מקורות ונימוקים
א. מקור והצעת הענין
במגן אברהם (סימן נא ס”ק א) כתב “ויאחוז בב’ ציציות שבטלית שהם כנגד פניו בשעת אמירת ברוך שאמר” ובמוסגר ציין מקורו בכוונות. ובמשנה ברורה (שם ס”ק א) כתב דין זה בלא לציין מקורו, והוסיף שלאחר גמר ברוך שאמר ינשקם. וכיוצא בזה כתבו הגר”ש גאנצפריד בקיצור שולחן ערוך (סימן יד סעיף ב) והגרי”ח בספרו בן איש חי (שנה ראשונה ויגש סעיף ז). ולא התבאר טעם הדבר על מה ולמה אוחזים הציציות בברוך שאמר, ומה ענין זה לזה. וכבר כתב הגאון האדר”ת בספרו תפִלת דוד (עמ’ לז בהוצ’ אהב”ש) “איני יודע שום טעם לאחיזת הציצית בברכת ברוך שאמר ומה ענינם זה לזה כלל”, עיי”ש שהוסיף שכמעט גרועי גרעא שבשו”ת הגאונים (שערי תשובה סימן פח מהדו’ ירושלים תרכ”ט) פקפקו על אחיזתם גם בפרשת ציצית עצמה, והקשו מ”ט לא נמשמש במזוזה בעת שאומרים ‘וכתבתם’ וכו’, עיי”ש.
[והנה מה שהעיר גבי אחיזתם בקריאת שמע, יש לציין למה שהבאתי בשו”ת מחשבות אדם (סו”ס ג) שהעירו נר המערבי השמ”ש (רבי שלום משאש בהסכמתו למשנ”ב איש מצליח בהערה ד) והכהן הגדול חכם שלום (בספר דובר שלום או”ח סימן ג אות ו) עמש”כ השו”ע (סימן כד סעיף ב) שמצוה לאחוז הציצית ביד שמאלית כנגד לבו בשעת קריאת שמע, וכתבו (בשו”ת תורה לשמה סימן לט ובכף החיים שם אות ח ועוד) בשם האר”י שיקח כל הארבע ציציות, ולכאורה איך יתכן שדוקא בזמן ק”ש לא יקיימו מצות ציצית כתיקונה יען שאין ב’ כנפות לפניה וב’ לאחריה אלא כולם הובאו קדמה. אמנם העירו לנכון (תלמידי החכם שם בהע’ כא) שכל הפטור הוא דוקא היכא דמעיקרא נעשה רק לעטיפת הראש וכדו’, אבל היכא שעיקרה ללבישה כדבעי הרי הוא חייב גם בעת שלובשה שלא באופן זה, וכל שכן היכא שנותן ארבע הכנפות מלפנים (דמעיקרא דבר זה בפלוג’ אי נפיק מכלל צורת לבישה המחויבת), ודו”ק].
ועיי”ש בדברי האדר”ת שקודם לכן הביא שבסוף ‘ברוך שאמר’ נהוג לנשק הציציות (ומקור הדבר בספר ‘אור צדיקים’ עמוד העבודה סימן ז ובסידור יעב”ץ), וכתב שהוא נוהג לנשקן אחר הפסוק ‘הודו’ (שבנוסח אשכנז הוא מופיע מיד אחר ברכת ברוך שאמר), שלכאורה היה מהראוי שלא להפסיק בין הברכה לפסוקי דזמרה, דהא הברכה נתקנה על הפסוקי דזמרה, ואף שבאמצע פרשת ציצית שבקריאת שמע נושקין אותם ואין חוששין משום הפסק התם היא מעין הפרשה שלהם, אלא שגם בברכת ‘אמת ויציב’ נושקין אותם ואין משגיחין על ההפסק, ואולי באמת היינו טעמא של רבינו הגר”א ז”ל שכתבו בשמו (‘מעשה רב’ סימן לט, ועיין ‘כתר ראש’ אורחות חיים אות ו) שלא לנשק כלל הציצית. ע”כ. ועיין בספר ‘מאיר עוז’ (על המשנ”ב שם אות ח) שכתב שהגרח”ק חושש בנישוק הציציות בשעת תפילה משום הפסק (ושו”ר בפסק”ת סי’ כד הע’ 34 שגם דודו החזו”א חשש בזה). והיינו כאמור, אולם פשיטוּת כל הפוסקים שלא לחוש וכך מנהג כולי עלמא, ובמקו”א הארכתי לדון איזה מעשה נחשב הפסק בתפילה, ועוד צריך ישוב בזה ואכמ”ל.
