן ולכן נצרך להעמיד דברי רש”י באשתו או באמו. וראה גם בספר עין ישראל שפירא על ברכות שם שכתב על דברי רש”י וז”ל: “ולכאורה יהיה ראיה מכאן דיש מציאות שמותר לשמוע קול זמר של אשה וכו’ והנה בשו”ע שם כתוב קול זמר של אשה, ורש”י ז”ל כאן כתב קול ערב של אשה, אבל אין הבדל בזה דהא הגמ’ שם לעיל למד זה מהפסוק כי קולך ערב כו’ עיי”ש” עכ”ל. ועכ”פ אחרונים חביבים אלו הבינו שיש כאן קושיא, והגאון הרוגצ’ובר לאו קטיל קני באגמא הוא ח”ו, ולכך היתה התייחסותו של מרן הגרע”י זצ”ל דלפי הוראתו מיהא מתיישבת קושייתם בטוטו”ד). אבל לא שיש כאן באמת “הוכחה” מרש”י וכנ”ל.

[והגאון מוהר”י בן נאיים זצ”ל בשו”ת צאן יוסף חלק “כל חדש” סי’ קמט’, ראו הביא לנו בשם מוהר”א ירחמיאל זצ”ל (מח”ס מחזה אברהם, אור השחר, ועמק אברהם על יו”ד) בירחון הבאר מדור הלכה סי’ פח’ שרצה להביא ראיה להתיר קול זמר של אשה בהקלטה מדברי רש”י הנ”ל (אך בדרך שונה קצת מהיבי”א, וראה גם בשו”ת הרב”ז הנ”ל), ולעומתו הגאון המחבר זצ”ל העלה דאינו מוכרח, עיי”ש. וצאינה וראינה ג”כ בספר גביע הכסף ברכות דף נז’ ע”ב על רש”י שם, ולהרה”כ בשו”ת רבבות אפרים ח”ז סי’ שעו’ אות ג’, שג”כ נתקשו על רש”י הנ”ל דהא קיי”ל קול באשה ערוה, ותירצו די”ל דמיירי בלא מכירה, עיי”ש].

ואמת אגיד דאכתי תקשי קצת למה זה ועל מה זה שמרן מלכא זלה”ה העתיק לשון רש”י (הנ”ל) שלא בדקדוק, וזו נקודת הקושי היחידה שראיתי בעניי בכל תשובת הגאון יביע אומר, ואולם י”ל בדוחק שהגאון יבי”א רצה שהדברים יהיו מובנים למעיינים בלי אריכות דברים למען ירוץ בו הקורא (דכך דרכו דרך המלך זיע”א, ראה נא בקובץ “בתורתו” כסלו תשע”ד עמ’ יא’ ד”ה ואכן, ודו”ק).

ה) ובענין מה שכתב כת”ר שליט”א (בד”ה שוב הביא רבינו) חילוקים בין הגמ’ לגבי יעל לנידון של נשים דנן – הנה החילוק הראשון (בין זנות להרהור), כת”ר בעצמו הרגיש שבדברי רש”י מבואר להדיא דאין הכוונה לזנות. והחילוק השני (בין יעל לנשי דנן), הנה מרן זצ”ל ביבי”א עצמו הרגיש בזה וכתב דמסתברא דנחתינן דרגא, עיי”ש (ושם ביבי”א הוסיף על זה “שיש לצדד עוד בזה” עכ”ל, דכפי שנתבאר, יש כאן סברא מבוססת על הגמ’, בתורת “מסתברא”, ולא “ראיה” דינית מהגמ’, ובעהי”ת לקמן בסמוך נבאר כוונת הני תיבות “שיש לצדד עוד בזה” באופן נוסף, ומדוייק יותר). והוי ידוע דשני חילוקים אלו שכתב כת”ר, כבר כתבם הרב השואל בשו”ת משנה הלכות ח”ז סי’ יג’, וראה שם להגאון המחבר זצ”ל שדחה דברי השואל בטוטו”ד.

