פאה נכרית – ציטוטי 266 פוסקים זצ”ל שאוסרים!!

איסור פאה נכרית

רשימת פוסקים זצ”ל שאוסרים מטעם חיסרון בצניעות

מאת הרה”ג ר’ נהוראי אוחנה שליט”א (מרבני מוסדות ברכת אברהם – כולל שבסניף תל ציון), מתוך ספרו זהב לבושה” מהדורא רביעית (פרק ז’ מתוך הספר)

דברי רבותינו הפוסקים בענין איסור פאה נכרית מובאים כאן ככתבם וכלשונם המקורית, בפתיחת ראשי תיבות, ובתוספות מקורות וציונים לדבריהם הקדושים. נלקטו דברים מתוך ספריהם המודפסים, תשובות אגרות ומכתבים, כתבי תלמידים סמכותיים ומדוייקים, ועובדות אמיתיות ממקורם, ועוד.

הושמטו מקורות בלתי נאמנים וסמכותיים, או סיפורי חסידים ודברים בעלמא.

סודרו לפי שנת לידתם של רבותינו ז”ל המובאים בפרק זה.

בפרק זה הובאו לשונותיהם של רבותינו הפוסקים זצ”ל שהביעו דעתם הרחבה על האיסור שתצאנה בנות ישראל בפאה נכרית משום “פריצות וצניעות“. חלק נכבד מן הפוסקים כתבו שהאיסור הינו מן התורה, וחלק נכבד כתבו שהאיסור הוא מדרבנן. [אך לא הבאנו כאן את הפוסקים שאסרו מטעמים אחרים, כגון, מראית העין, מנהג המקום, תקרובת עבודה זרה וכו’].

כמו כן חשוב להבהיר שבפרק זה הובאו רק דברי הפוסקים זצ”ל שאיננם בחיים, ולא הזכרנו כלל מדברי גדולי ישראל שליט”א אשר בחיים – שאם נמנה שמותם, יכלה הזמן והמה לא יכלו. ואם היתה מטרתינו להשיג “מנין היותר גדול” של פוסקים, בודאי היינו כותבים שמותם, אמנם לא המנין עיקר[1].

ואתם בני ישראל הביטו אל דברי רבותינו הראשונים והאחרונים שעל פיהם יעמדו דיני התורה, ואל משמעתם נטה, ולא נסור מהזהרתם, והשומע להם ישכון בטח, כי להם משפט הבכורה להקים דברי תורה לצלול במים אדירים ולהעלות פנינים יקרות להדריך את העם צאן קדושים. ואין ספק שבזכות הצניעות אשר תשרה במחנה ישראל אנו עתידין להגאל, הן הן הנשים הצדקניות שסרות לשמוע אל דברי התורה הזאת והיה ה’ להן למשען ולכל העם היושב בציון לצור מחסה בבנין בית מקדשינו ותפארתנו. אמן.

[ואין ספק שאחרי סקירה חוזרת בספרי הפוסקים יִתְגָלו עוד הרבה פוסקים שכתבו שהפאה נכרית אסורה בכל תוקף, אך אין צורך ביותר מזה, ואציג לפני הקוראים בני ציון היקרים את שלל הפוסקים שחפשתי כברת ארץ למוצאם, וטרחתי להעתיק את לשונם בדיוק נמרץ]. וזה החלי בסיעתא דשמיא[2]:

     (א).     שנת קסח – פאה נכרית במשנת רבינו מהר”י מינץ קצינלבויגען זצ”ל

בשו”ת באר שבע (סימן יח), כתב: ואני מצאתי כתוב בכתיבת יד הרב המובהק מהר”ר יהודה (מינץ) ז”ל קצנאילנבוגין, שכתב עליו: לא זה הדרך ולא זו העיר שהנחילו לנו אבותינו חכמי המשנה והגמרא והמפרשים והפוסקים ז”ל, מפני שהדבר פשוט הרבה יותר מביעתא בכותחא דמה ששנו היתר להתקשט ולצאת בפאה נכרית בכולי גמרא מיירי דוקא בפאה נכרית מכוסה תחת השבכה ועל ראשה רדיד – כמו השערות הדבוקות לבשרה ממש, כי לא היו רגילות בפאה נכרית אלא דוקא הנשים שהיה שערן מועט וכדי שלא ירגישו בעליהן במעוט שערן שהוא ניוול לנשים היו רגילות לקשור בשערן פאה נכרית כדי שתראה בעלת שער הרבה, אבל הנשים שהיה שערן הרבה לא היו רגילות בה כלל, כדמוכח בהדיא בנזיר פרק מי שאומר בשמעתין (כח:): ותנא קמא אמר לך אפשר בפאה נכרית וכו’, שהבאתי לעיל דוק ותשכח. וכן פרש”י בהדיא בסוף פ”ק דערכין (ז:), וכן הערוך (ערך פאה נכרית) ורבינו עובדיה מברטנורה ז”ל (שבת פרק ו משנה ד): פאה נכרית רגילים היו נשים ששערן מועט לקשור שיער נשים נכרית לשערן שנראה כמו שהוא שערן. ע”כ. ומדכתבו שנראה כמו שהוא שערן משמע בהדיא שכל עצמו של אותו קשור של פאה נכרית, זו לא הוי אלא בשביל שתראה בעלת שיער הרבה של עצמה הדבוק לבשרה ממש, אם כן בהכרח צריך אתה לומר דכשם דשיער עצמה הדבוק לבשרה ממש מכוסה תחת השבכה ועל ראשה רדיד, כך פאה נכרית זו הקשורה בשיער עצמה היתה מכוסה עמהן תחת השבכה ועל ראשה רדיד – מכמה טעמים שאפרש בסמוך. ומה שסתר החכם הנזכר סברא זו, באמת הבנין באמרו דאם כן מאי מהני ההוא קשוט, הרי כל עצמו של אותו קשוט לא הוי אלא בשביל שתראה בעלת שיער? אלא פשיטא דמיירי שהולכות בשערות מגולות וכו’, נראה מדבריו שהבין מה שאמרו בשביל שתראה בעלת שער רוצה לומר שהשערות של פאה נכרית יהיו נראות לחוש עין הרואה להטעות אותו – להחזיק הפאה נכרית לשיער עצמה הדבוק לבשרה ממש – רחמנא ליצלן מהאי דעתא, כי איך יעלה על הדעת שיהיה מותר להראות עצמה כעוברת על דת משה, דהא לצאת בשיער עצמה מגולה אסור מן התורה, כדאיתא בפרק המדיר (כתובות עב.): ראשה פרוע דאורייתא היא דכתיב: ופרע את ראש האשה (במדבר ה, יח), ותנא דבי ר’ ישמעאל אזהרה לבנות ישראל שלא יצאו בפרוע ראש וכו’… על כן אומר אני – לא תאבה לו ולא תשמע אליו כלל ועקר בכל מה שכתב בשתי הגהות הנזכרים, כי הם דברים בטלים הבל הבלים וכדי שלא יכשל בהם זולתו על כן עמדנו על מקום טעותו. עכ”ל.

ובדרשות מהר”י מינץ (י”ב דרשות למהר”י מינץ, סוף הדרוש האחרון), כתב: על כן הזהיר שישמעו לקול מורים אף אם יורו לפעמים במה שלא ייטב בעיניהם, כאילו תאמר על דבר מה שלא יגלו שער ראשם ושלא יתקשטו בפאה נכרית כי שער באשה ערוה ולמראה עין יראה כאילו שער שלהם, ואבותינו ואבות אבותינו מחו בדורותיהם שלא ישאו אפילו בינדי ממשי שהגוון שלו דומה לשער, הלא יראו מעלתכן כי במקום שנוהגים נשי האומות לכסות שער ראשם והאחיות נזהרות כמו כן מלהתקשט בפאה נכרית. וכבר הרחבתי הדיבור בפסק ארוך שעשיתי בנדון זה. ואין כאן מקום. עכ”ל.

     (ב).     שנת רצט – פאה נכרית במשנת הגאון רבי יוסף בן עזרא – בעל עצמות יוסף זצ”ל

בספרו משא מלך (חלק ז חקירה ט), כתב: ויש מקצת נשים שלוקחות משי שחור ומשימים בפדחתם להתייפות, ואפילו בזה רע עלי המעשה וכו’. עכ”ל. [והגאון הנ”ל הרחיב שיש בדבר פריצות ושאר איסורי תורה, ודוק מיניה לדין “פאה נכרית” שהוא שערות ממש].

      (ג).      שנת שי – פאה נכרית במשנת הגאון רבי יששכר איילינבורג זצ”ל – בעל באר שבע

בשו”ת באר שבע (סימן יח), הביא דברי מהר”י מינץ הנ”ל, והוסיף וכתב עליו: הגהה, ואני אוסיף נופך משלי להביא ראיה מבוארת ומבוררת שאין להשיב עליה מנדרים פ”ד (ל.): הנודר משחורי הראש מותר בנשים וכו’, ואם איתא שכל הנשים היו רגילות בפאה נכרית מגולה כדי שתתקשט בשער לחוד עין הרואה כמו שעלה על דעת החכם הנזכר אם כן קשה היאך אפשר לומר שאין נקראים שחורי הראש וכו’, אלא מחוורתא כדפירשתי ותו לא מידי. עכ”ל. ושם האריך בתשובתו לדחות כל סברת השלטי הגיבורים מהלכה [ובביאור הבנת הבאר שבע בשלטי הגיבורים, ועל מה נסובו השגותיו, יעויין כאן בהערה[3]].

     (ד).     שנת שלט – פאה נכרית במשנת רבי יום טוב ליפמן העליר – בעל תוספות יום טוב

בספרו דברי חמודות (ברכות כד. אות קיט) כתב להדיא דלא קאמר השלטי הגיבורים לענין רשות הרבים אלא לענין ערוה בביתה, וזה לשונו: “אבל פאה נכרית אפילו דרכה של האשה לכסות אותה ברה”ר, מכל מקום אינה ערוה ומותר לקרות כנגדה, ואפילו בגלוי אינה ערוה כדין שער עצמו, דבגילויו בתוך הבית יש משום שער באשה ערוה”. עכ”ל. הרי להדיא מפורש בדבריו שדין רשות הרבים שונה מדין שער באשה ערוה [שמלבד מה ששער באשה ערוה הוא מדרבנן ופרועת ראש דאורייתא, וזה יוצא מקרא ופרע את ראש האשה וזה מקרא דשערך כעדר העזים, וכן ששער באשה ערוה הוא דין על האיש, לא על האשה. משא”כ דין פרועת ראש שהוא דין על האיש], שאף על פי שברשות הרבים אסור לגלותה להפאה (כלשונו: “אפילו דרכה של האשה לכסות אותה ברה”ר”) מכל מקום אין בה דין ערוה. ואין כוונתו לומר שאינו חיוב לכסות, אלא שגדר הוא מגדרי דין “ערוה” שאפילו אם רגילה בפועל לכסותה מ”מ בביתה כיון שרגיל הבעל בה לא טריד ומותר לקרות ק”ש כנגדה, וזאת מפרש התוספות יום טוב בכוונתו של השלטי גיבורים[4].

     (ה).     שנת שסג – פאה נכרית במשנת הגאון רבי חיים בנבנשתי זצ”ל בעל כנסת הגדולה

בכנסת הגדולה אה”ע (סימן כא אות ה), אחרי שהביא דברי השלטי הגבורים, כתב: אבל בבאר שבע דף צג, הביא בשם מהרר”ש יאודה קאצינלבויגן ז”ל שמחה על קדקד סברא זו והאריך הרבה והעלה לאיסור. עכ”ל. ובשיורי כנסת הגדולה או”ח (סימן שג אות ד) כתב: ועיין בספר באר שבע שכל מה שהקשה במקום אחר על שלטי הגבורים תפס עליו מהר”ש יהודה קאצינלבויגן ז”ל. עכ”ל[5].

       (ו).      שנת שסו – פאה נכרית במשנת הגאון רבי בנימין מוספיא זצ”ל

הגאון רבי בנימין מוספיא בעל מוסף הערוך בירושלמי כתובות (פרק ז הלכה ו): רבי חייא בשם רבי יוחנן היוצאה בקפליטין שלה אין בה משום ראשה פרוע, הדא דתימא לחצר, אבל למבוי יש בה משום יוצאה וראשה פרוע, ופירש במוסף הערוך (נדפס יחד עם הערוך), וזה לשונו: קפליטין (ירושלמי כתובות פרק ז), היוצאה בקפליטין שלה אין בה משום ראשה פרוע, פירוש בלשון רומי שער ותלתלים ופאה נכרית. עכ”ל. והיינו דקפליטין שבירושלמי הוא פאה נכרית ולפי זה פאה נכרית מותרת רק בחצר ולא במבוי וק”ו ברשות הרבים כמפורש בירושלמי. עכ”ל. והביאו החוות יאיר במקור חיים או”ח (סימן עה אות ב).

      (ז).      שנת שצח – פאה נכרית במשנת הגאון רבי יאיר חיים בכרך – בעל “חוות יאיר”

בספרו “מקור חיים” על הש”ע או”ח (סימן עה) כתב להדיא שלא התיר השלטי הגיבורים רק בחצר בלבד, אבל ברשות הרבים או במבוי אסור, וזה לשונו: הגהות אלפסי הגדולים, ומפורש שם אפילו דידה כל דתלישי אם עבידא להתכסות שער דידה. אבל מה שכתב (הרמ”א) “אפילו דרכה לכסות” לא מפורש שם, ועיין פ”ד דנזיר (כח:). גם בספר מוסף הערוך (ערך קפליטין) מייתי ירושלמי דמותר, ובי”ב דרשות של מהר”י בן מהר”ם פדווה דרוש א דף ח ע”א אוסר להתקשט בהם ואפילו בבגדים של משי שדומים לשער”. עכ”ל. ומלבד דמשמע שמסכים לדברי מהר”י מינץ האוסר להתקשט בהם ואפילו בבגדים של משי, אלא שמבואר להדיא שמעמיד כל דברי הרמ”א רק בציור דברי הירושלמי והמוסף הערוך על הירושלמי, דלא איתמר זה ההיתר רק “בחצר”, שהרי בגוף דברי הערוך מפורש שהיוצאת בפאה נכרית הוי עוברת על דת יהודית, אמנם התם בירושלמי מפורש דדוקא לרה”ר איתמר, אבל לחצר מותר בפא”נ לדעת הערוך, והיא ראייתו מדברי מוסף הערוך. [וזה אף על פי שהירושלמי אוסר בשערות ראשה לחצר, מכל מקום בפא”נ מתיר, והוא עיקר חידושו של השלטי הגבורים שמצא סמך לחצר[6]].

     (ח).     שנת תב – פאה נכרית במשנת הגאון רבי יעקב ב”ר שמואל בן תנחום זצ”ל – אב”ד צויזמיר

בשו”ת בית יעקב (נדפס בשנת תנו, סימן קנב ד”ה גם), הביא דברי השלטי הגבורים ודחה דבריו, והוסיף הרבה שאין ראיה מגמרא נזיר, וזה לשו נו: וצריך לומר דהכי קאמר דכיון דאפשר בפאה נכרית, אף על גב דלית לה פאה נכרית לא הוי עינוי נפש כלל, אפילו לית לה שערות אלא דאם כן ליכא למישמע מזה מה שכתב בגליון של הגמרא, מכאן היתר לשערות שהנשים נשואות נותנות בראשיהן, ולפי מה שכתבנו לא [מ]שמע מכאן היתר, דגם אם יש להביא ראיה לדברי הרמב”ם הנ”ל, דמשום פורתא לא הוי עינוי נפש, שהרי הלכה כת”ק דס”ל דאפשר בפאה נכרית, וקשה הא אכתי הוי עינוי נפש וניוול ביום שבת, דאסורה לצאת לרשות הרבים בפאה נכרית, כדאיתא בהלכות שבת סימן שג, ואם כן אז שפיר הפאה הנכרית הוי ניוול, ואף על גב דאפשר לה שלא תצא לרשות הרבים ולא יהיה ניוול, זה אינו מועיל שהרי אמרו גבי רחיצה כה”ג אם מילתא נדרה ברחיצה יום א’ לא אמרינן שאפשר שלא תרחץ היום וכו’, כמו שכתבו הפוסקים שם, הכא נמי אף על גב שאפשר שלא תצא לרשות הרבים מכל מקום הוי ניוול, אלא על כורחינו משום אותה שעה פורתא שתצא לרשות הרבים בלא פאה נכרית, לא הוי ניוול, כיון דלא הוי ניוול כל היום לא הוי ניוול משום שעתא פורתא וכו’. עכ”ל. ומבואר מדבריו שאין הוכחת השלטי הגבורים נכונה. ועוד משמע דהוה פשיטא ליה שאסור לצאת בפאה נכרית לרשות הרבים. וראה בספר שער הזקנים (דף מג ע”א) שפסק להלכה את דברי הבית יעקב בשתיקה, שאסור לאשה לצאת בפאה נכרית לרשות הרבים ושאין הוכחת השלטי הגיבורים נכונה כלל[7].

     (ט).     שנת תכ – פאה נכרית במשנת רבי צבי אשכנזי – בעל “חכם צבי”

רבי צבי אשכנזי בעל החכם צבי, בצוואתו (עמוד ב): “פאה נכרית יהא אסור לכם, וכל מי מיוצאי חלציי שיעבור על דברי צוואתי ואזהרתי בזה, לא יקרא שמי עליו”. עכ”ל. [וכן החזיק בנו היעב”ץ אחריו, בשו”ת שאלת יעב”ץ ח”ב (סימן ח): “פאה נכרית שבמקום שערה עומדת, הרי היא כשערה ממש”. עכ”ל.

       (י).      שנת תלב – פאה נכרית במשנת הגאון רבי משה חאגיז זצ”ל – המני”ח

בספרו שפת אמת (דף כ ע”א): ולמעט מזעיר מאלו הפורקים עול התורה והמצוה הן לא ראינו כי אם שאוכלים ושותים ומטיילין במרכבות בגנות ובפרדסים וכו’, שאין ספק אצלי שעליהם מנבא ישעיה הנביא (יח, פז): בעת ההיא יובל שי לה’ צבאות עם ממשך ומורט, כי שם לא נאמר עם מגולחי זקן ולובשי פאה נכרית ומטיילים בעגלות (שהוא מנהג פריצות) וזה ודאי לא יבצר, כי אם עכשיו אינם לוקין סופן ליטול שלהם כי כל האומר הקב”ה וותרן יוותרו בני מעוהי וכו’. עכ”ל. [נ.ב. דבריו היו צריכים לבוא לעיל באותיות הראשונות].

    (יא).    שנת תלב – פאה נכרית במשנת רבי יהודה אשכנזי אב”ד טיקטין בעל “באר היטב”

בבאר היטב אורח חיים (סימן עה ס”ק ח) הביא דברי השלטי הגיבורים לענין קריאת שמע (שמותר אפילו בשערות ראשה ממש אם רגיל בזה הבעל). ובבאר היטב אה”ע (סימן קטו ס”ק י) לענין איסור פירוע הראש ברשות הרבים, הביא דברי הירושלמי והשלטי הגיבורים בשם הסמ”ג, שאף בחצר אסור לפרוע ראשה (ודלא כהבבלי), ועל זה כתב שבפאה נכרית מותר רק בחצר, וזה לשונו: “פרוע, הכלל הוא ברשות הרבים וראשה פרוע לגמרי הוי דת משה, ואם ראשה מכוסה בקלתה או בשאר דברים אלא דאינה מכוסה “כדרך הנשים” אז הוי דת יהודית. ובחצר – שאין רבים בוקעים בה, לפירוש רש”י ותוספות ליכא איסורא אפילו פירוע לגמרי. אבל הסמ”ג הביא הירושלמי “אפילו בחצר יש אוסרים אם ראשה פרוע לגמרי”, וכתב הבית שמואל לענין כתובה קי”ל כסוגיא שלנו, אבל לענין איסור קי”ל כירושלמי. ומחצר לחצר דרך מבוי ופרוע לגמרי הוי דת יהודית וקלתה מותרת, עיין באר שבע ועיין לעיל סימן כא, והנשים היוצאות בכיסוי שערות שלהם (א”ה: עדין מיירי בחצר) ובמקום קליעת שיער נושאות שערות חוברות שקורין קרנאלו בלע”ז אין בזה משום יוצאה וראשה פרוע, לא שנא שערות דידה ולא שנא שערות דחברתה, אף על פי שקידוש הוא לה כדי שתראה בעלת שער, אין בכך כלום שלטי הגיבורים. עכ”ל. מפורש בדבריו דההיתר של פאה נכרית לא נאמר רק בחצר לדעת הירושלמי שהבית שמואל פוסק כוותיה לענין איסור, אבל ברשות הרבים אסור לצאת בה דאחרי שסיים דיני רה”ר כתב דיני חצר, וכייל דין פאה נכרית בדיני חצר. ועוד כתב בתחילת דבריו לגבי רשות הרבים “ואם ראשה מכוסה בקלתה או בשאר דברים אלא דאינה מכוסה כדרך הנשים אז הוי דת יהודית”. עכ”ל. הרי להדיא שבלי ספק כל כיסוי אחר הכלול ב”שאר דברים” (ובכללו דברים היותר קלים מפאה נכרית, כגון בד משי וכיוצ”ב) הוי דת יהודית.

    (יב).    שנת תלט – פאה נכרית במשנת הגאון רבי יצחק לאמפרונטי זצ”ל – בספרו פחד יצחק רבו של הרמח”ל

בפחד יצחק (אות פ): פאה נכרית לנשים נשואות שקורין קרינאל או פירוקינו, והשגות מהרר”י קצינעליבויגן נגד המתיר והוכיח בראיות ברורות שאין להתיר הפאה נכרית לנשואות אלא מכוסה תחת השבכה ועל ראשה רדיד, באר שבע דף צג. עכ”ל.

    (יג).     שנת תמז – פאה נכרית במשנת הגאון רבי יעקב וויל נכד הקרבן נתנאל זצ”ל – התורת שבת

בתורת שבת או”ח (סימן שג) כתב: אלא דלעניות דעתי לית נגר ובר נגר דיתרץ את הוכחת שו”ת באר שבע וכו’, וכן הוא אצל פאה נכרית דנשי דידן שאין אדם יכול להבחין אם בשער עצמן או בפאה נכרית היא מתקשטת, ולפי זה למה לא נאמר שערה הנה, זימה היא וכו’, לכן על המתפרצות בעם לשאת פאה נכרית ומראות את עצמן כאילו הן מבנות שער ללכת בהם בשוק או לבית הכנסת וכדומה, איסור גמור הוא מדינא! עכ”ל. [ומה שכתב בתחילת תשובתו “והעיקר הוא כדעת הבאר שבע שכל מקום שאסורה לצאת בגילוי שיער עצמן אסורות נמי בפאה נכרית משום מראית העין”, עכ”ל, הנה בבאר שבע לא נמצא הרמז למראית העין, וכל כוונתו מבוארת בדבריו שהפאה הנכרית נראית לעין כשערות עצמן, ולא משום שיחשבו אותה שאינה מכסה את הראש, כי מעיקרא לא הוי כיסוי, כמו שכתב הוא עצמו בסוף דבריו: “כיון שדומות ממש לשער עצמן, הרי היא פועלת בהן ערוה כאשר נודע לתורה שפועלת בשיער עצמן”. עכ”ל].

    (יד).    שנת תנ – פאה נכרית במשנת הגאון רבי דוד חיים קורינאלדו זצ”ל

בספר בית דוד (על ששה סדרי משנה אמשטרדם תצח, מסכת שבת פרק ו משנה ב ד”ה פאה נכרית) כתב וזה לשונו: פאה נכרית, אשה שאין לה רוב שער וכו’, צריך לומר דלאו דוקא אשה דבנות ישראל אינן יוצאות וראשן פרוע כדתנן משנה ו פ”ז דכתובות, ואין צורך לאשה להראות עצמה בעלת שער אלא בבתולה איירי. עכ”ל. [ואחרי נשיקת עפר כפות רגליו, דבריו תמוהין שהרי בגמרא שבת סד: מבואר שסיבת ההיתר היא בשביל שלא תתגנה על בעלה, ולכן לא יתכן שהיא פנויה. ועכ”פ מדברי הרב זצ”ל משמע שאסור לאשה ללכת בפאה נכרית ברה”ר].

    (טו).    שנת תנז – פאה נכרית במשנת הגאון רבי יעקב עמדין זצ”ל – היעב”ץ

בספרו שאילת יעב”ץ ח”א סימן ט, ובהגהותיו לנזיר (כח:): וכן עיקר לעניות דעתי דלא עדיפא פאה נכרית מקלתה דבשוק אסורה מדת יהודית כדאיתא בהמדיר. עכ”ל. ועיין מה שהאריך לאיסור בח”ב (סימן ז-ח), בספרו מור וקציעה או”ח (סימן עה) ובספרו לחם שמים (פרק ו משבת). ובצוואתו מכתי”ק בהגהותיו לסידורו עמודי שמים, נדפס בסוף הסידור (עמוד קב, שנת תשכו): ואתם בני יצ”ו זרעי וזרע זרעי עד עולם, הנני מצוה בזה עליכם ועל דורותיכם אחריכם חק עולם ולא יעבור וכו’, וכן פאה נכרית (פארוק) יהא אסור לכם וכו’, וכל מי מיוצאי חלצי שיעבור על דבר צוואתי ואזהרתי זאת לא יקרא שמי עליו בסודם, ואל תבוא נפשי ובקהלם לא תחד כבודי ובשם ישראל לא יכנה. עכ”ל.

   (טז).   שנת תעח – פאה נכרית במשנת רבי אברהם מיוחס – בעל “שדה הארץ”

בשו”ת שדה הארץ (ח”ג, חיו”ד הלכות נדרים סימן י דף כט ע”ב) האריך בדין אשה שקבלה על עצמה נזירות אם הבעל מפר או לא, בסוגיא דנזיר (כח:) דלר”מ אפשר בפאה נכרית, ואע”פ שדבריו שם אמורים לענין פאה נכרית מכוסה תחת השבכה בחצר וברה”ר וכמפורש בש”ס שבת (נז. ונז: וסד.) ובכל הראשונים שם (וכפי שנתבאר בסיעתא דשמיא בפרק ד בארוכה), וגם דלא איירי שם כלל מענין דין כיסוי שערות רק בחצר, וממילא לדעת השלטי גיבורים שאוסר פריעת ראש בחצר כדעת הירושלמי, יקום ההיתר של פאה נכרית בחצר מדינא דגמרא בנזיר (כח:), אבל לגבי רשות הרבים לא איירינן כלל. וכל זה מפורש בדבריו להדיא, דההיתר “שמא תתגנה על בעלה” לא שייך ברשות הרבים כלל, רק בחצר (ששם עומדת כשהיא פרועת ראש), וזה לשונו: ומה שכתב הרב משנה לחם וז”ל; ומ”ש בסוף דבריו דאסורה לצאת בשבת בפאה נכרית א”כ הוי עינוי, הוא טעות גמור וק”ל אשה שנדרה לגלח ראשה אם מפר הבעל, עיין פ”ד דנזיר כח: דאמרינן דלת”ק כיון דאפשר לה בפאה נכרית לא הוי ניוול, עכ”ל ע”ש, והנה מ”ש בתחילה בפאה נכרית וכו’, דהוא טעות גמור וק”ל לענ”ד הקל לא הבינותי מהו הטעם שטעה דהלא הדין דין אמת שאסורה אשה לצאת בפאה נכרית לרשות הרבים כמ”ש הרמב”ם (פרק יט דשבת דין ז), יע”ש, ולא אמרו ז”ל דמותר לצאת בפאה נכרית רק לחצר שאינה מעורבת, כמ”ש הרמב,ם שם באותו פרק דין ח’, שהתירו זה כדי שלא תתגנה על בעלה, ופסקו מרן בש”ע או”ח (סימן שג דף יח), יע”ש, וכיון שכן יפה כתב הר”ב בית יעקב (סימן קנב) דכיון דבשבת אסורה לצאת בפאה נכרית א”כ הוי עינוי נפש, דאמר יאמר אי אפשי באשה מגולחת, ואמאי אמרו דאם נזרק עליה אחד מן הדמים דלא יפר לה, הלא יפר לה להצילה מן התגלחת, כי מאי אמרת דלא יפר משום תגלחת דהלא אפשר בפאה נכירת כדמתרץ הש”ס שם במסכת נזיר (כח.) לסברת ת”ק דהלכתא כוותיה, הלא כיון דבשבת אית לה עינוי כנזכר לעיל דלא אפשר בפאה נכרית, אם כן יפר וכו’. ונראה לי לומר דהטעות הוא דהלא למה התירו לצאת בפאה נכרית לחצר שאינה מעורבת מפני שלא תתגנה על בעלה, אם כן גם ברשות הרבים יתירו לה גם כן מהך טעמא, אלא מאי אית לן למימר, דברשות הרבים ליכא הך טעמא דשמא תתגנה רק בהיותה עומדת בחצר, וא”כ הרי זה עצמו הוא מטעם דלא מיקרי עינוי כלל בעת צאתה לר”ה כיון דאין שם עינוי נפש וכו’. עכ”ל. הרי להדיא דלא שייך שתתגנה לפני בעלה ברה”ר, דלכו”ע אינה מגלה ראשה שם, ואף בחול לא, וכלשונו: “דברשות הרבים ליכא הך טעמא דשמא תתגנה רק בהיותה עומדת בחצר”, זאת אומרת שגם מה שאמרו בגמרא דאפשר בפאה נכרית שלא תתגנה על בעלה, לא איירי כלל ברה”ר. וההכרח הגדול לפרש כנ”ל בדעת השלטי הגיבורים הוא, כי השדה הארץ אח”כ הביא לשונו של השה”ג שם (לשונו בהערה כאן), ובהכרח שגם השלטי הגיבורים לא התיר רק לחצר וכמו שכתב השדה הארץ[8].