ב. ביאור הענין ע”פ הסוד
ואתינן לעיקר הנידון בטעם הדבר שאוחזים שתי הציציות בברכת ברוך שאמר, שכאמור האדר”ת התקשה בזה, וכן בספר רמזי אלול (דומיניץ, אות מד) כתב “לרבים שאלתי טעם לקיחת הציצית ביד בברכת ברוך שאמר, ומדוע רק שני ציציות, גם עם רבותי צדיקי זמנינו דיברתי והם דחקו ולא מצאו מענה”, ושם כתב כמה טעמים ע”פ הרמז ויובאו להלן. אכן קושייתם היא מחמת שלא ראו הדברים במקורם, אלא במג”א וכדומה, ולכן (מהר”ש דומיניץ ועוד מחברים) נתנו טעם מעצמם ע”פ הפשט, ועי”ז זכינו לטעמים נפלאים. אולם המעיין במקור הדברים (בשעה”כ דף יז טור ג, ‘ענין תפילת השחר’ דרוש א), ימצא טעם מפורש לענין, על פי סודם של דברים, וכדלהלן.
וזה לשון מהרח”ו בשער הכוונות, כי ברוך שאמר הוא בעולם היצירה בבחינת הדיבור בערך חלק המעשה שהוא הציצית שגם הוא ביצירה. וכיוצא בזה כתב בספרו פרי עץ חיים (שער הזמירות פרק ד) וזה לשונו, בהגיעך לברוך שאמר אז תאחז הטלית בב’ צדדין שהם נגד פניך ביד ימין ותכוין כי הלא ברוך שאמר הוא ביצירה דוגמת הטלית רק שהטלית מעשה וברוך שאמר דיבור כמבואר אצלינו. [עיי”ש שסיים שכן כתוב בזוהר (ח”ב דף ר”ב), וצריך ביאור כוונתו]. ובאמת הגרי”ח בספרו ‘עוד יוסף חי’ (פרשת ויגש סעיף ה) הביא לשון שעה”כ הנזכר, עיי”ש שהוסיף לבאר ע”פ הקבלה מדוע דוקא בברוך שאמר אוחזים הציציות ולא בכל פסוקי דזמרה שכולהו בעולם היצירה. [כי בכל עולם מארבע עולמות אבי”ע יש בו א”א (כתר) ואו”א (חכמה ובינה) וזו”ן (תפארת ומלכות), ורק ברכת ברוך שאמר לבדה היא באריך אנפין דאיהו רישא]. ובכף החיים כאן (ס”ק א) הביא דין המג”א וציין שלעיל סימן מ”ח הביא דברי שעה”כ, ואכן שם (ד”ה ברוך שאמר צריך) הביא גם הטעם שזה לרמז כי שני הציציות וכן ברוך שאמר שניהם הם בעולם היצירה.