ו) ולגבי מה שהקשה כת”ר כיצד מרן הגרע”י הביא עולת ראי”ה מדברות הגאון מהר”ם שיק, והרי מהר”ם שיק מיירי לענין שאילת שלום (דיש בזה משום “קול באשה ערוה” לדעת הרשב”א), ושמא קיל טפי מדין זמרה של אשה. ורבים המה ראו כן תמהו על דברות הגאון יביע אומר בזה, ומהם שו”ת שבט הלוי, ציץ אליעזר, אז נדברו, אבני ישפה, ועוד (והגר”ש ואזנר שליט”א שם התבטא מעט בחריפות: “ולא יפה עשה בתשובת יביע אומר וכו’ שהביא דברי המהר”ם שיק להקל בראדיא” עכ”ל). וכפי הנראה כל אלו הגאונים הגדולים זצ”ל (ושליט”א) השיגו על היביע אומר מתוך זכרונם הגדול, ועקב טירדות הציבור לא נפנו לעיין שנית בפנים. דהנה המעיין בעין יפה בשו”ת יבי”א ישר יחזו פנימו דמרן זלה”ה נזהר מלהביא ראיה מהפסק של מהר”ם שיק, כי ידע גם ידע דמהר”ם שיק מיירי לענין שמיעת קול דשאילת שלום ולא לענין שירה, אלא מרן זצ”ל הביא דברות מהר”ם שיק בהקשר מאוד מדוקדק, וז”ל: “ולפ”ז אף יעל בקולה דקאמר הוי ביודעה ומכירה דומיא דרחב, וא”כ משמע דהא דקול באשה ערוה היינו דוקא ביודעה ומכירה, ואף על גב דיעל בקולה ר”ל אף בקול דיבורה, וכ”מ במהרש”א שם, מ”מ נחתינן דרגא לשאר הנשים בקול זמר דבעינן ביודעה ומכירה. והגם שיש לצדד עוד בזה, הנה ראיתי בשו”ת מהר”ם שיק חאה”ע סי’ נג’ שכתב, דנראה דלא שייך קול באשה ערוה אלא ברואה את פניה או יודעה ומכירה, כעין מ”ש במגילה רחב בשמה זינתה ויעל בקולה וכו’ והוא דידעה ומכירה. וכן אמרינן בהא דאסור להסתכל בבגדי צבעונין, דדוקא במכירה, וכדקי”ל באה”ע סי’ כא’ ס”א, אבל באינו רואה אותה בפניה ואינו מכירה נראה דאין חשש כלל. עכת”ד (מהר”ם שיק). ומוכח מדבריו שמפרש ג”כ להברייתא ביודעה ומכירה. וכ”כ בס’ יפה תלמוד דע”ד ע”ד. ע”ש.” עכ”ל היבי”א. והיינו דעיקר טענת ההיתר היתה ממה שחידש ביבי”א דהא דאיתא בברייתא דקולה של יעל גורם להרהור, מיירי ביודעה ומכירה, ונחתינן דרגא מיעל (דכשם דאפושי פלוגתא לא מפשינן, כך גם לאפושי מאשה מיוחדת לאשה רגילה לא מפשינן), אלא דע”ז כתב ביבי”א: “והגם שיש לצדד עוד בזה”, כלומר דיש לערער ולטעון דשמא ברייתא דיעל מיירי אפי’ באינו מכירה (די”ל דדוקא לגבי רחב אמרינן דמיירי ביודעה ומכירה, כי אין בשמה של רחב דבר המעורר אם לא שנזכר בה ע”י הזכרת השם, משא”כ לגבי יעל כיון שקולה ערב ביותר יתכן לומר דבאים לידי הרהור גם בלי הכרה), וע”ז כתב ביבי”א: “הנה ראיתי בשו”ת מהר”ם שיק וכו’” ומעתיק תוכן דבריו דחזינן מיניה דברייתא דיעל מיירי דוקא ביודעה ומכירה, וע”ז מסיים בעצמו “ומוכח מדבריו שמפרש ג”כ להברייתא ביודעה ומכירה” עכ”ל. ונכון אמנם שהרב יבי”א הרחיב בהבאת דברי מהר”ם שיק, וניכר מדבריו שרצה “להרוויח” גם דמות ראיה לעצם הנידון (ובפרט שהדקדוק נכתב בסוגריים), והוא מפני שבאמת יתכן מאוד שכוונת מהר”ם שיק היתה לכל קול של ערוה אפי’ קול של שיר[טו], אלא דכיון דסוף סוף אפשר לדחות ולומר דמהר”ם שיק התכווין אך ורק ל”קול ערוה” של שאילת שלום כיון שע”ז היה הנידון שם, לכן מרן זצ”ל נזהר מלהביא דבריו כהוכחה בפני עצמה אלא הביאו בעיקר להוכיח דברייתא דיעל מיירי ביודעה ומכירה. ותדע דאילו כוונת הרב יבי”א היתה להביא ראיה גמורה מעצם הפסק של מהר”ם שיק, מדוע הוצרך מרן זצ”ל לדקדק דבר שולי כל כך שמהר”ם שיק לומד דהברייתא מיירי ביודעה ומכירה, הרי קים ליה בדרבה מיניה, דתסגי ליה בעצם הדבר שכתב מהר”ם שיק להדיא דאין דין קול באשה ערוה אי לאו ביודעה ומכירה, ועכ”פ לא היה צריך להביא דברי מהר”ם שיק בהקשר כל כך ממוקד, היה יכול לכתוב בפשיטות שבשו”ת מהר”ם שיק כתב להדיא להתיר. אלא ברור הדבר שלעולם לא נעלם ממרן זצ”ל מה שיש לדחות בזה, ולכן טרח לשתול דברות מהר”ם שיק באופן “מסורבל” כל כך, וכנ”ל. וזו הוכחה אחת מיני אלף עד כמה צריכים ללמוד בדקדוק רב שו”ת יביע אומר בטרם מחליטים ששגגה יצאה מפי השליט.

ז) ובענין מה שכתב כת”ר להעיר על מרן זצ”ל דכאשר הביא ביבי”א דברי שו”ת בית שערים (דכתב דאיסור קול באשה ערוה שייך רק אם מכירה) “השמיט” את מה שכתב בבית שערים דנכון להמנע מזה. – אל נא יחר לכם ואדברה, דמרן זצ”ל לא השמיט זאת מעין הקורא, אלא רק קיצר בדבר כדרכו דרך המלך, וז”ל ביבי”א: “וכן מצאתי לנ”ד בשו”ת בית שערים חאו”ח סי’ לג’ שנשאל בזה, והעלה להתיר מדינא”. עכ”ל. מכלל דמצד מידת חסידות מיהא יש להמנע. והסתפק מרן זצ”ל ברמז זה מפני שהנידון ביבי”א הוא לענין הלכה ולא לענין חסידות, ולא רצה לטשטש את הרושם הנכון שסוף סוף הרב בית שערים העלה להתיר מצד ההלכה. [ודלא כאחרונים אחרים שכתבו בשם הרב בית שערים שאוסר לכתחילה, דזה אינו, דבשלמא אילו הרב בית שערים היה כותב רק ד”מכוער הדבר”, אה”נ זהו לישנא דאיסורא, כלומר דמותר מצד “קול באשה ערוה” אך אסור משום כיעור, ברם הרי התבטא הרב בית שערים ד”בעל נפש יזהר”, שהוא בודאי לשון זהירות בעלמא[טז], וגם כתב להדיא דמדינא שרי, וא”כ בודאי מוכח דהגבלה זו שהגביל הרב בית שערים איננה אלא משנת חסידות]. ובר מן דין, לא ברור כלל דמה שכתב בבית שערים האי לישנא (“מכוער הדבר ובעל נפש יזהר”) קאי על השומע קול אשה באינו מכירה, דהרי כתב דברים אלו אחר שהעלה דאין איסור אף על המקליט (שמכירה ונמצא בפניה) משום דבעבידתיה טריד, ואפשר דדוקא ע”ז כתב דמ”מ מכוער הדבר כפי שיראה המעיין שם, אלא דלפני כן כאשר עסק בהיתר השומע, כתב הרב בית שערים דשרי “מדינא”, דמשמע דמ”מ מידת חסידות איכא, וזה הרי העתיק ביבי”א, ודו”ק.

