מקורות וביאורים:
כתב הריב”ש (סימן תכה) והובא להלכה ברמ”א (יו”ד סי’ קפג): דבר ברור הוא שאסור ביאת הנדה, לא באשתו בלבד אלא בין באשתו בין באשת חברו בין בפנויה ותנן בכריתות (י”ד) יש בא ביאה אחת וחייב עליה שש חטאות. הבא על בתו חייב עליה משום בת ואחותו ומשום אשת אחיו מאביו ואשת אחי אביו ואשת איש ונדה. וכן שנינו במסכת כתובות (כ”ט) אלו נערות שיש להן קנס וכו’. וקא חשיב בהדייהו הבא על הנדה. ומסיים בה אף על פי שהן בהכרת אין בהן מיתת ב”ד. ואף על הכותית, אף בצנעה ובאקראי בעלמא גזרו בית דינו של חשמונאי שיעבור עליה משום נדה. כדאיתא בפ’ אין מעמידין (ל”ו:) אף על פי שדמה כדם בהמה הוא מן התורה. ואם לא היתה הישראלית אסורה משום נדה כי אם אשתו, לא היו גוזרין בכותית בלא אישות. וזה דבר פשוט. ולא נסתפק בו אדם מעולם. והדבור בו מותר. גם הכתוב אמר סתם ואל אשה בנדת טומאתה. ולא חלק בין אשתו לפנויה. שהרי לא אמר ואל אשתך. ומה שאמר אשה, דרשו בו בפרק ואלו הן הלוקין (י”ד) לחייב על כל אשה ואשה. ומן הכתוב הזה דרשו בספרא שאפי’ קריבה לבד ר”ל קריבה של הנאה. כגון חבוק ונשוק, אסורה מן התורה. ואפי’ בלא יחוד דליכא למיחש לביאה. לפי שהקריבה עצמה אסורה בלאו הזה. דתניא התם בספרא ואל אשה בנדת טומאתה לא תקרב לגלות ערותה. אין לי אלא שלא יגלה, מנין שלא יקרב, ת”ל לא תקרב. אין לי אלא נדה בל תקרב ובל תגלה, מנין כל העריות בל תקרבו ובל תגלו, ת”ל לא תקרבו לגלות. ע”כ. וכ”כ הרמב”ם ז”ל שלוקה על זה מן התורה. ולא קיי”ל כרבי פדת דאמר בפ”ק דשבת (י”ג) לא אסרה תורה אלא קריבה של גלוי עריות. עכ”ד
לפיכך מכיון שנהגו היום שהבתולות לא טובלות, ממילא יש להם כל דיני נדה. ואסורים בייחוד ובמגע ודינה כשאר בתולות.
