נימוקים ומקורות
מרגלא בפומא דאינשי ובפרט בפי הדרשנים והמעוררים בעם, שהמספר לשון הרע על חבירו כל העוונות של אותו איש שדיבר עליו נלקחים ממנו נוספים על המספר, ומאידך כל המצוות שקיים המספר עוברות לזכות אותו שסיפר עליו. ויש לנו לברר הדבר האם כך הוא ומה מקורו ומהי סברתו. ומוכרח להקדים שבהשקפה פשוטה וישרה, הדבר נראה מופרך, ואינו אלא כמו עוד דרשות המתגלגלות ככדור שלג מפסגת ההר שלבסוף נעשה כפל אלפים ממה שהיה בראשיתו. שהרי הכתוב אומר (דברים לב ד) “הַצּוּר תָּמִים פָּעֳלוֹ כִּי כָל דְּרָכָיו מִשְׁפָּט וְאֵין עָוֶל”, ואם נלך עם הדרשה עד הסוף אזי נמצא שכל העולם זה רק משחק שחמט ושאר פעלולי אסטרטגיה שמי שמצליח ברגע האחרון לגרוף את הקופה הוא המנצח, ויצא שאותם העושים מעשים נפשעים ומתגלה קלונם טרם מיתתם (ויש שמחמת שמתגלה קלונם מתקרבת מיתתם או אפילו שולחים יד בנפשם כידוע) הם אלו צדיקי ישראל שנכנסים זכים ונקיים לגן עדן, כי מסתמא יהיו שיכשלו בלשון הרע עליהם.
וכשנבוא לירד אל העיו’ן, נראה כי מקור הדבר טהור בספר הקדוש חובות הלבבות (שער הכניעה פרק ז), שכתב בזה הלשון, ואמר אחד מן החסידים: הרבה בני אדם יבואו ליום החשבון, וכשמראים להם מעשיהם, ימצאו בספר זכיותם זכיות, שלא עשו אותם, ויאמרו: לא עשינו אותם. ויאמר להם: עשה אותם אשר דִּבֵּר בכם וספר בגנותכם. וכן כשיחסר מספר זכיות המספרים בגנותם, יבקשו אותם בעת ההיא, ויאמר להם: אבדו מכם בעת שדברתם בפלוני ופלוני. וכן יש מהם גם כן שימצאו בספר חובותם חובות שלא עשו, וכשאומרים: לא עשינום, יאמר להם: נוספו עליכם בעבור פלוני ופלוני שדִברתם בם, כמו שנאמר: והשב לשכנינו שבעתים אל חיקם חרפתם אשר חרפוך ה’. ע”כ. וקודם לכן כתב שנאמר על אחד מן החסידים, שזכרו אותו לרעה, וכיון שהגיעו הדבר, שלח למדבר בו כלי מלא מזמרת ארצו, וכתב אליו: הגיעני, ששלחת לי מנחה מזכיותיך, וגמלתיך בזה.
ונמשך אחריו בקודש בספר אורחות צדיקים (שער הענוה, וכבר העיר הגאון יח”ס שליט”א אמאי לא כתב כן בשער לשון הרע) שכתב, כי כבר היה אחד מן החכמים שסיפרו עליו רע (ובריש הדיבור איירי שם במי שסיפרו עליו שקרים, וצ”ע אם הכא נמי איירי דוקא במוציא שם רע דהיינו בשקר), וכשנודע הדבר לחסיד, שלח לאותו שסיפר עליו דורון, וכתב לו: אתה שלחת לי דורון מזכיותיך, ואני גמלתיו לך בדורון זה ששלחתי לך! כי ליום הדין מראים מצוות להרבה בני אדם שלא עשו אותן המצוות, ויאמרו: הלא לא עשינו זה? וישיבו להם: אותם שסיפרו עליכם רע הם עשו אלו המצוות, ונוטלים אותן מהם ונותנים לכם! וכן לרשעים מראים עבירות שלא עשו, וכשיאמרו: הלא לא עשינו? ישיבו להם: אלו העבירות עשו אותם שסיפרת עליהם לשון הרע ונטלו מהם ונתווספו עליכם. [ועיי”ש שהביא לקרא והשב לשכנינו וכו’ וכחוה”ל].