ח) ומה שכתב כת”ר לבוא העיר”ה בהערות שונות על האחרונים שהוזכרו ביבי”א (כגון מערכי לב ועוד), כבר התייחסנו לזה בקצרה לעיל בהערות.

ט) ומה שכתב אודות דברי הרב יריעות האהל “עיין דבריו בפנים” – משמע לקורא השטחי כאילו ביביע אומר לא דקדק בדבריו, וזה אינו כי מה שהביא כת”ר בשמו (ומה שכתבו “בפנים”) זה אכן מה שמובא ביבי”א.

י) ולגבי הראיה מדברי הר”ן בנדרים אודות בר קפרא – הנה ראיה זו לא הובאה ביבי”א כך שאין צורך להרחיב את היריעה. ועכ”פ צאינה וראינה בספר האר עינינו על נדרים דף נא’ ע”א שהזכיר דחייתו של כת”ר ואח”כ תמה ע”ז דלא מסתברא עיי”ש. ומ”מ יש לדחות עוד כמו שכתב מרן הרי”ח הטוב זלה”ה בספר בן יהוידע על נדרים שם, דמיירי שם כמנהג הנשים הספרדיות שמוציאות קול הברה “לולולו” ואין כאן שירה ממש שתחשב קול ערב, עיי”ש.

י) ומה שהזכיר כת”ר בשם מוהרח”ש פינסו זצ”ל דהביא ראיה מדברי הקדמונים (הכוונה היא למרדכי בברכות סי’ פ’ בשם הר”א ממיץ ז”ל) שכתבו דאין אנו יכולים להזהר מקול ארמיות וכו’ – לפקצ”ד לא קשיא מידי, דהרי אותם קדמונים כתבו להדיא דהנידון היה כלפי לימוד תורה, וכי הם לומדים בשוק, אלא הפשטות היא שכוונתם למשרתות וכיו”ב כמצוי בימיהם (וכמובן שאדם מכיר את משרתו), או לכל היותר הכוונה היא לשכנות שהיו נשמעות מהחצר וכדומה, ואף אדם פרוש לא יבצר שיכיר את שכנותיו, ובפרט שאותם קדמונים לא כתבו כן ביחס לפרושים וחסידים לבדם אלא כלפי העם בכללותו, כך שעכ”פ “ראיה” בודאי אין כאן, וק”ל.

ולסיומא דמילתא אנא עניא לא אמנע טוב מלציין מילתא חדא לתועלת[יז] לספרו הבהיר “משפט הקידושין” העומד לראות אור בקרוב בעהי”ת, דהנה כת”ר שליט”א כנראה סמך על מעיינ”י הישועה שיראו דברי שו”ת יבי”א כשהוא כלול עם מקורו, ולכן קיצר בדבר ולא הזכיר את כל הראיות שהובאו ביבי”א, ובודאי דבאופן כללי כך ראוי להיות דאין צורך להדפיס שנית כל הכתוב לחיים בשו”ת יבי”א, אך כיון שכל הראיות שכן הוזכרו בתשובתו של כת”ר זכו להערותיו המאירות עיניים, נמצא שהמעיינים בספרו של כת”ר מתרשמים דמעלתו שליט”א כבר דחה את כל הראיות שביבי”א, ולדאבונינו רובא דאינשי סומכים על הרב המעתיק ולא ידעו ולא יבינו דיותר ממה שקרא לפניהם כתוב שם [ולדוגמא ביבי”א בסוף אות י’ הביא ראיה לדבריו מדברי חד מקמאי הראבי”ה ז”ל, וז”ל ביבי”א: “וממילא יש להקל בנ”ד כשאינו יודעה ומכירה וכו’. ולפע”ד יש ראיה לזה מדברי הראבי”ה ברכות ס”ס עו’ שכתב, דהא דקול באשה ערוה, י”מ מפני שדרכו להביט בה כשמנגנת, משמע דלברכה אינו אסור כשאינו מביט. ע”ש. (וע’ בשו”ת ציץ אליעזר ח”ה סי’ ב. וי”ל ע”ד. ודו”ק)[יח]” עכ”ל]. ועיין גם בשו”ת מעיין אומר חי”ב פ”ב סי’ יא’ בהערות.