וראיתי בפסקי תשובות (כאן ס”ק ג) שכתב בטעם הדבר שיש לאחוז ב’ הציציות לפניו בשעת אמירת ברוך שאמר, כי אור מצוַת ב’ הציציות שלפניו מסבבים אותו מברכת ברוך שאמר עד ברכות ק”ש שאז נוסף אור מקיף גם מב’ הציציות שלאחוריו. ושם (הערה 39) הוסיף שמדברי שעה”כ משמע שהכוונה על ב’ ציציות שבטלית גדול, וכ”כ בהדיא היעב”ץ בסידורו (בית יעקב דף מה עמ’ ב אות ט) “בהגיעך לברוך שאמר תמשוך הטלית על ראשך ותאחוז בימינך בב’ הציציות שלפניך ותחזיקם נגד החזה”, וזיל בתר טעמא דאור מקיף אינו אלא בטלית גדול, ומ”מ אלו שלפני הנישואין שאינם מתעטפים בט”ג (עי’ במשנה ברורה סימן יז ס”ק י ושם בהערת הגאון הנאמ”ן שליט”א) לא ירפו מהמנהג שאוחזים בב’ הציציות שבט”ק, לו יהי כדי להיות מורגל בענין נשגב זה, אם כי בודאי נכון כשמעוטף בט”ג כגון כשמתפלל כש”ץ יקח ב’ הציציות שבט”ג כעיקר התקנה. ע”כ.
אולם בדקתי בדברי שלום (ח”א עמ’ שנד) לגה”צ המקובל רבי אבנר עפג’ין שליט”א ההולך סובב לבאר דיני השו”ע על דרך הקבלה, וראיתי כי אדרבא התקשה דחלק המעשה שביצירה הוא בין בט”ג בין בט”ק ומדוע אין אוחזים אלא בט”ג, וכתב שמכאן ראיה לשיטתו (בקונטרס פתיל תכלת, ושו”ר שכ”כ שם עמ’ קל) שהט”ק צריכה להיות מוחבאת מתחת לכל הבגדים ולא יראו ציציותיה חוצה, ומשום הכי לא נזכר לאחוז בברוך שאמר אלא רק את ציציות הט”ג. ושוב מצא שגאון הקבלה חכם ששון מזרחי בספרו באתי לגני (דף מד בהוצ’ אהב”ש) כבר התקשה בזה (במוסגר הראשון) למה אוחזים רק הט”ג ולא אוחזים גם הט”ק, ואח”כ (במוסגר השלישי) כתב ליישב ע”פ גירסת פע”ח שבזה מתקנים רק לעשייה ויצירה התחתונים, עיי”ש. וע”ע למהר”א מני במעיל אליהו (ירושלים תשמ”ז עמ’ נד) ואכמ”ל.
והנה כאן המקום להוסיף מה שראיתי מזמן (והזכיר זאת בפסקי תשובות הע’ 40) בסידור ‘איש מצליח’ קודם ‘ויברך דוד’ שכתבו שיש נוהגים לאחוז כאן ביד ימין את שתי הציציות שלפניהם, ושכן נהג מרן הגה”ק רבנו מצליח מאזוז זצוק”ל. ולא נתבאר טעמו של דבר. ואי נימא שעשה כן משום שכל פסוקי דזמרה הם כנגד עולם היצירה, ולכן אחז גם בסוף פסוקי דזמרה, א”כ טפי הוה ליה לאוחזם ב’ישתבח’ ולא ב’ויברך דוד’, ולכאו’ מבואר שס”ל שיש לאוחזם כל היכא שעומד בפסוקי דזמרה ולא היכא דיושב, ואכתי צ”ב. וראיתי ב’פניני הפרשה’ (גליון 557 וישלח התשע”א) שבספר עלי הדס (עמ’ 123) נשאל בזה בנו הגאון הנאמ”ן שליט”א ולא מצא מקור להנהגת אביו, והביאו מאת הבה”ח עובדיה הופמן נר”ו שאמר לבאר ע”פ דברי הרמ”א בשו”ע (סי’ כד סעיף ד) שנוהגים קצת לנשק הציצית בשעה שרואה בם והכל הוא חיבוב מצוה, וכיון שעד ‘ויברך דוד’ יושבים ואין הציציות נראים ובקומו ל’ויברך דוד’ נופלים הציציות לפניו ומיד נראים לו, לכן מפני חיבוב המצוה היה אוחז בהן.