גם זאת מצאנו (כמובא בפירוש ‘מרפא לנפש’ על חובת הלבבות) שכן אמר המלאך המגיד למרן הבית יוסף זצ”ל, וכפי שכתוב בספר מגיד מישרים (פרשת ויקהל מהדו”ק ד”ה עוד) “וגם בענין הקמות אשר קמו נגדך, אין להרהר, כי הם לא יזיקוך אלא הועילו, כי מי שאומר לשון הרע על חבירו מנכין לו מזכיותיו ונותנים וכו’, הוא אמת ויציב, ואילו הוי ידעי בני נשא דא, הוו חדאין כד שמעין דאמרי ביש מנהון כאילו יהבי לון מתנת כסף או זהב. ע”כ. הרי לנו גושפנקא מן שמיא להאי מילתא, וגם נעשה בזה חוט המשולש מתלתא קמאי דקאמרי להא מילתא, שמצוות המספר עוברות למי שמסופר עליו, ועבירות של המסופר עליו עוברות למספר.
והנה מכל הלשונות שהובאו עד עתה, לא נמצא שכתבו שהמספר מפסיד את כל מצוותיו שעוברות למדובר ומאידך מקבל את כל עוונותיו, אלא הרב חובת הלבבות מדבר שיחסרו אי אלו זכויות או שיראו תוספת בספר החובות, ומזה אדרבא משמע שלא מדובר על כל המצוות והעבירות, וכן ריהטת לשון הארחות צדיקים, וכן מתבאר מלשון המגיד דקאמר מנכין לו מ‘זכיותיו וכו’ דהיינו חֵלֶק, ולא קאמר שמוחקים לו זכויותיו. אמור מעתה, אף אם המצא תמצא באחרונים לשון שמשמע ממנה שהמספר מאבד את כל המצוות ומקבל את כל העבירות של שכנגדו, לאו דוקא הוא, או עכ”פ אלו דברי אחרונים על דרך הדרוש בלשון גוזמא, אבל בראשונים לא נמצא אלא עיקר הדבר שמעבירים הזכויות מהכא להתם והחובות מהתם להכא.
והיד המרבה לבדוק באחרונים יראה שטרחו להביא מקורות להאי מילתא, שבמדרש שוחר טוב (תהלים מזמור נב) דרשו הפסוק (קהלת ה ה) “אַל תִּתֵּן אֶת פִּיךָ לַחֲטִיא אֶת בְּשָׂרֶךָ” שהוא מדבר במי שמספר לשון הרע, וזהו “וְחִבֵּל אֶת מַעֲשֵׂה יָדֶיךָ” מעט תורה שיש בידך אתה מאבדה. וכתב הגה”ק רבינו ה’חפץ חיים’ (בשמירת הלשון שער הזכירה פרק ז) שפשוט שכוונת המדרש היא כמו שכתבו הספרים הקדושים שמי שמדבר לשה”ר על חבירו הוא גורם שנוטלים ממנו זכיותיו שעשה עד עתה ונותנים לחבירו. וראה עוד לגאון עוזנו רי”ח הטוב בספר אדרת אליהו (ריש פרשת קרח) מה שהרחיב בזה, ושוב ראיתי לגאון רי”ח סופר שליט”א בספרו מנוחת שלום (ח”ט סימן כח) שהביאם וציין עוד לדברי מרן החיד”א בשבעה דוכתי, ולעוד ספרי דבי רב.
ועיי”ש שהביא לשון רבינו דוד הנגיד נכד הרמב”ם בפירושו למסכת אבות (פרק א משנה יז) שסיפרו החכמים הנכבדים, שהיה גביר אחד שדיבר דברים רעים על חכם אחד והחכם לא רצה להשיב לו וכשבא אותו חכם לביתו שלח לגביר מנחה חשובה וכו’, ואמר לו החכם ראויה לך המנחה לפי שאתה הקלת מעלי העוונות שהיו עלי ואיך לא אתן לך מתנה וכו’, ראה מעלת מי ששומע חרפתו. וכתב שכידוע דבריו הם מחוה”ל שהוא רגיל להביא ממנו. והוסיף שחידוש יש בדבריו שדבר זה נאמר גם על מי שמחרף את חבירו שאף הוא נוטל עוונותיו. אכן יש לדון לדחות, דאיירי במחרף ומבייש חבירו באופן שמספר עליו לשון הרע, וא”כ אכתי אלו דברי חובת הלבבות בלא חידוש. ואמנם עיין בלשון הספה”ק בן איש חיל (ח”ג שבת שובה דף מה) ודו”ק.