ובעיקר הנידון של כת”ר, ששמיעת קול האשה לא נעשה באמצעות רדיו וכיו”ב אלא שומע מאחורי הפרגוד ואינו מכירה, וכתב מעלתו שליט”א דלא מצינו שהתיר הגאון יביע אומר אלא לענין רדיו וטייפ וכיו”ב, כי על זה היה הנידון ביבי”א, ולכן הבו דלא להוסיף עליה להקל אף בהופעה חיה, וגם הגאון יבי”א יוד”ה יוד”ה לאסו”ר איס”ר בזה. עכ”ד. והנה מצד הנימוקים שבשו”ת יבי”א, כבר נתבאר לעיל (בהערות) דבחלק א’ משמע דמרן זלה”ה התיר שמיעת רדיו ללא צירוף העובדה שקול הרדיו אינו קול אמיתי (או כל סברא אחרת ששייכת דוקא ברדיו וכגון מה שכתב בשו”ת משנה הלכות ח”ד סי’ פו’ דקול היוצא מבעל חי מעורר יותר להרהור עיי”ש), אלא היתרו של מרן מלכא זלה”ה מבוסס כולו על כך שאינו מכירה ותו לא מידי, ורק שנים רבות לאחר מכן ביבי”א ח”ט ובהליכות עולם צרו”ף צר”ף יוס”ף סברא זו ג”כ ליתר חיזוק הוראתו (וגם מפני שאז הוסיף ידו שנית להקל אף היכא דראה פעם תמונה מדמות תבניתה של המשוררת, בתנאי כפול שאף פעם לא ראה אותה בעצמה מלא קומתה), ואין כל סיבה לומר דהדר תבר לגזיזיה להצריך דוקא סניף זה, עכ”פ בגוונא כי לא ראיתם כל תמונה. כי על כן לפקצ”ד (לולי הבנתו של כת”ר) היה נראה דמרן הגרע”י דעתו דעת עליון להתיר אף בכה”ג דהאשה נמצאת מעבר למחיצה, דסוף סוף לא מכירה. [וכעת ראיתי להגר”מ לוי זצ”ל בספר ברכת ה’ פ”ז הערה סז’ דמשמע דהבין דגם לדעת היביע אומר אם שומע מהאשה עצמה אע”פ שאינו מכירה, יש לאסור. אלא דעיקר חיליה הוא מדברי הר”א ממיץ הנ”ל, וכבר כתבנו בדלותינו לשדות נרגא בראיה זו לעיל]. ואולם י”ל דבנידון של כת”ר יודה הגאון יבי”א עכ”פ להא דכתב הרב בית שערים דמכוער הדבר, ובעל נפש לא יעשה כזאת. ובענייני צניעות כל המוסיף גדרים וחומרות קדוש יאמר לו, ואין להצמד רק לשורת הדין בדברים העומדים ברומו של עולם (ולא דמי כלל למה שמרן הגרע”י זלה”ה עצמו עשה מעשה לשמוע “אום כול תום” מתוך קלטת לצורך עסק התורה בעירנות, דכמה וכמה חילוקים יש בדבר, וד”ל[יט]). ומה גם דאף אם הזמר הוא גבר, אותו מוזמן כעת עומד ושומע קול המולה מעוברי רצונו הרוקדים במסכת עירובי”ן על איסורי יהרג ואל יעבור, ואיככה יוכל לשמוע כיצד משוררים בזיונו של המלך ית”ש והוא יושב ומחריש, וכן לא יעשה. ואע”ג דלענין גדרי דינא ד”הוכח תוכיח” מקום יש בראש להקל (ובפרט עפ”י ספר חסידים סי’ תיג’ ומובא בביאור הלכה סי’ תרח’ סע’ ב’ ד”ה וחייב, ואכמ”ל), מ”מ מכאן ועד להשתתף בשמחתם וליהנות מסעודתו של אותו רשע, לא יאות (אם כי המחיצה הויא הצלה פורתא לענין זה, ועיין ביאור הלכה סי’ קע’ סע’ כ’ ד”ה לא, במה שכתב שם “ועוד אפשר וכו’”, ולא כאן המקום לשנות מסכת ארכי”ן זו). ועל אף דכדי לקרב לבבות האחים הטועים והתועים יש לנהוג בדרכי נועם, אין זה מונע ממנו להשתמט אחר התנצלות כנה בנועם שיח ובמתק שפתיים, ולשון רכה תשבר גרם. ומ”מ בשעת הדחק גמור, דיש חשש לקטטה וקפידא רבה אם ישתמט, אזי יש לדעת את עיקר ההלכה דאין בזה איסור מדינא (כשאינו מכירה ואין שם מסך וכיו”ב), וגדול השלום. ומה גם דאם לא מתכווין להאזין, קיל טפי כדמייתינן לעיל (ובלא”ה אין להקשיב למילים אפי’ אם הזמר הוא גבר, יען כי רובם ככולם שירי עגבים). אלא א”כ לב יודע מרת נפשו שיכול לבוא לידי הרהור או ירידה רוחנית[כ], דאזי אין חכמה ואין תבונה ואין עצה לנגד ה’, ועליו למעבד עובדין דיוסף “וינוס ויצא החוצה”. והנלע”ד כתבתי מפני שכך גזר עלי הדרת גאונו שליט”א, וכמובן שאין בי לא דעת ולא תבונה לכתוב דבר וחצי דבר, והיו הדברים האלה אשר אנכי נותן לפניכם היום למראי מקום בעלמא, ומעלתו שליט”א הוא יורה דעה והוא יבין שמועה כדת מה לעשות.

הכו”ח בידידות, אדם פשוט קטן פעוט,

הצעיר אליהו בחבוט

סין טין וקטין

[א] הבהרה: בכל מקום שאזכיר “יביע אומר” בסתם, הכוונה היא לח”א סי’ ו’, ששם תשובתו העיקרית בענין קול באשה ערוה דרך רדיו. אלא דהניף ידו שנית בשו”ת יבי”א ח”ט חאו”ח סי’ קח’ אות מג’, ובספרו הליכות עולם ש”ר פרשת בא הערה ט’.

[ב] ובעבר כבר דנתי בעניי לפני הדרת גאונו בנושא זה אי אמרינן ההכרח לא יגונה לפרט מידי דצניעותא (כמובן תוך הקפדה ללשון נקיה) בדיון הלכתי, ראה נא בעניינו בספרי הדל שושה”ע ח”ד עמ’ תל’. ועכ”פ מודי”ם אנחנו לך שיש לצמצם במאי דאפשר, והיכא דמובנים הדברים דרך רמיזה בודאי דהכי עדיף טפי.

[ג] וז”ל הרש”ש בכתובות דף ט’ ע”ב בביאור גדר “הרהור עבירה” הנחשב כעוון: “הרהור הוא שמהרהר עתה בה ומצייר יופיה בלבו.” עכ”ל.

[ד] והנה מרן הגרע”י נכנס לבית הספק מה הדין אם ראה תמונה שלה, אי מקרי “מכירה” לענין זה (דביבי”א ח”א נוטה להחמיר, ואילו ביבי”א ח”ט הכריע להקל בזה, והעלה דרק אם פעם ראה את האשה בעצמה “מלא קומתה” אזי הוא דמקרי “מכירה”), וביאור הספק הוא מהו ה”בסיס” המינימאלי אשר עליו יש חשש לבניית ציור, והבן.