שו”ר שבקונטרס המילואים (עמ’ כא) לספר עלי הדס שנה פרקו וכתב שכעת נראה לו להביא סמך יפה למנהג ע”פ דברי חכמי הסוד גורי האר”י, יעוין פרי עץ חיים (שער הזמירות פרק א) בשם “החברים”, ומועתק בספר כנף רננים (הכנף השלישי עמ’ כח) למקובל רבינו אברהם אזולאי זצ”ל, ובספר לימודי אצילות (מונקאטש תרנ”ז, דף ט ע”ב) לתלמיד האר”י המקובל רבי ישראל סרוק זצ”ל, שכתבו כי ויברך דוד תיקון אצילות דבריאה, וכן עולה כתם פ”ז כי כן מנין תיבותיו עד ואתה מחיה וכו’ ואז במילת כולם עולה היצירה וכו’. (עיי”ש ב’עלי הדס’ עוד מקורות לענין, וגם חשבון התיבות). הא קמן ‘ויברך דוד’ בנוי על יסוד של פ”ז תיבות “ראשו כתם פז” כדוגמת ברוך שאמר (ראה להלן באות הבאה), ובדיוק אחר תיבת ‘את’ קודם תיבת ‘כולם’ עולה היצירה, וכפי האמור שכל ענין אחיזת הציציות הוא מחמת בחינת יצירה, א”כ הדבר מכוון מאוד לאוחזם גם ב’ויברך דוד’ עד שעולה היצירה. וראה שם בפניני הפרשה שהגאון הנאמ”ן שליט”א השיב שאביו לא היה אוחז עד סוף ‘ויברך דוד’ אלא עד ‘אתה הוא האלוקים’, והיינו בפסקה הסמוכה ל’ואתה מחיה את כולם’, וזה מכוון לאמור, והדברים נפלאים.
ג. ביאור הענין ע”פ הפשט והרמז
כתב בספר ‘כתר שם טוב’ (גאגין, ח”א עמ’ מא) בשם ‘אוצר כל מנהגי ישורון’ (עמ’ 157), טעם שאוחזים שתי הציציות בשעה שאומרים ‘ברוך שאמר’ וכשאומר ‘מלך מהולל בתשבחות’ מנשקים אותם, לפי שבברוך שאמר מוזכר י”ג פעמים ברוך בלי הזכרת שם הוי”ה, ואין ברכה בלי הזכרת ה’, על כן אוחזין שתי הציציות שיש בהן ט”ז חוטים ועשרה קשרים בין הכל כנגד מספר הוי”ה (כמפורש בשו”ע או”ח סימן כד סעיף ה), ומפני זה מנשקין הציציות בחתימה שהוא הרומז למספר ובו נעשה השם ומלכות. ע”כ. ודו”ק שבדבריו מבואר נמי ענין נישוק הציציות בגמר ברוך שאמר [אמנם מש”כ שאין ברכה בלא הזכרת ה’, מצוין מקורו במוסגר מהגמרא ברכות (יב.) ומבואר התם שזו דעת רב, אבל דעת רבי יוחנן שכל ברכה שאין בה מלכות אינה ברכה, והכי נפסק בשו”ע (או”ח סימן ריד) שכל ברכה שאין בה הזכרת שם ומלכות אינה ברכה. ומעתה צ”ב דאף שע”י הקשרים והחוטים נעשה שֵם הויה, אך מלכות ליכא, ואכן בסוף דבריו כתב “שבו נעשה השם ומלכות” ולא ביאר היאך, וצ”ע].