איך שיהיה, גם אם נמצא רמזים לדבר בפסוקים, וגם אם ננקוט שלא נאמר שמדובר על כל המצוות והעבירות שלהם, אכתי דבר זה מצריך ביאור והבנה, איזה מצוות לוקח ואיזה לא, ולמה בעצם יגרע חלקו במצוות ומעשים טובים שעשה כבר ומאידך עליו לשלם על עבירות שלא עשה כלל, וכן גבי שכנגדו וכן אותו שסופר אודותיו הלשון הרע, הן נכון שנגרם לו צער ונזק וכן עגמת נפש מרובה אבל כלום כך היא המידה “לפצות אותו” ע”י מצוותיו של המספר? וידידי החברותא איש האשכולות הרה”ג יוסף חי סימן טוב שליט”א בתשובה כת”י (ויודפס ב’אשכול יוסף’ פרשת שמיני) הוסיף להעיר בזה מדברי רב האי גאון בתשובה הנדפסת בשו”ת מהר”ם אלשקר (סי’ קא, ודן בה בספרו ‘יינא דיוסף’ פרק ד ענף ג), שאי אפשר ולא שייך למכור מצוות ועוונות, שהלא הכתוב (יחזקאל יח כ, ועיי”ש לג יב) אומר “צִדְקַת הַצַּדִּיק עָלָיו תִּהְיֶה” וכן הוא אומר “וְרִשְׁעַת הָרָשָׁע עָלָיו תִּהְיֶה”, כשם שאין אדם נתפס בעוון זולתו כך אין אדם זוכה בזכות זולתו, היחשוב כי מתן שכר של מצות דבר שיישאהו אדם בחיקו וילך, כדי שיתן זה מתן שכרו לזה וכו’. וא”כ כמו שאי אפשר למכור ולקנות מצוות ועוונות, כך לכאו’ לא יווצר דבר זה ע”י מעשה לה”ר.
ואכן נלאו כל חכמי לב להבין מה זה ועל מה זה, לחקור פשר דבר ולהעמידו על יושר דברי אמת, ולא יכלו למצוא הפתח. ועין ראתה לגאון המחשבה המשגיח רא”א דסלר זצ”ל במכתב מאליהו (ח”ד עמ’ כ) שכתב שחומר הענין כאן הוא משום חילול ה’, שע”י רגילות בלשון הרע הוא מדבר נגד צדיקים והוא כמחרף את הקב”ה, עיי”ש בדבריו. וכמובן זה הסבר רחוק, ותלי תניא בדלא תניא [דאמנם הא דאוקמי ברגיל בלה”ר, יתבאר להלן שכך נקטו הרבה גדולים. אבל לומר שזה משום שמחמת רגילותו ידבר בצדיקים והחומרא אינה מצד הצדיקים אלא משום שנחשב כמחרף את הקב”ה, כל זה הסבר תלוש לענ”ד], ולא ניתן להיאמר אפילו על דרך הדרש.
ואולם שוב עמד שם (בעמ’ ריד) בביאור דבר זה, וכך כתב: שמעון זוכה בזכויות של ראובן, מפני שהוא זכה להצטער על ידו בלשון הרע שדיבר עליו, והרי זכות גדולה היא להצטער ולהתייסר בעולם הזה, כאמרם ז”ל שהעולם הבא נקנה על ידי יסורים. וברור הוא שהזכיות שיש לראובן הגדילו את נזק הלשון הרע שדיבר, כי ככל שהאדם חשוב יותר דבריו נשמעים יותר, וממילא מתרבה זכותו של שמעון על ידי זכויותיו של ראובן, וזהו מה שאמר ששמעון זוכה בקצת זכויותיו של ראובן, היינו באותן השייכות להגדלת נזק הלשון הרע שדיבר. ומה שזכויות אלו נאבדו בזה מראובן, הוא משום שהוא שיעבד אותן לעבירתו, כי בהן הרי הגדיל את רעת הלשון הרע, כי אם לא שבני אדם מחזיקים אותו לצדיק מחמת זכויותיו לא היו דבריו נשמעים כל כך. אבל מה שנוספו על חשבון ראובן עבירות שלא עשה, אינו אומר שהן עבירותיו של שמעון, אלא נראה שהן העבירות שטפל על שמעון וחירף אותו בהן, והן נחשבות לראובן בבחינת “כל הפוסל במומו פוסל” (קידושין ע:). ע”כ.