[ה] איברא דהביטוי “הנחה מוקדמת” הוא נכון אבל לא מדוייק כל הצורך, כי ביבי”א ידע גם ידע שיש צד לומר דקול בערוה אינו תלוי בראיה כמו שכתב להדיא באות ג’, אלא דאה”נ אצל מרן זצ”ל הצד לומר דכל האיסור הוא דוקא במכירה היתה העדיפות הראשונית כל עוד שאין הוכחה נגדית (כדאמרי אינשי האידנא: “ברירת מחדל”).

[ו] ואה”נ אפשר לערער ולומר דלא על נקודה זו התכוונו חז”ל, כלומר “הוכחה” אין כאן, אך “קרוב יותר” לפרש דאכן לנקודה זו נתכוונו כי יש בזה סברא אלימתא עד מאוד, ונ”מ מה אמורה להיות ה”ברירת מחדל” כשניגשים לסוגיא זו.

[ז] וכמובן דאם לב יודע מרת נפשו שיכול לבוא לידי הרהור, לא על זה דיברו, דכל הנ”ל הוא הכלל ויתכן דאיכא גברי דמגיעין לפר”ק יוצא דופן. וכדמצינו כיו”ב בב”ח סי’ כא’ בקו”א לסע’ ז’, וכהנה רבות. וכבר כתב בספר החינוך מצוה פק”ח (לגבי קול באשה ערוה ושאר דינים כיו”ב): “אבל כלל הדבר הוא שלא יעשה האדם שום דבר בעולם המביאו לידי הרהור בנשים.” עכ”ל. ועיין שו”ת חיי הלוי ח”ב חאה”ע סי’ עג’ אות ט’. וראה בספר ספר אהל יעקב סקוצילס עמ’ תא’ בשם הגרי”ש אלישיב זצ”ל, דאע”פ שלדעתו דעת עליון אין איסור קול באשה ערוה ע”י טייפ, מ”מ מי שיודע שהדבר גורם אצלו להרהור, אצלו אין היתר, וז”פ.

[ח] ואין הכוונה כאן למה שחילק כת”ר דלגבי הגמ’ בסנהדרין הנשים האחרון אינם עושות דבר שמעורר, דלגבי חילוק זה נתייחס רק בהמשך.

[ט] מה שכתב כת”ר “דבסנהדרין שם מיירי בפרחי כהונה הסוקלים את האשה ערומה” כמובן אינו בדקדוק (ומן הסתם גם הדרת גאונו יודע זאת, דאגב זריזותא דקולמוסא נפק ליה הכי), כי שני נידונים הם שם, חדא פרחי כהונה לגבי סוטה, שאינם מהרהרים בסוטה על היותה מנוולת (וגם לא בנשים אחרות מכח ראייתה, מחמת דין “אין יצה”ר שולט וכו’), ודין אשה הנסקלת (ושם אין פרחי כהונה אלא העדים ואחרים), דלמ”ד דנסקלת ערומה הגמ’ מעלה את אותה סברא, דבאותה אשה אין מהרהרים מפני מצבה (וגם לא בנשים אחרות מכח ראייתה מחמת הדין הנ”ל).

[י] דאע”פ שכת”ר הזכיר חלק מהפוסקים שמתירים, עשה זאת באופן שמשתמע כאילו שיטה זו היא שיטה דחויה וכל דבריהם בטלים כחרס הנשבר (וכמובן כת”ר לא התכוין לכך במחשבה תחילה, אלא דלמעשה זו תחושת הקורא בנועם אמריו), כי ע”ד המערכי לב שהתיר, ביטל כת”ר את הוראתו בטענה שפסק רק עפ”י סברא (כאילו גדולי פוסקי זמנינו בני אשכנז לא פוסקים מסברא בעלמא ללא פוצה פה); וע”ד הבית דוד לייטר שג”כ התיר, כתב כת”ר שהסתמך על הבית שערים, ועפ”ז ביטל את פסקו בטענה שהרב בית שערים לא התיר אלא דיבור ולא זמרה, ובמחי”כ זה אינו כי הבית שערים התיר מדינא גם זמרה (וכנראה לפי רגע נתחלף לכם מהר”ם שיק עם בית שערים); וע”ד הרב אמרי דוד הורוביץ דחה כת”ר אחת מראיותיו (אשר לא עליה התבססה הוראת ההיתר) ובכך נתן תחושה לקורא לפום ריהטא שכל הפסק בטל ומבוטל מעיקרו; וע”ד שו”ת הלל אומר, ביטל כת”ר את הוראתו בטענה שאפשר שהורה כן רק לגבי דיבור ולא זמרה (וזה אינו נכון כי כל הפוסקים שציין אליהם הרב הלל אומר עסקו לענין זמרה וא”כ בודאי דלכך נתכוון); וע”ד שו”ת בני ציון, כתב כת”ר שלא מצא שם שכתב כן (למרות שכן נמצא שם כפי שאציין בפנים, אלא שכת”ר כנראה עיין בשו”ת בני ציון ממחבר אחר); ושאר הפוסקים המתירים שלא היה במה להעיר על הוראתם, הביאם כת”ר בהבלעה בין הערה להערה, כך שתחושת הקורא מקופיא היא שבעצם אין מי שהתיר זולתי מרן הגרע”י זלה”ה. וחלילה אין לנו תרעומת על הצורה שהובאו דברות המתירים, כי כך היא דרכה של תורה להעיר אוזן שומעת למה שיש לפקפק, וזו הגדרתה של “תורה לשמה” לפי הרא”ש ללמוד ע”מ להוסיף לקח ופלפול ולא רק לאסוף באומרי”ם, ולא באתי בעניי אלא להבהיר כיצד מתקבלת התחושה אצל הקורא המהיר, ותחושה זו כאמור איננה מוצדקת כי רבו כמו רבו המחזיקים בסברא זו (עכ”פ משורת הדין, או לכל הפחות לסניף) כפי שאציין בפנים, כך שאין בזה “שיטה דחויה” ח”ו, וממילא סברת הגאון יבי”א איננה “תמוהה” כפי שמעלה כת”ר, ובפרט שגם הגאון יבי”א פסק כן מכח “ספק דרבנן להקל” ולא מכח הכרעה כשיטה זו בתורת ודאי.