     (יז).     שנת תעט – פאה נכרית במשנת הגאון רבי ישעיה פיק ברלין – אב”ד ברעסלוי

בספרו יש סדר למשנה (משניות שבת פרק ו משנה ה, ד”ה פאה נכרית) כתב: לפירוש של כל שאר המפרשים, גם הרמב”ם בחיבורו ולשון טור שלחן ערוך שהעתקתי לעיל, ובפרט מלשון הרב והערוך “אשה שאין לה רוב שער” וכו’, משמע באשה שיש לה רוב שער אין דרכה בפאה נכרית וכו’, אם כן משמע ברור שהיא תחת הצעיף או רדיד כמו שאר קליעת שער שנקלעה הפאה נכרית בתורה וכו’, והוי יודע שמה שכתב המגן אברהם (סימן עה ס”ק ה) בזה הלשון וכו’, לא נתברר לי לקוצר דעתי וכו’, בזה כתב הבאר שבע בתשובה סימן יח בשם הרב מהר”ר יהודה מרורות על השלטי הגבורים המתיר ודחה כל הראיות שלו והסכים הבאר שבע על ידו לאסור מטעם מראית עין שנראית כאילו הם שערותיה ממש והוא איסור דאורייתא, ועיין שם כי האריך לסתור כל דברי השלטי גבורים, וגם במה שכתב בעין משפט בגליון ש”ס דנזיר (כח:), דחה את הכל בשתי ידים וכו’, ומי הכריחו למגן אברהם לזה, והרי הרמ”א אף על גב שבדרכי משה העתיק דברי השלטי הגבורים, מכל מקום בהגה בשלחן ערוך לא העלה ולא הביאו זה לדינא, ובהגה דהכא שפיר מיירי בחדר שהאשה נושאת פאה נכרית דשרי לקרות קריאת שמע כנגדה ולא שייך בזה לאסור מפני מראית העין שהרי אפילו בשערה ממש מותר בחצר מכל שכן בבית חדרה וכו’. עכ”ל.

    (יח).    שנת תפ – פאה נכרית במשנת הגאון רבי אליהו מוילנא זצ”ל – הגר”א

בשנות אליהו (שבת פרק ו משנה ה) כתב: יוצאה אשה בחוטי שער וכו’, ובפאה נכרית: פירוש, שאין לה שער נוטלת שער ומכנסת תחת הצעיף כדי שתתראה בעלת שער. עכ”ל.

ובביאור הגאון רבי נפתלי הירץ הלוי שם, כתב: לאפוקי ממה שכתב בספר שלטי הגבורים על הרי”ף ללמוד מכאן היתר לנשים נשואות וכו’, לזה כתב רבינו שכאן מיירי שהן מכוסות בצעיף. עכ”ל. [ומה שכתב הגר”א באו”ח סימן עה, היינו לענין קריאת שמע, וכמו שהתבאר לעיל בסוף פרק ו].

    (יט).    שנת תפד – פאה נכרית במשנת הגאון רבי משה יאגיד – המחצית השקל זצ”ל

במחצית השקל אה”ע (סימן כא סעיף ב, בית שמואל ס”ק ה, ד”ה ושם כתבתי), כתב וזה לשונו: ולענין אשה נשואה להתקשט בפאה נכרית הנה בשלטי הגבורים וכו’, אבל הבאר שבע כתב לדחות וכו’, והעלה לאיסור, דהיאך יעלה על הדעת להתיר בפאה נכרית שיהיה נראה לחוש הרואה לטעות ולהחשיב הפאה נכרית לשער עצמה וגו’, וגם בהגהות הש”ס לרבי יעקב עמדין היעב”ץ בנזיר שם כתב לדחות וכו’, וכן בעצי ארזים, וכו’, ועיין ישועות יעקב. וכו’. עכ”ל.

      (כ).     שנת תפד – פאה נכרית במשנת מרן החיד”א זצ”ל – הגאון רבי יוסף חיים דוד אזולאי

בברכי יוסף או”ח (סימן שג ס”ק ב): ומה שהביא האליה רבה משם השלטי הגבורים דמתיר לנשואה לגלות פאה נכרית, נעלם ממנו דהרב מהר”י קצינלבויגן הביאו הרב באר שבע, והפליא לתמוה על זה, ועיין במחזיק ברכה או”ח (סימן עה ס”ק ב) שהבאתי דברי הגאון יעב”ץ הנ”ל באות ד[9].

   (כא).   שנת תפז – פאה נכרית במשנת הגאון רבי יוסף תאומים זצ”ל – הפרי מגדים

הגם שהפרי מגדים באו”ח (סימן עה) כתב שיש סמך לנשים לצאת לרשות הרבים בפאה נכרית, מכל מקום הפרי מגדים חזר בו בספרו “אם לבינה” (אות כתובה), שכתב, וזה לשונו: …”אמר הכותב מה שכתוב בכתובה כדת משה וישראל, בנחלת שבעה בשם מהר”ם מינץ, בזכרות משה כדת משה בלא פרוע ראש, וישראל שלא טווה בשוק שאם לא כן מפסדת כתובתה, יע”ש, ואכן באו”ח סימן ב וסימן ח (עיין ס”ק יז בשולי הגליון), וסימן עה וסימן צא וסימן שג רמזתי בפריי (בפרי מגדים) למה שכתב המגן אברהם בסימן עה (אות ה) דפאה נכרית שרי דלא כבאר שבע (סימן יז), ואמנם עתה ראיתי להתבונן בו כי פרוק (פאה נכרית בלע”ז), משער תלוש ותחתיו תפור בגד, הביא בעולת תמיד סימן ב (לגבי גברים) דמראית עין יש, והיינו לילך ד’ אמות בגילוי הראש, ושם רק ממידת חסידות, מה שאין כן באשה הוי דבר תורה “פרוע ראש” כתובות עב:, ואה”ע כא וקטו, ועיין בית שמואל וחלקת מחוקק, כללא דמילתא פרוק (פאה נכרית), יש לגזור מראית עין אטו פרוע ראש דהוי דבר תורה, וגם דת משה כל שאין מכוסה כדרך שאר נשים, אף על גבי מטפחת על ראשה הוה דת ישראל על כל פנים, וההיא דשלטי הגבורים (שנראה שהתיר, כפי שכתב בפרי מגדים שם בשמו. המסדר), או דמכוסה בשבכה או בפנויה בתולה, כל שכן בחוקותיהם לא תלכו אם מכוונים לכך כחוקת עובדי כוכבים ומזלות, וכו’, על כן נראה לי איסור גמור, וכל שכן מאמרם ז”ל רבי בקעה מצא וגדר, כל שכן במקום שמקילים דברים המותרין ואחרים נהגו איסור אינו רשאי להתירם, כל שכן שיש איסור גמור מכמה טעמים דכתבינא, ומה הנאה להם ומה טעם בזה, ולהשומעים תבוא אליהם ועליהם ברכת טוב, וכל אשה יראת ה’ ובעלה תלמיד חכם מצוה להוכיחה ולפייסה לציית לבעלה, ודי בהערה זו, כתבתי זה יום א, יב אלול התקמז פפד”א יע”א, וחתמתי שמי, וכו’…” עכ”ל. והפרי מגדים חזר על דבריו באם לבינה (אות צעף) במילים יוקדות, וצילום הכתב יד הובא בספר דת משה וישראל (בעמוד סז-סט). [וכבר כתבתי לעיל בפרק ו, שאם אמרו חכמים (בבא בתרא קלט:) בית דינא בתר בית דינא לא דייקי, וכתבו הראשונים דדוקא כשלא מעיינים שוב בשורשם של דברים, אבל אם מעיינים בשורשם של דברים מותר לדון שוב בדברים, אם כן על כורחינו שהפרי מגדים שוב חזר והתבונן יותר ממה שהתבונן בתחילה, והעלה שאין היתר לאשה לצאת לרשות הרבים פרועת ראש על ידי פאה נכרית]. [וראה לעיל בפרק ו אות ב בהערה, שהרחבנו באמיתות הספר “אם לבינה” שהוא מהפרי מגדים].

[והנה מה שכתב הפרי מגדים: “יש לגזור מראית עין אטו פרוע ראש דהוי דבר תורה, וגם דת משה כל שאין מכוסה כדרך שאר נשים, אף על גבי מטפחת על ראשה הוה דת ישראל על כל פנים”, מכאן מוכח בפירוש שמראית העין היינו שאין הבדל בין שערותיה לשערות הפאה הנכרית, ולכן כתב שצריכין לכסות את הפאה כדין שערותיה, ואם אינה מכסה היא עוברת באיסור דת משה. ובזה מובן מה שכתב אחר כן “או דמכוסה בשבכה”. וראה עוד מה שכתבנו לעיל בגדר הדבר “מראית העין”].

   (כב).   שנת תצא – פאה נכרית במשנת הגאון רבי פנחס הלוי איש הורוויץ זצ”ל בעל ההפלאה ובית דינו

בספר לחמי תורה לבנו הגאון רבי צבי הירש אב”ד פפד”מ (דף ד ע”ב), כתב וזה לשונו: וגם ראוי להוכיח ולהודיע גודל המכשלה אשר זה כמה שנים שיצא הכרוז בבית הכנסת מפי כבוד אאמ”ו הגאון זצלה”ה בצירוף שני בתי דינים יצ”ו בחרם על לבישת נשים בפאה נכרית. עכ”ל.

   (כג).    שנת תצד – פאה נכרית במשנת הגאון רבי נח חיים צבי מפיורדא אב”ד אה”ו בעל “עצי ארזים”

בספרו עצי ארזים על אה”ע (סימן כא ס”ק ב) העתיק דברי השלטי הגבורים ותמה עליו וסתר ראיותיו, וכתב: וטעה בזה טעות גדול דלדבריו תיקשי וכו’ לכן נראה לי פשוט דאסור לאשה נשואה להתקשט בפאה נכרית והמורים היתר חדשים מקרוב עתידים ליתן את הדין. עכ”ל.

   (כד).   שנת תצט – פאה נכרית במשנת הגאון רבי משולם זלמן הכהן אב”ד פיורדא – המהרז”ך

בספר נחלת אבות לרבי משולם זלמן הכהן (מהרז”ך) אב”ד פיורדא בנו של ה”בגדי כהונה” וחתן הערוך לנר (נדפס בפיורדא תק”ע, דף יט ע”ג וע”ד) כתב: ואם ירחיב ה’ את גבולכם בעושר ובהון רב, ראו שלא יהיה העושר שמור לרעתכם, להתנהג בניכם ובנותיהם בתכשיטים אשר לא כדת, או לפאת הנשואות ח”ו פאה נכרית להתקשט בקידוש בנות עכו”ם, וכי תאמרו ח”ו להורות להם היתר ממה שנדפס בגליון הש”ס מסכת נזיר (כח:) על הא דאמרינן שם ור”מ אמר לך אפשר בפאה נכרית, וכתב בגליון, נראה לי היתר מכאן לשערות שהנשים נושואות נתנו בראשיהם. יהושע בועז. עכ”ל. בניי יוצאי חלצי אל תאבו ואל תשמעו לזה, כי לדעתי טעות גדול, ואין ראיה מהכא כלל, ובחינם נדפסו עלי הגליון הש”ס, כי אין מכאן ראיה במקום שאסור לגלות שערה שיהיה מותר בפאה נכרית, דיש לומר דהיכי דאיסור רביע על שערה דגופה כן חל האיסור על שערות נכריות, והכא הכי קאמר, דהא דר”מ הוא דיפר מפני שיכול לומר אי אפשי באשה מגולחת, והיינו משום תגלחת הוי עליה מנוולת, וכמו שפרש”י בד”ה ות”ק אמר לך. ע”ש. ור”מ הא איירי בשערה שמחוברת בגופה שאם תגלחה יהיה מנוולת אצל בעלה, הילכך יפר והיינו על כורחינו אי אפשי באשה מגולחת בכדי שתראה שערותיה לעיני כל, הא שער באשה ערוה כדאיתא בברכות (כד.) ויליף לה מקרא, אלא ודאי צריך לומר דאם מתגלחם מנוולת בעיני הבעל בינה לבין עצמו, או שניכר שקרח ראשה אף בנשאה צעיפה וכו’. ואף שבש”ג פרק במה אשה רוצה להוכיח היתר בזה, והובא בד”מ (סימן שג) ובמג”א (סימן עה), אף על פי כן בניי ידידי אל תרגילו את יוצאי חלציכם לחפש אחר קולות הנמצאים בספרים, כי אם לדין יש תרוה על כל הראיות שהובא בש”ג, אך אין כוונתי בחיבור זה להאריך בפלפולא רבה, ועל כן לאו גדר קדושה הוא להלך בפאה נכרית, אדרבה שלא להלך להתקשר בהן הוא גדר לערוה, מלבד שאר חששא דאיסורא. והא ראיה שה’ ברוך הוא היה מוכיח ומאשים בזה לבנות ציון, עיין ישעיה (ג, טז): ויאמר ה’ יען כי גבהו בנות ציון ותלכנה נטויות גרון הלוך וטפון תלכנה, וכתב רש”י: ויונתן תרגם, ובפותהין מקפן, פירוש קושרות פיאות נכריות קליעת שערות תלושין כורכות עם קליעותיהן, שיראו גסות וטפופות. עכ”ל. וכל תכשיטי עכו”ם אשר מתקשין בהם בנותיהם של עכו”ם, הריחו הרחיקו מהם. עכ”ל.

   (כה).   שנת תק – פאה נכרית במשנת הגאון רבי יחזקאל בן יהודה הלוי זצ”ל – תלמיד ה”תשובה מאהבה”

בספר מילי דשמיא ח”א (נדפס בספרו “עולת חודש”, דרוש ב דף כה ע”א) כתב בשם רבו התשובה מאהבה, וזה לשונו: אחי ורעי בעונינו נתקיים בנו מה שנאמר באדום “אם תגביה כנשר ובין כוכבים שים קניך משם אורידך כי השליך משמים תפארת ישראל” – אוי והווי איך נפלאת מהשמים הילל בן שכר אשא עיני אל ההרים שהיה למעלה מכוכבי לכת ואנחנו בשפל תחתיות, ומה היה גורם לכל זה הלא אמרו חז”ל אין מזל לישראל, שנאמר אל דרך הגויים אל תלמדו, מאותות השמים אל תחתו, יען בעבור שאנחנו הולכים בדרכי העכו”ם ובחוקותיהם כל ראש קרחה פרועה וכל זקן גדועה ויתערבו בגויים וילמדו מעשיהם ולא מעשיהם הטובים על דבר שאמרו (סנהדרין לט:) רבי יהושע בן לוי רמי, כתיב, וכמשפטי הגוים אשר סביבותיהם לא עשיתם, וכתיב, כמשפטי הגויים אשר סביבותיכם עשיתם, כמתוקנין שבהם לא עשיתם כמקולקלים שבהן עשיתם, וכנשים מצריות נשים עבריות, עוברות על דת יהודית מנהג צניעות שנהגו בנות ישראל, אלו דברים שאין להם שיעור פאה נכרית פאת כותית, גירי עריות, מגרו יצר הרע אנפשייהו גירא בעינא שטנא בתרי אומה קנאה מעוררת בין העכו”ם הלוך וטפוף תלכנה ברשות רבים בני שוממה בבגדי חופש וכו’. עכ”ל. והובאו דבריו בספר יסוד יוסף (טהרת יום טוב, עמוד עח אות ג). ע”ש.

    (כו).    שנת תק – פאה נכרית במשנת הגאון רבי יעקב שמשון סיניגאליה זצ”ל – שבת של מי

בספר שבת של מי (חידושים למסכת שבת סד. ד”ה יוצאה אשה בחוטי שער), אחרי שהביא סברת הבאר שבע החולק על השלטי הגבורים, כתב שמה שכתב הבית דוד על המשניות דמיירי באשה פנויה ולא בנשואה שהרי לא יתכן שיתירו לה חכמים לצאת לרשות הרבים בפאה נכרית מגולה וכו’, ועל דבריו כתב זה קשה דהא במפורש קאמר הש”ס שלא תתגנה על בעלה וכו’, ולכן תירץ וסיים בדברי הבאר שבע ומסכים לו, וזה לשונו: “דלעולם אסור לצאת בשערות מגולות אפילו תלושות כאשר האריך שם, מכל מקום לא קאמר דמתניתין מיירי בבתולה אלא מוקים מתניתין לעולם בנשואה, והפאה נכרית נתונה תחת השבכה”. עכ”ל. ועל כורחינו שלעולם לא הותר לצאת בפאה הנכרית אם היא מגולה לעיני כל, כי יש בדבר פריצות[10].

    (כז).    שנת תקא – פאה נכרית במשנת הגאון רבי ישראל יעקב אלגאזי זצ”ל – בעל שלמי ציבור

בספר קהלת יעקב (מענה לשון ח”ג אות רמ), כתב: שער באשה ערוה, אפילו שער חברתה בכלל זה. באר שבע דף צג.עכ”ל. [וכל שכן לענין פרועת ראש שאיסורה מן התורה שנאמר ופרע את ראש האשה (במדבר ה, יח), מה שאין כן שער באשה ערוה שהוא דרבנן שנאמר “שערך כעדר העזים”, ואסמכתא בעלמא היא, כמפורש במאירי ברכות כד. ועוד].

   (כח).   שנת תקח – פאה נכרית במשנת הגאון רבי משה כרייף מתוניס בעל “באר משה”

בספר באר משה (דף כח ע”א) אחרי שפלפל בדברי הבית יעקב (סימן קנב) שתמה על השלטי הגיבורים, דמאי ראייתו להתיר פאה נכרית, ועל זה מסיים: “ועיין בספר באר שבע בשו”ת סימן יז, דף עב ע”א ד”ה גרסינן בנזיר פרק מי שאמר וכו'”. עכ”ל. ומפורש דמסכים עם הבאר שבע, שבלאו הכי דוחה ראיית השלטי הגיבורים להלכה[11].

   (כט).   שנת תקט – פאה נכרית במשנת הגאון רבי צבי הירש הורוויץ אב”ד פראנקפורט [בן ההפלאה, בעל מנחת לוי] זצ”ל

בספר לחמי תודה לרבי צבי הירש הורביץ בנו של ר”מ ונכד רבי נפתלי צבי מראפשיץ (דף יט ע”ב), כתב וזה לשונו: והנה כבר הוכחתי כמה פעמים על המנהג הרע שנשתרבב בעוונות הרבים אצל מקצת הנשים שנושאין פאה נכרית וכו’, הלא המה מכשילין אנשים ומחטיאים רבים בהרהורי עבירה שקשים מעבירה. עכ”ל. וראה עוד שם (דף ד ע”ב) והובא לעיל בערך אביו ההפלא”ה. וכן ראה להלן ערך רבי אליעזר הורביץ בעל יד אליעזר, נכדו של בעל ההפלא”ה.

      (ל).     שנת תקטו – פאה נכרית במשנת הגאון רבי ברוך ייטלס מפראג זצ”ל בעל טעם המלך ותלמיד הנודע ביהודה

בתשובה מאהבה ח”א (סימן מז) הביא מה שכתב אליו מחותנו הגאון הנ”ל: שאל אותי אחד אם אמת הדבר שאין איסור לנשים לקשט את עצמן בפאה נכרית וכו’, ואמרתי אליו וכו’, לא יאות לנשים נשואות מבנות רחל ולאה לעשות כן במקומנו, כי אין זה מדרכי הצניעות ולא בשביל נשים כאלה לגאלו אבותינו ממצרים והן הנה בעוכרנו להאריך גלותינו וכו’, ומדוע נקל במקום שיש גדר שגדרו חכמים בפריצות וגילוי עריות ודת יהודית, לכן דעתי אם יש ביד בית דין למחות דהיינו שידברו על ליבם דברי תוכחות מוסר ויניעו לבבם לשמוע מוטב. עכ”ל[12].

   (לא).   שנת תקי – פאה נכרית במשנת הגאון רבי אברהם בנימין וואלף האמבורג – אב”ד פיורדא בעל “שער הזקנים”

בספר שער הזקנים (נדפס בזולצבך תק”צ, ח”א דף מב ע”ד) כתב: ואש של אומות העולם תאכלם, ונשלחו משמים צירים וחבלים לקרוא לנו שם גנאי, ויהיה ח”ו למהר שלל חיש בז ולהב תבערה יצא מתחילה מעיר אחת, ויבער ביעקב בכל הערים סביב, והיה הרב מוהרז”ך זצ”ל (רבי משולם זלמן הכהן מפיורדא, בעל הנחלת אבות) שרוי בצער על עם ה’ ועל בית ישראל כי נפלו בחר”ף, ועם היות שהמלך תדיר אצלו, כדכתיב: “ונתתי משכני בתוככם”, וכדרשת חז”ל וכו’, מכל מקום אודות הנשים אשר דעתן קלות ולבשו אדרת שער למען כחש את השפע והפרנסה ושער באשה ערוה, וכתיב: וכי יראה בך ערות דבר ושב מאחריך וכו’, המכסה אשה פדחתה משערות ראשה, כי בזה הזמן שהולכים בטיול כל היום אין היתר לדברי הכל, דאסור לצאת בפאה נכרית, ואי אפשר ליזהר (שלא לצאת) כדאיתא באו”ח (סימן שג), וכמו שכתב בתשובת בית יעקב (סימן קנב). וגם רוב שערות ארוכות באו מהמתים דאסורין בהנאה, ואע”ג דבאו רובן מנכרים, אפילו הכי אסורין בהנאה וכמו שכתב הרשב”א בתשובה (סימן שכה), ונסתלק שם י”ה מאיש ואשה ונשאר אש, כדפרש”י בסוטה (יז.). עכ”ל[13]. וכן כתב בבית אבל (קול בוכים דף מג ע”א).

   (לב).   שנת תקי – פאה נכרית במשנת הגאון רבי יעקב פארדו זצ”ל – בן המכתם לדוד – בעל ה”אפי זוטרי”

בספרו אפי זוטרי על אה”ע (ונציא תקנז, סימן כא) כתב וזה לשונו: ולפי האמת ודאי דדבר מגונה הוא ללכת אחת בתולות ואחד נשואות אף כי שער נכרית הן לובשות, אכן מפני הרואים היה להן לכל הפחות לכסות מקצת ראשן לשים על הפאה הנכרית איזה מין צעיף או כיוצא למען תהיה הפרש בין בתולות לנשואות, ואילו איישר חילי אבטליניה למנהג הרע הזה, וכל שכן מה ששמעתי אומרים דיש מנהג רע ומר באיזה מקומות באטליה דלמעלה מן הפאה נכרית מושיבות מקצת משערות ראשן ממש וכו’ למען תראה כי הכל ריבוי שערותיה ממש למען לא תהיה הפרש בין בתולה לנשואה, ובודאי שראוי למורים שבאותן הקהלות להודיע שיעור האיסור הכשלת הרבים, ונוסרו כל הנשים ולא תעשנה “פריצות” כזו, כי מה בינן לבנות גויי נכר הארץ. עכ”ל. [וכל כונתו היא לחצר, כפי שיעויין שם, ובכל זאת דעתו לאיסור בכל תוקף. ובפרט שמסוף דבריו משמע שכונתו היא על שערות שאינן נראות כשערות, ואעפ”כ ראוי לבטל את אותו המנהג. וראוי לציין שהרב שם מדבר בענין היכר הבתולות והנשואות ולא בעניני הפריצות, ולכן התייחס לענין “היכר” כיע”ש].

   (לג).    שנת תקיב – פאה נכרית במשנת הגאון רבי אלעזר לעוו (לאו) – בעל שמן רוקח זצ”ל

רבי אליעזר לעוו ב”ר אריה לייב בעל “שמן רקח”, אביו של רבי בנימין זאב וואלף לעוו, בצוואתו הנדפסת בספר “יבין שמועה” על התורה (קראקא, תרסד), כתב: ואני מזהיר באזהרת שש מאות ולזרעי אחרי עד עולם שהנקבות לא ילכו ח”ו בדרכי הפריצות ההולכים בפאה נכרית ובידים מגולות וכהנה מנימוסי האומות, חלילה וחלילה לכם מעשות כזאת, אך תלכו בצניעות כדת משה וישראל, וכדת יהודית. ומהצוואה הזאת יותן העתקה לכל אחד מבני וחתני, וכל אחד מבני יקרא הצוואה הלז ביום היארצייט”. עכ”ל. ונדפסה הצוואה בספר “תולדות רבינו הגה”ק רבי אליעזר לעוו” (שבסוף ספר שמן רוקח הנדמ”ח, עמוד מא).

   (לד).   שנת תקיד – פאה נכרית במשנת הגאון רבי אלעזר פלעקלס זצ”ל – תשובה מאהבה

בשו”ת תשובה מאהבה ח”א (סימן מח) בתשובתו להגאון הנ”ל, כתב לו: הנה שאלתו איש חכם לב אשר נתן ה’ חכמה על דבר פאות נכריות אשר חדשים מקרוב מקילין נשים נשואות ומעלתו הרב נ”י הרחיב באר רחובות בפלפול עצום ורב להחמיר בה מאוד, עי”ש שהאריך להעמיד דברי השלטי הגבורים שהתיר רק בפאה נכרית בצדדים אבל שלא במקום שער, אבל לעשות קלעי שער כעין פרוקן של האנשים אפשר גם השלטי הגבורים לא מצא סמך היתר כאשר בארתי למעלה, אם כן כל הפוסקים בחדא מחתא ולא פליגי כולם שפה אחת ודברים אחדים, לכן לעשות קלועים משערות המכסים כל הראש ונראין כפרועי ראש אין דעתי נוטה כלל להקל. עכ”ל.

   (לה).   שנת תקיד – פאה נכרית במשנת הגאון רבי רפאל מילדולה זצ”ל בעל מים רבים

בספרו מים רבים (אמסטרדם תצז, חאה”ע סימן ל): וגדולה מזו החמירו באשה נשואה שאפילו להתקשט בפיאה נכרית ובשערות של חברתה התלושות כדי שתראה היא בעלת שער, יש מי שאוסר. אמת הוא שהרב שלטי הגבורים בפרק במה אשה התירו, ואמר שאין בזה משום שער באשה ערוה, אבל בבאר שבע דף צג הביא בשם מהר”ר שמואל יהודה מקאליבוגין ז”ל שמחה על קדקד סברא זו והאריך הרבה והעלה לאיסור, ומצאתי שהרב המאסף באות ו’ כתב שרע עליו המעשה שראה מקצת נשים שלוקחים משי שחור ומשימים בפדחתם כדי להתייפות וכו’, משא מלך בתורת המנהגות (חקירה י), ע”כ, ואם דבר כזה היה רע בעיני הרב הנ”ל מעתה אצעק חמס וריב על אשר עיני ראו ולא זר במקצת מקומות שעברתי דרך העבר שהנשים הנשואות מתקשטות בשערן וכו’, אוי לעינים שכך רואות, ואוי לנו מיום הדין ומיום התוכחה, ומלבד האיסור שלפי הפוסקים יש בדבר, עושים גם כן פגם למעלה כי לפי סודות הקבלה אין להראות האשה שערה לחוץ, וכפי אשר כתב בעל הלבושים וכו’. ואסיים בלישנא דזהר קדישא הכתוב בפרשת נשא, וז”ל: אמר רבי חזקיא וכו’, ודא הוא חד מאינון צניעותא דביתא וכו’. לכן השומע ישמע והחדל יחדל ועליו תבא ברכת טוב, איכ”ר, רפאל בלא”א כמהר”ר אלעזר מילדולה. עכ”ל שו”ת מים רבים. [ומה שציינו בכמה ספרים לשו”ת מים רבים סימן לו, ט”ס וצ”ל סימן ל].

    (לו).    שנת תקכ – פאה נכרית במשנת רבי ברוך פרענקיל תאומים – בעל “ברוך טעם”

בשו”ת דברי חיים מצאנז ח”א (סימן ל): “ואך באמת אין אנו צריכים לזה, כי ידעתי בבירור בהיותי אצל מורי וחמי (הברוך טעם) ז”ל, במעהררין, שגם שם לא הלכו במלבושי פריצות כזה (פא”נ) ח”ו, וכפי ששמעתי אז לא מצאת בכל מדינת אשכנז שום אשה חששובה לילך בשערות ופאה נכרית, רק איזה מנקלי העם פחותי הערך והיו לקלס, ורק בעוה”ר מקרוב נשתרבב המנהג הזה מן האפיקורסים, ולכן ח”ו לא על זה נאמר שהותר גם לנשי מדינתינו לנהוג כן, והאיסור במקומו, והעובר לוקה מן התורה, ולכן מדין תורה הקדושה אסור לילך אפילו בדבר אחד פריצות כדרך העמים. עכ”ל[14].

    (לז).   שנת תקכג – פאה נכרית במשנת הגאון רבי משה סופר זצ”ל בעל החתם סופר

בהגהות חתם סופר לאו”ח (סימן עה ס”ק ה), כתב וזה לשונו: המעיין בספר באר שבע בפנים יראה כי סוף דבריו נכונים והמה בשם הגאון מוה”י קצינלבוגין והוא הוסיף ראיה מנדרים (מח:) גבי שחורי ראש, וכן העלה מהר”י יעב”ץ לאיסור וכו’, אבל פאה נכרית לא עדיף מקלתה דאסור כדאיתא בפרק המדיר. עכ”ל. ורבים מן הפוסקים הביאו את דברי החתם סופר הזה להלכה ולמעשה, כמו מהרי”ד מבעלזא (האדמו”ר הקודם של חסידות בעלזא), ותלמידו רבי שמואל גרינפלד, ורבי מאיר הרשקוביץ, ורבי יקותיאל יהודה הלברשטאם בשו”ת דברי יציב חיו”ד סימן נו, ורבי יצחק זעקיל פאללק, ועוד ועוד, וראה בערכם.

ובצוואתו (נדפסה בספר לב העברי), כתב: השמרו לכם וכו’ ומכל שכן שתזהרו מריעות נשים רעות שמוציאים אפילו שערה אחת חוץ, וגם בפאה נכרית אני אוסרכם איסור גמור. עכ”ל. [וראה בספר אפריון חתנים (סימן יח) שפלפל בדעת החתם סופר באיסור פאה נכרית, ומסיק שלדעתו הפאה הנכרית אסורה מן התורה. ע”ש].

   (לח).   שנת תקכ –  פאה נכרית במשנת הגאון רבי אברהם סתהון בעל “מלל לאברהם”

בשו”ת פני יצחק אבולעפיא חאה”ע (סימן ו) בנידן יציאת הנשים “לחצר” בפאה נכרית, והרב המחבר מהר”י אבולעפיא אסר לצאת בפאה נכרית לרה”ר רק בחצר, אמנם כתב לו הרב המסכים מהר”מ הררי (בעל שו”ת פני משה) וז”ל: זכורני מימי קדם בימי מהר”א סתיהון, ומהר”א שמאע ז”ל המחבר ספר קרבן אשה, היינו פלוגתייהו. עכ”ד. מפורש שכבר בדור הקודם לו נחלקו בזה גאוני ארם צובא, הגאון מהר”א שמע”א ומהר”א סתהון, אחד מהם אסר אף בחצר, והשני התיר בחצר[15].