והנה כל לב חכם יש לו להתפעל מביאור מרהיב זה הבנוי לתלפיות, וראה שם בהערת העורך שכתב “הרבה שנים נתקשה רבינו בהבנת דברים אלו הנראים מוזרים לכאורה וכמה דרכים הציע לביאורם עד שהגיע לבסוף לביאור זה”. אך דא עקא אנן בעניותינו גם בזה עדיין לא הונח לנו, שכל זה לא נרמז במקור הענין, ואף אם נסכים שככל שהאדם חשוב יותר אזי דבריו מתקבלים יותר, אבל הרי כידוע אנו חיים בעלמא דשיקרא ועליונים למטה ותחתונים למעלה, וממילא ברור שהדבר לא תלוי במה שבאמת יש לו יותר זכויות שאז מתקבלים דבריו [ואמנם אמרו (ברכות ו:) “כל אדם שיש בו יראת שמים – דבריו נשמעין”, אך בודאי לא מסתבר שזה גם על דברי לה”ר באיסור שהם נגד יראת שמים], אלא זה תלוי במעמדו החיצוני בעיני העולם, וא”כ אין קשר בין זכויותיו לבין קבלת דבריו (ואדרבא ע”פ רוב ה”זכויות” שכולם יודעים מֵהם – כבר לא שוות הרבה…). וכמו כן מה שפירש על דרך אחרת את ענין העבירות שעוברות מהמסופר למספר, אין זה נראה במקור הדברים, אלא התם מבואר שזהו הצד השני של המטבע, ודו”ק.
וחזינא לידידי הגר”ד מועלם שליט”א (שם) שהרחיב ביישוב וביאור הענין, בהקדם מה שהאריך לייסד שהאדם הוא חברתי ומושפע מיחס זולתו, ואילו היה מודע לערך עצמו ומעשיו הגדולים היה מנצל הרבה יותר את כוחותיו וכשרונותיו, וזה ענין כבוד הבריות שעל ידי כך האדם מגלה את מעלותיו ומעריך את עצמו וממילא דורש מעצמו יותר. ועל כן המספר לשון הרע על חבירו, לבד מעצם חטאו שדיבר רע עליו הדאיב את נפשו וציערו, עוד השפיל את חבירו והוריד את ערכו בעיני הבריות. אף אם חבירו איננו יודע כלל שדיברו עליו, אבל הרי הבריות מתייחסים אליו כבר יותר בזלזול מאשר קודם. גם כשהדברים לא נאמרים לו מפורשות מרגיש האדם שהיחס אליו השתנה בבחינת “אע”ג דאיהו לא חזי מזליה חזי”, וממילא נגרם לו רפיון מה בעבודתו וחסר לו ב”ויגבה לבו”. ונמצא שהמספר הוא בגדר “מחטיא את חבירו” שגרם לו להתרפות ולהחסיר בתורתו ומצוותיו ולעתים גם רפתה רוחו ולא מצא כח בעצמו להתגבר נגד היצר ונכשל בעבירה. חסרון תורה ומצוות אלו וכן העבירות שעבר אותו אדם שדיברו עליו, הרי הם בצדק שייכים למספר שהוא ה”גרמא בניזקין”, הוא הגורם זאת ועליו לשלם על כך!