ובענין מה שכת”ר הביא דעת המנחת יצחק וציץ אליעזר ומשנה הלכות לצד המחמירים, יש לדעת דסוף סוף התירו משורת הדין למעיין היטב, דאמנם כת”ר ליקט לשונות ההסתייגות הזהירה שבספרים אלו אבל רוח תשובתם בכלליות נוטה בהחלט להיתרא מעיקר הדין. ואף אם נצמד ללשונות אלו ואחרות, הרי במנחת יצחק משמע דהסכים לבית שערים ד”מדינא” שרי ולא הרחיב אלא לענין אשתו נדה דכמובן מכירה, ובציץ אליעזר ח”ה סי’ ב’ גם אחרי שכתב דהוי “נטפי ניחומים הלכתיים” עוד הוסיף לכתוב היתרים ברדיו ומסיק “דלא יחשב בכזאת לעון של שמיעת קול ערוה” עכ”ל, ובשו”ת משנה הלכות ח”ד סי’ פו’ העתיק דברי הרב בית שערים כלשונם וככתבם (דמדינא שרי ובעל נפש יזהר), ואע”ג דאח”כ הזכיר לשון ד”לימוד זכות” מ”מ סיים בלשון “אם אינו מכירה אפשר להקל”. [ויש לשים לב דמה שכתב בשו”ת משנה הלכות ח”ז סי’ יג’ דלפי הרב בית שערים “אסור” משום כיעור, זהו ציטוט לשון הרב השואל ואילו הגאון המחבר עצמו זצ”ל הרחיב להיתרא עיי”ש].

ואגב גררא אמינא דהנה ברשימת האוסרים כת”ר בנה אצלו ציו”ן לבית ברוך ח”א כלל ד’ אות י”ח, ואח”כ לשבט הלוי, ואח”כ לשו”ת אז נדברו, וסל”ח נא ביד תסל”ח כי הרב בית ברוך היינו מח”ס שו”ת אז נדברו, וחד נינהו.

[יא] שכתב בד”ה שוב הביא מאידך: “אולם היבי”ע לעיל כבר דחאו לנכון וכו’” עכ”ל כת”ר.

[יב] וגם אם קבל נקבל מה שכתב מעלתו שליט”א, דהרב ישיב משה טורצקי אינו בר סמכא כל כך (ולפקצ”ד גם בלא”ה אין לסמוך על שמועות באופן כללי), מ”מ הרי גם בספר וזאת הברכה פט”ז הערה א’ כתב סברא זו בשם הגרי”ש אלישיב זצ”ל (דכל מקום שכותב “אחד מגדולי הדור” הכוונה היא לגריש”א, כמו שכותב שם בהקדמה). ומוכח שם דלאו דוקא לענין אמירת ברכות אלא הוא דין גם כלפי “קול באשה ערוה” דעלמא. ועל פי שני עדים יקום דבר. ומיהו י”ל דשמועתו של הרב וזאת הברכה גופא, מאיש לוחקה זאת, מספר ישיב משה. ומ”מ כיון דמצינו להגאון ציץ אליעזר שהחזיק בסברא זו, ואיהו רב גובריה ורב חיליה, אין טעם כעיקר לטרוח כולי האי לערער על השמועה בשם הגרי”ש אלישיב זצ”ל, דאין זו שיטה דחויה. ושוב הגיע לידי ספר אהל יעקב סקוצילס, ושם בפסקי הגרי”ש אלישיב זצ”ל עמ’ תא’, כתב בשם “קונטרס יחוד וצניעות סע’ ח’, שהגריש”א זצ”ל הורה זקן ש”השומע קול אשה בטייפ או במכשיר אחר, אין בזה דין קול באשה ערוה, לא לענין שמיעה ולא לענין ק”ש ושאר דבר שבקדושה.” עכ”ל.