ועל דרך זה כתב לבאר בשו”ת זכרון יהודה (גרינוולד, או”ח סימן ט) שבשו”ע (סימן כד סעיף ה הנ”ל) כתוב “כשמסתכל בציצית מסתכל בשני ציציות שלפניו שיש בהם עשרה קשרים רמז להויות” וכתבו הנושאי כלים שהכוונה לעשר ספירות, וכתב מהר”ם פאפירש בספר אור צדיקים (סימן טו) בשם מהרש”ל (בתשו’ סימן סד) שיש בברוך שאמר עשרה פעמים ‘ברוך’ שהם כנגד עשרה מאמרות שנברא העולם ונגד עשרת הדברות, ולהכי יאחז שתי כנפות הציציות ויסתכל בעשרה קשרים הרומזים לעשר הספירות. והובא בפסקי תשובות (שם הע’ 39) ובמאיר עוז (שם) ועוד. [והנה מש”כ שיש רק עשרה ‘ברוך’, מבואר שם במהרש”ל דהיינו שאינו כולל את הברוך שבסוף הברכה וכן זולת ‘ברוך הוא’ שבתחילה ו’ברוך שמו’ שבסוף כיון שהם נגררים אחר הברכות לשבח. וקודם שראיתי דבריו בפנים חשבתי שהוא מונה את כל ה’ברוך’ המחודשים ומוציא את ‘ברוך שאמר’ גופיה וכן את שתי ה’ברוך’ שבפתיחת וחתימת הברכה דהיינו בא”י אמ”ה האל אב הרחמן וכו’ וכן בא”י מלך מהולל בתשבחות, (ושו”ר שכ”נ בשבולי הלקט סי’ ז בשם אחיו ר’ בנימין, וע”ע בצדה לד רך מאמר א כלל א פרק כג) ודו”ק].
מהלך נוסף מצאנו לגה”ק אביר יעקב אבוחצירה זי”ע במחשוף הלבן (פרשת כי תצא פרק כב פסוק יב) במה שכתוב “גְּדִלִים תַּעֲשֶׂה לָּךְ עַל אַרְבַּע כַּנְפוֹת כְּסוּתְךָ”, תיבת ‘גדִלִים’ גימטרייה פ”ז רמז לאחיזת הפתילים בברוך שאמר. וראיתי כעת כיוצא בזה בעלון ‘על כן יאמרו המושלים’ (גליון 488 פרשת כי תצא תשפ”ג) בשם ספר ‘סידור המנהגים’ והוא לרי”א מטירנא, ועיינתי בו וראיתי (בחלק א דף כה עמ’ ב) שהביא כן בשם ספר א”י. [ולא פירש מיהו הספר, ואתנח ביה סימנא א”י ראשי תיבות איני יודע. ובמשי’ם חפש’י ראיתי שכן כתבו גם בקונטרס ‘שמחו צדיקים’ (צאנז, טלית וציצית עמ’ פד) בשם ספר ‘מטעמים החדש’ (בפרק ‘תפילה’ אות ז), וכן בספר ‘האושר שבתפילה’ (עמ’ כ אות נ) בשם ספר אמרות השם. ואולי ר”ת א”י היינו אמרות י’ והיינו הך]. ודו”ק שבזה הדרינן לענין פ”ז שבברוך שאמר ולמה שהבאנו לעיל שגם במזמור ויברך דוד איכא ענין פ”ז.
עוד הביא שם (בעלון על כן יאמרו המושלים) שראה מובא טעם לשבח בשם סידור אהלי יעקב (אונסדורפר, ולא מצאתיו) ע”פ האמור כי ברוך שאמר תקנוהו אנשי כנה”ג ע”פ פתקה שנפלה מן שמים (ראה כאן – פתק מן השמיים) ומצאוהו כתוב בה ויש בה פ”ז תיבות. והנה גבי ציצית תניא (מנחות מג:) היה רבי מאיר אומר, מה נשתנה תכלת מכל מיני צבעונין, מפני שהתכלת דומה לים וים דומה לרקיע ורקיע לכסא הכבוד. ולפי זה יש לומר שלכן תיקנו להחזיק הציציות באמירת ברוך שאמר, שכיון שהציציות מזכירות את הרקיע וכסא הכבוד, אזי על ידי החזקתם בעת הברכה נזכור שברכה זו היא ברכה נשגבה שנפלה מרקיעא דשמיא, ועל ידי כך יתעורר האומר לאומרה בכוונה רבה. ונפלא.