והנה דברים אלו מתוקים מדבש ונופת צופים, ובודאי חביבים הם לעצמם ומחייבים ונוקבים עד לתהום. אך תורה אמת כתיב בה, ולו יומתק כמן – וחם השמש ונמס. ואנוכי דנתי בפני ידידי בדברים אלו, דהנה במקור הדברים מסופר שאותו אחד שדיברו עליו לשון הרע התמלא שמחה רצה לשלוח דורונות למספר, ועל כרחך שלא נשבר מזה ולא ירד בדרגה שהרי אדרבא היה שמח בדבר. וצריך לדחוק דאמנם מעיקרא ירד, אך אח”כ כשהתבונן בדבר אזי שב ורפא לו והתעלה ושמח. אולם א”כ הדרא קושיא לדוכתא שהרי הדר תיקונא ואיצטמיד חצבא ונמצא שהלה לא הורידו ממדרגתו. ובאופן אחר יש להקשות, שאם אכן ירד ולהכי מעבירים עבירותיו למדבר א”כ לשמחה זו מה עושה הרי בסה”כ נשאר כבתחילה, ואולי יש לדחוק דאף למאי דנקטינן שאין מעבירים את כל המצוות למסופר ואת כל העבירות למספר, עכ”פ לא מעבירים במדויק אלא מטין קצת יותר לטובת מי שסופר עליו לה”ר, ואולי הוא בגדר תשלומי כפל, ונמצא משֹתכר בזה טפי ויש לו על מה לשמוח. ועדיין קשיא כאמור, דאם באמת שמח הוא ע”כ שלא ירד מדרגתו, וממילא אין תביעה על המספר, וצ”ע.
ודע שהגאון יח”ס שליט”א (שם אות ג) כתב שלכאורה נראה לומר דרק בבעל לשון הרע דהיינו שפיו הפקר ומדבר תמיד לשון הרע על הזולת ועליו אמרו שמאבד זכויותיו, ולא במי שפעם אחת ובאקראי דיבר לשון הרע, דומיא דמש”כ הכסף משנה (הלכות דעות ריש פרק ז) שמה שאמרו (תוספתא פאה פ”א ה”ב, ירושלמי פ”א דפאה, דרך ארץ רבה פרק י”א) שמי שמדבר לשון הרע אין לו חלק לעולם הבא, מיירי בבעל לשון הרע דהיינו רגיל בכך ולא במי שדיבר דרך מקרה. עיי”ש ששוב כתב שמדברי הגה”ק רבי רפאל הכהן מהמבורג בדעת קדושים לא נראה כן. וידידי הדגול רי”ח סימ”ט שליט”א (בתשו’ כת”י הנ”ל) הביא שגם מרן הגר”ח קנייבסקי זצ”ל ביאר דהכא איירי דוקא במי שהוא בעל לשון הרע, שרגיל תמיד לדבר וליתן דופי באנשים, אבל לא במי שחטא וסיפר באקראי לשון הרע, ושכן כתוב בשם מרן הגאון רבי יהודה צדקה זצ”ל ראש ישיבת “פורת יוסף”, שפשוט דהיינו דוקא במי שהוא בעל לשון הרע.
ודע עוד שכתבו האחרונים, שכל מה שאמרו שמי שמדבר לשון הרע נוטל עוונות חבירו ומאבד זכויותיו, זהו דוקא בלא עשה תשובה, משא”כ כשחוזר בתשובה חוזרים אליו זכויותיו. ראה בדרשות החתם סופר (ח”א דרשה לז’ אדר דף קע טור ג) ובבן איש חיל (ח”ג שבת שובה דף מב) בשם הגאון חקרי לב (מערכי לב ח”א דף קנד) ובדברי יואל (פרשת מצורע), והובאו בדברי היח”ס שם (אות ד). וראה שם בבא”ח שבדברי החק”ל נראה שהעוונות חוזרים לראשון שעבר אותם בתחילה, אך הבא”ח צידד שע”י תשובתו אין נוטלין את הזכויות מזה שכבר זכה בהם, אלא שניהם זוכים כאחד, ונר לאחד נר למאה, דכיון דכבר זכו ליה משמיא, אין נוטלים ממנו, וידידי רי”ח הנ”ל כתב שכן משמע בחובת הלבבות ובשאר הספרים באותו חסיד ששמח שדיברו עליו ושלח דורון למספר, באומרו ששמח שהיקל מעוונותיו והרבה זכויותיו, ואם למחר ע”י תשובתו יחזרו וייטלו ממנו את זכויותיו, א”כ מה מקום לשמחה זו, אדרבה היא שמחה שיש בה תוגה ודאגה, ועוד הלא יהיה מחוייב למחול ולסלוח ולא להיות אכזרי, אלא מוכח כאמור. ועיי”ש מש”כ לפרש שדין זה שנוי במחלוקת בגמרא ערכין (טו:), אם מדבר לשון הרע יש לו תקנה, ודו”ק.