[יג] איברא דמרן הגרע”י זצ”ל בתשובתו הראשונה (שבחלק א’) מיאן לקבל טענה זו, דאע”ג דבאות ו’ הזכיר היתר זה, מ”מ באות ז’ כתב דכיון דאיסור קול באשה ערוה הוא משום הרהור, א”כ מאי איכפת לן דזהו חיקוי ולא קולה ממש, הלוא סוף סוף לא פלטינן מידי הרהורא. ואמנם כתב זאת בלשון “יש מקום לומר”, מ”מ למעשה אפי’ לסניף בעלמא לא רצה לצרף סברא זו מהטעם הנ”ל עיי”ש היטב. ובהליכות עולם (שנדפס שנים רבות אחרי כן) הביא סברא זו בצורה רחבה יותר, ולא העיר עליה מידי, אך סיים לעיין באגרות משה חאו”ח ח”ב סי’ קח’, וכוונתו רצויה למש”כ האג”מ שם: “מ”מ נחשב שהוא קול האדם לכן אפשר שגם הקול שנעשה בהמיקראפאן בעת שמדבר ששומעין אותו הוא נחשב קולו ממש וכן הא יותר מסתבר” עכ”ל. [איברא די”ל דגם הרב אג”מ לא כתב אלא לענין רמקול אך מודה ואזיל בקלטת, דלא מסתברא למימר דקול האשה מפקד פקיד, וה”ה לענין רדיו בימינו דהשירים הם הקלטה בעלמא. וכ”כ לחלק (בין מיקרופון להקלטה, לענין הנידון קול באשה ערוה) בהליכות שלמה הל’ תפילה עמ’ רמג’ והערה כב’, ובשו”ת כנסת יחזקאל גרובנר ח”ג סי’ ז’, ובמאיר עוז סי’ עה’ סע’ ג’ אות ה’ סקי”ג. ושוב ראיתי בספר מסורת משה (פסקי הגר”מ פיינשטיין זצ”ל מפי השמועה) חאה”ע סי’ עב’ דמשמע שם דאע”ג דהחמיר לענין אינו מכירה מ”מ ברדיו היה לו פשוט להיתרא, עיי”ש]. ושוב ביבי”א ח”ט (שהוא משנה אחרונה), כאשר הזכיר סברא זו דדרך הרדיו לא מקרי קול באשה ערוה מטעם דאינו קול אשה כלל, נמנע מלציין לאגרות משה, ואדרבא כתב “ודבריהם נכונים” עכ”ל. ולכאו’ מה יענו שפתי צדיק לטענתו הראשונה, דסו”ס איכא הרהורא (אם מכירה, דאם מפני שלא מכירה זהו סניף אחר). [ועיין אורחות רבינו ח”א עמ’ ד”ן סי’ קעה’, והליכות שלמה הל’ תפילה עמ’ רמג’ סע’ יב’, ובברכת ה’ ח”א פ”ז הערה סו’]. ויש ליישב בכמה אנפי, אך הנלע”ד עיקר בדעת מרן הגרע”י זלה”ה, דהנה כתב ביבי”א ח”א הנ”ל (וגם ביבי”א ח”ד חיו”ד סי’ טו’ אות ב’) דהעיקר להלכה הוא דאיסור קול באשה ערוה אינו אלא מדרבנן (ועכ”פ מטעם ס”ס נקטינן דהוי דרבנן), כלומר שחכמים אסרו לשמוע קול אשה מחשש שמא יבוא לידי הרהור (ולא דבודאי איכא הרהור), וכיון שגזירת חכמים היתה על קול אשה, ורדיו אינו קול אשה, לא חל ע”ז איסור, דאע”ג דגם ברדיו שייך חשש הרהור כמו בקול אשה וטעמא דתקנתא במקומו עומד, אין גוזרים גזירות חדשות מדעתנו (וכמובן דמי שהבחין בעצמו שהדבר גורם לו להרהור, אין מקום להתיר, אלא ההיתר הוא לא לחוש שיבוא לידי הרהור), ודמי למה שהעלה בדוכתי טובא ביבי”א (כגון בח”א חאו”ח סי’ טז’ ובכמה מקומות) דבמקרים שלא היו מצויים בימי חז”ל אין גזירתם חלה עליהם אע”ג דהטעם לגזירה קיים גם בהם, ועיין יבי”א ח”י חאו”ח סי’ ז”ך שהביא דברי הגאון בעל הבן איש חי זלה”ה בספר ידי חיים דאפי’ אם ברור לנו דאילו חז”ל היו חיים זה עתה עמנו היו גוזרים על זה, סוף סוף אין מי שגזר לאסור ואין בידינו כח להחיל איסור עיי”ש. וכמובן שכל זה הוא היתר דחוק, דקשה מאוד להקל בדבר כזה שיכול להביא לידי הרהור לפי הגדרות חז”ל, ולכן באמת לא התיר מרן מלכא זלה”ה אלא בגוונא דלא מכירה ולא ידעה, דאזי גם לפי גדרי חז”ל אין מקום לחוש להרהור, ודו”ק.

[ומ”מ הבט נא וראה בספר משיעורי הראש”ל ח”ב עמ’ רלט’, דבשיעורו הקבוע לרבים במוצ”ש פרשת תרומה תשנ”ו הורה זקן זצ”ל דאם קול הרדיו מגיע מהשכנים דאין לו אפשרות לכבות, אזי אפי’ שמכירה יש לסמוך על הסברא דקול אשה ברדיו חשיבא קול קוף בעלמא עיי”ש. איברא דהיכא דהקול מגיע מהשכנים מן הסתם אין כוונתו ליהנות מן השירה (ואף אינו מתכוין לשמוע) וא”כ קיל טפי טובא דהא לא אפשר ולא קא מכוין, זיל קרי בספר היראה לרבינו יונה ז”ל סי’ רלח’ שכתב “אל תשמיע לאזניך במתכוין קול אשה משוררת כי קול באשה ערוה” עכ”ל, ולא כאן המקום לשנות מסכת ארכי”ן זו].

וקצת יש מקום לבוא העיר”ה על כל אותם אחרונים בני זמנינו (שהזכיר מעלתו שליט”א) דצווחי כי כרוכיא לאסו”ר איס”ר בכל תוקף לשמוע קול זמר אשה דרך הרדיו או דרך טייפ (אע”ג דבודאי מודו דאין כאן אלא חיקוי בעלמא ולא קול אשה ממש, דהרי אותם אחרונים עצמם לא התירו לצאת י”ח קריאת מגילה באמצעות מיקרופון, כי סבר”י מרנ”ן דבאמת אין זה נחשב כקול האדם, ודלא כהרב אג”מ הנ”ל שהתיר לצאת ע”י מיקרופון מטעם דחשיב קול הקורא עצמו), ומאידך לענין פאה נכרית (שהוא חיקוי שערות האשה) התירו הדבר לכתחילה בשופי כיון דאין כאן אלא חיקוי ולא שערות האשה עצמה, והרי אם בחיקוי הקול יש בזה משום הרהור א”כ גם בחיקוי השער איכא איסורא דהרהור, דקיי”ל “שער באשה ערוה” כשם ש”קול באשה ערוה”. ותגדל התמיהה האידנא עם התפתחות תעשיית הפאות, דהחיקוי הוא נאה יותר ויותר משערות האשה עצמה כידוע, ואיכא חשש להרהור טפי, והוא ההיפך מקול אשה שהחיקוי ברדיו הוא פחות איכותי עשרת מונים מקול האשה הטבעי. וידעתי בינ”י ידעתי מה שיש להדחק וליישב בכל זה (וזיל קרי ג”כ בשו”ת יבי”א ח”א חאו”ח סי’ ז’ אות ו’), ומ”מ הסברא הישרה והברורה היא כנ”ל.