   (לט).  שנת תקלה – פאה נכרית במשנת הגאון רבי יעקב אורנשטיין זצ”ל – בעל ישועות יעקב

בישועות יעקב או”ח (סימן עה ס”ק ג): ולגוף הדין כיון דהך דיוצאה וראשה פרוע מטעם פריצות קאתינן עלה, וכיון שאין ניכר השער של פאה נכרית אם הוא משער גופה או משער נכרית וכו’, ומסיק דיש בפאה איסור תורה. עכ”ל. [ולשונו באריכות הובא בפרק ג אות א, ובפרק ו אות ה ועוד].

     (מ).     שנת תקמ – פאה נכרית במשנת הגאון רבי מאיר א”ש תלמיד החת”ס – בעל אמרי אש זצ”ל

בספר לב העברי ח”א (דף פא ע”ב): אלו הן הדברים אשר צוה רבינו מאיר א”ש לפני מותו לזרעו אחריו, ואמר בזה”ל: מה אצוה לכם שתלמדו בהתמדה או שתהיו עובדי השם, זה תבינו מעצמכם, אך זה אצוה לכם מאוד תזהרו, שתלמדו בהתמדה או שתהיו עובדי השם, זה תבינו מעצמכם, אך זה אצוה לכם מאוד, תזהרו להיות עוקר הרין על מנהג קל שבקלים, והנשים ישמרו מללבוש פאה נכרית ח”ו. עכ”ל.

  (מא).  שנת תקמ – פאה נכרית במשנת הגאון רבי אליהו שמעא אב”ד ארם צובא בעל “קרבן אשה”

בשו”ת פני יצחק אבולעפיא חאה”ע (סימן ו) הסכים הרב המחבר מהר”י אבולעפיא לאסור פאה נכרית ברשות הרבים, וכתב “שלדעתו” גם השלטי הגיבורים כוונתו לחצר בלבד אבל לא לרשות הרבים, ומטעם זה לימד זכות על הנוהגות ללבש פאה נכרית בחצרן (לשונו הובא להלן בערך “רבי יצחק אבולעפיא” שנת $). והסכים לו הגאון רבי משה הררי (בעל שו”ת פני משה), וכתב שנחלקו בזה מהר”א שמעא ומהר”א סתהון, וז”ל: “זכורני מימי קדם בימי מהר”א סתיהון, ומהר”א שמאע ז”ל המחבר ספר קרבן אשה, היינו פלוגתייהו”. עכ”ד. מפורש שכבר בדור הקודם לו נחלקו בזה גאוני ארם צובא, הגאון מהר”א שמע”א ומהר”א סתהון, אחד מהם אסר אף בחצר, והשני התיר בחצר[16].

  (מב).  שנת תקמ – פאה נכרית במשנת הגאון רבי מנחם מרדכי פרענקיל תאומים בעל שו”ת גדולת מרדכי

בשו”ת גדולת מרדכי (נדפס בספר אהלי יהודה, דף קעח והלאה), האריך בענין פאה נכרית, מראשונים ואחרונים, ומסיק שאף השלטי הגיבורים לא התיר ברשות הרבים רק בביתה בלבד, ושבזה סרו ממנו כל הקושיות שהקשו עליו, וזה לשונו (באות מה): והמגן אברהם (סימן עה ס”ק ה) הביא בשם באר שבע שנחלק עליו (על השלטי הגיבורים), וכן בשאילת יעב”ץ ח”א (סימן ט) וח”ב (סימן ג וסימן ח) נחלק גם כן עליו בטענות גדולות, והוא הכריע שבחצר מותר פאה נכרית, ובשוק אסור. ובבאר שבע הביא ראיה לאסור פאה נכרית מהא דתנן הנודר וכו’. ונראה לענ”ד דגם השלטי הגיבורים ורמ”א לא התירו יותר ממה שהתיר השאילת יעב”ץ (דהיינו בחצר בלבד ולא בשוק), ומה שכתב הרמ”א (סימן עה) שמותר לקרות ק”ש כנגדן, ואם פאה נכרית אסור בשוק היה אסור לקרות ק”ש כנגדן כמ”ש לעיל (אות יג), נראה לי לומר לפי ששערות אלו אינם ערוה (לענין שער באשה לקריאת שמע) ולא אסרתן דת יהודית אלא מפני שאין נכרין ששערות נכריות הן וסבורים שהם שערותיה, ולכך הוי פריצות אם יוצאה כן בשוק, אבל בביתה שפיר דמי, שהרי הם כשאר כובע בעלמא וכו’, וכיון שהעולם טועין בו אסור ברשות הרבים, אבל בעלה שיודע שאין זה אלא כובע (וגם רגיל בזה) לא מטרד ושפיר דמי. ומעתה הקולות יחדלון וסרו כל התמיהות שתמהו על הגאון הנזכר (השלטי הגיבורים). עכ”ל. הרי שמיישב דברי השלטי הגיבורים באופן דלא איירי ברשות הרבים כלל, ומודה ובא שבודאי ברשות הרבים אסור ללבוש כן, כיון דהוי נוי של שערות והוי פריצות, אבל בביתה שרי, והוא מה שהתיר השלטי הגיבורים. [ובכל זאת אף לביתה מסיק שם לאסור, וכמ”ש שם בסוף הדברים בד”ה כ”ז עלתה מצודתי, וכן בתחילת תשובתו (אות א) שציוה הרהמ”ח שלא ללמוד מזה היתר לביתה כלל. ע”ש][17].

   (מג).   שנת תקמב – פאה נכרית במשנת הגאון רבי ישראל ליפשיץ זצ”ל בעל תפארת ישראל

תפארת ישראל (שבת פרק ו משנה ה): בכבול ובפאה נכרית לחצר, וכו’, וקשה לי הרי אסור משום מראית העין כיון שנראית כפרועת ראש (וכונתו היא על ידי הפריצות היוצאת מלבישת הפאה), דאפילו בחצר על כל פנים כעוברת על דת יהדות הוה, ונראה לומר דמיירי הכא בחצר שאין רבים בוקעין בו דשרי וכו’. עכ”ל.

  (מד).  שנת תקמו – פאה נכרית במשנת הגאון רבי שלמה קלוגר זצ”ל – מהרש”ק

בספרו קנאת סופרים (דף כד ע”ב, סימן עב), כתב וזה לשונו: ואדרבה מן המשנה הנ”ל מוכח דפאה נכרית אסור, דאם לא כן מה ראיה דראשה פרוע, דילמא הוי שער נכרית דהרי אי אפשר להכיר בלי הבחנה אם הוי שער שלה או של אחרת וכו’, ובעל כורחך דגם פאה נכרית אסור. עכ”ל.

וכן כתב בספרו שנות חיים (סימן שטז, דף צ ע”ד), וזה לשונו: והנה בדרך זה יש לדחות מה שהביאו ראיה ממסכת נזיק כח: במה דקאמר שם לר”מ דאפשר בפאה נכרית וכו’, והוא די”ל דמדרבנן שם מוכח להיפוך, דמה דקאמר שם דלרבנן אגב דאית ביה זוהמא מאיס ליה, אין הכונה שמכח זה יהיה נחשב דברים שבינו לבינה שיהיה יכול להפר, זה ודאי אינו, דבשביל קפידא כזו לא נחשב דברים שבינו לבינה, רק הכונה שהרואה אותה לא ידמה בנפשו דהוי פאה נכרית, כי יאמר דודאי אינו פאה נכרית, דפאה נכרית לא היה הבעל מניחה כיון דמאיס ליה, וא”כ ידמה הרואה שהוא שלה ואיכא הרהורא ופריצות, ובזה יהיה פלוגתא דר”מ ורבנן, דר”מ מתיר פאה נכרית, ורבנן אסרי, וקי”ל כרבנן וכו’. וא”כ איך יכול להפר נזירות של תורה מכח דאסור לצאת בפאה נכרית, איך כח ביד חז”ל להתיר איסור בקום ועשה, כיון דמן התורה לא הוי עינוי נפש כיון דאפשר בפאה נכרית, נהי דמדרבנן אסור אין כח בידם להיתר איסור תורה בקום ועשה, ולכך העיקר כדעת האוסרין, בפרט בזה הזמן ובפרט במדינת רוסיא כיון דהוי הגזירה על כך הוי ערקתא דמסאני, ובודאי אסור לעשות כן, ואף דמתיר שם המלכות לילך מכוסה בפרציילא (לא מובנת המילה), מ”מ שמה הגזירה כי ידוע שלא ילכו כן כי הוי כדי בזיון להנשים, וילכו בשערותיהן, ומבזן שלא יחשבו אנוסים רק שיהיה ברצון, ויתחייבו יותר, לכך חלילה לילך בפאה, אפילו נכרית רק בפארציילא, אולי ירא ה’ וישפוט וימהר גאולתינו וכו’. רק בלאו הכי אם אינה שומעת לו אין לה כתובה. ודו”ק היט”ב. עכ”ל.

עוד כתב תלמידו רבי יצחק יהודה שמעליקש בספר “שיח יצחק” (לבוב תרכ”ט, דב”ק ששמע מפי רבו מהר”ש קלוגר, עמוד ד ד”ה ולא) וזה לשונו: ומפיו לפידים יהלכו על המנהג הרע שנוהגים עתה הנשים ללבוש פאה נכרית, והוא אוסר אפילו אותם העשויים ממשי הדומים לשערות, כשיטת הר”ן בכתובות (עב.) וכו’. ולהב מפיו יצא על אשר ילכו בנות ישראל בדרכי הפרוצות, והוא יעיר ויעורר תמיד את בני ישראל ללכת בדרך התורה הקדושה המלמדת דעת לבל יחיה איש ישראל חיי הפיזור. עכ”ל.

  (מה).  שנת תקמז – פאה נכרית במשנת הגאון רבי חיים פאלאג’י – החבי”ף זצ”ל

בספרו רוח חיים אה”ע (סימן כא) כתב: נשים הבאות מערי פראנקי”א לערי טורקיא ואין דעתן לחזור צריכות לנהוג איסור לכסות שער שלהן אפילו פאה נכרית, דהא אפילו בפאה נכרית ומשי איכא סרך איסור כדברי הרב משא מלך בתורת המנהגות (סימן י) [שכתב שהדבר אסור בכל תוקף, ושיש בדבר סרך איסור מן התורה], ועיין מה שכתב מוה”ר כנסת הגדולה בהגה”ט (אה”ע סימן כא אות ז) [וזה לשונו: בבאר שבע דף צג, הביא בשם מהרר”ש יאודה קאצינלבויגן ז”ל שמחה על קדקד סברא זו והאריך הרבה והעלה לאיסור. וכ”כ בכנה”ג או”ח סימן שג], וכו’. עכ”ל. [ומה שכתב שהוא רק ענין המנהג, הנה לכאורה הוא כותב זאת גם על פרועת ראש וגם על פאה נכרית, ובודאי שכונתו שהדבר אסור והיא עוברת באיסור נוסף של מנהג המקום, שהרי פירוע ראש בשערותיה הדבר אסור לעולם ולא משתנה מפני המנהגות, וכמו שהארכנו לעיל בפרק ב בזה. ולכן מה שכתב חכ”א שלדעת הגר”ח פלאג’י מי שנוהגת בכך יש לה על מה לסמוך, וכו’, ליתא דאטו משום הכי אף על גילוי ראש ממש נימא הכי? אתמהה? ושוב ראיתי שגם הרה”ג הנ”ל שכתב דברים אלו, חזרר וכתב, שמכל מקום לא קיבלנו על עצמינו הוראת הגר”ח פאלאג’י. ע”ש. ואולם אחרי המחילה כך הורו כל גדולי הפוסקים המוזכרים בפרק הזה].

    (מו).    שנת תקמז – פאה נכרית במשנת רבי שלמה איגר – בעל “גליון מהרש”א”

בגליון מהרש”א (שבת סד:) כתב: “ובפאה נכרית, נזיר כח: א”ל אפשר בפאה נכרית, וע”ש מה שנדפס בגליון (א”ה: כוונתו להשלטי הגיבורים), ועיין תשובת יעב”ץ סימן ט, ותשובת באר שבע שאחר החידושים סימן יח דף עב ע”א (א”ה: שכתב דהשלטי הגיבורים איירי לענין רשות הרבים בהיות דס”ל שבחצר מותר גילוי השיער לגמרי), ועיין ש”ע אה”ע סימן כא ס”ב (א”ה: ששם מבואר לא תלכנה בנות ישראל פרועות ראש בשוק אחת פנויה ואחת אשת איש”, ומזה דייק הבאר שבע הנ”ל דדוקא בשוק אסור אבל בחצר דלא בקיעי בה רבים מותר) ובבית שמואל סימן קטו (שכתב שדעת השלטי הגיבורים שאפילו בחצר דלא בקיעי בה רבים אסורה האשה בפרועת ראש, וממילא נמצא שכל דברי היעב”ץ והבית שמואל בענין זה דחויים המה, כי בקל ניתן להעמיד דברי השלטי הגיבורים לחצר ולא לרה”ר וכנ”ל. ואח”כ מסיים, עיין) במגן אברהם סימן עה ס”ק ה (א”ה: שכתב על דברי הבית שמואל שדחויים הם בהא דסבירא ליה דאסור לקרות קריאת שמע כנגד פאה נכרית. ומ”מ לענין רשות הרבים לא מיירי כלל דהא ההכרח להעמיד את השלטי הגבורים ברשות הרבים מתוך הטענה דבחצר מותר דחויה היא, כדמוכח מדברי הבית שמואל, וגם הראיה מחוטי שיער אינה מועילה לענין רשות הרבים). עכ”ל[18].

   (מז).   שנת תקמט – פאה נכרית במשנת הגאון רבי מנחם מנדל מליבאוויטש – בעל הצמח צדק זצ”ל

במשניות פרק ג’ דברכות: וקצת ראיה דבפאה נכרית לא שרי רק בחצר, מדאמרינן בשבת (סד:) הכל בכבול, ואמאי עזיב פאה נכרית, אלא דבפאה נכרית גם בחול אינו מותר רק בחצר. עכ”ל.

  (מח).  שנת תקנ – פאה נכרית במשנת הגאון רבי חיים דוד חזן זצ”ל – הראשון לציון ומחבר ספר “נדיב לב”, בנו של “החקרי לב”

בספרו ישרי לב (דף מג ע”א, אות יב) כתב וזה לשונו: שער באשה ערוה וכו’, ואפילו אלמנה ובתולה בכלל זה, וכו’, דשער באשה ערוה אפילו שער של חברתה בכלל איסור זה. וכו’. וכמו שכתב באר שבע (דף צג ע”א) ומטה אהרן ח”ב (דף רס ע”ב) ובית המלך (דף יא ע”א). וכו’. עכ”ל.

  (מט).  שנת תקנ – פאה נכרית במשנת הגאון רבי חיים פונטרימולי מאיזמיר – בעל “פתח הדביר”

בפתח הדביר (סימן עה ס”א) כתב: וכן היה נראה להוכיח (שגם בזקנה יש דין ערוה) לענ”ד ממש”כ המג”א זצ”ל בס”ק ה’ על מש”כ מור”ם ז”ל דכנגד שיער נכרית “שרי לקרות”, וז”ל וכו’, והרב מחצית השקל שם כתב דעיקר רייתו מסיפא דאמרינן ילדה בשל זקנה אסור משום דמחכו עלה ואתי לאשלופי, ואי לאו דהוא מגולה היכי מכחו עלה, ע”ש, והשתא אי וכו’, אימא שאני התם דילדה בשל זקינה אין איסור בשערות, אפילו היו מחוברות כי כבר הלבינו ואין אדם חומדן, ואי מזקנה בשל ילדה הא כיון דצפד עורה על עצמה וגופה נזדקן, לא מהרהרי בה אינשי הגם שמתקשטת בשערות ילדה. (מכאן השמיטו המצדדים השונים:) ברם בילדה שיש לה פאה נכרית של ילדה אימא דאיסור נמי איכא, כי מזה נראה דלענין ערוה לא שני לן בין ילדה לזקנה, וכי שערות דידה אפילו הם לבנים, וכן טפח בבשרה הוי ערוה, ולהכי לענין שריותא דפאה נכרית ילפי מהדדי, דאי לאו דשרי בילדה לא הוה שרינן בזקנה. (ומסיים בדחייה:) אלא דיד הדוחה נטויה לדחות ראיה זו, דאימר דכונת הרב מחצית השקל לומר דהתם דילפינן מסיפא דבמגולה איירי, שמעינן דגם רישא במגולה איירי, וממילא איכא ראיה גם מרישא, אכן אפילו אם נניח דשיער זקנה ובשרה לית בה הרהור, מ”מ לפי מה שכתב הרב מחה”ש שם ס”ק בדעת רמ”א שהבין בסברת הרא”ש “דאיכא תרי איסורי, חד איסור הרהור, וחד איסור ערוה”, ואפילו היכא דליכא למיחש להרהור כגון אשתו דלבו גס בה, וכן אשה באשה אחרת, מכל מקום יש לאסור לקרות ק”ש כנגדה משום “ולא יראה בך ערות דבר”, ע”ש, אם כן לטעם זה אפילו בזקנה דליכא הרהור “לא מפיק מידי ערוה ואסור”. עכ”ל. הרי שמלבד שכל הנידון כאן בדברי המגן אברהם והרמ”א הוא רק לענין קריאת שמע בלבד (משום הרהור, וכאמור. וכ”כ שם להדיא: “דכנגד שיער נכרית שרי לקרות”) אלא שנוסף לזה גם יש כאן איסור ערוה, ומשום הכי אין להתיר[19].

      (נ).      שנת תקנג – פאה נכרית במשנת הגאון רבי חיים הלברשטאם זצ”ל – בעל דברי חיים – צאנז

בשו”ת דברי חיים ח”ב (סימן נט), כתב: שאלה, אם מותר לאשה לילך בפאה נכרית לשוק, תשובה כבר האריכו בזה בספר באר שבע (חלק התשובות סי’ יח) ובכל האחרונים ורובם מסכימים לאסור ועיין בכנסת הגדולה באה”ע (סי’ כא בהגה”ט אות ה-ז( שרבו האוסרים, וכן בעצי ארזים (שם ס”ק ב) אוסר ויותר מזה מבואר בר”ן בכתובות (עב: ד”ה בטווה ורד כנגד פניה) ובריטב”א שם מובא באסיפת זקנים שאפילו לתת חתיכת משי וכדומה על הפדחת (עיין רמב”ם הלכות אישות פרק כד הלכה יב) שיהיה דומה לשער אסור דזה הוי דת יהודית ותימה על כנסת הגדולה באה”ע שנשמט ממנו דבריהם ולכן בודאי אסור לצאת בפיאה נכרית והוא דת יהודית דברי בא על החתום. עכ”ל. [ומה שכתב שנעלם מעיני הכנסת הגדולה וכו’, הנה באו”ח סימן עה, וסימן שג, כתב בפירוש בשם הבאר שבע שאסור ללבוש פאה נכרית מן התורה כמו בשערותיה. וראה לעיל]. ותשובה זו הובאה בשו”ת בית יצחק חאו”ח (סימן יד-טז) שהביא דבריו והסכים להם. ע”ש.

ובשו”ת דברי חיים חיו”ד ח”א (סימן ל), כתב וזה לשונו: ואך באמת אין אנו צריכין לזה, כי ידעתי בבירור בהיותי אצל מו”ח ז”ל במעהרין שגם שם לא הלכו במלבושי פריצות כזה, וכפי ששמעתי אז לא נמצאת בכל מדינת אשכנז שום אשה חשובה לילך בשערות ופאה נכרית רק איזה מנקלי העם ופחותי הערך והיו לקלס, ורק בעוונות הרבים מקרוב נשתרבב המנהג הזה מן האפיקורסים. עכ”ל. [וראה עוד בקובץ “יהודית” (ברוקלין תשכד, גליון ו עמוד ג) שהובהרה דעתו של הדברי חיים שיש בזה איסור מן התורה].

   (נא).   שנת תקנד – פאה נכרית במשנת הגאון רבי יהודה אסאד זצ”ל – בעל “היהודה יעלה”

בשו”ת יהודה יעלה חיו”ד (סימן שסו) כתב וזה לשונו: ועל דברי התורה אשר העלה בכחו כח דהתירא על השייטל מפיאה נכרית מתוס’ ערכין (ז:) אשה נהנין בשערה ואוקמי רב מתניתין באומרת תנו שערי לבתי. ומיירי בפיאה נכרית וליכא למימר בפנויה מיירי דהא יש לה בת וזה ראיה גמורה לדעת מעכ”ת משא”כ מתניתן דשבת ר”פ במה אשה (סד:), י”ל בפנויה מיירי. איברא זה אינו לענ”ד וכו’, אבל כבר הובאו שני המשניות הללו דשבת ודערכין לראיה בספרי השו”ת וגם שוברן ודחויים עמהם. וסיים: …אמנם אף שהעלה שם בתשובה מאהבה דלית בפאה נכרית משום חיתא דאיסור הנאה משער המת, ען כל זאת מסיר לאיסור משום ובחוקותיהם לא תלכו, עיין שם, וכן נראה לי, וכו’, והיותר נראה בזה לאסור ולגזור תחילתן משום סופן, דהא חזינן מה עלתה בידו על ידי זה וכו’. עכ”ל.

   (נב).   שנת תקנו – פאה נכרית במשנת הגאון רבי אליהו גוטמאכר אב”ד גריידיץ בעל “אדרת אליהו”

בספר מכתב מאליהו כתב: “הוי ואבוי על הוראה כזו לימוד תורה בלא יראת שמים גרוע מסם המות, פשוט וברור שהשלחן ערוך אורח חיים בסימן עה מדבר אם במקרה ארע מצב כזה ואין אפשרות אחרת אלא לקרוא ק”ש באותו המצב או לאו, אבל בודאי אסור לעשות לכתחילה חוק קבוע כזה לתת מדרס ליצר הרע”. עכ”ל. מפורש שכל הנידונים שדו הפוסקים באו”ח סימן עה, לאו למימרא להיתר להיות כך. [דהיינו שכאן בסימן עה אנו מדברים מדין המוטל על הגבר שלא לקרות ק”ש מול האשה כשאינה צנועה, אבל אין סימן עה מדבר כלל מדיני “צניעות לאשה”, שבודאי אין זה המקום ללמוד דיני צניעות. ולדוגמה נוספת, הנה הש”ע מתיר לקרות ק”ש כששומע קול אשה מזמרת שאינו יודעה ומכירה, וכמ”ש בכל בו וכו’. וכי יעלה על הדעת שאם כן יהיה מותר לאשה לשורר לכתחילה מול גברים כשאינם מכירים אותה?!].

ובהגהותיו של ר”א גוטמאכר לברכות (כד.) כתב להדיא דלא איתמר הא דפאה נכרית כלל לרשות הרבים, רק לחצר, וזה לשונו: “שער באשה, ובכתובות דף עב: אין דנין על ההסתכלות, ועיין נזיר כח: ובשלטי הגיבורים בשבת על דף סד: אות ג”. עכ”ל. מפורש בדבריו להדיא דדין הסתכלות ודין שיער באשה ערוה (שהוא לענין קריאת שמע בביתה) נפרדים הם לחלוטין, ולכן בכתובות עב: לא איכפת לנו במה שמותר לקרות ק”ש כנגדה בביתה, וכגון שיער היוצא חוץ לצמתן וכיוצ”ב. והיינו דמסיים בדברי השלה”ג לענין פאה נכרית, שגם שם איירי כלל רק מדין ההסתכלות, אבל להא דכתובות ש”אין דנים שם על ההסתכלות” (כלשונו), יהיה אסור [וכל זה מלבד דבריו באו”ח סימן עה הנ”ל, שמפורש בהן שאין ללמוד מכך היתר לקבוע חוק להיתר שהיה במצב כזה. וכנ”ל].

    (נג).    שנת תקס – פאה נכרית במשנת הגאון רבי צבי הירש אורנשטיין זצ”ל – בעל “ברכת רצה”

זקינו בישועות יעקב אה”ע (סימן כא אות ב), כתב, וזה לשונו: אשר הוגד לך ידיד נפשי משמי כי הקלתי לנשים לשאת פאה נכרית כי גם שער עצמו אין איסורו ברור באופן כזה ששאר הראש מכוסה, שקר הוגד לך, וכו’, ולמען ברור הדברים כשמלה הנני בעלי בזה לחקור אחר מקור הדברים יען כי אשר ראיתי והתבוננתי מצאתי כי נבוכו בזה רבים וכן שלמים כי לא ירדו לעומק דינים אלו, ולא בררו אותם בשרשם וכו’, אולם בגוף הדבר שכתב הגאון בעל שלטי הגבורים להתיר פאה נכרית כבר מחו אקדקדו האחרונים ז”ל, ודחו ראיותיו, וכו’, ומצד הסברא אמינא לאסור פאה נכרית לפי מה שנתבאר לעיל בשם הרא”ש ז”ל לחלק בין אלו השנויים במשנתנו ביוצאת שלא בכתובה לשאר עוברת על דת דבאלו מלבד האיסור יש ענין פריצות, ואם כן בפאה נכרית כיון שאינו ניכר אם הולכת פרועת ראש פריצותא מיהו הוי. וכו’. עכ”ל. [ובישועות יעקב או”ח (סימן עה) כתב שהעיקר הוא שפאה נכרית אסורה מן התורה. כיע”ש].

שנת תקס – הגאון רבי משה (ב”ר יעקב משולם) סופר, המכונה “מהר”ם סופר” – אב”ד “סענדרא” ו”טיסא פירעד” מפשעווארסק

הגאטן רבי משה ב”ר יעקב משולם סופר (אינו החתם סופר) בספר “מהר”ם סופר” במכתב קודש שבסוף ח”א (דף רח ע”א) כתב: בסוד ה’ מי יבוא אשר חכז”ל אמרו בצניעות היא עיקר גדול ביראת שמים, על כן מאוד צריך להשגיח שלא תצא ח”ו בשערות גלויות הן בחוץ הן בבית וכו’, וכן למדתי מוסר השכל אשר ראיתי מאמי מורתי ע”ה בעת שהיתה הולכת לרחוץ ולסרוק השערות, זרקה מטפחת על ראשה ותחת ותחת המטפחת סרקה את שערה בצניעות, ושלא תלך האשה בפאה נכרית, כי הכל פריצות ויצר הרע, ורע עלי המעשה אשר ראיתי כמה נשים ממשפחתי הולכות בפעריקטען. עכ”ל. (כך הוא שם בשם רבי אליעזר זוסמן סופר שם).

   (נד).    שנת תקסג – פאה נכרית במשנת הגאון רבי אהרן קריספין זצ”ל

בספרו בית אהרן חאה”ע (מערכת פ אות א, דף לט ע”ג) הזכיר את המחלוקת בין השלטי הגבורים הרמ”א נגד הרב מהרי”ק שהביאו הבאר שבע, והסכים עמו לאסור בכל תוקף, ושכן העלה הגאון יעב”ץ, וכן דעת הרב בית דוד בפירוש המשניות (שבת פרק ו משנה ה), וכן כתב בספר מים רבים חאה”ע (סימן ל), ושכן היא דעת המשא מלך שהובא בכנה”ג אה”ע (סימן כא), וסיים שאף הרמ”א והשלטי הגבורים לא התירו אלא בביתה וחצירה בלבד, וסיים וזה לשונו: ואם כן מי יערב אל ליבו להתיר בקום עשה נגר ארויתא אלין, מוהרי”ק והבאר שבע והמ”מ והב”ד, והרב שבות יעקב. ומיהו אנכי הרואה לה”ה מוהרי”ק שם שכתב, שכל זה היינו דוקא בשוק או בחצר דבקעי ביה רבים, אבל בחצר שאין הרבים בוקעין בו, וכל שכן בבית לית לן בה, שהרי בכי האי גונא אפילו שערות האשה ממש מגולות שרי, וליכא משום דת יהודית ואפילו מנהג צניעות ליכא, והוכיח כן מדברי הש”ס בכתובות (עב:) לפי פירוש רש”י והתוספות והר”ן, ושכן נראה מדברי הרמב”ם והטור אה”ע סימן כא, דנקטי בלשינייהו דוקא בשוק. זת”ד. עש”ב. עכ”ל.

   (נה).   שנת תקסד – פאה נכרית במשנת הגאון רבי אברהם וינברג זצ”ל – האדמו”ר מסלאנים – בעל “יסוד העבודה”

במכתב שפרסם: כבוד ידיד הרב המופלג בתו”י הו”ח מ’ נח חיים נ”י שלום. שמוע נשמע צעקתו, אשר הלכו בשערות דעמן מההיתר “פרוק”, סרחו בשערות נפשן, חס ושלום כשלומית בת דברי, פיגלו למטה, דן ידונו בטרוף זרעם דור לא יבורך! ומי יודע גודל ופגם מזה בערוה, ערו עד היסוד והולידו פרוצים! איש לביתו יחוש אשר יהיה ביתו בלי פרץ, נחל שטים! ונחל גרר המגרר שבע תועבות עמהם, אוי לאזנים שכך שומעות, ואוי ואבוי לבעל המחריש בחריש ובקציר ישבות, אין זו אסקופת החסידות כי אם סף הערלים, וערלי לב הנמכרים גופם ונפשם. עכ”ל.

     (נו).     שנת תקסד – פאה נכרית במשנת הגאון רבי אלעזר הלוי איש הורוויץ בעל “יד אלעזר”

בשו”ת יד אלעזר להגאון מהר”א הלוי איש הורביץ נכד בעל ההפלא”ה (סימן עח, דף מה ע”א), חיזק דברי זקינו בעל ההפלאה באיסור פאה נכרית ובדחיית הראיה שמביאים העולם להתירה, וזה לשונו: מאפס הפנאי לא היה מהאפשר להשיב לכ”ת על מכתבו היקר עד היום וכו’, הא דתמה מעלתו עמש”כ זקיני הגאון בספרו לחמי תודה ז”ל בדף ד דמה שמרגלא בפומי דאינשי להביא ראיה על היתר פאה נכרית ממתניתין דשבת סד: דיוצאה אשה בפאה נכרית לחצר, טעות הוא בידם, דהתם בפנויה איירי, ותמה מעלתו נ”י הלא מבואר טעם ההיתה בש”ס שם כדי שלא תתגנה על בעלה, הרי דבנשואה מיירי. עכ”ד. לענ”ד אין מזה תפיסה על דבריו ז”ל, משום דעדיין י”ל דמתניתין מיירי בפנויה ולא בא”א, וגם בפנויה לא התירו לצאת בפאה נכרית בחצר משום דלמא תצא בה ברה”ר אלא משום שלא תתגנה על בעלה שתנשא אליו לעתיד, וכיותר י”ל דמיירי בארוסה או בנכנסת לחופה ולא נבעלה עדין, דאז אפילו בשערות עצמה ליכא ערוה לדעת כמה רבוותא ומכ”ש דלא שייך לאסור פאה נכרית אז משום לתא דערוה, ורק משום לתא דשבת התירו משום שלא תתגנה, ולעולם בנשואה בעולם י”ל דאסור, וקצת ראיה לזה מדמייתי הש”ס ראיה מאשה נדה, דגם כן התירו משום שלא תתגנה בלעתיד. עכת”ד.