וכעין זה כתב הרה”ח שלמה דומיניץ בספר רמזי אלול (אות מד), שאחר שלא קיבל מענה לשאלה זו (כנ”ל ד”ה ואתינן), יצא לבאר דכיון שברכה זו מקורה מן פתקא דנפלה משמיא ויש בה פ”ז תיבות, ומאידך ציצית יש בה תכלת שמעלתו שדומה לרקיע, א”כ זהו מאמר הכתוב ראשו כתם פ”ז שסודו נעוץ בשמיא, והוסיף שכתוב (בראשית א ח) “וַיִּקְרָא אֱלֹהִים לָרָקִיעַ שָׁמָיִם”, לשון רבים משום שנעשה לשני גזרים, ועל כן אוחזים שני הכנפות ולא ארבעתם. עוד כתב לפרש בדרך זו, עפמש”כ (קהלת ט ח) “בְּכָל עֵת יִהְיוּ בְגָדֶיךָ לְבָנִים” ודרשו חז”ל (שבת קנג.) דהיינו ציצית, ובברכה זו יש פ”ז תיבות שזה בגמטריא ‘לבנה’ ולכן אוחזים את ציציות הטלית שהיא בבחינת לבנה. ועיין בשו”ת מחשבות אדם (סימן ד אות יד) מה שהרחבתי בענין ההקפדה שתהיה הציצית לבנה, ודו”ק. שוב ראיתי שכבר קדם מרן החיד”א בספר חומת אנך (בראשית א טז) וכתב “בברוך שאמר שהוא ביצירה יש בו פ”ז תיבות גימטריא לבנה שהוא ביצירה”, וא”כ הדרינן בזה לביאור שע”פ הסוד דעסקינן בעולם היצירה.
עוד ביאר שם הרש”ד בדרכים נפלאות ונביא תורך דבריו, דהנה אמרו במשנה ריש ברכות, מאימתי קורין את שמע בשחרית משיכיר בין תכלת ללבן (הובא במשנ”ב סימן נח ס”ק ב עיי”ש), ובזמנם לא תיקנו לומר פרשת התמיד ומשנת איזהו מקומן וכו’ (עי’ טור ושו”ע סימן א סעיף ה) אלא היו מתחילים את התפילה מברוך שאמר, ולכן היו לוקחים הציציות שלפניהם בידיהם לראותם בשביל להבחין ולהכיר בין תכלת ללבן למען דעת אם הגיע זמן תפילת שחרית. [הנה מש”כ שבזמנם היו מתחילים את התפילה מברוך שאמר, ראה במאמר הקודם שהגאונים תיקנו לומר ברוך שאמר, וא”כ בזמן המשנה גם את ברוך שאמר לא היו אומרים. אמנם הבאנו שם שיש סוברים שזו תקנה קדומה מזמן התנאים ואולי אף מימות משה, ולפי זה אתי שפיר, אכן גם אי נימא שהברכה נתקנה רק בימי הגאונים, בכל זאת שפיר י”ל שאז גם היו נוהגים לבדוק בהגעת זמן שחרית ע”י הכרה בין תכלת ללבן].