[ומאידך גיסא יש לדעת, דגם אם נתיר קול אשה ב”חיקוי”, כדעת הרב ציץ אליעזר והגרי”ש אלישיב וסייעתם סייעתא דשמיא ז”ל, אכתי אין בזה טעם לשבח להתיר שער ב”חיקוי”, דנהי די”ל דלענין איסור “שער באשה ערוה” (דהוא איסור משום הרהור, ויתכן דאינו אלא מדבריהם וכמ”ש ביבי”א ח”ו חאו”ח סי’ יג’) שפיר יועיל חיקוי (לפי שיטתם), מ”מ אכתי ישנו איסור מוסיף משום “ופרע את ראש האשה” דאורייתא, ומראית עין, ועוד, ואין להחריב דהוי מיל”ה שלא בזמנה].

[יד] ואולם קו”ל שי”ח טרם יהיה באר”ש יש להדגיש, דכל הדיון דלהלן (אם הראיות השונות הם מוכרחות אי לאו וכיו”ב) הוא רק מפני שמרן הגרע”י בענוותנותו רגיל להביא לפני עין הקורא הוכחות מדברי הפוסקים דקדמוהו, ולפום קושטא לדידן יש לדעת דאין צורך בכל זה, דדי לנו בכך שזו סברתו הרחבה והמלאה של מרן מאור ישראל זלה”ה, ודוגמא לדבר דהנה כת”ר שליט”א בתשובתו הרמת”ה הזכיר מה שכתב ביבי”א בשם שו”ת ישיב משה טורצקי בשם הגרי”ש אלישיב זצ”ל שיצאה הוראת”ו בקדושה דליכא איסורא ד”קול באשה ערוה” ברדיו, וע”ז כתב כת”ר דשו”ת ישיב משה אינו בר סמכא, ומשמע דאילו היה לנו ידיעה ברורה שהדברים יצאו מפי קודשו של הגרי”ש אלישיב זצ”ל, היה בזה סמוכין לעד להקל בזה, אע”ג דנועם אמריו של הגריש”א נאמרו מכח סברא ואילו ראיה לא שמענו, וע”ז הדרך מקילין ג”כ עפ”י הן ולאו דנפקי מקולמוסא קדישא דהגר”ח קנייבסקי שליט”א, וא”כ במה יגרע חלקו של מרן פאר הדור הגרע”י זצוק”ל שאין מקבלים סברתו בלא ראיה מוכחת (וכי מפני שהוסיף סמוכין לסברתו תגרע סברתו). ועם כי ראה ראיתי בסיום תשובתו של כת”ר שכתב בענוותנותו בזה”ל “והנה אחרי שמרן היביע אומר זיע”א כתב להתיר, אין דברי וקושיותי כלום” עכ”ל, לא נמנעתי מלרשום דברים אלו כאן, לבל אצור רושם (מתוך הדברים שאכתוב להלן בפנים) דתוקף הוראתו של מרן הגרע”י תלויה ועומדת בראיות אלו ואחרות.

[טו] דסוף סוף הגאון מהר”מ שיק לא נכנס להדיא לחלק חילוקים. ובכן הגר”ש וואזנר עצמו בתשובה אחרת, בח”ה סי’ קצז’, בענין קול זמר אשה כשאינו מכירה, כתב וז”ל: “ואף שיש משמעות בתשובת מהר”ם שיק אה”ע סי’ נג’ שנוטה להקל כנ”ל, כתבתי שם דאין להוציא כן מדבריו”. עכ”ל. והיינו דאע”ג דראיה ליכא מ”מ משמעות איכא. ולמעט תוספת חיזוק בעלמא יש לציין דבשו”ת הלק”ט ח”ב סי’ צג’ כתב דשמיעת קול דשאילת שלום חמיר טפי משמיעת קול שיר. עיי”ש.

[טז] וכת”ר כאשר העתיק דברות הרב בית שערים הוסיף נופך מדיליה בזה”ל: “אבל לענין מעשה כתב שמכוער הדבר מאוד ושכל בעל נפש לא ישמע קול אשה אפילו אינו יודעה וכו’.” עכ”ל כת”ר. ואנא עניא פשפשתי ולא מצאתי בבית שערים שהפריז כולי האי.

[יז] ואנא עניא איש בוש”ת זעיר הזבובים קטן שאין בו דעת לא הייתי מעיז לדבר דבר מול הדרת גאונו שליט”א לולי שפתח לנו פתח בענוותנותו הרבה והראה לנו דניחא ליה לשמוע מילי דקטני קטנים.

[יח] הסוגריים במקור.

[יט] ובאמת מסתברא שהתשובה ביבי”א נכתבה בעיקר לצורך שמיעת שירים בערבית באופן הנז’, ובזה עיקר הנידון, ונ”מ ג”כ למי שעלה לאוטובוס ומקרים דומים, וזולתי אופנים אלו כמעט ואין נ”מ מעשית בהיתר הנ”ל, מאחר ונתבאר שההיתר הינו בתנאי כפול שאין אוזן קשבת למלל של השירים (דסתם שירי נשים ברדיו, שירי עגבים הם), וגם בודאי לא ניחא ליה לאותו צדיק מרן הגרע”י זלה”ה שישתמשו בהיתר הנ”ל כדי לשמוע שירים בסגנון חילוני ו”זול” המעורר פריקת עול ח”ו, דלא דמו כלל לסגנון השירים הערביים עתיקי יומין [ואכן הוגד לי מפי מגידי אמת, דגדול ה”זמרים” מבני ישמעאל בדור שעבר, גילה, שקבלה היא בידו מפי רבותיו ורבותיו מרבותיו, שהמקאמים גנובים הם אתם, ומקורם טהור מזרע היהודים, וכפי שהזכרנו בספרי הדל ללקוט שושנים ח”ו עמ’ מ’], ואכמ”ל.

[כ] וכגון בעלי תשובה שהדבר מעורר אצלם אסוציאציות מן העבר, וכל כיו”ב.