    (נז).    שנת תקסה – פאה נכרית במשנת הגאון רבי יוסף גרינוואלד בעל “ויחי יוסף”

בספר ויחי יוסף לבנו של בעל ערוגת הבשם (פרשת עקב, דף קיט ע”א בהנדמ”ח) כתב: עוד יש להזהיר בענין פאה נכרית אשר חדשים מקרוב באו שלובשים פאה נכרית, שהם דומים לגמרי כשערות ראש, והוא נגד התורה, ועוקרים בזה תקנת חכמינו ז”ל שתיקנו לכסות הראש כדי שתהא היכא בין פנויה לנשואה, ושורש הדבר המביא לידי כך להתדמות לעכו”ם בבגדי שחץ הוא מה שמביאים לתוך הבית ספרי חיצונים ועיתונים הטמאים ומטמטמים כל ההוגים בהם ולאט לאט נעקר מקרב לב הקוראים בהם הרגשת היסודות, וגורם שירגילו עצמם בדברים המתועבים. עכ”ל.

   (נח).   שנת תקסו – פאה נכרית במשנת הגאון רבי יעקב משה מקומרנא זצ”ל

בסוף ספר שלחן הטהור ח”ב (קונטרס שולשלת הקודש, עמוד קא אות ה) בצוואתו לבניו, וזה לשונו: “…גם אבקש מבנותי וכלותי ומנכדי עד ג’ דורות, עד כאן יש לי רשות לאסור, שאסור לילך בגילוי ראש, אפילו שייטל [פאה נכרית] משערות אסור לילך, ובאם תלך, לא היא ולא בניה ובני בניה חשובה כבני, ולא אצל אבותי, ולא בכלל ישראל, ואין עליהם שום זכות אבות. וה’ ישלם לה בעד זה בלי ספק באם שיצייתו אותי בטח בשבועה דאורייתא שתהיה רבת בנים ויתנם ה’ לאריכות ימים ופרנסה בכבוד בלי שום צער, אנכי אערבנו על הכל יתרומם השם מ”ה…” עכ”ל. [וראה שם עוד דברים מפליאים המעוררים את הלב להשי”ת].

   (נט).   שנת תקסו – פאה נכרית במשנת הגאון רבי צבי הירש חיות זצ”ל

בשו”ת מהר”ץ חיות (סימן נג) כתב: נדון אשר שאלני הנהו נשי דידן אשר חדשים מקרוב באו שהנהיגו לקשט את ראשם בפאה נכרית שייטעל, וכו’, ובימי ילדותי לא שמעתי שינהגו קולא בזה בכל תפוצות ישראל במדינת פולין, רק חדשים לבקרים באו אשר הרבה פרצו הגדרות, וראוי להוכיחם ולהחזירם למנהגם הקדום. עכ”ל. [מבואר שיש בדבר איסור שלכן צריכים להחזירם למנהגם הקדום, ולא כמו שכתב בספר בעקבי הצאן ח”ב פרק כד].

וכן כתב בחידושי מהר”ץ חיות למסכת שבת (סד:), וזה לשונו: עיין באר שבע בשו”ת שבסוף הספר (סימן יח) מה שהאריך הרבה מאוד לדחות דעת בעל שלטי הגבורים שרצה להתיר לנשים נשואות להתקשט בפאה נכרית. עכ”ל.

     (ס).     שנת תקסז – פאה נכרית במשנת הגאון רבי אברהם פאלאג’י זצ”ל

בספרו בירך את אברהם (פרשת בחוקותי, דרוש ב), כתב וזה לשונו: והנה כל ראש לחולי לבוא לידי הרהורים רעים, היינו ענין פאה נכרית ותודה לה’ יתברך בגבולינו לא נמצא ולא ימצא כזאת בישראל, ויתמרמר האדם ויבכה האיש אשר נגע יראת אלהים בקרבו מראות ברע אשר על הארץ, דפשתה המשפחת בערי אדום להיות יוצאות הנשים בפאה נכרית כי הוא עוון פלילי! ודבר זה גורם רעה לעשות להרבות זימה בעולם, ולא די המכשלה ממה שהנכריות יוצאות כי בהפקרא ניחא להו, ולא יבצר מפגם הראות, עוד תוסיפו צרה גם בנות עמינו, ולא תהא כזאת בישראל! וכבר בא חכם הרב לחמי תודה להוכיחם בשבט על פי, על הדבר הזה, וזה לשונו: וגם עוד ראוי להוכיח גודל המכשלה וכו’. עכ”ל.

  (סא).  שנת תקסח – פאה נכרית במשנת הגאון רבי יצחק דוב הלוי במברגר זצ”ל

בשו”ת יד הלוי חיו”ד (סימן קכד), כתב וזה לשונו: מכיון שגדולי הפוסקים אוסרים ללבוש פאה נכרית וכמו שכתב הבאר שבע והתשובה מאהבה והרב מהרז”ך בספרו נחלת אבות התרעם על המקילין, פשיטא ופשיטא שאחר הוראת גדולים אלה אין לנו להקל. עכ”ל[20].

  (סב).  שנת תקסח – פאה נכרית במשנת הגאון רבי יקותיאל יהודה טייטלבוים זצ”ל בעל ייטב לב

בספרו ייטב פנים (מאמר דורש טוב, אות ד), כתב: ויותר מהנה הנשים עושים חדשות שהולכין בגילוי הראש בדבר הדומה לשיער ובפאה נכרית רק על קצה הראש סמוך למצח, יש להם כובע, וכו’, וגם עתה אני מבקש ומזהיר לבל יוסיפו ללכת במלבושים כאלו, ומה שעבר הוא רחום יכפר עוון, וכו’. עכ”ל.

ושם (תוכחות מוסר לי”ג מדות, אות כח) כתב: לכן הנני להזכיר את הנשים ולבקש מאיתם ולהזהירם לבל ילכו בראשיהם כאשר עד עתה כי כפי הנשמע הוא פריצות גדול, אוי לעינים, וכו’, יש מהן שהולכין בפאה נכרית שגם זה אסור, כמו שכתב בספר באר שבע באורך, וכו’, וכבר אמרתי שזה שאמרה תורה חדשים מקרוב באו לא שערום אבותיכם בהליכות כאלו עוד יתכן לשון שער בשין שמאלית, והכונה שלא הלכו אבותיכם בשערות כמו עתה. עכ”ל.

   (סג).   שנת תקסח – פאה נכרית במשנת הגאון רבי רפאל יצחק ישראל אב”ד ירושלים

בשו”ת וישב יוסף (חיו”ד סימן ב, דף טז ע”ב) כתב הרב המחבר מהר”י בורלא לאסור פאה נכרית, ושדת משה ויהודית אינם משתנים לעולם ברוח הזמנים, וכתב: “בהיות כי אין הפנאי מסכים עמי מרוב התלאות אשר מצאתני היא העולה, וזאת אשר כתבתי להלכה ולמעשה תלוי באילן גדול הוא הראש, חד בדרא סבא דמשפטים רידא דדהבא ראב”ד הרב הגדול מעוז ומגדול מלאך רפאל ב”ר יצחק ישראל וכו’ אם יסכים עמי גם בפעם הזאת אענדנו עטרות וכו’. עכ”ל. ושלח תשובתו לפני מהר”ר יצחק ישראל, והשיבו במכתב (שם דף טז ע”ג): אנכי חזון הרביתי שניות מדברי סופרים וכו’, ואנא דאמרי דאף שאור עיני אין איתי כימים מקדם, וקשה עלי הלימוד והכתיבה, אך מפני כי אהבתו חקוקה בליבי דחקתי את עצמי וקראתי בכל לב דברי המאורות הגדולים הנזכרים, ואנא דאמרי על משמרתי אעמודה כמ”ש בתחילה לאסור ולא להורות להם היתר וכו’. הנלע”ד כתבתי בח’ חשבון כ”ט לחודש, שנת תל כטל אמרתי, נאום הצעיר מקטני בני ישראל רפאל יצחק ישראל ס”ט. עכ”ל.

  (סד).   שנת תקסט – פאה נכרית במשנת רבי מאיר לייבוש זצ”ל – המלבי”ם

הגאון רבי יעקב בן ישעיהו מזא”ח ב”זכרונות” ח”ג (עמוד קח), מספר שכשהגיע המלבי”ם לכהן כרבה של מוהילוב שאלו אותו כמה שאלות (והתוכן שלהם מעותק בספר יבשר טוב להגאון רבי יחזקאל ראטנר), וזה לשונו: לקבלת פני הרב נקבצו ובאו כמעט כל בני העיר וכו’, בין השאלות ותשובות נמצאה שאלה אחת, אם מותר לבנות ישראל לחבוש פאה נכרית לראשן וכו’, והרב השיב: עד שהוא שואל אם מותר לחבוש פאה נכרית, ראוי לו לשאול כמה יארכו עוד הימים שבנות ישראל תהיינה טפשות כל כך ללבוש פאה נכרית. וכו’, כי רבות מבנות ישראל חדלו לישא פאה נכרית וכו’. עכ”ל.

  (סה).  שנת תקע – פאה נכרית במשנת הגאון רבי דוד ליב זילברשטיין – השבילי דוד זצ”ל

בשבילי דוד או”ח (סימן ב ס”ק ב), כתב: וברש”י ישעיה (ג, טז): על הלוך וטפוף בשם תרגום יונתן דזה פאה נכרית שנשים קולעות עם שערן שיראו ריבוי שער, ומזה תוכחה מגולה לנשים הנושאים פאה נכרית להעבות שערן שתחתיהן וכו’, והן הנה היו בעוכרן בעו”ה בנבואת ישעיהו הנ”ל כאמור וכו’. עכ”ל. [ומבואר בפירוש שמקום הפאה הנכרית הוא מתחת לשבכה, וכפי שכתב “שתחתיהן”. ומה שכתב שם בשם הדרכי משה וכו’, הנה התבאר לעיל בפרק ו דהדרכי משה מיירי על ביתה וחצירה, והביאור הוא כנ”ל].

    (סו).    שנת תקע – פאה נכרית במשנת הגאון רבי יוסף שאול נטנזון זצ”ל – השואל ומשיב

הגאון מהרי”ש נטאנזון בעמח”ס שו”ת שואל ומשיב ועו”ס, חָבָּר להגאון רבי מרדכי זאב אטינגא לחבר ספר גדול ומקיף על השלחן ערוך או”ח, וקראו שמו “מגן גיבורים”, בו הביעו דעתם שני מחברים אלו על סוגיית הפאה נכרית, כאשר יתבאר אי”ה להלן “רבי מרדכי זאב איטינגא” (שנת תקפ).

   (סז).   שנת תקע – פאה נכרית במשנת הגאון רבי וואלף ברייער אב”ד טאב והגליל בעל “נחלת בנימין”

בשו”ת נחלת בנימין (סימן כו) כתב: ונראה לי פשוט דלא מקרי ערוה “ומותר לברך ולקרות ק”ש באופן זה”, דהנה הרמ”א כתב בסימן עה ובדרכי משה שם וגם בסימן שג וכו’, ולפי זה אם אשה עומדת “בחצר” בגילוי ראש, ותואה פניה ודמות שיער שלה נראית בשפיעגל (מראה) פשיטא דלא מקרי ערוה, דהא השערות גופן אם כבר נחתכו מראש האשה אע”ג שהיא חוזרת ולובשת וכו’, ומכל שכן אם רואה רק תמונת פני האשה עם שערות שלה במראה שפיעגל דהוא גוף בלי נשמה וכו’. עכ”ל. וסיים שם להדיא דהיינו דוקא לענין קריאת שמע, אבל לא לענין איסור הסתכלות או היתר ללכת כך, וזה לשונו: “ולענין איסור הסתכלות אפשר דמדמינן לבגדי צבעונין דאסור להסתכל בהם אם הם של אשה המכירה, עיין בע”ז (כ.) ובש”ע אה”ע (סימן כא), והכא נמי אסור להסתכל בשער של אשה הנראה במראה, אמנם עם כל זה לא נקרא ערוה לענין קריאת שמע וברכה, דהא לא מצינו גם כן איסור לקרות ק”ש נגד בגדי צבעונים אע”ג שהסתכלות בהן אסור”. עכ”ל. מפורש שרק לגבי קריאת שמע איתמר הכי, אבל לענין איסור הסתכלות, או לענין האשה אם מותרת בלבישת בגדי צבעונין, בודאי שאסורה, וכאמור.

  (סח).  שנת תקע – פאה נכרית במשנת הגאון רבי יעקב הילברון (היילפרין) בעל “מגילת סדרים”

בספר מגילת סדרים (אוהל רעכיל עמוד כו) מובא בזה”ל: בשנת תר”ט היה מלחמה גדולה בעת מלחמת השחרור באונגרין בין הסרבים וכו’, וצרות רבות ורעות עברו במדינה הזאת ובפרט לאב”י, והודיעו לרבינו בחלום כי עלה מות בחלונינו (ירמיה ט, כ) שהיא יהרג במלחמה הזאת, ואז יגמר המלחמה, ויקץ יעקב משנתו ומיד ערך צואה מלאה מוסר בלהבת אש, ובצוואתו אוסר פאה נכרית לזרעו אחריו, וכדעת רבו החתם סופר זצוקלל”ה וכו’. עכ”ל.

  (סט).  שנת תקע – פאה נכרית במשנת הגאון רבי חיים צבי מאנהיימער, אב”ד אונגוואר, בעל שו”ת “עין הבדולח”

בהקדמת הספר (עמוד 9) כותב תלמידו רבי אשר אנשיל גרינוואלד (נכד מהר”ם א”ש, ובעמח”ס מטה אשר, זוכר הברית, נר מצוה, טוב ירושלים), בזה”ל: “רבינו ז”ל ישב על כסא כבודו בכבוד ותפארת וכו’, ובימיו נתייסדה פה עירנו קהילת החסידים ובנו להם בית תפילה בשם קלויז החסידים, וראה והתקין להם תקנות קבועות”. עכ”ל. ובהערות שם (אות י) הביא מן התקנות, וזה לשונו: “שלא ילבשו בגדי פריצות, שלא ילכו קצוצי פאה, שהנשים ילבשו בגדים כבנות ישראל הצנועות, ולא ילכו בגילוי שער, ואפילו בפאה נכרית לא”. עכ”ל. והגאון זצוק”ל כתב על התקנות: “יען כי ראיתי תקנות הללו האמורים למעלה ומעבר לדף, ומצאתי את שאהבה נפשי כולם ברורים כולם אהובים כולם מזוקקים בנויים על אדני התורה והיראה וכו’. אמרתי גם אנכי הצעיר לתת להם יתר תוקף ועוז להיות להם ולזרעם לחוק ולא יעבור, להסכים עמהם ולחתום באהבה את שמי וכו’, הק’ חיים צבי הירש מאנהיימער”. עכ”ל.

     (ע).     שנת תקעג – פאה נכרית במשנת הגאון רבי שלמה אליעזר אלאפנדארי – בעל הסבא קדישא

בשו”ת סבא קדישא ח”ב (סימן א) כתב: ולכן מפני פחד ה’ והדר גאונו דברתי על לב כמה מיראי ה’ ותופשי התורה לומר להם דהעיקרא דמילתא בפאה נכרית אין להתיר, וכו’, שכל הבאים אחרי הרב שלטי הגבורים לא קבלו עליהם היתר זה ונהגו בו איסור מכמה דורות, וכמה אבותינו ואבות אבותינו עם שידעו סברת המתיר, לא היה מי שמלאו ליבו לנהוג היתר, וכו’, גם שמענו מפי מגידי אמת שבסוף ימיו של מרא דאתרא הדין ז”ל, באה אשה אחת מארם צובא וגלתה את ראשה בפאה נכרית, והרב הנ”ל הרעיש את העולם בחרמות ובאלות ובקש להעניש אותה וברחה מהעיר, וכו’, חם לבי בקרבי ומה אענה ומה אומר על אודות הזמן שהגיע לידי מדה זאת, שהאנשים אשר הם צריכין לסייע על דבר כבוד השי”ת המה כשלו ונפלו ואין איש שם על לב, ואפילו מי שתופס ספר יתלה עצמו באיזה סברא דחויה מהפוסקים להורות היתר לעצמו ולאחרים ומקלו יגיד לו, גם בו לא יבושו וכו’, דבר אסור הפאה כמו שער שלה. עכ”ל. [ולעיל בסוף פרק ג העתקתי עוד מלשונותיו].

ועוד כתב שם: וצעקתי ככרוכיא, ואנא אפנה לעזרה, והגם דחם ליבי בקרבי, ומה אענה ומה אומר שהאנשים אשר הם צריכים לסייע על דבר כבוד יתברך שמו המה כשלו ונפלו, ואין איש שם על לב, ואפילו מי שתופס ספר יתלה עצמו באיזה סברא דחויה מהפוסקים להורות היתר לעצמו ולאחרים, ומקלו יגיד לו, גם בוש לא יבושו… (ואחרי שהאריך בראיות שכל מקום שמוזכר בו פאה נכרית בש”ס היינו שברה”ר היא מכוסה תחת השבכה, ושכ”כ ראשונים ואחרונים, הוסיף): וזכורני שבימי חורפי בהיותי בארץ מולדתי, היה אחד חושב עצמו כמי שתופס ספר, ואמר שמצא מציאה סברת השלטי הגיבורים דמתיר פאה נכרית, ומחכו (-צחקו) עליו כל הרבנים וכו’, בעיני יפלא איך עלה בדעתו ללמוד בדעתו ללמוד היתר אף לצאת לרשות הרבים להראות עצמה בעלת שיער לכל העולם, שיראו אותה כן ברשות הרבים בעלת שיער ויבואו לידי הרהור ומכשול, שבאמת איסור הפאה כמו שערה שלה, כמו שערה ממש שיש איסור פריעת ראש בפאה נכרית. עכת”ד.

   (עא).  שנת תקעג – פאה נכרית במשנת רבי אהרן פריעד אבד”ק בוסערמין והגליל

בספרו זקן אהרן (באיגרת שבעמוד רפז בהנדמ”ח, ד”ה ומה אוסיף לדבר) כתב בשם היעב”ץ, ומסכים לו, וזה לשונו: ומה אוסיף לדבר לדרוש טובתם להציל נפשם מיני שחת, מי יתן שומע לי ואמצא נחת, שלא תהא קולמוסי לריק טורחת, שמהראוי להיות ישראל מצויינים במנהגיהם וכל עניניהם כדי שיהא לגיון של מלך נודע בגויים זרעו הודו והדרו, לכשיבוא רועה נאמן שיכיר עדרו, ומי מכלכל את יום בואו האדון אשר אנו מבקשים, ובמה יוודעו איפא אלה האנשים, אשר הסירו הדרת פניהם להיות כנשים, ונשותיהם יותר מהם, הלא חרדה גדולה תיפול עליהם, אם יאמר להם להסיר השביסים והעכבים וכדומה, כמדומה יבחרו להשאר פה מלעזוב אחד מקשוטי תכשיטיהן הנאה, אולי מי שהוא מזרע האמת ודאי לא יכפור בארצו ולא יכזב שורשו ולא יעשה שקר בנפשו, ואין הכונה לבטל מלבושי המדינה שדרים בה לגמרי, שהוא דבר שאין רוב הציבור יכולין לעמוד נגד חומרת דקדוקי המאדע (מודה), וכל שכן להסיר המנצפת פאה נכרית מראשי האנשים ההם, קדקד שער מתהלך באשמיו, ואין צריך לומר לעקור ולהשבית דרכי הנשים השחצניות מכל וכל, וביחוד צריך לעשות גדר עכ”פ בלבישת הקטנין היקרים מאוד וכן בגדי צבעונים וכו’. עכת”ד.

   (עב).   שנת תקעד – פאה נכרית במשנת הגאון רבי אברהם תאומים בעל “חסד לאברהם” תלמיד הגאון מליסא

בשו”ת חסד לאברהם מהד”ת חאה”ע (סימן פז), כתב וזה לשונו: מכתבו הטהור קבלתי ונתעורר כבודו על דבר מה שנהגו הנשים ללבוש פאה נכרית בראשם עד שנראה כאילו הם הולכות בשערות עצמן מגולה, ודבר זה שאבותינו נהגו בו איסור באו פריצים וחללו גדרן של ישראל, והאמת על כבוד תורתו כי המכשלה הזאת תחת יד חכמי הדור מובטחני בבנות ישראל הכשרות ישמעו לקול המורים בכל אשר ירזרו אומר על פי דין תורתינו הקדושה, ועל כן אני הקטן יוצא תחלה לברר בקצרה כי חלילה להקל בזה, ושפיטא שיש בזה איסור דרבנן וחוששני עוד מאיסור דאורייתא, וכבר האריך הבאר שבע לאסור בזה, וכן עיקר שגילוי שער של פאה נכרית אסור מן התורה, דאזלינן בתר טעמא דהוי פריצותא ואיכא הרהור, וכבר ביארנו בשו”ת חסד לאברהם קמא חיו”ד (סי’ פה) דלחומרא לכולי עלמא דרשינן טעמא דקרא, ולא היקל הרמ”א באו”ח (סי’ עה) אלא לענין לקרות קריאת שמע כנגד פאה נכרית, שאין זה אלא מדרבנן, תדע ממה שלא הביא הרמ”א ז”ל בהגהותיו דין זה באה”ע (סי’ כא) ששם עיקר דין פירוע ראש האשה, אלא על כורחיך שלא רצה לסמוך להקל בזה לפרוץ גדרן של ישראל, שעל כל פנים לא עדיף מדת יהודית שיוצאת בלי כתובה אפי’ ביוצאת בקלתה. אבל לפי עניות דעתי שיש בזה איסור דאורייתא לפי מה שפרש רש”י בכתובות (עב.): אזהרה לבנות ישראל שלא תצא בפרועת הראש, מדעבדינן לה הכי לנוולה מדה כנגד מדה כמו שעשתה להתנאות על בועלה מכלל דאסור, וכיון דעיקר האיסור משום פריצות שהיא מתנאית לבני אדם מה לי שער עצמן או שער נכרית שעשויות באופן שנראין כשער עצמן, תורה אחת להם ואסור מן התורה, ואין מקום לחלק בין שערות עצמן לפאה נכרית שנראין כשערות עצמן הואיל וקישוט זה אסרה תורה וכו’, על כן כל מה שיש בידו למחות יעשה, ולגדור פרצות ישראל ולמנוע בנות ישראל הכשרות מלצאת בפאה נכרית השומר ישמע והחדל יחדל ואנחנו נקיים והעובר חטאו ישא, וכל השומעים לדברינו יתברכו מאלהים אמן. עכ”ל.

   (עג).   שנת תקעד – פאה נכרית במשנת הגאון רבי דוד יהודה זילברשטיין – שבילי דוד

בספר שבילי דוד או”ח (סימן ב) כתב בנידון כיסוי ראש הגבר בפאה נכרית, וז”ל: ומזה תוכחת מגולה לנשים הנושאין פאה נכרית להעבות שערותן “שתחתיהן” וכו’, ובדרכי משה כתב דמותר לכסות שערות בפאה נכרית (כדלהלן לא ברה”ר מיירי, דשם הוי דת יהודית) היינו באופן דלא מתעבה שערותיה על ידי פאה נכרית רק כיסוי בעלמא (ואין ניכר העובי של השערות מתחת למטפחת), אבל כשמתעבות על ידן ודאי זה פריצות גדול וכו’, כל ההוכחות שיש מהג”מ להתיר פאה נכרית כמבואר בסימן עה, זה דוקא במקום שלא התפשט מעולם ליזהר בפאה נכרית, ולא עשו דרך צניעות כלל מזה וכו’, והפ”מ בסימן עה הוכיח דבפאה נכרית לית בה משום דת יהודית מדלא תי’ הגמ’ בכתובות דדת יהודית היא בפאה נכרית, ולע”ד אין זה הוכחה, דאדרבה הגמרא מזכיר יותר רבותא בקלתה, דהיינו מכוסה במטפחת אסור בלי רדיד מכ”ש בפאה נכרית, ועוד, כיון דודאי דיש הוכחה מגמ’ דפאה נכרית מותר בשבת פרק במה אשה יוצאה כמבואר לקמן סימן עה, א”כ לא יכול הג”מ לתרץ כן, דע”כ לא נהגו הנשים אז כן, משא”כ הדורות שלאחריהם הנהיגו כן לצניעות א”כ עכשיו יש בזה משום דת יהודית. עכ”ל. ושם (סימן עה) כתב להדיא עוד שדת יהודית אינה משתנה, וז”ל: וכן מה דאסור משום דת יהודית, גם כן אין להתיר במקום שנתפרץ ולומר דעכשיו דנוהגות כן שוב אין זה דת יהודית, דאין דת יהודית בטל בשביל זה לעולם. ועיין מה שכתבנו בסימן ב משער נכרית דאית ביה משום דת יהודית. “גם עכשיו במקום שנהגו כן מתחילה, ועכ”פ אין בזה איסור ערוה”, ועמש”כ בסימן ב ראיה מקרא דישעיהו כל דהוא משום פריצותא “לא מהני אפילו רבות מתפרצות”. עכ”ל. מפורש דהא דסימן עה היינו לענין ק”ש בלבד, ומ”מ לענין כיסוי ראש הוי דת יהודית ואין זה משתנה לפי הזמנים או ריבוי המתפרצות.

   (עד).   שנת תקעה – פאה נכרית במשנת הגאון רבי שמעון סידאן ראב”ד טירנויא בעל “שבט שמעון”

בספר “שבט שמעון” (קידושין לא.) כתב בנידון גילוי ראש לבתולות, שלכאורה באו”ח סימן עה מצינו שמותר לקרות כנגד שערן, ואם כן משמע שהוא מגולה, ומאידך מצינו באה”ע סימן כא שלא תלכנה בנות ישראל בפירוע ראש אחת פנויה ואחת אשת איש, ומשמע שגם פנויות היו מכסות הראש, ותירץ, וזה לשונו: “ולא קשה, חדא דבאבן העזר נקט לא תלכנה בשוק, היינו ברשות הרבים, ומשא”כ באורח חיים דקאי אקריעת שמע, שהוא בבית, דבאשת איש גופא אינו אלא צניעות”. עכ”ל. ושם לגבי פאה נכרית בביתה (בהא דסימן עה באו”ח) הביא דברי השלטי הגיבורים, וכתב: והנה מנזיר כח: דאמרינן שם לת”ק אפשר בפאה נכרית יש להביא ראיה נגד הבאר שבע, אך יש לאסור לעולם דאסור מדרבנן משום מראית עין, וכיון דמותר מה”ת אינו יכול להפר דאיסורו דרבנן, לא בא אלא להחמיר ולא להקל שיהיה יוכל להפר על ידי זה נדר דאורייתא, ועוד יש לומר התם מותר ממה נפשך מי שאינו מכיר אותה ליכא מראית העין, כיון שאינו יודע שהיא אשת איש שמא פנויה היא, ומי שמכיר אותה יודע שגילחה שערה מחמת נזירות וידע שפאה נכרית עליה, וליכא משום מראית עין, אבל באשת איש אחרת יש לחוש למראית עין שיחשדו אותה שהולכת בשערותיה ולא ידעו שהן מפאה נכרית וכו’. עכ”ל. ומלבד שמפורש בדבריו שלדינא אוסר פאה נכרית בקריאת שמע, והיינו משום מראית העין (דהרהור תלוי במראית העין, וכנ”ל), אלא שכל דבריו אלו היינו לענין נידונו בביתה בלבד, דהתם תליא בהרהור ובמראית העין שהרי כל איסורו משום “אינו אלא צניעות” (כלשונו), אבל ברה”ר לא איירי כלל, כי מסכים שאף בתולות צריכות לכסות שערות ראשן, וגם בהן שייך מראית העין וכמו שכתב שם: “דבאה”ע נקט לא תלכנה בשוק, היינו ברשות הרבים”, עכ”ל.

  (עה).   שנת תקעה – פאה נכרית במשנת הגאון רבי שמואל פרענקל מב”ח בעל אמרי שפר אב”ד דאראג

בקובץ המאור (שנה לז, גליון רעט עמוד 30) כותב הגאון רבי אשר אנשיל קרויז ז”ל אב”ד ראצפערט בעל “בירור הלכה”, וזה לשונו: זקיני הק’ בעל אמרי שפר מדאראג זיע”א, אשר הגה”ק בעל דברי חיים מצאנז זיע”א הכתירו לרבי ולפועל ישועות, היה מתנגד גדול לפאה נכרית כמו כל הצדיקים בדור ההוא וכו’. מעולם לא ראיתי את אבי זצ”ל ברגזה, ולא שמעתי ממנו דברים בכעס, מלבד פעם אחת בעיר ראצפערט כשבאה לפניו אשה ממשפחתו בשייטעל על ראשה, כעז ורגז ונתן בקולו עליה ועל בעלה, הייתכן שנכדת הגה”ק מדאראג תחבוש שייטעל על ראשה. עכת”ד.

    (עו).    שנת תקעו – פאה נכרית במשנת הגאון רבי שמואל סלאנט – רבה של ירושלים זצ”ל

בספר מרא דארעא הנ”ל (פרק ג) מובא שהגאון רבי שמואל סלאנט החרים ביחד עם עמיתו הגרי”ח זוננפלד אשה אחת שהגיעה מארצות פולין עם פאה נכרית, ושאף הסכימו לחרם זה רבים וטובים מבני ישראל. וכיוצא בזה מובא בספר “שלשה דורות בירושלים” (עמוד 127), רק שם לא מובא שנעשה חרם, ולשון הדברים כאן בהערה[21]. וכל זה לא מפני הפירצה שיש בדבר כנגד “המנהג” המקובל בירושלים, אלא מפני הפריצות החמורה שיש בדבר מצד גדרי הצניעות, וכמו שיראה הקורא היקר בדברים הנלהבים הכתובים שם. [וכן כתב בקונטרס “הבירור האחרון” (עמוד 19) בשם הגרי”ח זוננפלד והגר”ש סלאנט, ובספר שקר החן (אות עג). וראה להלן בערך הגאון רבי נפתלי פורש].