והוסיף לבשם ולמתק את הענין, בהקדם מה שביארו בספרים הקדושים אקרא (תהלים מה ב) “רָחַשׁ לִבִּי דָּבָר טוֹב אֹמֵר אָנִי מַעֲשַׂי לְמֶלֶךְ”, שאדם ההולך בדרך עם סחורתו צריך הוא לבטח אותה מפני ליסטים וגנבים, אבל כשזה סחורות המלך הכל פורשים מהן מיראת המלך, וזהו ענין ‘לשם יחוד’ שקודם התפילה (שכידוע הנוב”י התנגד מלאומרו) שלא יקטרגו המשטינים, כיון שזה ‘מעשי למלך’ ולסחורת המלך אינם מתקרבים. ובספר הבהיר לזוה”ק מבואר כי ל”ב חוטי הציצית הם כמו גן נאה שבו ל”ב נתיבות חכמה ויש לו שומרים, והתכלת והלבן שבציצית המה השומרים, וכדכתיב (תהלים קכא ז) “ה’ יִשְׁמָרְךָ מִכָּל רָע יִשְׁמֹר אֶת נַפְשֶׁךָ” שני שמירות היינו ארץ ושמים וזה נרמז בראשו כתם פ”ז. ומעתה כיון שברכה זו היא התחלה של פסוקי דזמרה, אשר נקראו כך מלשון זימור העריצים הם הקליפות והמקטרגים שלא יהיו לנו למניעה בקבלת תפילותינו, לפיכך לוקחים את הציציות שהם השומרים והם חותמו של הקב”ה אשר שם הוי”ה בם, ובהם מתחילים את הפעולה של זימור המקטרגים.
עוד זאת מצאתי רשום באמתחתי כי ראיתי שרבינו יוסף חיים זצ”ל, מלבד שכאמור הביא (בספרו עוד יוסף חי) לטעם ע”פ הסוד, בספרו אדרת אליהו (סוף פרשת שלח לך) עמד לבאר הדבר על דרך הרמז, דהנה בכל כנף יש ח’ חוטים וה’ קשרים והם יחד גימטרייה אח”ד, וכתיב (איוב מא ח) “אֶחָד בְּאֶחָד יִגַּשׁוּ וְרוּחַ לֹא יָבוֹא בֵינֵיהֶם”, וזה רמז לשני הכנפות שהרי כאמור כל כנף יש בו רמז אח”ד, וזהו ‘אחד באחד יגשו’ בשעת אמירת ברוך שאמר שאוחז את ב’ כנפות הציצית, ואז ‘ורוח’ הוא רוח הטומאה הרומז לסטרא אחרא [דכתיב בה (זכריה יג ב) “וְאֶת רוּחַ הַטֻּמְאָה אַעֲבִיר מִן הָאָרֶץ”] ‘לא יבא ביניהם’ של ישראל. עכת”ד (וע”ע ב’בן איש חי’ שנה א פרשת נח סעיף י). ודו”ק לצרף אליהם מה שהובא בדיבור הקודם, והבן.
גם זאת ראיתי בקונטרס ‘שמחו צדיקים’ (טלית וציצית מעמ’ עט) אשר יצא לרגל שמחת צאנז, מאמר “מלך מהולל בתשבחות” לבאר מה ענין ציצית אצל ‘ברוך-שאמר’, ושם הביאו בתחילה ביאור הענין ע”פ הנסתר, ואח”כ הביאו למהלך של הרה”צ ר”י גרינוולד הנ”ל (שעשרה קשרים כנגד עשרה ברוך) והוסיפו בו ציצים ופרחים, ולאחריו את הביאור של אוצר כל מנהגי ישורון (שמנין החוטים והקשרים עולה הוי”ה ונחשב ברכה בשם), והוסיפו עוד מהלך שעשרה ברוך הם כנגד עשרת הדברות שאמנם חכמנו ביטלו אמירתם בציבור מפני המינים אך רמזום כאן ולכן לוקחים הציציות בעת הברכה שהרי זו גם מצוה שהמינים כביכול לא מבינים אותה וכמו שראינו שקורח התלוצץ עליה, טעם חמישי הביאו בשם ספר ‘ממשה עד משה’ שהנה ידוע שע”י יציאת מצרים אדם מתעורר לאמונה במי שאמר והיה העולם והנה ע”י הציציות נזכר ביציאת מצרים (עיין תויו”ט ברכות פ”א מ”ד) ולפיכך נוטלים אותם בעת שאומרים ‘ברוך שאמר והיה העולם’, ולסיום הפליא עורך המאמר (הרב אברהם ב’ ב’ בוים) במהלך שבפרשת ציצית נרמז כל ברכת ברוך שאמר, עיי”ש הרחבת ופירוט הענין.