   (עז).    שנת תקעז – פאה נכרית במשנת הגאון רבי משה יהושע ליב דיסקין – מהרי”ל דיסקין זצ”ל

בשו”ת מהרי”ל דיסקין (קונטרס אחרון סימן רג), כתב וזה לשונו: עיין שלטי הגבורים פרק במה אשה יוצאה (כט. בשו”ת מדפי הרי”ף), דבשער תלוש שרי, ונראה לי דדוקא דניכר לכל שלא נעשה משער של עצמה. אבל בלאו הכי ודאי אסור, כדקיי”ל לאסור בדם דגים ובכמה דוכתי משום מראית העין. ובפרט לענין איסור ערוה שהוא חשש הרהור, גם בלאי הכי יש לומר דשם רק לחצר אמרו ובאינה מעורבת, אבל לרשות הרבים עדיין מנא לן. עכ”ל. [וראה מה שכתבנו בפרק ג אות ב, מענין מראית העין. ומכל מקום מהרי”ל דיסקין סיים וכתב שהדבר אסור מפני הרהור והפריצות הקיימת בפאה הנכרית]. וראה עוד מה שכתב בשמו בספר ים של שמואל (קונטרס לוית חן, עמוד שיג באידיש) שהיא תימה גדולה על לומדי התורה המחפשים חומרות בכל ענין שבתורה וחוששים אפילו לדעתו של פוסק בודד, ואילו כאן בחשש של “דת משה ויהודית” הם מקילים ראש, ובפרט בפריצות הנוראה הנגרמת מכך. עכת”ד.

  (עח).   שנת תקעז – פאה נכרית במשנת רבי אהרן קצנלבוגין מבעלזא – תלמיד החוזה מלובלין

בספר “ביתו נאוה קודש” (עמוד כ) מובא: הדגיש הרב זי”ע על ענינים חשובים אלו, כמו כן בעת שמחת גמר השידוך שנערכה בביתו של הרב וכו’, האריך על חשיבות הלבוש וללכת בכיסוי ראש לגמרי, ללא שום פאה נכרית כלל. עכ”ל.

  (עט).   שנת תקעח – פאה נכרית במשנת רבי דוד הלברשטאם אב”ד קאשנייב זצ”ל רבו של מהרש”ם הכהן

“הקדוש מקאשנייב (קשאנאב) שאל את אחיו “במה נלך לקראת משיח?” כי החסידים ירקדו לפניו והוא ישאל אותם על כל המאדאס הארורים שהולכות הנשים ומדמות עצמן לנשות עכו”ם, וישאל כל אחד כאיזה ערלית (גויה) הולכת אשתך? ולא יוכלו לענות כלום למשיח, ואמר שכוונתו על מה שהולכות נשים בטעם של עכו”ם בשייטיל (פאה) ובכה על זה הרב מקאשנייב מאוד” (לשון מהרש”ם הכהן על התורה, פרשת לך לך דף נב ע”א).

     (פ).     שנת תקפ – פאה נכרית במשנת הגאון רבי הלל ליכטנשטיין אב”ד קאלאמיא זצ”ל

בספרו אבקת רוכל ח”ב (כלל ב פרט א): מכאן תוכחה לכמה מקומות שנהגו הנשים מנהג בורות לישא על ראשם בשוק תכשיט הנקרא פרוק או שייטל (פאה נכרית) שכולה נעשה משער ואין ניכר על ידי כן בן פנויה או נשואה, וכו’, וגם לעניות דעתי שיש לדון בדין זה שהוא גם איסור תורה, לא יהיה כלי גבר על אשה שתהא דומה לאיש כדי שתהלך לישב בין האנשים, וכו’, הכא נמי יש לומר על ידי שהולכת בפרוק תלך לישב בין הפנויות כבתולות, וכמה פריצות יכול להסתעף מזה. עכ”ל.

ובספרו “שירי משכיל” (כלל ה פרט ט), כתב: ובכלל הסתות עמלק וכו’, שטורח ומפתה לנשים שיהיו בבחינת גבהו בנות ציון שתלכנה נטויות גרון ומשקרות עינים ולקשט בתכשיטים ובמלבושים כאחת הפרוצות והשרות, הגם שהם בגדי שחץ וגאוה, ולא מדרכי הצניעות, וגורמין להבעיר היצר הרע בלב רואיהם, ועל ידי כן הולכים מעט מעט מדת יהדות מדרכי הצניעות ומשנים מדרכי אמהות הכשרות להתקשט אף בפאה נכרית, הגם שהיתר דבר זה רפוי מאוד, ואחרון הכביד שהוא פריצות ועזות גדול שאין ניכר בין פנויה לנשואה. עכ”ל[22].

  (פא).   שנת תקפ – פאה נכרית במשנת הגאון רבי מרדכי זאב אטינגא זצ”ל – המאמר מרדכי

בספרם “מגן גבורים” לאו”ח (סימן עה, אלף המגן ס”ק ח), כתבו וזה לשונם: והנה לכאורה צריך להבין מאי ראיה מייתי השלטי הגבורים מהא דיוצאה לחצר בפאה נכרית הא בחצר ליכא משום פריעת ראש אף בשערה ממש, ואף בלא קלתה, אמנם צריך לומר דראייתו הוא כיון דעל כל פנים משום דת יהודית איכא בחצר כמבואר בש”ע אה”ע (סימן קטו סעיף ב), ועיין בית שמואל שם (ס”ק ט), ואם כן על כורחינו מוכח דיש חילוק בין פאה נכרית לשערה דאף שבשערה אסור מכל מקום בפאה נכרית מותר לגמרי והוא הדין ברשות הרבים גם יש חילוק ביניהם, ולפי זה ממילא אי אפשר לומר בזה דנגזור משום מראית העין כיון דבגוף שערה אין בו אפילו איסור גמור כי אם מדת יהודית בלבד שנהגו בעצמן ובהאי גוונא אין חשש כלל, ובזה מיושב קושית התוספות בשבת (נז: ד”ה אי) דהקשו אמאי לא קתני ברישא פאה נכרית בהדי כבול דאין יוצאת בהם לרשות הרבים, ולפי מה שכתבתי אתי שפיר דברשות הרבים דאיכא איסור בפריעת ראש מן התורה, אם כן אף בפאה נכרית גזרינן משום מראית העין ואסור לצאת בו אף אם אין בו משום משא, ולכך לא קתני לה רק בחצר דמותר, אמנם אכתי אין ראיות השלטי הגבורים ראיה כלל דבחצר כיון דאין בו רק משום דת יהודית שנהגו בעצמן, אם כן ממילא דוקא בשערותיהן עצמן נהגו אבל לא בפאה נכרית, ומה ראיה הוא לרשות הרבים דהתורה אוסרתה שפיר אסור אף בפאה נכרית. עכ”ל. [וראה בספר דת משה וישראל (עמוד נד) שהוכיח שלא היה לפני המחברים המגן גבורים את לשונו של השלטי הגבורים, אלא כתבו מה שכתבו על סמך מה שראה בבאר שבע שהעתיק חלק מדברי השלטי הגבורים].

  (פב).   שנת תקפ – פאה נכרית במשנת הגאון רבי חיים הורוויץ הלוי זצ”ל

בספרו “חבת ירושלים” (הספר נדפס בשנת תרד לראשונה, עמוד סב), כתב: ומאוד גדול הצער על התרחבות פרצת היתר פאה נכרית (פארוק) אשר מלבד כי רבים הפוסקים שהורות בו איסור גמור, ומלבד אשר אף המתירים לא נתכוונו לפאה נכרית הנהוגה כיום, המשוכללת מבלי שניתן להבחין כי אין זה שער עצמה, ועיין בשו”ת מהרי”ל דיסקין קונטרס אחרון (סימן רג). הנה מלבד זה כבר הוכרח הדבר לאיסור פעיה”ק ירושלים ת”ו על ידי מארי דארעא דישראל הגאון קודש הקדשים רבן של ישראל מרן רבי יהושע ליב דיסקין זצוק”ל ואחריו הגאונים הקדושים מרן רבינו שמואל סאלאנט זצ”ל ומרן רבינו יוסף חיים זוננפעלד זצ”ל, ומאז התיסדות הישוב בארצנו הקדושה לא העיזו אפילו המוני העם לפרוץ בזה, ועתה התחילו גם רבים מבני התורה לנהוג היתר בדבר שהיה נהוג בו איסור, ואף משרידי הישוב הישן אשר שמרו מכל משמר כל גדרי הצניעות במסירות נפש, עתה נכנס בהם רפיון לנטוש את מסורת התלבושת של אמותינו הקדושות ולהתפס בפאה נכרית כהילוך מרבית ההמון. ופרצת ההיתר הביאה שתים רעות וכו’… כל עין תדמע וכל לב יכאב למראה השחצנות הזאת של פאה נכרית לפי המאדע החדשה, כי נשים נשואות תיראנה כבתולות אבוי לכלימה הזאת, כי בנות ישראל כשרות תתביישנה לכסות ראשם כמצווה עלינו בתורינו הקדושה, וברוב התחכמות תשתדלנה לבל תראנה שונות מן הפרוצות הסוררות ההולכות פרועות ראש ומכריזות בריש גלי על סירובן לשמור על דת משה ויהודית. אבוי על כבוד תורתנו אשר נתונה למרמס ואין איש שם על לב, אבוי על חלול שם שמים וחלול קדושת ישראל ואין גודר גדר ועומד בפרץ.

…אחריות השעה דורשת מכל אשר יראת ה’ נוגעת לליבו להשריש בלב בניו ובנותיו את החובה הקדושה לשמור בנאמנות על גדרי הצניעות אשר קיבלנו מאבותינו ואמותינו הקדושים לדעת כי שמירת הצניעות היתה מאז ומתמיד אבן יסוד עליה הושתתו החיים של בת ישראל אשר בידיה הופקדה קדושת ישראל – גם בימים כתיקונם היתה שמירת הצניעות משמשת כתריס בפני השפעת החופשים ואורח חייהם, וכל שכן בימים טרופים אלה כאשר החילוניות הרימה – ראש, ובכח הזרוע והפיתוי היא מאיימת לכלות מנפש ועד בשר, והרבה בתים טובים אשר החלו לסטות משהו מדרכי אבותינו הקדושים, הנה במשך הזמן הלכו מדחי אל דחי עד כי היו למאכולת אש רח”ל, גדולה איפא היא החובה שבעתיים, שעה זו לנטוע ולא לעקור, לגדור ולא לפרוץ, להוסיף קדושה כיאות ליושבים בפלטרין של מלך ולא להגרר ח”ו אחר היתרים שלא היה מנוס מהן בארצות הגויים. עכ”ל.

   (פג).   שנת תקפ – פאה נכרית במשנת הגאון רבי מאיר הרשקוביץ [תלמיד מהר”ץ חיות] זצ”ל

בתשובתו הביא דברי רבו מהר”ץ חיות ופסקו למעשה, וזה לשונו:

“ומהר”ץ חיות בתשובתו (סימן נג) בענין פאה נכרית, כתב: ובימי ילדותי לא שמעתי שינהגו קולא בזה בכל תפוצות ישראל במדינות פולין, רק חדשים לבקרים באו אשר הרבה פרצו הגדרות וראוי להוכיחם ולהחזירם למנהגן הקודם. עכ”ל. ואם החתם סופר וכו'”. עכ”ל. [הובאה תשובתו המלאה בקובץ הדרום ח”ה, עמוד קכו].

   (פד).  שנת תקפ – פאה נכרית במשנת הגאון רבי עזריאל הילדסהיימר [תלמיד הערוך לנר] זצ”ל

בשו”ת רע”ז חאו”ח (סימן ח) הובאה תשובת תלמידו רבי משה ליב הכהן, ובתוך התשובה כתב בשם מהר”י מינץ שפאה נכרית אסורה, ואף בגדי משי הדומין לשיער אסורין (והובא כל לשונו בערך תלמידו רבי משה ליב), והרב המחבר רבי עזריאל הסכים לדבריו בשתיקה שהפאה הנכרית אסורה וכמ”ש מהר”י מינץ, ובתשובתו כתב שבפנויה יש להקל בפאה נכרית ובשאר דברים, דליכא מים גנובים ימתקו. עכת”ד. ולכן בנשואה דאיכא מים גנובים משמע דאסור בצמה הרגילה לצאת. ועל פאה נכרית הרהמ”ח לדברי השואל. ע”כ. עוד כתב בח”ב (אה”ע סימן לו): “שלא תצאנה הנשים בפאה נכרית להדמות ליוצאות בשערן של עצמן”. עכ”ל[23].

  (פה).  שנת תקפ – פאה נכרית במשנת הגאון רבי יצחק קליש מאמשינוב בעל “אהל יצחק”

בספר על איילת השחר (עמוד קצז) מובא שסיפר רבי יצחק מאמשינוב זצ”ל, שכאשר שכב אביו הקדוש רבי יוסלה מאמשינוב זיע”א על ערש דווי, ביקש והתחנן לבנותיו ולבני ביתו שיתנו לו תקיעת כף ויבטיחו לו שלא ילבשו פאה נכרית, אך בתקופה ההיא היו נסיונות קשים מאוד, בפרט בצניעות, מפני שהדור התדרדר וירד פלאים ונפרצו גדרי הצניעות גם בבתי הרבנים והאדמורי”ם, באופן שהיה מאוד קשה להתחייב להמנע מללכת עם פאה, ואכן אף אחת לא יכלה להתחייב שלא תלך עם פאה, מלבד בת אחד שאכן נגשה לאביה הקדוש רבי יוסלה מאמשינוס זי”ע, והבטיחה לו שלעולם לא תלך עם פאה על ראשה. ומשתמה המלחמה לאחר שנות החושך, האימה והזוועות, במחנות ההשדמה, במשרפות ובתאי הגזים של מפלצות חיות האדם הנצאצים, נותרה בת זו היחידה מכל בנות אבי, ורק היא זכתה להינצל מהמלחמה הנוראה ולהשאר בחיים, מי יודע אם לא עמדה לה זכות הבטחתה שלא תחבוש פאה לראשה, זכות זו עמדה לה להינצל ולהשאר בחיים. עכ”ד.

    (פו).    שנת תקפ – פאה נכרית במשנת הגאון רבי מנחם הכהן אב”ד צהעלים

בספר “שמע ישראל” (נדפס בתרפ”ד, ושנית בניו יורק תשיט, דף טו ע”ב) “הערה מהרב הגאון אבד”ק בעמח”ס שו”ת לבושי מרדכי שליט”א”, שעשו תקנה אצלם שאשה שמגיעה לעזרת נשים בר”ה ויוה”כ עם פאה נכרית, לא יכניסוה, וזת”ד: ושמעתי בשם הגאון הצדיק מו”ה מנחם הכהן זצ”ל אבדק”ק צעהלים, שלא היה נמצא בכל הקהילה אשה בגילוי שער, ובראש השנה ויום הכיפורים לא היו רשאין להכנס לעזרת נשים אפילו בפאה נכרית שייטל, ואחד מבני נגידים נשא בת גדולים והיתה יוצאת בפאה נכרית, ונאמר לה שתדע כי בראש השנה ויום הכיפורים לא תכנס בזה לעזרת נשים, והיתה שוחקת, ובראש השנה נודע להצדיק (מהר”ם הכהן) כי באה לעזרת נשים, ונאמר לה על ידי השמש, שארית נשים משליכי חוצה. עכ”ל. ושם מתאונן הרבה על הפרצות החמורות שאירעו באותו הדור בצניעות, ושזו אחת מהן (וראה להלן ערך הגאון בעל הלבושי מרדכי).

   (פז).   שנת תקפח – פאה נכרית במשנת הגאון רבי יצחק שמעלקיס – הבית יצחק זצ”ל

בשו”ת בית יצחק חאו”ח (סימן יד) כתב וזה לשונו: ולדינא כבר כתבתי שמהראוי להזהיר בנות ישראל שלא ילכו בפאה נכרית מלבד שיש לחוש לדעת האוסרין, והם גדולי האחרונים והמורים וכו’, וגם נכשלים בזה שרבים ילכו מפאת כן בשערות של עצמן וכו’, וגם מכמה טעמים ראוי לגדור גדר ולעמוד בפרץ, וה’ יפיץ אורו על אחינו בית ישראל לשמוע דברי חכמים בנחת וילכו בדרכי הצניעות. עכ”ל.

ובספרו שיח יצחק (עמוד ד, ד”ה ולא) כתב: ומפיו לפידים יהלכו על המנהג הרע שנוהגים עתה הנשים ללבוש פאה נכרית, והוא אוסר אפילו אותם העשויים ממשי הדומים לשערות, כשיטת הר”ן בכתובות (עב.) וכו’. ולהב מפיו יצא על אשר ילכו בנות ישראל בדרכי הפרוצות, והוא יעיר ויעורר תמיד את בני ישראל ללכת בדרך התורה הקדושה המלמדת דעת לבל יחיה איש ישראל חיי הפיזור. עכ”ל.

  (פח).  שנת תקפח – פאה נכרית במשנת הגאון רבי יוסף נסים בורלא – אב”ד ירושלים זצ”ל

בשו”ת וישב יוסף חיו”ד (סימן ב, דף טז ע”ב) כתב וזה לשונו: ואני תמיה מה לנו לגלות דאגוני מגנא מגן אברהם יצ”ו בפאה נכרית וכו’ דאיך לא ראה מה שכתב הרב באר שבע בסימן יח מה שהכה על קדקדו מהרב המתיר פאה נכרית וכו’, בתשובת באר שבע דחה ראיה זו בב’ ידים והאריך בדחיות לאסור עיין שם בדבריו. גם הרב מים רבים וכו’, גם הכנסת הגדולה ציין לאסור, והמדקדק בדברי הגאון באר שבע ז”ל ישר יחזו פנימו כמה ראיות הביא לאיסור. עכ”ל.

  (פט).  שנת תקפט – פאה נכרית במשנת הגאון רבי זאב וואלף וויינשילבוים זצ”ל

בספר ברכה שלמה (קראקא תרפח דף ח ע”א, ד”ה וראיתי): “…והיה דודי רבי זאב וואלף וויינשילבוים אומר שעל נשי הבעלי בתים איני כועס כל כך, וכו’, אבל ליבו דוי על נשים התלמידי חכמים והרבנים ובני גדולים וצדיקים שנושאות פאה נכרית שאסור לרוב הפוסקים, ובשגם שנשי הבעלי בתים מקילות על ידי זה לאמר, אם נשי הרבים נושאות פאה נכרית מותר לנו לצאת ודת יהודית מתבטל בימינו חלילה…” עכ”ל.

     (צ).      שנת תקצ – פאה נכרית במשנת הגאון רבי יצחק אבולעפיא בעל “הפני יצחק” ראב”ד דמשק

זה לשון שו”ת פני יצחק ח”ו חאה”ע (סימן ו, מילה אחר מילה): נתתי לבי למען דעת איך ינהגו פה עירנו יע”א כל הני נשי דידן ללבוש פאה נכרית הנקראת פירוק”א לכסות שער ראשן בפאה נכרית ולצאת בהן לחצר שלהם ומחצר לחצר אחרת דרך רשות הרבים בלי כיסוי מטפחת על ראשיהן כלל [כוונתו שבחצר הם בלי כיסוי, אבל דרך רשות הרבים כתב שם אחר כך בפירוש, וזה לשונו: “וכשהן הולכים מחצר לחצר אחרת דרך רשות הרבים או לשווקים הם מתכסים מכף רגלן ועד קדקדן ועד בכלל ברדיד גדול הנקרא צעיף, ואינן פושטין אותו בדרך כלל” (להלן בהמשך התשובה וראה להמעתיק בדמו”י עמוד נט)] דלכאורה נראה דהוא הפך הדין ממש דהגם דהרב שלטי הגבורים בפרק במה אשה אמתניתין דאשה יוצאה בכבול ובפאה נכרית כתב, וזה לשונו: נראה לעניות דעתי להביא ראיה וסמך לנשים היוצאות בכיסוי שערות שלהן כשהן נשואות, אבל במקום קליעת שערן נושאות שערות חברותיהן שקורין קרינאל”ו בלעז, ממה ששנינו שהאשה יוצאה בפאה נכרית בשבת, ופירשו המפרשים דהיא מגבעת ידבקו בו שער נאה והרבה ותשים אותו האשה על ראשה כדי שתתקשט וכו’, ומשמע להדיא דמותרות בנות ישראל להתקשט בהם דשער באשה דאמרו לא הוי אלא בשער הדבוק לבשרן ממש וכו’, ואין לומר שהיו משימות צעיף או סודר על הפאה נכרית, דאם כן מאי אהני האי קישוט וכו’, אלא פשיטא דמיירי שהולכות בשערות מגולין, וכו’, עכ”ל. וכן כתב עוד הוא עצמו בפרק מי שאמר (נזיר כח:) גבי מה שאמרו התם בש”ס ות”ק אמר לך אפשר בפאה נכרית, יע”ש, הנה הגם דהוא ז”ל סבירא ליה הכי, מכל מקום רבים לוחמים עליו דכל הבאים אחריו חלקו עליו ודחו ראיותיו בב’ ידיהם קודש, כמו שיראה הרואה בתשובת הרב באר שבע (סימן יח, דף צג ע”ב), שהוא והרב מהרי”ק הקפיהו בחבילות קושיות והויות עד שעשאוהו כטועה ח”ו, כיע”ש, וכן הרב אליה רבה באו”ח (סימן שג) והרב שאילת יעב”ץ בא”ח (סימן ט), והכנה”ג או”ח (סימן שג) הקשו עליו ודחו דבריו לגמרי, ועוד עיין להרב ברכי יוסף או”ח (סימן עה וסימן שג) שהשיגם דכבר קדמם הרב מהרי”ק והרב באר שבע, ובספר מחזיק ברכה (סי’ שג) כתב דכבר הרב שאלת יעב”ץ בח”ב התנצל שלא היה בידו ספר באר שבע. ע”ש.

אמנם אנכי הרואה דבכי האי גונא דנידון דידן שכל הלובשים פאה נכרית אינם יוצאין בהם לרשות הרבים בשווקים וברחובות בגילוי ראשן בלי כיסוי על הפאה נכרית מגולות כלל, כי אם דוקא כשהן בביתם ובחצר שלהן או בחצרות של חברותיהן שאין הרבים בוקעים בהם כלל, וכשהן הולכים מחצר לחצר אחרת דרך רשות הרבים או לשווקים הם מתכסים מכף רגלן ועד קדקדן ועד בכלל ברדיד גדול הנקרא צעיף, ואינן פושטין אותו בדרך כלל, ולא נראה מהן בחוש הראות רק פניהן לבד, ויש מהן הרבה נשים צנועות יותר שמכסין גם פניהם במסוה וגם כשהולכים מחצרן לחצר חברותיהן אינן פושטין צעיפן בדרך כלל עד שיכנסו לחצר ההוא כידוע, ואם כן כל כהאי גונא אין שום צד איסור בפאה נכרית כלל, כיון דאפילו בשער עצמן לא חשיבא האשה עוברת על דת יהודית אלא דוקא כשיוצאת לשוק או למבוי מפולש ולחצר שרבים בוקעין בו וראשה פרוע, ואין עליה רדיד, וכמו שכתב מרן באה”ע (סימן קטו סעיף ד), וכתב הבאר היטב שם, דבחצר שאין רבים בוקעין בו לרש”י והתוספות ליכא איסור אפילו הוא פרוע לגמרי, אבל הסמ”ג הביא דברי הירושלמי שאפילו בחצר יש איסור אם ראשה פרוע לגמרי, וכו’, ע”ש, וכל זה מיירי בשער עצמה ממש, אלא משום שבזוה”ק הזהיר מאוד בגילוי שער עצמן אפילו כל דהוא, גם הנשים הן החמירו על עצמן לבלתי ראות שערן כלל (וראה לעיל בפרק א בדברי הרקנאטי שאין זה משום צניעות), ומכסין שערן בפאה נכרית, דלא החמירו בזוה”ק כי אם בשער עצמן ממש, אבל אם פאה נכרית על גבי שער עצמה אפילו תלך לשוק בלי רדיד כלל לא הוי עוברת על דת יהודית וכל שכן מחצר לחצר וברור [והיינו לדעת השה”ג שמתיר אף ברה”ר להבנת כל הפוסקים], וכן לדעת הפוסקים דפליגי על השלטי הגבורים ואסירי פאה נכרית אינו אלא לפי דרכנו מדברי השלטי הגבורים דהוא מתיר לגמרי לילך בפאה נכרית מגולית לשוק ולרשות הרבים בלי כיסוי רדיד כלל [כל זה כפי הבנת כל הפוסקים בדברי השלטי הגבורים], ובהא הוא דפליגי עלה אבל בחצר שלהן ומחצר לחצר שאין רבים בוקעין בהם ואפילו שרבים בוקעים בהם ולרה”ר ולשוק אם הן מכוסות בצעיף מכף רגל ועד ראש ועד בכלל, ולא פשטי הצעיף בדרך כלל בהא ודאי כולהו אזלי ומודו דהיתר גמור הוא, ואין למחות בידם כלל.

והכי מוכרח להדיא דברי הרב באר שבע משם מהרי”ק ז”ל, ושכן כתב בתוך דברי קודשו, וזה לשונו: ואפילו אם יהבינן ליה להחכם הנז’ וכו’ עד מה שכתב ואפילו משום מנהג צניעות ליכא וכו’, יע”ש, הרי בהדיא דבחצר שאין רבים בוקעין בו כולי עלמא מודו דשרי ליה לגמרי, ואם כן בנידון דידן שרינן להו דאין כאן שום איסור בדבר כלל וכמדובר, והיה נראה לי דגם הרב שלטי הגבורים גופיה לא התיר להן אלא מחצר לחצר שאין רבים בוקעים בו ובדרך רשות הרבים או בשוק הן מכוסות בצעיף, ומה שכתב בסוף דבריו אלא פשיטא שהולכות בשערות בהם לרשות הרבים ולשוק אלא דוקא בחצר שלהן ומחצר לחצר ובדרך הם מכוסות בצעיף אך מה אעשה שכל החולקין עליו לא הבינו כן בדבריו, וכו’, יצחק ב”מ אבולעפיה. עכ”ל הפני יצחק. [ולאחרונה ראיתי אחד מאופקים שהעתיק את דברי הפני יצחק בתחילת התשובה, ומשום מה השמיט מה שכתב בסוף התשובה, ואוי לו שלא חת מפני כבוד הפוסקים נשמתם עדן, ומשחק ומתעתע את דבריהם להכשיל את הרבים. ומי שמכיר את האיש צריך להוכיחו על פניו שלא טוב הוא עושה, כי לא כן היא דרכה של תורה להעתיק חצי תשובה, או להשמיט מילים פה ושם, ולמה לשכנע אנשים על ידי שקרים. וד”ב].

   (צא).   שנת תקצא – פאה נכרית במשנת הגאון רבי בכור מזרחי זצ”ל – דיין בארם צובא

הגאון רבי בכור מזרחי דיין באר”צ, חתם על תשובתו של הפני יצחק אבולעפיא ח”ו חאה”ע (סימן ו) שאין להתיר יציאה בפאה נכרית רק בחצר, ומחצר לחצר, אבל לא דרך רשות הרבים או בחצר שהרבים בוקעים בה. עכ”ד. [ועיין ערך רבי יצחק לבטון, שנת תר].

   (צב).   שנת תקצב – פאה נכרית במשנת הגאון רבי שלמה יהודא בעל תשורת שי זצ”ל

בספרו תשורת שי (סימן תקע): שאלה, נשים הצנועות ונוהגין סלסול בעצמן שלא ליתן על ראשן פאה נכרית, אם מותרין בקונסט האר שייטל העשוי מאיזה צומח בארץ ולא משער רק דומה ממש לשער. לעניות דעתי אינו סלסול אלא מדינא אסור וכו’, ממילא יש בזה משום פריצות ודת יהודית אם לא ניכר שאינן שערות אף דמשום מראית העין ליכא אם כל נשי העיר עושין כן, כיון דיודעות, מכל מקום משום פריצות יש ועוברת על דת ישראל, ועוד, וכו’, ויש לחוש משום מראית עין משום אורחים דעוברין ושבין. עכ”ל.

   (צג).   שנת תקצג – פאה נכרית במשנת הגאון רבי חיים חזקיהו מדיני – השדי חמד זצ”ל

בשדי חמד אסיפת דינים (מערכת ד אות ג), כתב וזה לשונו: הוכיח בראיות ברורות שאין להתיר הפאה הנכרית לנשואות וכו’, ודלא כהמתיר וכו’, ובעין משפט במסכת נזיר (כח:) כתב דמסוגיא יש היתר לזה, וכתב שם בהגהה בתשובת באר שבע (סימן יח) דחה ראיה זו בשתי ידיים והאריך בראיות לאסור וכו’, ומסיים בדברי הברכת רצה וכו’, ועון זה מביא מגפה ר”ל, כי מגפה ר”ת מ’פני ג’ילוי פ’את ה’נשים, וכו’, ואם כן בפאה נכרית כיון שאינו ניכר אם הולכת פרועת ראש פריצותא מיהו הוי דהרי מטעם זה אתה אומר דיוצאת שלא בכתובה אף דמצד האיסור עצמו לא איבדה כתובתה, וכנ”ל בשם הרא”ש, וזה ברור אצלי לדינא. עכ”ל.

   (צד).   שנת תקצד – פאה נכרית במשנת הגאון רבי יחיאל מיכל היבנר אב”ד ניזנוב – בעל שו”ת לבושי מכלול ושו”ת הד”ר ועוד

במשכנות הרועים ח”ב (קונטרס עת שלום, דף יב ע”א), כתב וזה לשונו: והנה לא אדבר באותן שכבר פרצו גדר ישראל ביתר שאת והלכו בשערות מגולה וכדומה אשר בלי ספק אין אנו אחראין וכבר יצאו מכלל ערבות, אך אני צועק מר על הכשרים שהם בגדר “ישראל” ועם כל זה מקילים להם והולכין בפאה נכרית, ובאמת הוא איסור גמור מחמת מראית העין – לפריצות שיש בדבר (וכמו שנתבאר לעיל בפרק ג), ועיין בזוה”ק (פרשת נשא): אמר רבי חזקיה תנבא ליתי על בר נש דשביק לאנתתיה דתתחזיא בשעריה לבא וכו’, גרם מסכנותא לביתא, וכו’, ע”ש, יסמר שערות ראשך, ואם כן בלי ספק גם בפאה נכרית אסור. עכ”ל. [וראה עוד בספרו מעשה יחיאל (מעשה המים, מיכלא דאסוותא סימן קיג אות טו, דף כד ע”ב) שכתב שדעת כל הפוסקים לאסור. כיע”ש].

   (צה).  שנת תקצה – פאה נכרית במשנת הגאון רבי עקיבא יוסף שלזינגר זצ”ל

בספר לב העברי ח”א (דף פא ע”ב) כתב: והנה לאסור פאה נכרית הסכימו יחד בעל באר שבע וכו’, ומהר”י מינץ קצינלבויגן, והגאון מורינו הרב יעב”ץ, כולם כאחד אוסרין מן הדין וכו’, על פי ראיותיהם מהש”ס וסותרים כל ההיתרים על ראיותיהם וכו’, והכל מבואר היטב בתשובה מאהבה ומסיים שם (התשובה מאהבה) שאף המתירין לא התירו אלא דוקא על הפנים של כנגד שערות הראש, דהיינו פאות הצדדין של הראש וכו’, אבל במקום שערות הראש גם הם מורים לאיסור. וכו’. עכ”ל.

ועוד כתב ב”כולל העברים” (נדפס ב”חברה מחזירי עטרה ליושנה”, דף יג ע”ב, אות ח) כתב: “אשה אשר הולכת בפאה נכרית או במלבושי פריצות, ואשר יגלה מבשרה לחוץ על ידי קיצור מלבושים וכו’, לא תהיה בין בנות הכולל, ועל כן יכול להיות שהבעל הוא בין בני הכולל ואשתו לא תהיה וכן להיפך, ואי אפשר לפרש כל הפרטיות באלו ובאלו, וכאשר יסכימו עוד הראשי לגדר גדרן של ישראל”. עכ”ל.

    (צו).    שנת תקצ – פאה נכרית במשנת הגאון רבי שמחה בונים מאוטווצק זצ”ל אב”ד וורקא

“שמעתי מפיו של המשב”ק של הרה”ק רבי שמחה בונים מאוטווצק זי”ע, בנו של הרה”ק רבי מדלי מוורקא זי”ע, אחיו של הרה”ק רבי יעקב דוד מאמשינוב זי”ע, ראש שלשלת אמשינוב, שלפני עלותו לארץ הקודש בשנת תרמ”ז, נתאספו כל גדולי האדמור”ים בביתו להפרד ממנו, מצד אחד ישב הרה”ק בעל ה”שפת אמת” מגור, ומצד שני ישב הרה”ק מאלכסנדר זי”ע, וכל החדר היה מלא בגדולי הצדיקים שבפולין, עד שלא הניחו לשום גבאי להכנס לחדרו הקדוש מאפס מקום. ובאותם רגעים נעלים טרם עלותו לארה”ק, נעמד רבי בונים מאוטווצק זי”ע ואמר לכל הצדיקים המסובים שם: “הנני רואה שהחלה להתפשט פריצות של לבישת “פעל” (כעין חתיכת עור של כבש עם מעט צמר שהיה דבוק לעור, והניחו אותה בקצה המטפחת במקום שערות), דעו לכם שאם לא יעצרו פריצה זו, יבוא יום ויתחילו הנשים ללבוש ר”ל פאות נכריות הדומות לשער, ואז יקום גוי ויחריב את העולם וישמיד את היהודים רח”ל”. – כה דיבר הרה”ק, יותר מחמישים שנה לפני השואה הנוראה! וידוע ששנים מועטות לאחר מכן היתה התדרדרות עצומה בעניני יהדות בפולין ובשאר איזורי אירופא, וגם בנושא כיסוי הראש חלה נסיגה נוראה, והסוף המר ידוע לכולם רח”ל”. (מפי הרה”ק האדמו”ר מתולדות אהרן, ונתפרסם בעלון “אל תפסידו” עמוד א, ובעוד מקומות).

    (צז).   שנת תקצה – פאה נכרית במשנת הגאון רבי שלום מרדכי הכהן – “מהרש”ם” זצ”ל

בספרו דעת תורה או”ח (סימן עה), כתב וזה לשונו: ועיין בתשובת דברי חיים חיו”ד סימן נט, שכתב דרובם מסכים לאסור פאה נכרית וכו’, דאפילו לתת חתיכת משי על הפדחת שיהא דומה לשער אסור דזהו דת יהודית, ולפי זה יש ליזהר בקריאת שמע וברכת המזון ושאר ברכות שלא לברך נגד אשה המלובשת בפאה נכרית אך בעצימת עינים אולי יש להקל. עכ”ל.

   (צח).  שנת תקצז – פאה נכרית במשנת הגאון רבי גרשון ליטש ראזנבוים בן ה”מתא דירושלים” על הירושלמי זצ”ל

בספרו משיב דברים ח”ב (סימן קכז), כתב וזה לשונו: כשכל הראש מכוסה רק פאה נכרית יוצאים “מתחת השבכה” על לחי’ שקורין לאקקען בלע”ז קבוצת תלתלים, באלה כתב התשובה מאהבה (ח”א סימן מח) שהשלטי הגבורים ומגן אברהם מתירין (דהיינו מתחת לשבכה כנ”ל), אבל הנשים כעת שהולכין בשייטעל על השערות שלהן וגם כל הראש אינו מכוסה בדבר אחר רק השייטער או הפרוק הוא הכיסוי כל הראש, חלילה, ולכולי עלמא ודאי צניעות וחשיבות יותר לילך בלא פאה נכרית שמתחת השבכה [שגם השלטי הגבורים התיר רק בדוחק] וגם שער אחד לא יצא החוצה, ונשים הצנועות הולכות בלא שייטעל [שמתחת לשבכה]. עכ”ל.

   (צט).  שנת תקצז – פאה נכרית במשנת רבי יצחק בלאזר בעל הפרי יצחק

בספר שלשה דורות בירושלים (עמוד 127) כתב שמשו הרשמי של הגר”ש סלאנט על אודות שיחה שהתנהלה בין הגר”ש סלאנט להגר”י בלאזר (הובאה השיחה במלואה בערך “רבי שמואל סלאנט”, בהערה), בסוף הדברים: רבינו (הגר”ש סלאנט) שח בפניו דאגתו וכו’, מצטער אני על שלא הגבתי בראשונה, ולכן אבקש להשפיע עליה שכלתו לא תפרוץ גדר אחד מגדרי ירושלים המקודשים. הגר”י בלאזר זצ”ל הקשיב לדברי הרב, הדברים נגעו ללבו והוא פרץ בבכי, הבטיח לרבנו שכלתו לא תחבוש פאה נכרית, רק אז נרגע רבנו. עכ”ל.

     (ק).     שנת תקצח – פאה נכרית במשנת הגאון רבי משה אהרונזון זצ”ל – בעל “פרדס הבינה”

בספר פרדס הבינה (חלק מטעי משה, דף עג ע”א), הביא דברי התשובה מאהבה הנ”ל, וכתב: ולדעתו כל מקום שנמצא בדברי אחד מן הפוסקים איזה היתר כמו השלטי הגבורים והרמ”א והמגן אברהם הוא רק על הפיאות חוץ לצמתן, אבל לעשות פארוקען הוא איסור גמור מכמה טעמים שנראות כפרועי ראש, ובפרט שהגאון מהר”י קאצינלבוגין, והגאון באר שבע, והגאון יעב”ץ כולם אוסרים, ואם כן מאן ספין וחשיב לחלוק עליהם. עכ”ל.

  (קא).   שנת תקצט – פאה נכרית במשנת הגאון רבי ישראל מאיר הכהן מראדין זצ”ל – החפץ חיים

בספרו גדר עולם (פרק ד) המדבר על ענין גילוי הראש לנשים, כותב החפץ חיים וזה לשונו: ואל יטעה אותה היצר שתינצל מן הדין מפני שהיתה צריכה להתקשט עצמה לעיני בעלה שלא תתגנה עליו, כי באמת זוהי טעות דזהו שייך רק בביתה לבד! ולא בשוק! ועוד, דגם “בביתה” היה לה עצה לילך באיזה כיסוי נאה או בפאה נכרית על ראשה. והנה כאשר נתבונן נמצא ששתי סיבות גורמות לזה העוון לבא, אחד מפני העצלות שמתעצלת לטרוח בכל יום ללבוש איזה כיסוי על שערה (וסיבה זו אינה רלוונטית לזמנינו ב”ה. העורך), ועוד מפני פיתוי היצר שמסיתה ליפות את עצמה לפני בני אדם ולהתקשט בשערותיה ועל שתיהן היא עתידה ליתן דין וחשבון. עכ”ל. יוצא איפא שהחפץ חיים כותב בפירוש שהפאה הנכרית היא אך ורק ל”ביתה”[24].

וכן בספר “אוצרות ירושלים” (חלק קמז), כתב: “ועל זה הנני מפרסם מה ששמעתי “מפי” הרב צבי זקס, נכד רבינו בעל חפץ חיים, ששמע מפי הסבתא שלו, שבעלה הוא רבינו זצ”ל, שהזהירה בפירוש לא לצאת לחוץ בפאה נכרית בלי שום מכסה”. עכ”ל.

והגאון רבי אהרן צבי רומפלר בקונטרס “התנערי מעפר קומי” (עמוד ח הערה ח), כתב וזה לשונו: ואשת החפץ חיים בזווג שני שהלכה עם פאה נכרית היה נגד רצונו, שהתנה איתה לפני הנישואין שלא תלך עם פאה ואחר כן שינתה, כמו שהעיד נכדו הרה”ג ר’ צבי זאקס ששמע כן מנכדתו החורגת עצמה, מובא בספר אוצרות ירושלים חלק קמז. עכ”ל[25].

עוד מפורש בדברי המשנה ברורה (סימן עה סעיף א-ב) שדת יהודית אינה משתנה כלל, אפילו אם יפרצו הגדירות, האיסור עומד בעינו. ראה הערה[26].

   (קב).  שנת תקצט – פאה נכרית במשנת הגאון רבי משה הררי זצ”ל – ראב”ד בארם צובא

הגאון רבי משה הררי בעל שו”ת פני משה, חתם על תשובתו של הפני יצחק אבולעפיא ח”ו חאה”ע (סימן ו) שאין להתיר יציאה בפאה נכרית רק בחצר, ומחצר לחצר, אבל לא דרך רשות הרבים או בחצר שהרבים בוקעים בה. עכ”ד. [ועיין ערך רבי יצחק לבטון, שנת תר].

   (קג).   שנת תר – פאה נכרית במשנת הגאון רבי יצחק לבטון זצ”ל – דיין בארם צובא, מח”ס עושה חייל

הגאון רבי יצחק לבטון, ומהר”ם הררי, ורבי בכור מזרחי, דייני ארם צובא, הסכימו לתשובת הפני יצחק אבולעפיא בח”ו חאה”ע (סימן ו) שהפני יצחק כתב, וזה לשונו: ואם כן בנידון דידן שרינן להו דאין כאן שום איסור בדבר כלל וכמדובר, והיה נראה לי דגם הרב שלטי הגבורים גופיה לא התיר להן אלא מחצר לחצר שאין רבים בוקעים בו ובדרך רשות הרבים או בשוק הן מכוסות בצעיף, ומה שכתב בסוף דבריו אלא פשיטא שהולכות בשערות בהם לרשות הרבים ולשוק אלא דוקא בחצר שלהן ומחצר לחצר ובדרך הם מכוסות בצעיף אך מה אעשה שכל החולקין עליו לא הבינו כן בדבריו. ועל פי האמור דבכי האי גונא דנידון דידן דהיתר ברור וליכא איסורא אפילו דרבנן כלל, ניצולים אנחנו מסברת רוב הפוסקים ז”ל, דסבירא להו דאפילו באיסורין דרבנן כי נהגו וכו’, פי המדבר אנא זעירא דמן חברייא, הצעיר יצחק משה אבולעפיא ס”ט. עכ”ל הפני יצחק. וחתומים על התשובה הנ”ל הגאונים הנ”ל, רבי בכור מזרחי, רבי משה הררי, רבי יצחק לבטון, שהיו חברי בית הדין באר”ץ, וכולם הסכימו לדבריו שגם השלטי הגבורים לא התיר אלא בחצר ובביתה, וכתבו: “וכולהו טעמי דיהיב בשירותא הלכתא נינהו ומפיו אנו חיים ומי כמוהו מורה” וכו’. עכ”ל[27].

   (קד).  שנת תר – פאה נכרית במשנת הגאון רבי אברהם חיים איינהורן זצ”ל בעל “עצי העולה”

בסוף ספרו “שערי טוהר” על הלכות נדה, כתב: גם בענין שבנות ישראל יוצאות בפאה נכרית לרשות הרבים כבר העלה להלכה בשאילת יעב”ץ סימן ט ובדברי חיים ח”ב סימן נט, דאסור ויש בה משום דת יהודית, וכן מבואר פשטות הש”ע באבן העזר סימן קטו סעיף ד, וכו’, וכל שכן בזה הזמן שמתקנין השיער להיות דומה ממש כמעשה הפריצות בודאי אסור מן התורה, וכמו שכתב בדברי חיים ח”א סימן ל. עכ”ל.

  (קה).  שנת תר – פאה נכרית במשנת הגאון רבי משה ליב כהן זצ”ל [תלמיד הגאון רבי עזריאל היילסהימר]

בשו”ת רבינו עזריאל הליידסהימר חאו”ח (סימן ח, עמוד יד) כתב וזה לשונו: ועל היתר פאה נכרית, כתב בעל חוות יאיר במקור חיים (או”ח סימן עד): בי”ב דרשות של מהר”ש בן מהר”ם פאדוואה (דף ג ע”ב) אוסר בהם אפילו בבגדים של משי שדומה לשיער. עכ”ל. משה ליב כהן. עכ”ל.

    (קו).    שנת תר – פאה נכרית במשנת הגאון רבי יהושע טרייטיל – בעל חדות יהושע

בספר חדות יהושע (סימן עה ס”ב) אחרי שהביא דברי המתירים “לקרות קריאת שמע” כנגד פאה (ולא לגבי יציאה לרה”ר), סיים וכתב: “וראיתי בשאילת יעב”ץ דכתב מצאתי דנזיר כחף נדפס בגליון היתר בפאה נכרית, ועיין שם שאלה ט מה שהוא כתב על זה”. עכ”ל. הרי להדיא מסיים ומצדד כדברי היעב”ץ לאסור לקרות ק”ש כנגד פאה נכרית, ודלא כשלטי הגיבורים. ואם על קריאת שמע איתמר (אע”פ שהרבה פוסקים חולקים על היעב”ץ ומתירין לקרות ק”ש כנגדה) כל שכן לגבי רשות הרבים שיש לאסור. וכן נקיים ציוויו של החדות יהושע ונעתיק לשון היעב”ץ שם שכתב: “וכן עיקר לענ”ד דלא עדיפא פאה נכרית מקלתה, דבשוק אסורה ממדת יהודית כדאיתא בהמדיר”. עכ”ל[28].

   (קז).   שנת תרא – פאה נכרית במשנת הגאון רבי מרדכי זאב רוזנטעל זצ”ל (הרמ”ז) – אבד”ק קאלביעל

כפי שמספר בנו (בספר ליקוטי שמחה, אות כ ענף כהונה, עמוד צז), בזה הלשון: ונהירנא כד הוינא טליא, נתודע  לאבא מארי הגאון החסיד האמיתי הרמ”ז זצ”ל שכמה מנשים הצעירות התחילו ללבוש על ראשם פאה נכרית לאחר שגילחו שערם, ותיכף צוה לכרוז בשמו איסור על זה, וגם שלא להניח את הנשים האלה לבית התפילה וגם להבדיל בבית הטבילה וכו’. עכ”ל. (ראה לשונו בשלימות להלן בערך הבא).

  (קח).  שנת תרא – פאה נכרית במשנת הגאון רבי אברהם צבי קליין בעל “בארות אברהם”

בשו”ת בארות אברהם לראב”ד סילאש ח”ב (סימן י) ואחרי שהביא דברי הרמ”א באו”ח סימן עה ס”ב, והמג”א בשם השלטי הגיבורים, והמחצית השקל והעטרת זקנים, והבאר שבע שחולק ואוסר פאה נכרית בין משערות שלה וכו’, כתב: ובשו”ת מהרי”א חיו”ד סימן שסו הביא בשם תשובה מאהבה שמפלפל לאסור משום איסור הנאה דשערות המת, ומסיק דמשום זה אין אסור רק משום “ובחוקותיהם לא תלכו”, וכן כתב הגאון מהרי”א ז”ל, ועוד כיון שעל הרוב נקנין אותן שערות ארוכין מדלת העם אשר מתים בבית החולים, יש חשש בדבר, וגם מאיסי. “ועוד, דיש לגזור תחילתן משום סופן, דהא חזינן מה עלתה בידן ע”י זה באו לילך בשערות עצמן שלהם”, עכ”ד, ובספר ליקוטי שלמה לאו”ח סימן עח, כתב בשם כרם שלמה ותשובה מאהבה וכו’. הנה הבאתי לך דברי האוסרין והמתירין, ואף שלא יכולתי לחדש בזה דבר, עכ”פ וכו’ בדורינו זה שיש לחוש שאם לא יתירו פאה נכרית תלכנה בשערות עצמן בודאי יש להתיר. ועיין מה שכתב בגליון הש”ס בנזיר כח: בשם רבי יהושע בועז, ושם בהערות כתב דהלחכה כהבאר שבע. עכ”ל. הרי מלבד דמסיים שהלכה כדעת הבאר שבע שהכריע בדבר לאסור, אלא שגם לפני כן מצדד שאין הדבר מותר כלל ורק כדי להצילן מאיסור הליכה בפירוע ראש לגמרי[29].

  (קט).  שנת תרב – פאה נכרית במשנת הגאון רבי יצחק ווייס מאקריטוי זצ”ל

בצוואתו הנדפסת בספר רחמי האב (קונטרס תולדות יצחק, עמוד ד אות ב), כתב וזה לשונו: הזהרו מפיאות נכרים בנשים ומהדומה לדומה ור”ל, כי סדר העולם בת קמה וכו’. עכ”ל. [ושם הרחיב שיש בפאות הנכריות פריצות].

    (קי).    שנת תרג – פאה נכרית במשנת הגאון רבי אליהו דוד תאומים – האדר”ת זצ”ל

הגאון רבי אליהו דוד תאומים באגרות האדר”ת (נדפס בספר “אדר היקר” לראי”ה קוק, מכתב יג) כתב לאחד מן הרבנים שרצה לעלות ארצה בתוך דבריו: “כן גם הרבנית לא תשא פאה נכרית”. עכ”ל. [וזה היה אחד מהתנאים של העולים לארץ הקודש כידוע מאותה תקופה ע”פ הכרזתו של הגרי”ח זוננפלד, כמובא במרא דארעא דישראל (עמוד מב) ובדת יהודית כהלכתה (עמוד צג, ועמוד קכא). ועוד].

 (קיא). שנת תרג – פאה נכרית במשנת הגאון רבי יצחק זאב ידלר (אדלר) זצ”ל – תפארת ציון

בספר “בטוב ירושלים” (רבינו הרה”צ רב”צ ידלר, עמוד רצז), כתב וזה לשונו: הגאון הצדיק רבי יצחק זאב ידלר בעל מחבר ספר תפארת ציון על המדרש רבה, היה נמנע מלהכנס לביתם של אלו שנשותיהן לבשו פאה נכרית שכן החזיק זאת כגילוי ראש ממש וכו’. עכ”ל.

ובספר דבר ה’ (עמוד רסט), הובא בזה הלשון: ראיתי דבר נורא מה שכתב הרה”ג מגיד מישרים רבי בן ציון אדלר זיע”א בתולדות אביו הגאון רבי יצחק זאב אדלר זצוק”ל זיע”א בעל התפארת ציון, וזה לשונו: כן אסר לבישת פאה נכרית ועל כן לא רצה להכנס בשום אופן לביתם של הרבנים שבאו מחו”ל ונשותיהם היו לובשות פאה נכרית, שכן החזיק זאת בכגילוי שערות ממש. והוסיף נכדו מעשה שהלך פעם לבקר את הגר”ח ברלין זיע”א, לפני עבור את מפתן הדלת נעצר הגאון רבי יצחק אדלר זצוק”ל לזמן קט, ואחר כן נכנס, לשאלתו של נכדו על מה ראה להיעצר על יד הדלת, ענה לו שפעם אחת היתה אסיפת רבנים בבית זה, וכמדומה לו שהרגיש כאן באשה שלבשה פאה נכרית שדינה כגילוי שערות, ועל כן רצה הפעם להווכח כדי שלא יכשל בזה שוב. עד כאן לשונו. [וכן הובא בעקבתא דמשיחא (מס’ 181). ועוד].

 (קיב). שנת תרג – פאה נכרית במשנת הגאון רבי שמחה הכהן זצ”ל – האור שמח

“פעם הגיעה אשה אחת לרב דק”ק קריניק הגועה בבכיה “התינוק שלי לא רוצה לינוק”, הרגיע אותה הרב מקריניק, הוא בקש ממנה להתלוות אליו לביתו של האור שמח, שם, באוזני הגאון סיפר לו את המעשה וביקש ממנו פתרון וכו’, שאל אותה האור שמח: אמרי לי בשבת את לובשת פאה נכרית? האם את לובשת קרעלן וכו’. השיבה האשה בחיוב, אז נענה רבי מאיר שמחה ואמר: “זו הבעיה” וכו’. עכ”ל. [ספר על הצפנת פענח פרק ו]. (והמעשה הובא גם ב”המאיר” גליון כב בהקשר לנושאי צניעות וקדושה בבית היהודי).

  (קיג).  שנת תרד – פאה נכרית במשנת הגאון רבי מרדכי יהודה ליב ווינקלער – לבושי מרדכי זצ”ל

בשו”ת לבושי מרדכי חיו”ד תנינא (סימן קסח), כתב וזה לשונו: ומזה ומזה שלא תצא כלל בפאה נכרית כאשר “שייטיל” שמעתי מהגאון הצדיק מהח”ש זצ”ל אב”ד ק”ק אבראם “טול מקל והך על קדקדן דהיינו (פאה נכרית), וזכות נשים צדקניות וצנועות קרבה גאולתינו”. עכ”ל[30].

ושם ח”א מהד”ת (סימן קח) כתב וזה לשונו: מי שיש לו קרחה בראשו אם מותר להשים על ראשו פאה נכרית מה שנקרא פאריקעאן בלע”ז וכו’, ובאשה נשואה יש בו איסור ממש דהוה עוברת דת משה ויהודית כמ”ש באה”ע סימן קטו וכו’. עכ”ל. וכן כתב בהערתו שבספר “שמע ישראל” (נדפס בתרפ”ד, ושנית בניו יורק תשיט, דף טו ע”ב) “הערה מהרב הגאון אבד”ק בעמח”ס שו”ת לבושי מרדכי שליט”א”, שעשו תקנה אצלם שאשה שמגיעה לעזרת נשים בר”ה ויוה”כ עם פאה נכרית, לא יכניסוה (והובא לשונו לעיל בשנת תקפ, בערך רבי מנחם הכהן אב”ד צהעלים).

 (קיד). שנת תרד – פאה נכרית במשנת הגאון רבי שלמה קארלעבאך רב בליבעק

בספר “לדוד צבי” (עמוד ריח) כותב הגאון רבי שלמה קארלעבאך רב בליבעק: “אמנם האיסור שלא תלך אשה פרועת ראש דין מפורש הוא בש”ס ופוסקים וכו’, והנה לכסות את השער בפאה נכרית נדון בזמנינו ובמדיתינו כהיתר גמור, והמעיין בדברי האחרונים שלקטתי יראה שחוככים בזה להחמיר ע”פ סברות ישרות ונכוחות ואני וכו’, ולהם משפט ההכרעה כיד ה’ הטובה עליהם”. עכ”ל. גם בשו”ת סתרי ומגיני ח”ב (סימן מד) הביא דברי המחבר בעל לדוד צבי שהעלה לאיסור וכו’. ע”ש.

 (קטו). שנת תרה – פאה נכרית במשנת הגאון רבי יחזקאל הלברשטאם אב”ד משינאווא זצ”ל

בספר דברי יחזקאל על התורה לבנו של הגר”ח מצאנז (דרוש לשבועות), כתב וזה לשונו: וכשהגעתי ללא תרצח נזכרתי, חשבתי שזה היה לי לסיבה שנרמז לי שצריך אני לפתוח פי ולהגיד מה שהיה קודם במחשבתי, אם להגיד או לחדול, ועתה ראיתי כי מוכרח אני להגיד כי איסור גדול יש לבנות ישראל לילך בבגדי פריצות ובפאה נכרית, וכל איש ישראל מחוייב למחות באנשי ביתו בכל כוחו והמקום ירחם עלינו ויסיר המכשלה מעלינו. עכ”ל.

ובליקוטים (עמודים קכ, ובמקור חיים עמוד רסב) איתא בזה הלשון: פעם אחת בא רבינו משינאווא זיע”א לעיר אחת במדינתנו מן הגדולות ובא הרב מרא דאתרא אליו לכבודו, וכו’, מובן הדבר כי היו אז בבית אנשים נכבדים למאות, ותיכף פתח הרה”ק משינאווא להוכיח בהתלהבות גדול על שאינו מוחה בבתו הלובשת פאה נכרית ושאר מלבושים מתדמים לחוקות כאחת הפרוצות וכו’, באם היה ענין התוכחה על עבירה בסתר הייתי מוכיחו בהתבודדות באין רואה, אך כאן הלא בת כבודו מטיילת בשווקים, ואדרבה רק ברבים החטא הלזה, וילמדו שאר בנות ישראל הכשרות דרכיה העקלקלות בדרך קל וחומר אם בת הרב הולכת כן, מכל שכן בנות בעלי בתים הפשוטים, ויאמרו התירו הפרושים את הדבר, לזה החיוב עלי להוכיחו ברבים למען ידעו כי הוא שלא כדין ועבירה גדולה. עכ”ל.

(קטז).שנת תרו – פאה נכרית במשנת הגאון רבי שבתאי פיינברג אב”ד מיכילישאק בעל “אפיקי מגינים”

בספר “אפיקי מגינים” על הש”ע (סימן עה, חלק הביאורים סוף אות ב) כתב: ועכשיו בעווה”ר נתפרץ מאוד מדת הצניעות בנשים שהולכות בפרהסיא בפרועי ראש עד שאי אפשר למחות בהן “שבודאי לא ישמעו לנו”, “לפחות” יש ללמדן שישימו על שערן סבכה קלועות מחוטין דקין של משי, או של שערות מפאה נכרית כנ”ל, “דזה מועיל לסלק האיסור דאורייתא”, וגם על ידי זה יהיה “היתר קצת” לומר דבר שבקדושה כנגדן, כמו שכתבנו לעיל “דבזה אפשר שישמעו לנו”. עכ”ל. הרי להדיא דס”ל דפאה נכרית איסורה מדרבנן, וכיון “שבודאי לא ישמעו לנו”, יש להורות להם לסלק האיסור מדאורייתא, וגם יועיל לומר דברים שבקדושה כנגדן, שבזה “אפשר” (כלשונו) שישמעו. והוא כעין דברי הגמרא בקידושין (כא:): “לא דברה תורה אלא כנגד יצר הרע, מוטב שיאכלו ישראל בשר תמותות שחוטות, ואל יאכלו בשר תמותות נבילות”, וכל שכן כשהוא איסור דאורייתא ואיסור דרבנן[31].

  (קיז).  שנת תרו – פאה נכרית במשנת הגאון רבי יהודה הורביץ מדז’יקוב בעל “גליוני מהר”י”

בספר על איילת השחר (עמוד קצט) מובא שהיה מתרעם על פאה נכרית, וכן על הלובשים פאה וכובע, וז”ל: אמר רבינו על ההולכות עם פאה ועליה כובע, לוקחים הם פריצות (פאה) ומניחים עליה פריצות שניה (כובע), ועוד מעיזים לומר שזה צניעות!. עכ”ד.

 (קיח). שנת תרז – פאה נכרית במשנת הגאון רבי אריה ליביש הורוויץ זצ”ל – בעל “הרי בשמים”

בשו”ת הרי בשמים מהדו”ק (סימן לו), כתב: קונטרסו היקר הגיעני תמול שלשום ומחזיקנא טיבותא מלא חפנותא ואפריון נמטייה אחרי רואי כי העיר ה’ את רוחך ונשא לבך אותך בחכמה לאדפוסי אידרא קונטרס אסיפת חכמים מכל חכמי דורנו שיחיו לאסור איסור על נשי עמנו לבל תשאנה על ראשן פאה נכרית הנקרא שייטעל, וגם אותי קראת להיות אמרתי צרופא בצירופא דרבנן לחוות לו דעתי על פי דין תורתינו הקדושה וחשתי ולא התמהמתי למלאות משאלתו. עכ”ל. ובסוף דבר הסיק שהדבר אסור בכל לשון שבעולם. כיע”ש.

 (קיט). שנת תרט – פאה נכרית במשנת הגאון רבי יוסף חיים זוננפלד – רבה של ירושלים זצ”ל

בספר מרא דארעא דישראל (פרק ג) מובא: פעם באה אשה אחת לירושלים מפולין כשהיא חובשת פאה נכרית, הדבר נודע למרן הגרי”ח זוננפלד ולהגאון רבי שמואל סאלנט רבניה של ירושלים דאז, הם יצאו בחרם על אותה האשה שבשום פנים ואופן לא תוכל להתגורר בירושלים כל עוד שלא תסיר את הפאה הנכרית, ושאף אחת מנשות ישראל לא תעזנה לפרוץ את הגדר בפרצת הפאה הנכרית, כי חומת ירושלים היא חומת הצניעות, ולא ילבש בגד שיש בו פריצות בשום פנים ואופן. עכ”ד.