והנה זכרתי שיש לי בענין זה אי אלו מילי מעלי וכעת אחזתי כי בזמנו קיבלתי הקלטה של רבינו גאון ישרא’ל המאו’ר הגדול שליט”א בעל ‘מעשה אפוד’ שבה נשאל על דבר זה, וכדרכו בקודש סידר ופירט הענין מהמסד על הטפחות בציון כל ספרי דבי רב שדיברו בזה, וקשה עתיקתא להביא מכל דבריו וליצוק אותם מן השמע אל הכתב, ובפרט שבס”ד ציינתי עיקרי הדברים (רק שכידוע מה שאנו מוצאים אחר יגיעה של ימים רבים איהו שולף כמין ימא לטיגנא על אתר). ורק אציין שלגבי הנקודה מדוע אוחזים רק שני הציציות שלפניו, אמר שם שבפשטות נראה כי שני הציציות שלפניו סובבים אותו מברוך שאמר עד ברכות ק”ש ואח”ז מתווסף אור מקיף ולכן בק”ש אוחז גם את שני ציציות שאחריו הם בבחינת אור מקיף. וציין שיש דרך נוספת לבאר בזה, יעוין מש”כ בדעה והשכל (חלק ‘שלום וצדק’ סימן יט) לגאון המקובל רבי עובדיה הדאיה זצ”ל, ונקודות הכסף (ח”א עמ’ 386) למקובל הרב יחזקאל בינג שליט”א. ועוד ציין לידידי הרה”ג פנחס רז שליט”א בספרו ‘פתח שערי שמים’ (ח”ב ש”ד פ”ד סעיף יג) שכתב בזה, והעיר עליו בנקודה מסוימת, עיין עליו.
אחר כותבי כל זאת בא לידי קובץ “המשביר” חלק ה’, ושם (עמ’ קלז) ראיתי מאמר הגאון רי”צ רצאבי שליט”א “בענין הנוהגים שלא לאחוז הציציות בעת אמירת ברוך שאמר”, כמענה למה שהביא הרה”ג יששכר דוב הופמן שליט”א בספרו הנחמד ‘עבודת עובדיה’ (פרק ט) מכמה מגדולי זמנינו מהספרדים ומהאשכנזים שלא נהגו לאחוז הציציות בידיהם כלל בעת אמירת ‘ברוך שאמר’ אף שרבינו האר”י הצריך זאת, וכתב הרב רצאבי שהייתה לו הפתעה לראות דברי מוהר”ר שריה דבליצקי (שליט”א) שקיבל מרבותיו כי הגר”א לא נהג בזה, ומזה מצא חיזוק נוסף לכך שלא הנהיגו זאת חכמי תימן המתפללים בנוסח בלדי, אף שהנהיגו הרבה ממנהגי המקובלים כידוע, ובכלל זה אמירת ברוך שאמר מעומד, דלהאמור שר בית הזוהר הגר”א לא סבירא ליה הכי וא”כ נמצא דפליגי בה תרין מלאכי ברקיעא דשמיא ואלו ואלו דברי אלוקים חיים, ועוד דכיון שאין לדבר טעם אלא בנסתרות [הגם שבכמה ספרים נתנו טעמים ע”פ הפשט – כל זה אינו אלא כציצים ופרחים] א”כ כל שאינו בר הכי להבין הענין אין לו לאחוז בעשייתו, וזאת מלבד הטעמים שכתב בשלחן ערוך המקוצר (עיני יצחק סימן יב אות ח) עיי”ש.