“שאלו את פי רבינו הגאון רבי יוסף חיים זוננפלד זצ”ל, הרב הגאב”ד פעיה”ק ירושלים תובב”א עם מותר לאשה לכסות ראשה בפאה נכרית (פארוק), השיב הרב כי בתשובות האחרונים מדובר על זה באריכות ולדעתו אסור בפשיטות מפני פריצות”. עכ”ל.

ועוד בספר מרא דארעא דישראל (עמוד מב), כתב וזה לשונו: רבינו רי”ח זוננפלד היה גם חבר קבוע ומן הראשיים “בועד משמרת הצניעות” הירושלמי, והיה מרבה להשתתף באספותיו ולהביע שם את דעותיו, כשעלה פעם על הפרק שאלת הפאה נכרית, תמה רבינו ואמר לפני הנאספים: “אתמהה, וכי איך לבושות הללו פרוק כדי שיתראו בו כפרוצות”. עכ”ל. ובהערה שם (מס’ 16), כתב המוציא לאור: “בחומרא רבה היה רבינו נוהג כלפי הפאה נכרית, ופסק שהיא גרועה יותר משער המצח שאין הנשים זהירות לגלח”. עכ”ל.

   (קכ).   שנת תרט – פאה נכרית במשנת הגאון רבי שלמה אריה לייב וינשלבוים אב”ד טיטשין זצ”ל

בספר ההנהגות הנקרא “ברכה שלמה” (קראקא תרפ”ח דף ח ע”א, ד”ה ראיתי): “…ראיתי שהקפיד על בת תלמיד חכם אשת חבר שנשאה על ראשה פאה נכרית שייטל, כי הפוסקים אוסרים פאה נכרית, וכמו שכתב בתשובת דברי חיים ח”ב סימן נט. ועיין שו”ת בנין ציון או”ח (סוף סימן טו), וזה לשונו: ויש לחוש לדברי האוסרין והם גדולי האחרונים והמורים, וגם לפי שעל ידי כן רבים יבואו לידי מכשול וכו’, על כן שומר נפשו ירחק מזה, ומהראוי לכל ירא ה’ להזהיר לבני ביתו שלא ילכו בדרך הנשים הפרוצות, אך בדרך הצניעות ולא ילכו בפאה נכרית, ויזכו לבנים כשרים כהני משרתי עליון כמאמר חז”ל וכו’. עכ”ל. ולכן בודאי אסור לצאת בפאה נכרית, וזה מאיסור דת יהודית. עכ”ל.

(קכא).    שנת תרי – פאה נכרית במשנת הגאון רבי יוסף קאליש מאמשינוב

בספר על איילת השחר (עמוד קצז) סיפר בנו: כאשר שכב אביו הקדוש רבי יוסלה מאמשינוב זיע”א על ערש דווי, ביקש והתחנן לבנותיו ולבני ביתו שיתנו לו תקיעת כף ויבטיחו לו שלא ילבשו פאה נכרית. עכ”ל.

(קכב).    שנת תרטו – פאה נכרית במשנת הגאון רבי שלום סופר זצ”ל בעל “תורת חיים” [בן המחנה חיים]

בתורת חיים או”ח (סימן עה ס”ק ז), כתב: ועיין מגן אברהם לענין שער נכרית וכבר האריכו בזה המפרשים וכו’, וכל זה מדינא, אבל יש להחמיר כהבאר שבע, ובמור וקציעה כתב דיש בו איסור, ועיין בשאלות שלו ח”א סימן סט, וח”ב סימן ז-ח, ועיין בתשובת דברי חיים חיו”ד ח”א סימן ל וח”ב סימן נט, דיש לאסור, ע”ש היטב [שכתב: וכפי ששמעתי אז לא נמצאת בכל מדינת אשכנז שום אשה חשובה לילך בשערות ופאה נכרית, רק איזה מנקלי הדעת פחותי הערך והיו לקלס, ורק בעווה”ר מקרוב נשתרבב המנהג הזה מן האפקורסים, ולכן ח”ו לא על זה נאמר שהותר גם לנשי מדיתינו לנהוג כן, והאיסור במקומו והעובר “לוקה מן התורה”, ולכן מדין תורה הקדושה אסור לילך אפילו בדבר אחד פריצות כדרך העמים. עכ”ל[32]], ועמש”כ בסימן שג. עכ”ל.

 (קכג).   שנת תרטו – פאה נכרית במשנת הקדוש רבי אברהם יהושע פריינד אב”ד נאסיד זצ”ל – בעל שו”ת מאור יהושע

בספר חדוות החיים ח”י (פרק סב), כתב וזה לשונו: עובדא מעניינת סיפר הרב פריינד זצ”ל (ראב”ד ירושלים) שהיתה עם סבו הגאון הקדוש מנאסיד זיע”א, שפעם באה אליו אשה שלא זכתה להיפקד בילדים שנים רבות ובכתה לפניו, הרב שהיה מגדולי הפוסקים והצדיקים בהונגריה השיב לה: “אף שקשה מאוד לפעול אצלכם שיהיו לכם ילדים, אמנם את תבטיחי להסיר את הפאה וללכת במטפחת תזכי לבת אחת”, האשה אכן קיבלה זאת וזכתה בתוך שנה לבת.

עבר זמן מה והחלו כמה מחברותיה לשכנעה שתחזור לפאה הנכרית, ומהלחץ חזרה לפאה בחושבה שבין כך ובין כך נולדה לב בת ובודאי לא יזיק, אך למרבה הצער נפטרה ביתה זו, האשה באה ישר בבכיות נוראות לרב מנאסיד, אך הרב שהיה בעל רוח הקודש מופלא זעק לעברה: “מה את חושבת שזה משחק שביקשתי שתחליפי הפאה למטפחת? זה אש, איך חזרת לפאה?”. עכ”ל. [והובא בספר דבר ה, עמוד רמט, ובעקבתא דמשיחא (גליון 93) ועוד. וראה בשו”ת אפרקסתא דעניא ח”ב חאו”ח (סימן יח ד”ה ושמעתי) מה שכתב בשם הצדיק מנאסיד זיע”א].

(קכד).   שנת תרטו – פאה נכרית במשנת הגאון רבי סיני שיפפער זצ”ל בעל “סתרי ומגיני”

בשו”ת סתרי ומגיני ח”ב (סימן מד) להגאון רבי סיני שיפפער רב ואב”ד קרלסרווה, כתב על אודות תחילת פריצת המנהג ללבוש פאה נכרית בזמנם, שהיה כדי להציל הנשים מגילוי ראש לגמרי, וכפי שמעיד נאמנה על מעשה שהיה שחכם אחד הורה לאיסור פאה נכרית ופשטו כל הנשים הכיסוי מעל ראשם לגמרי ולא כיסוהו כלל, וזה לשונו: ופוק חזי מאי עמא דבר, דברוב מדינות פרקו נשים רבות מעליהם עול דת יהודית (צ”ל: משה), והולכות בפומבי בשערותיהן הטבעיות, “בעת כזאת” בודאי אין צריך לחפש בדרכים אחרי חומרות יתרות, ומאיש נאמן שמעתי שזה זמן לא כביד אשר דרש רב אחד בקהילה גדולה בענין זה במדינת פולנית ושפך כוס חמתו על אותן הנשים המכסין ראשן בפאה נכרית ולא במנצפת כמו בימים ראשונים, וקרא עליהן “ראשי חדשים לעמך נתת – זמן כפרה” ר”ל, וכשמעו זאת השלימו הרבה נשים את הפאה נכרית מראשיהן באמרן אם גם זאת לא די, למה לנו להכביד את ראשינו בשייטעל, והולכים עכשיו בלי שום מכסה על ראשיהם, ובינתיים יצא לאור ספר לדוד צבי והאריך להוכיח שם גם כן דאשה שתלך בפאה נכרית עוברת על איסור תורה, (וממשיך שם לצטט מהספר לדוד צבי עמוד ריח שכתב:) ולכסות השער בפאה נכרית נדון בזמנינו ומדינתינו כהיתר גמור, והמעיין בדברי אחרונים יראה שחוככים בזה להחמיר וכו’. עכ”ל. והנה מלבד שמפורש הדבר להדיא שהיה זה כדי להצילן מגילוי ראש לגמרי שהרי לא ישמעו לנו בזה, אלא שמפורש דמסכים לדברי הלדוד צבי שמדברי האחרונים מפורש שהדבר אסור, ולצורך שישמעו ויקשיבו לקול מורים נאמר להם שזה עדיף מללכת בגילוי ראש (או אפילו אמרו להם בלשון “מותר” כי אותה בודאי יקבלו), והוא ממש כדברי האפיקי מגינים (עיין לעיל בערכו) שכתב “ובודאי לא ישמעו”, ועל פאה נכרית כתב “אפשר שישמעו, ובזה לפחות נסלק האיסור מדאורייתא”. עכ”ל[33].

(קכה).   תרטז – פאה נכרית במשנת הגאון רבי שלמה זלמן פינס קאטלר, נכד הגר”א

הגאון רבי שלמה זלמן פינס קאטלער נכד הגר”א, ואב”ד סוויסלאץ (נולד בשנת תקטז במינסק פלך ווילנא), כותב נכדו הגר”מ שטרנבוך (בדרשת שבת הגדול שנדפסה בשנת תשעח, והועתקה בקונטרס “דעת גדולים” עמוד יד): “וזקני הגרש”ז פינס זצ”ל סיפר לי שבזמן שהתחיל להתפשט המנהג לילך בפאה נכרית היו אלו פאה נכריות שלא היה בהם שום יופי כלל ושמשו רק ככיסוי לבד, והיום בעוונותינו הרבים כשכבר היא כלה מוציאה אלפי דולרים להשיג סוג פאה שבולט ביופיו ומושך להסתכל על זה. ותחת שהפאה נכרית מיוחד לכסות יופי השיער, נעשה סניגור קטיגור, שהפאה גופא עשויה ליופי ומושך להסתכל בה, וזהו פתח להרהורי עבירה, ואבי אבות הטומאה. והאר”י הקדוש גילה שבאחרית הימים קודם הגאולה יהיו עיקר הנסיונות בעניני קדושה. גם כל הברכות שמברכים בני ביתה כשעומרים נגדה בבית והיא לובש הפאה הפרוצה, הרי זו ברכה לבטלה כיון דהוי ברכה נגד ערוה וגם לא יצאו ידי חובת ברכה”. עכ”ל (וכנראה יש בדבריו אלו תוספת על דברי זקנו).

  (קכו).  שנת תרי – פאה נכרית במשנת הגאון רבי אברהם חיים שמחה בונם מיכלזאהן, אבד”ק פלונסק זצ”ל

בספרו מקור חיים (אות רסב, דף לו ע”ד): פעם אחת בא לעיר אחת במדינתו מן הגדולות, ובא הרב מרא דאתרא עליו באמצע השבוע לכבודו, והרב אבד”ק הוא היה מפורסם לשר התורה ועטרת הגולה, ומפני כך לא אזכיר שמו, והיה להם קרבות משפחה, מובן הדבר כי היה אז בבית אנשים נכבדים למאות ת”ח חסידים וגבירים, ותיכך פתח הרה”ק משינאווה להוכיח בהתלהבות גדול על שאינו מוחה בבתו ללבוש פאה נכרית, כאחת הפרוצות, נענה הרב האב”ד, אם רצונכם למצות עשה הוכח תוכיח, היה לכבודו להוכיח אותי במקום שאין אנשים כדין תוכחה וכו’, ובגוף הענין – אין בידי למחות ולהעבירה מרצונה בזה.

והשיב הרה”ק: דבר זה כתוב בתורה בשמעון ולוי אחי דינה, כששאל אותם יעקב מדוע וככו’, והם השיבו הכזונה יעשה את אחותינו, והדבר קשה, א), מה שאלם יעקב למה עשו ככה הא הם עדין עשו, כמו שכתבו ברמב”ן ובמפרשים. ב), מה השיבו הכזונה, הלא גם יעקב ידע מה הגיע אליהם. ג), לפי הפשט היה לו להשיב לאשר כשונה נעשה ולמה השיבו בה’ התמיה? אך הכל ניחא, דיעקב אבינו ע”ה שאל אותם אם כן רציתם להרוג אנשי שכם, היה לכם לעשות מעשיהם בלט לאט לאט מבלי פרסום ברבים בפרהסיא שעשיתם להבאיש ריחנו ברבים, ועל זה השיבו בני יעקב שמעון ולוי, הן אמת הדבר אשר אבינו דובר, אך אם היה שכם בן חמור עושה מעשהו במחשך ובלילה בלא יודע לאיש אז הינו גם מודדין לו כמדתו על חטא בסתר הריגה וכו’, אולם דינה יצאה לטייל בחוצות ושוקים באמצע היום בפני רבים ומשם כבשה ולקחה לו והוכרחנו למדוד לו כמדתו, ולכל אנשי העיר ביום דייקא ובפרהסיא. וכן הוא בכבוד הרב באן היה ענין התוכחה על עבירה בסתר הייתי מוכיחו בהתבודדות באין רואה, אך כאן הלא בת כבודו מטיילת בשוקים, ואדרבה רק ברבים החטא הלזה וכו’. לזה החיוב עלי להוכיחו ברבים למען ידעו כי הוא שלא כדין, ועבירה גדולה, והרב הגאון אב”ד הודה לו כי בצדק ידבר לשם שמים. עכ”ל.

 (קכז). שנת תרי – פאה נכרית במשנת הגאון רבי נפתלי פורש – תלמיד הגר”ש סלאנט זצ”ל

בספר מרא דארעא דישראל (עמוד מב) סיפר הגאון רבי נפתלי פורש ז”ל סופרו של מרא דארעא דישראל הגאון רבי שמואל סלנט זצוק”ל פעם בא גדול אחד מחו”ל והרבנית הלכה בפאה נכרית, ונעשה מזה רעש גדול בכל העיר, עברו כמה שנים ובנו של הרב עמד להתחתן ודרשה הרבנית שגם כלתה תלך בפאה נכרית, ושוב נעשה מזה רעש גדול בכל העיר, אז שלח רבינו מוהר”ש סלנט לקרוא להרב, ואמר לו, כאשר בא מע”כ לירושלים ונודע לי שהרבנית הולכת בפאה נכרית “הצטערנו בזה הרבה”, ועכשיו אני רואה להיכן הדברים הגיעו וכו’, הרב בכה והבטיח לרבי שמואל שלא תלך בפאה נכרית. עכ”ל. [מעשה זה הובא בדת יהודית כהלכה (עמוד קכא) שנדפס בשנת תשכח בירושלים].

(קכח). שנת תרי – פאה נכרית במשנת הגאון רבי צבי הירש שפירא – בעל דרכי תשובה זצ”ל, אביו של בעל “מנחת אלעזר” ממונקאשט

בשו”ת שבסו”ס תפארת בנים על התורה (סימן ב) כתב וזה לשונו: על דבר שוחט בקי שאשתו מתקשטת בפאה נכרית ורוב בני העיר מסכימים, ומיעוט ממאנים מלקבלו, השיב: הדין עם מעלת כת”ר, ואחוזת מרעיו שלא לקבלו לשוחט בקי, וכו’, כי הוא עון פלילי, ובספר עצי ארזים כתב דהמקלין עתידין ליתן את הדין וכו’, ומעתה בשוחט בקיא שצריך להיות ירא שמים מרבים ואם ראינו שמיקל בזה הרי נראה בעליל שהוא קל, וכו’. עכ”ל.

ובספר “אגרות שפירין” (עמוד קכה) במכתב הגאון רבי צבי הירש שפירא משנת תרס”ד, כתב לחזק את התקנות שקיבלו על עצמם “אנ”ש החסידים היראים והיקרים דבית המדרש קלויז דוו”ד יצ”ו”, בזה”ל: גם אנא אנקוט בחיזוק ידי אנ”ש וכו’, בראותי ב”ה כי תקנות גדולות שנו כאן, ותאורנה עיני בקראי אותם, ודברים נחמדים ומפז ומפנינים, וקיימים לעד ולדורות, עד נזכה לקיבוץ גלויות ותיקון עולם במהרה בימינו ברחמים”. ושם בהערה הביאו לשון התקנות (אשר חתומים עליהם למעלה ממאה מרבני ומתפללי בית הכנסת, והמעיין יראה שם כל החתימות הפלא ופלא, וכמובן אין כאן המקום להעתיקם כאן, גם לא נדע בדיוק מהו תפקידם התורני של כל אחד מן החתומים שם), וזה לשון התקנה שם (אות ב): “אסור לשום אשה לבוא לעזרת נשים בפאה נכרית שקורין שייטעל, או במצפנת שקורין היט או קאפליטעש, אפילו באקראי בעלמא כגון להזכרת נשמות וכדומה, וצריכה כל אשה להודיע האיסור למי שאינה יודעת, ואם אשה אחת תפרוץ גדר ותבוא בבגדי שחץ הנ”ל, אזי החיוב על מנהגי הקלויז לעשות כפי המבואר לקמן אות ד”. עכ”ל. ושם (אות ד): “אם ח”ו אחד מאלו שכבר קנו מקום מושב “זיטץ” יעבור על אחד מאלו המבוארים לעיל אות ב וג’, חיוב ביד מנהלי הקלויז להתרות בו שישוב ויתקן את אשר העוה, ואם לא יציית אז אבד חזקתו בקלויז, ואין לו שום דעה בהנהגת הקלויז, ומקום מושבו ישכירו מנהלי הקלויז עד משך שנה תמימה אולי ישוב מדרכו הרעה”. עכ”ל.

וכן כתב בחומרה רבה בשו”ת צבי תפארת (סימן פו, עמוד קצה בהנדמ”ח): “בדבר שאלתו בשו”ב שבא לעירכם וביקש לקבלו ולמנותו לשו”ב דמתא, ונודע לכם שאשתו מתקשטת בפאה נכרית, והרבה אנשים בעירכם רוצים לקבלו אף על פי כן, אמנם מעלת כבודו ועוד איזה יראים ממאנים בו מלקבלו. תשובה, הנה הדין עם מעלת כבודו ואחזות מרעיו שלא לקבלו לשו”ב, דבזה וכיוצא יכולים גם המיעוט לעכב, היינו לכוף את הרוב שלא לקבלו, כי הוא עוון פלילי, ובספר עצי ארזים על אה”ע סימן כא כתב דהמקילין בזה עתידין ליתן את הדין, ע”ש, ובשו”ת תשובה מאהבה וכו’, ועיין בשו”ת מהר”י אסאד שהביאו והסכים עימו לדינא. ע”ש. ועיין בשו”ת דברי חיים בארוכה כדברים האלו וכו’. ומעתה בשו”ב שצריך להיות ירא שמים מרבים, ואם ראינו שמיקל בזה הרי נראה בעליל שהוא קל וכו’. מכל שכן בזה שיש חשש שהוא חשוד לדבר החמור חשוב על הקל, כיון שהוא בכלל לאו דובחוקותיהם לא תלכו וכו’. ומהאי טעמא השוחטים בפה קהילה מוזהרים ועומדים בפקודתי אשר לא יקחו ללמד לאדם אומנות השחיטה ובדיקה באם אשתו מתקשטת בפאה נכרית. עכ”ל.

(קכט).                        שנת תרי – פאה נכרית במשנת הגאון רבי אליעזר דוייטש – בעל “פרי השדה”

בשו”ת פרי השדה ח”ד (סימן כט, דף יד ע”ג) לראב”ד באניהאד, הוכיח ח”א שרצה לומר שאין איסור ללכת פרועת ראש בזה”ז, ובתוך הדברים כתב: “בשות באר שבע סימן יח כתב דגם פאה נכרית אינו מותר, ועיין בשו”ת תשובה מאהבה ח”א סימן מז שאוסר ג”כ אפילו בפאה נכרית וכו’. ועיין בית שמואל אה”ע סימן קט”ו ס”ק ט, ועיין בספר שדי חמד אסיפת דינים מערכת דלת בד”ה דת יהודית, שם אסף כל הפוסקים דאפילו בפאה נכרית אם נראית כשער ראשה דאסור, וא”כ בגילוי שערה ממש ליכא שום הו”א להתיר וכו’. עכת”ד.

   (קל).   שנת תריב – פאה נכרית במשנת הגאון רבי יהודה יצחק שמלקיס זצ”ל אב”ד בראדי והגליל

בספרו שיח יצחק (במבוא, ד”ה ולא על ראש): על המנהג הרע שנוהגין עתה הנשים ללבוש פאה נכרית, ואסור אפילו אותם העשויים ממשי הדומין לשערות, כשיטת הר”ן בכתובות (עב.), וכו’. עכ”ל.

(קלא).                        שנת תריב – פאה נכרית במשנת הגאון רבי יששכר דוב רוקח מבעלזא זצ”ל

בספר “אמרי קודש” ח”ח (עמוד פט) הובא מכתבו של מהרי”ד מבעלזא זצוק”ל בעניני השעה, וזה לשונו במכתב: “והנה כל ישראל המה בודאי כשרים, ורק שאינם יודעים חומר האיסור שנהוג עתה בעת הזאת, כי ידוע לכל חומר האיסור מהנשים ההולכות עם השערות שלהם, כי מפסק הש”ע אה”ע (סימן קטו ס”א) כי הוא נקראת עי”ז עוברת על דת משה ויהודית, ויוצאים בלא כתיבה, והנה כל מי שלומד בש”ע ביראת שמים רואה שאין חילוק בין שערות עצמם לפאה נכרית שנקראת שייטי”ל, וכל הגדולים שלמדו ביראת שמים גם כן פסקו כן, ונדפס כעת בש”ע עם הגהות חתם סופר, פוסק גם כן שאין חילוק בין שערות עצמן לפאה נכרית, גם בספר עצי ארזים שהיה גדול הדור ומפורסם, פוסק גם כן שאין חילוק (וכתב שכל המורים היתר עתידין ליתן את הדין), וכן כתב בספר באר שבע, על כן צריך כל איש לעיין היטב על בני ביתו על זה”. עכ”ל. וכיוצ”ב מובא בספר דיבורים קדושים (דרשה בענין הצניעות): “והנה כל מי שלומד ש”ע ביראת שמים רואה היטב שאין חילוק בין שערות עצמן לפאה נכרית שנקרא שייטעל וכו’, על כן צריך כל איש לעיין היטב על בני ביתו בזה. עכ”ל.

ובספר אגורה באהלך עולמים (ניימן, עמוד סב) כתב: סיפר לי רב אחד נכד לאדמור”י בעלזא, בהיותו בחור היה אצל מרן מהרי”ד זיע”א, ובתוך השיחה שאלו הרב איך אימו הולכת, והשיב בפאה נכרית, כ”ק מרן לקח את הסולם, עלה למדריגה העליונה והריד משם את ספר שו”ת באר שבע להראותו גודל האיסור. עכ”ל.

(קלב).                        שנת תריג – פאה נכרית במשנת הגאון רבי משה בן עמרם גרינוואלד – הערגות הבושם זצ”ל

בצוואתו הנקראת “הכנה דרבה” (אות יח), כתב וזה לשונו: והוו זהירים “באזהרה יתרה” שלא יצא ח”ו אפילו מקצת שער חוץ לצמתן וכו’, פאה נכרית אני אוסר עליכם, ותזכו לזרע ברך דור ישרים יבורך. עכ”ל.

וכן כתב תלמידו בעל שו”ת “תורת יקותיאל” מהדו”ב חאו”ח (סימן ט) בשמו, וז”ל: וכן אדמו”ר בעל ערוגות הבושם זיע”א בצוואתו הק’ והנוראה פקד רבינו הגדול על בנותיו שלא יתחברו וכו’, ואפילו פאה נכרית אני אוסר עליכם עקלה”ק

 (קלג). שנת תריג – פאה נכרית במשנת הגאון רבי נפתלי הירץ הלוי (הראשון) – ביאורים על ביאור הגר”א זצ”ל

הגר”א בשנות אליהו (שבת פרק ו משנה ה) כתב: יוצאה אשה בחוטי שער וכו’, ובפאה נכרית: פירוש, שאין לה שער נוטלת שער ומכנסת תחת הצעיף כדי שתתראה בעלת שער. עכ”ל. וכתב הגאון הנ”ל בביאורים שם: לאפוקי ממה שכתב בספר שלטי הגבורים על הרי”ף ללמוד מכאן היתר לנשים נשואות וכו’, לזה כתב רבינו שכאן מיירי שהן מכוסות בצעיף. עכ”ל[34].

(קלד).שנת תריג – פאה נכרית במשנת הגאון רבי יוסף ליב סופר אבד”ק פאקש בעל “ילקוט סופר”

בספר ילקוט סופר (פרשת קדושים עמוד שצא בהנדמ”ח) כתב: והתקדשתם והייתם קדושים, אני ה’ אלהיכם, ואיתא בגמרא ברכות כד. שוק באשה ערוה שער באשה ערוה, ואסור לקרות דבר שבקדושה נגד שער אשה, כמבוא רבאו”ח סימן עה, ופרועת ראש דאורייתא כדתנן בכתובות (עב.) ופרע את ראש האשה וכו’, וכמבואר ברמב”ם הלכות איסורי ביאה פרק כא, ובאה”ע סימן כא ס”ב, ונקראת עוברת על דת יהודית כמבואר ברמב”ם פכ”ד מהלכות אישות הלכה יא, ואה”ע סימן קטו ס”ד, וכבר האריכו ספרי הקודש בגודל חומר איסור זה, ובזוה”ק פרשת נשא החמיר מאוד שלא יראה שום שער מראש האשה. ובענין פאה נכרית הנקרא שייטל, המג”א התיר, וחולק על באר שבע סימן יח שאוסר, ואמנם עיין בעטרת זקנים סימן עה שדעתו לאסור, ובשו”ת היעב”ץ ח”א סימן ט ובישועות יעקב או”ח סימן עה שתמהו על המג”א, עי”ש, ועיין בשו”ת הרי בשמים מהדו”ק סימן לו, שבירר לאסור פאה נכרית, ע”ש, ועיין בשו”ת מהרי”א חיו”ד סימן שסו שיש לגזור תחילתן משום סופן, דהא חזינן מה עלתה בידן שעל ידי זה באו הנשים לילך בשערות ראשן, ע”ש, וכבר הזהיר על זה בתל תלפיות (מחברת  ד אות ק) שהרי הרבה הזהירו חז”ל משום מראית העין, “ואף אם ממילא בא המראית העין”, ולמה לא יהיה אסור בשייטל שלובשת רק כדי להדמות שתהא נראה כשערה, “וכל שכן” עכשיו (לפני כמאה שנים!) שקלקלו הדורות ולובשים פעריקא שאף למבינים אינה ניכר שהוא פאה נכרית, וברור שיש לחוש למראית העין. ע”ש. עכ”ל. מפורש שאוסר איסר אפילו בפאות של זמנם, וכל שכן בשל ימינו. ועוד משמע שמראית העין היינו שנראה כשערה ויכשלו בה כמו בשל שערה ואין הפרש, ומטעם זה אע”פ שנפרץ הדבר בזמנו הרבה והיו הולכות עם פא”נ, מ”מ האיסור במקומו עומד.

(קלה). שנת תריג – פאה נכרית במשנת הגאון רבי שלמה רייזנר אב”ד פלשטין בגליציה – בעל “אבני משפט”

בספרו גנזי חיים (או”ח סימן עה ס”ק ב) כתב: עיין מגן אברהם ס”ק ב שהשיג על הבאר שבע וכתב דשער נכרית אינו איסור, ובשאילת יעב”ץ ראיתי שהשיג על המגן אברהם, דמה שאמרו בשבת סד: בפאה נכרית דמותר, הוא רק בחצר איתמר, וכן בנזיר כח: דאמר אפשר בפאה נכרית, איירי בחצר. ע”ש. הנה יהיה איך שיהיה עכ”פ נראה דאין השגה על המגן אברהם, דהא המגן אברהם כאן לא איירי רק לענין קריאת שמע שמותר לקרות נגד פאה נכרית, ואם כן כיון שבחצר מותר כמ”ש (הבאר שבע), א”כ בחצר רגילין לילך בהם, א”כ שוב אין איסור לקרות כנגדן, דהא רגילים בהם, דאין סברא כיון שאסורין לגלותן בשוק יהיה איסור לקרות נגדן. והנה הפרי מגדים וכו’. ואם כן אין ראיה להשלטי הגיבורים שמותרת לילך בפרוע ראשה, דהא דמשני אפשר בפאה נכרית היינו תחת השבכה. וביותר לפי מה שכתב השאילת יעב”ץ שבחצר מותר ואם כן יהיה ראיה מנזיר דבחצר מותר אף פרוע ראש וכו’, ועל כורחינו עליך לומר שאך להסובר שמותר אין דרך לגלותן, ואם פאה נכרית היא במקום שער היינו כדי שתתחזה בעלת שער, על כורחינו נמי אין דרך לגלותן, שאם כן ידוע שאין זה שער שלה, לכן לפענ”ד אין ראיה להתיר. עכת”ד.

  (קלו). שנת תריד – פאה נכרית במשנת הגאון רבי אבא וואקס אבד”ק לאבאווא ואבד”ק פרושוביץ זצ”ל

בספר שכתב על רבו רבי שלמה אריה לייב וינשלבוים, הנקרא “ברכה שלמה” (דף ח ע”ב, ד”ה וראיתי), הביא בשם רבו שאסר את הפאה הנכרית (וראה בערכו), ואחרי כן כתב, וזה לשונו: עיין שו”ת בנין ציון או”ח (סוף סימן טו), וזה לשונו: ויש לחוש לדברי האוסרין והם גדולי האחרונים והמורים, וגם לפי שעל ידי כן רבים יבואו לידי מכשול וכו’, על כן שומר נפשו ירחק מזה, ומהראוי לכל ירא ה’ להזהיר לבני ביתו שלא ילכו בדרך הנשים הפרוצות, אך בדרך הצניעות ולא ילכו בפאה נכרית, ויזכו לבנים כשרים כהני משרתי עליון כמאמר חז”ל וכו’. עכ”ל. ולכן בודאי אסור לצאת בפאה נכרית, וזה מאיסור דת יהודית וכו’. ועל הישנים אנו בושים, אלא שמגלגלות עתה עלינו את החדשים שהתחילו עתה ללכת בשייטלין העשויין משערות קצרים תלויים אופן שאין ניכר כלל, ונראה ממה כהולכת בגילוי שער, ודבר זה אסור מצד הדין אליבא דכל הדעות כמבואר בשו”ת תשובה מאהבה וכו’. ומכל שכן בתועבה הזאת דשטיילן וכו’.

וכמו שכתב חותני הגאון שליט”א בהקול קורא שנדפס באשפצין (א, פנחס תרפ”ו) בחתימת יד הגאון הצדיק משם ומצאנז יצ”ו, ובראש הקול קורא כתבו: אחינו בני ישראל הנתונים בצרה ובשביה וכו’, ואין מרגיש כי השונא האמת היצר הרע הוא בעוכרם להאריך הגלות ולמעט השפע על ידי הפריצות והשחצנות במלבושי הנשים המתרבים מיום ליום, כאשר כבר הרעישו על זזה גדולי הדור בשנת תרפ”ד, והנה עתה נוסף על אתה מכה רבה תועבה מגונה וכו’. עכ”ל.

 (קלז). שנת תריח – פאה נכרית במשנת הגאון רבי יוסף רוזין – עדות ביהוסף

בשו”ת עדות ביהוסף (סימן כט ענף ג, דף צא ע”א) אחרי שהביא את הקושיות שהקשה חתנו “התפארת ישראל” על השלטי הגבורים, כתב: אמנם זה אינו קשה, דהשלטי הגבורים אזיל לשיטתו דסובר בסוגיא דכתובות דגם בחצר איכא איסור דפרועת ראש, ודלא כשיטת רש”י ותוספות אך כדברי הירושלמי, וכו’, ולכן התיר בפאה נכרית בחצר שהרי לדעת הירושלמי בשערותיה אסור, והוא מביא ראיה ממתניתין בשבת (סד:) שעל כל פנים בביתה מותר, אבל לאו למימרא דלרשות הרבים שרי וכו’. ואם כן אדרבה יהיה מוכרח דבפאה נכרית לחוד יש משום פרועת ראש וכו’. עכ”ל[35].

(קלח).                        שנת תריח – פאה נכרית במשנת  רבי ברוך בענדיט אב”ד קראסנא

בספר “זכרונות אברהם” לתלמידו רבי אברהם פישמאן מרבני קראסנא (עמוד מד, אות טז) מובא: זמן קצר לאחר המלחמה בא רבינו ז”ע אליו בביתו, והבחין שאשתו לובשת פאה נכרית, קרא לו ואמר לו בזה”ל, ישראל מאיר, ביי דיר קען איך שוין אויך נישט קיין ברכה מאכן? ושמע לקול רבינו ואשתו פשטה הפאה נכרית, לימים השתדך זקנינו עמו כשבנו של הרה”ח רבי ישראל דוד גראס וכו’ נראה חתן של בנו וכו’. עכת”ד.

(קלט).            שנת תריח – פאה נכרית במשנת הגאון המקובל רבי שאול הכהן דוויק (השד”ה), ראש ישיבת “רחובות הנהר”

הגאון המקובל השד”ה, שהיה אב בית דין מקודש בארם צובא ועלה ארצה, ובשנת תרנ”ו הקים ישיבה לעשרות מקובלים מכוונים ע”פ הרש”ש. בספר דת משה ויהודית (עמוד מד אות ח) כתב: “שמעתי מפי קודשו של מורי הגאון הצדיק המקובל רבי חיים שאל הכהן דוויק (דוויך), שכשהיה רב בעיר ארם צובא התחילו הנשים לפרוץ גדר הצניעות, והוציאו שערם חוץ לצמתן (ולבשו פאה נכרית, כ”כ בספר על איילת השחר עמוד קפא) באומרם שסומכין על מהר”ם אלאשקר, והרב הנ”ל דרש בכל תוקף לבטל את הפרצה, ואם לא יעזוב את העיר, וכך היה שעזב את העיר. וכשיצא מן העיר פרצה דליקה גדולה. ואח”כ באו חכמי אר”צ לבקשו שישוב אליהו בחזרה ולא רצה בשום אופן”. עכ”ל.

  (קמ).  שנת תריט – פאה נכרית במשנת  רבי יהודה פתייה בעל “יין הרקח”

בתיקון נפטרים הקצר (בפתיחה, ביאור סדר התיקון מהגר”י פתייה) כותב: “נשים יכולות לומר תיקון הנפטרים, אולם עליהם לאומרו כאשר הן לבושות בצניעות, ועם כיסוי ראש לראשן, מטפחת ולא פאה נכרית שאיסור חבישתה גדול וחמור מאוד”. עכ”ל.

(קמא).                       שנת תרכ – פאה נכרית במשנת הגאון רבי יצחק זעקיל פאללק זצ”ל

בספר זכרון למשה (במכתב של הגה”ק מהרי”ץ דושינסקיא), כתב וזה לשונו: ושמעתי למורי הגאון רבי יצחק זעקיל פאללק זצ”ל בהתווכחו עם תלמיד חתם סופר על סדר דברים שיצאו מפיו בדרשה אחת כשהחל להתפרץ פאה נכרית ועבירה גוררת עבירה לילך פרועות ראש, הוא אמר ז”ל, סדר דבריו היה לברך כל מי ששומע לדבריו לילך בצניעות בדרך דורות ראשונים יזכה לבנים מהוגנים ויתברכו בעל ענינים, והרים קולו בכח “מכלל לאו אתה שומע הן” וכל העם אחזום חיל ורעדה בשמעם דברים אלו יוצאים מפיו בליל כל נדרי בקדושה ובטהרה. עכ”ל.

(קמב).                       שנת תרכ – פאה נכרית במשנת הגאון רבי שמואל הכהן בורשטיין אב”ד שיטאווש בעל “מנחת שבת”

בספר “מנחת שבת” (סימן פד ס”ק סב) כתב: שוב בא לידי ספר הנחמד שדי חמד, וראיתי בו בקונטרס אסיפת דינים במערכת הד’ אות ג שהביא שם בשם ספר לחמי תודה שצווח ככרוכיא על דבר לבישת הפאה נכרית הנ”ל הנקרא פארוק אפילו בחול, וסיים שם דמרגלא בפומייהו דאינשי דיש ראיה להיתר מדרבנן בפ”ו דשבת משנה ה דיוצאה אשה בפאה נכרית, אך אין משם ראיה דהתם מיירי בפנויה, וכל דיני שבת המוזכרים במשניות ובש”ס ובפוסקים אין מקיימות, כי מטלטלות מוקצה ונושאות משאוי בשבת דרך רה”ר וכו’, ורק היתר זה במשנה לפי דעתם אוחזים בידיהם, ופירש בזה דרך הלצה מ”ש בחגיגה (ט:) הלכות שבת הן כהררים התלויים בשערה, ר”ל שעשו הכל להיתר כהיתר השערה וכו’, ע”כ דברי הלחמי תודה המובא בשדי חמד הנ”ל, ומשמע מדבריו דבשבת יש בזה איסור גם משום טלטול מוקצה ומשום משאוי ברה”ר או בכרמלית. והנה אין ספר לחמי תודה הנ”ל מצוי בידי, ואפשר גם לדבריו היכא שהוכנו לכך מע”ש וגם עשה בהם מעשה המוכיח שוב אין בהם לא משום מוקצה ולא משום משאוי ברה”ר. ועיין שם עוד בשדי חמד הנ”ל שהביא שם עוד הרבה גדולים מה שצווחו כככרוכיא על דבר לבישת הפאריקין הנ”ל אף בחול”. עכ”ל. הרי דמסכים לדינא לדברי הלחמי תודה והשד”ח שאין ראיה להיתר פאה נכרית, ושאף בחול היא אסורה[36].

(קמג).                        שנת תרכ – פאה נכרית במשנת הגאון רבי חיים שמחה ליינער בעל “מלון אורחים”

בספר “מלון אורחים” להרה”ק מראדז’ין בהקדמת המחבר (דף ג ע”ב) כותב על מאמר שפרסם בשעתו על איסור פאה נכרית (אבד, וחע”ד), וזה לשונו: “וספרי בשני חלקים אשר חלק הראשון קראתי בשם מענה מן השערה, וחקל השני בשם קצוצי פאה, וענינם הוא שני תשובות בהלכה, הראשון על ענין פריעות ראש באשה בשוק, והשני הוא מענין פאה נכרית, שכאשר ראיתי שיצאו אנשים בני בליעל לשלוח פרי עטם לפרוא ראש ולענה בלשון אפעה בקהלת יעקב, גלוי גם במכתבי העתים ובספריהם החיצונים בדעותיהם המקולקלות להתיר פריעות ראש באשר בשוק ולעבור על דת משה ויהודית, ולגלות פנים בתורה שלא כהלכה, ובעבור שכבר קודם איזה שנים ביארתי זה הענין בפלפול החברים על כן אמרתי אשימה עיני עוד הפעם מחדש על ענין הזה ביותר עיון להלכה על ענין איסור פריעות ראש באשה בשוק המובא במסכת כתובות (עב.), ושער באשה ערוה המובא במסכת ברכות (כד.) ואגב גררא אדבר גם מענין פאה נכרית המובא בהרבה מקומות בש”ס, אשר גם בזה יש דעות בין גדולי הראשונים אוסרין ומתירין כמו בתשובות באר שבע בשם הרב המובהק מהר”ר יהודה ז”ל קאצינעלינבויגין שצווח ככרוכיא לאסור פאה נכרית, והשלטי הגיבורים שסביב הרי”ף מתיר, וירדתי לעמקי כוונת חז”ל בעז”ה לפי בינת שכלי הקטן עד מקום שידי הקצרה מגעת, והעליתי מרגניתא טבא דלית לה טימא דבר בעיתו מה טוב, והוצאתי הדין לאמיתה של תורה, ולא הבאתי שם את דעותיהם הכוזבות, ולטעון עליהם, כי מה לתבן את הבר, רק אברר הדין אליבא דהלכתא וממילא יפלו דעותיהם הנפסדות לעסקי תהום רבה ולבאר שחר במצולות ים, ודבר אמת תכון לעד”. עכ”ל.

(קמד).               שנת תרכא – פאה נכרית במשנת הגאון רבי שמואל גרינפלד אב”ד אנסטרופאן [תלמיד מהרי”ד מבעלזא] זצ”ל

הביא דברי רבו מהרי”ד על ענין השייטיל (פאה נכרית), בזה הלשון: והנה כל ישראל המה בחזקת כשרים, ורק שאינם יודעים חומר האיסור, דידוע לכל חומר האיסור של גילוי שערות הנשים, כמו שנפסק בש”ע שהאשה נקראת על ידי זה עוברת על דת משה ויהודית (אה”ע סימן קטו סעיף ד), ויוצאת בלא כתובה, והנה כל מי שלומד בש”ע ביראת שמים רואה היטב שאין חילוק בין שערות עצמן לפיאה נכרית הנקראה “שייטיל”, וכל הגדולים שלמדו ביראת שמים גם כן פוסקים כן, ונדפס כעת ש”ע עם הגהות החתם סופר (או”ח סימן עה) ופוסק גם כן שם שאין חילוק בין שערות עצמן לפיאה נכרית, גם בספר עצי ארזים אה”ע (סימן כא) שהיה גדול הדור ומפורסם, פוסק ג”כ שאין חילוק, וכן כתב בספר באר שבע וכו’. על כן צריך כל איש לעיין היטב על בני ביתו בזה. (בחוברת לקוטי אמרים טהורים ח”ב שיצאה לאור על ידו, סטנציל, פרשת ואתחנן עמוד קכז). [הדברים הובאו גם בערך רבו מהרי”ד רוקח].

(קמה).                        שנת תרכג – פאה נכרית במשנת רבי נפתלי הירץ זצ”ל – רבה של יפו

בספר הכתר והכבוד לחי העולמים (עמוד נג), הובא בזה הלשון: מעשה ברבה של יפו הגאון הצדיק רבי נפתלי הירץ זצ”ל, אשר החליט לצאת במיוחד לירושלים כדי לחפש את סידור הרש”ש, הוא יוצא לירושלים ופנה אל כיוון ישיבת בית אל בית מדרשו של הרש”ש, בהכנסו אל שערי העיר העתיקה נתקל בלויה רבת משתתפים, היתה זו לויתה של הרבנית הצדקנית רחל לבי ע”ה, אלמנתו של הראב”ד הגאון רבי יעקב לייב זצ”ל, רבי נפתלי הצטרף מיד אל המלוים, והלך אחר המטה ביחד עם שני גדולי ירושלים רבי ישעיה ורבי יעקב אורינשטין זצ”ל. בעבור ההלויה ליד ישיבת אהל משה, הופתע רבה של יפו לראות כיצד מופיע הגאון הקדוש רבי יהושע לייב דיסקין “השרף מבריסק” זצ”ל על גזוזטרת ביתו לחלוק למנוחה את כבודה האחרון, היה זה מאורע מיוחד במינו, מפני שידוע היה לכל שהרב מבריסק לא יצא מעודו ללויה של אשה, גם אם היתה זו בעלת דרגה עליונה ביותר, וכאן הוא טרח ובא אל הגזוזטרא והמתין עד שאחרוני המלוים לא נראו כבר ברחוב! רבי נפתלי הביא השתוממותו על כך בפני גאוני ירושלים, נענה רבי ישעיה אורנשטין ואמר, אשה זו סבלה ביותר מצער גידול בנים, היא שיכלה בחייה שלושה בנים תלמידי חכמים וצדיקים, ומכאובים ויסורין למכביר היו מנת חלקה, ולכן זכתה לכבוד הזה שחלק לה הרב מבריסק, ואולם כאשר הרגיש רבי יעקב אורנשטין שהסבר זה אינו מספקו, נענה ואמר, שלדעתו פשר הדבר טמון בעובדה שרבי יעקב לייב היה לומר תורה לילות שלימים מתוך יסורים, ובכדי שלא תחטפנו שינה היה שם את רגליו בגיגית מים צוננים וכך היה יושב ושונה ומעמיק במשנתו במשך שעות רצופות, והרבנית נטלה על עצמה את העולם לסייע לו בכך ומידי לילה בלילה היתה שואבת מים מן הבור ומושיטה לבעלה את גיגית המים כדי שיוכל ללמוד תורה בלילה בלי תנומה כמנהגו, וכך היה דרכה מאז שנישאה לו ועד יום פטירתו, וכי בשל כך לא היתה זכאית לכבוד הזה? רבי נפתלי התפעל מאוד מעבודת הקודש של הרבנית הצדקת, ואולם בכל זאת הרגיש שעדין יש סיבה נוספת. ושמא, חזר רבי ישעיה ואמר, משום כבודו של בעלה הגדול הראב”ד? “עדין לא” אמר רבי נפתלי. רבי ישעיה אורנשטין ייעץ לרבי נפתלי “תשאל על כך את תלמידו המובהק של הרב מבריסק, הלא הוא רבי יוסף חיים זוננפלד”!

נפרד מהם ופנה להגאון רבי יוסף חיים זוננפלד, “במה זכתה צדקנית זו לכבוד המופלא שחלק לה הרב מבריסק”? – הדבר מובן לי יפה, ופשוט אצלי בתכלית הפשיטות, ענה רבי יוסף חיים, ורבה של יפו שם אוזנו כאפרקסת, כל אלה שבאו להשתקע בעיר העתיקה בירושלים על מנת לחיות בה חיי קדושה וטהרה, היו נזהרים ללכת כרצון ה’ בצניעות כיסוי ראש עם מטפחת בלבד, ובשום אופן לא לחבוש אפילו משהו משער פאה נכרית, ונזהרו שלא יראה על ראשם שום דבר הנראה כשער, אפילו חתיכה קטנה חלילה.

צדיקה זו שאנו מלוים אותה – ממשיך רבי יוסף חיים ואומר, השקיעה הרבה כוחות ועמל בענין זה, להשפיע על נשי ישראל שעלו מחו”ל להשתקע בירושלים להסיר את הפאה מעל ראשן, ולכסות את הראש במטפחת כדת וכדין כרצון השי”ת. עמלה נשא פרי כי דבריה יצאו מהלב ומעשה בגאון נודע שעלה מרוסיה והשתקע בירושלים שרעייתו הרבנית לא רצתה לשנות את כיסוי הראש שלה ממה שלבשה בחו”ל, וצדקנית זו דיברה על ליבה ולא נלאתה לבוא אליה בענין זה פעם אחר פעם, עד שהצליחה לבסוף לשכנעה לשנות את דרכה, רבות עשתה והצליחה בשטח זה, והרב מבריסק ידע על כך, על כן מצא לנכון לחלוק לה את הכבוד הגדול הזה. אכן נודע הדבר אמר הגאון מיפו, אלמלא באתי לירושלים אלא בשביל לשמוע דבר זה דייני! אכן אני חוזר מיד ליפו לעורר את בני קהילתי על תפקידם להתחזק ביותר בגדרי הצניעות לבל ילבשו הנשים פאות נכריות… עכ”ל. [והובא בספר דבר ה’ עמוד רעט].

 (קמו). שנת תרכה – פאה נכרית במשנת הגאון רבי דוד מנחם מוניש באב”ד זצ”ל – חבצלת השרון

בשו”ת חבצלת השרון ח”ב חאה”ע (סימן ד דף ה ע”ד, ד”ה גם) אחרי שדן באשה שסיכמה שלא תלבש פאה נכרית אחר נישואיה וכו’ אי הוי מקח טעות כיון שהוא איסור ופריצות ועוברת על דת, וכתב: ובעוונות הרבים עלמא נהגו היתר בדבר וכו’. עכ”ל.

(קמז).שנת תרכו – פאה נכרית במשנת הגאון רבי אברהם מרדכי זצ”ל – “האמרי אמת” מגור

בספר אורך ימים (עובדות מהאמרי אמת), הובא בזה הלשון: כבוד הקדוש האדמו”ר “האמרי אמת” זיע”א התבטא… וביאר דבריו הגאון הקדוש רבי בנימין מנדלזון הרב דקוממיות זיע”א… ובענין הזה יש לומר בכיסוי ראש הנשואות שאיסור התורה בזה נלמד מהבזיון שעושין לסוטה שמגלים את שערה לפי שהיא גילתה שערה בפני הזר שנתיחדה עמו, דהיינו שהקב”ה גילה רצונו ודעתו הקדושה שאשה לא תתיפה בשער לפני זרים, ובדורותינו מתחכמים שתכסה שערה היוצא מגופה, ותתיפה עדין בשער אחר בפני זרים, והנה פתרנו את הבעיה ההלכתית החמורה ונפטרנו מהצרה הנוראה שהתורה רצתה להמיט עלינו, ונתבטלה הגזירה הקשה!. וזהו שאנו מתפללים: אבינו מלכנו בטל מעלינו כל גזירות קשות ורעות… ופשוט וברור שחילול ה’ גדול הוא, להראות חוסר אהבת קושי וכבידות בקיום המצוות רצון להיפטר מציווי ה’ ולהתחכם נגד התורה הקדושה, כאילו שאפשר לשבור את החבית ולשמור את יינה, פסיק רישיה ולא ימות, וכך גם נשים צדקניות שמרחוק ה’ נראה להם ושבו בתשובה שלימה מאהבת עולם שבין ישראל לאבינו שבשמים, וטעם הגיעו לעובדו ב”מלומדה”, אינן יכולות בשום פנים ואופן ללבוש את הפאה הנכרית, באומרן: הלא אלקינו זה שונא זימה, והוא ציוונו שנתרחק ממלבושי נכריות ומהמתבטלות, ונצטנע בפרק הלכה זו של שער באשה ערוה, ואיך נעשה “שקר” בנפשינו לכסות שערינו ולהתבלט עוד יותר בשער אחר, האם בכך נתרחק מהכיעוד או נעשה בזה עוול ומשפט שער, חכמה ועורמה על רצון אלוקינו, שכתב בתורתינו שפריצות היא להתנאות לפני אנשים בשערות, ואיך נעשה הרעה הזאת וחטאנו לאלוקינו בעשותינו תורתו פלסתר, ובהראותנו בושה בקיום המצוות? אדרבה כל ריחוק וניכור לכל תועבות הגויים! וכל קרבה ודביקות באלקים חיים, היא שמחה ואושר לנו ותענוג אין סופי! עכ”ל. [והובא בספר דבר ה’, עמוד רנז, ובעקבתא דמשיחא גליון 169].

(קמח).                        שנת תרכו – פאה נכרית במשנת הגאון רבי דוד בהר”ן – מרבני ירושלים זצ”ל

בספר אורח דוד (עמוד רטו) ובספר דת יהודית כהלכתה (עמוד קכא) מובא בזה”ל: שמענו מאחד מזקני התלמידי חכמים בירושלים שהגאון הצדיק רבי דוד בהר”ן ז”ל כאשר שמע על אשה חשובה שבאה מחו”ל שלובשת בפאה נכרית כתת את רגליו להוכיחה ודיבר על לבה כמה שעות שתסיר את הפאה הנכרית מראשה. עכ”ל. וכיוצ”ב מובא בספר אדרת שמואל (להגר”ש סלאנט, במילואי אדרת עמוד שצח).

(קמט).                       שנת תרכז – פאה נכרית במשנת הגאון רבי אליעזר זוסמן סופר בעל מלאה קטרת זצ”ל

באגרת הקודש שכתב לבנו הגרש”ס זצ”ל (נדפס בריש ספר מהר”ם סופר על התורה): שלא תלך האשה בפאה נכרית או קונסט האר (שערות מלאכותיות) כי הכל פריצות ויצר הרע. עכ”ל.

ובספר תולדות רבי זוסמן סופר (עמוד כב), מובא מעשה מרטיט: “בחורה אחת חלתה חולי גדול, הביאו אותה לפני רבינו זיע”א, רבינו עשה לה פדיון נפש, ואמר שיוטב לה אבל בתנאי שתכסה ראשה מהיום והלאה כדת משה וישראל, בעלה (שהיה מפורצי הגדירות) קנה עבורה פאה נכרית כדי שבשבת ראשונה כשתלך לבית הכנסת תלבש את הפאה נכרית, אמנם אביה לא הסכים בשום פנים ואופן שתלבש פאה. כשחזרה מבית הכנסת נפלה שוב למטה ובעוד ימים מועטים הובילו אותה לקבורה, ותהום כל העיר, ונהיה לאות שדברי רבינו המה כגחלי אש”. עכ”ל.

   (קנ).    שנת תרכז – פאה נכרית במשנת הגאון רבי חנינא יוסף טטלבויים – הקדושת יום טוב זצ”ל

הגאון בעל קדושת יום טוב (הובא בספר זכרון יעקב יוסף לרי”י רובינשטיין), “התבטא מספר פעמים שהפאה הנכרית גורמת לפריצת גדר הצניעות בעם ישראל”. [והובא באור תורה שנה כא עמוד ריח, במאמרו של הגר”ד טהרני].

 (קנא). שנת תרכח – פאה נכרית במשנת הגאון רבי דוד בער מניצבורג זצ”ל – ראב”ד הונגריה – מחבר ספר “ארץ השלום”

בספרו “ארץ השלום” (אות קח) אחרי שכתב שהמנהג נתפשט מן הגזירה שהיתה ברוסיא ושצריכין להנהיג שיחזרו לכסות את הראש ברדיד, כתב וזה לשונו: ולכן הודעתי ברבים גודל המכשלה בלבישת פאה דהיינו נכרית, כי מלבד שפשט לשון הראשונים בפרק המדיר (כתובות עב.) שטעם שאסרה תורה פריעת ראש באשה משום צניעות, כמ”ש רש”י וריטב”א ורשב”א ורא”ש ומאירי, ושלטי גבורים כתובות לב ע”ב בדפי הריא”ף ועוד, הלכך אין חילוק בין שערות הפאה לשערות המחוברות לבשרה. וש”מ כן בשו”ת דברי חיים למופה”ד מצאנז ח”ב (תשובה נט) שכתב בשם הר”ן והריטב”א בכתובות שם, שאם תתן האשה בד משי על פדחתה ותצא בו לרשות הרבים, הוי עוברת על דת יהודית, ייע”ש, וכל שכן בפאה הנכרית שהשערות ארוכות יותר מבד משי, דשויה לפרועת ראש, הוי דת משה. ובקרא לא כתיב אלא טעמא שהתנאתה בשערותה שלא בצניעות, והתורה מגנה אותה על כך וכו’. ומה שמצאו להם סמך משלה”ג, אחהמ”ח, התם לחצר התיר וכפי שעיני המעיין תחזינה מישרים, וחלילה לנו למילף מקלקלתא. והחח”מ בשד”ח כתב שעון זה מביא מגפה ר”ל, כי מגפה ר”ת מ’פני ג’ילוי פ’את ה’נשים, הוסיף שבפאה נכרית כיון שאינו ניכר אם הולכת פרועת ראש פריצותא מיהו הוי דהרי מטעם זה אתה אומר דיוצאת שלא בכתובה אף דמצד האיסור עצמו לא איבדה כתובתה, וכנ”ל בשם הרא”ש, וזה ברור אצלי לדינא. עכ”ל.

 (קנב). שנת תרכט – פאה נכרית במשנת הגאון רבי שלום יוסף פייגנבויים בעל “משיב שלום”

בשו”ת משיב שלום לאבד”ק לאקאטש (סימן לד) דן אם בכלל בדורו שכולם הלכו ללא גילוי ראש יש איסור לגלות הראש, ותוך כדי הדברים מתייחס לפאה נכרית, ומעיד נאמנה מה היה המנהג באותו הדור בענין פריעת הראש לאשה בדברים חוצבי להבות, וזה לשונו: בעוונות הרבים אוי לנו שכך עלתה בימינו שגם נשואות נשאו ראש בגילוי ובפרהסיא יוצאות בשוק פרועות לשמצה בקמיהם, שאפילו בנות הערלים לא חצופות כל כך, וזה עיקור דת משה ויהודית ביד רמה פור”ע רא”ש ולענה. “ונלאו חכמי הדור ודורשיו וסופריו ורבניו למצא עצה נכונה” לעצור בעד רעה חולה זאת ולגדור פרצה, כי בעווה”ר שומע להם לא נמצא, וכל כך גברה החוצפה עד אשר אין תרופה, כי בת קמה באמה וכלה בחמותה, וכולנה הצעירות פרצו גדר התורה בעשותן המזמתה, ואפילו הכשרות שבהן במעטות בטלה דעתן ובושות כמעטה ראש לעטות כי תהיינה לשחוק וללעג הרבה ולבוז וחרפות בין הרוב הניכר רובן ככולן החצופות, ואפילו בפאות הנכריות שהיו נוהגות מקדמת דנא שבזה כבר פשט ההיתר מכמה פוסקים עפ”י הש”ג, “וגם שהרבה אחרונים מחו לה אמוחא”, מכל מקום בחרו “הרע במיעוטו” והתירו פרושים ואינש לא ימחא, מאסו את פרות הבשן, אשר בחדש הוציאו מפני הישן וכו’, ומיהו נשואות ואפילו אלמנות וגרושות ודאי אסורות מה”ת בשוק בגילוי ראש, וחז”ל החמירו אפילו בחצר שרבים בוקעים בו ומחומרת הזוה”ק גם בביתן, ובפאה נכרית מחלקו בתראי והלוואי היינו ניצולין בקולא זו, (ומסיים, שגם הפאה הנכרית היא פרצה וכנ”ל, אלא שגם היא לא נשמרת אלא נפרצה לגמרי:) ולא באנו לידה “פרצה זו” שבעווה”ר עכשיו נפרץ לגמרי”. עכ”ל. מפורש להדיא שאין דעתו להתיר, אלא אדרבה קורה את הפאה הנכרית “פרצה זו”, וכן קוראה “הרע במיעוטו”, כי הכל היה למטרת הצלה לרבים מאיסור היותר גרוע, וכמו שאמרו בקידושין (כא.) מוטב יאכלו תמותות שחוטות וכו’. ע”ש.

 (קנג). שנת תרל – פאה נכרית במשנת הגאון רבי חיים אלעזר שפירא אב”ד מונקאשט – המנחת אלעזר זצ”ל

בספר נמוקי או”ח (סימן עה) כתב וזה לשונו: ועיין בדברינו בשו”ת מנחת אלעזר ח”ה (סימן לה) באריכות על דברי מגן אברהם אלו, וכו’, ודברי הבאר שבע נכונים, וראיתי גם כן לגדולי אחרונים בזמננו שכתבו גם כן בהרבה תשובותיהם שיש לגדור גדר שלא לילך בהשערות נכרית כי שומר נפשו ירחק מהם. עכ”ל. ובספר שלחן העוזר ח”ב (סימן ט, שמלה לצבי ס”ק יא) העתיק מה שראה בשו”ת מנחת אלעזר ח”ה בכת”י, דהעיקר כשיטות דפאה נכרית אסורה מן התורה. עכ”ל.

ובצוואתו כתב: “מוזהרים בפקודתי אשר לא יקחו ללמד אומנות השוחט ובודק אם אשתו מתקשטת בפאה נכרית, כי הוא עוון פלילי”. עכ”ל.

 (קנד). שנת תרל – פאה נכרית במשנת הגאון רבי משה חיים גרינפעלד, אב”ד סענפעטר, בעל “חיים ברצונו”

בהקדמת הספר (עמוד כה) כתב המלבה”ד (ד”ה והנה): “כבר רמזתי לעיל אודות המספחת החדשה אשר בשם לאנגע שייטלען תכונה, וכן הנראות כשער ממש, שעושין עבירה בידים ללבוש בגדי פריצות. “וכלשון רבינו הקדוש זצ”ל, מי התיר פאה נכרית באופן כזה שיהיה נראה כשערות ממש ובמאדע חדשה, גג על גג”, והוא על הדרך שכתב רבינו הקדוש זצ”ל דלילך עם אנפלאות שקופות הוא חמור טפי מללכת בלי אנפלאות כלל, וההסבר הוא, דהא בכהאי גונא עושים מעשה לבישת בגדי פריצות בידים, והעושה מעשה בידים חמיר טפי מהעובר בשב ואל תעשה כמובן, ובכמה קהלות קדושות אסרו על הנשים להכנס לבית המדרש בבגדים כאלו שהם נגד חוקי הצניעות והשכינה מסתלקת ח”ו על ידי זה”. עכ”ל.

 (קנה).שנת תרל – פאה נכרית במשנת הגאון רבי סיני מז’מיגראד זצ”ל – בעל “דרשות למועדים”

בספר הכוה”כ לחי העולמים (עמוד תקצו), כתב וזה לשונו: בשנים ההם התחילו קצת נשים ללבוש בשיטלען (פאות) אשר אדוני אבי זקני [בעל הדברי חיים מצאנז] היה אומר שהוא איסור על פי דין ואין שום חילוק בין פאה נכרית לשערות עצמה, וכו’, אח”כ היה מעשה שנפטרו אצל אדוני אבי זקני שלושה מילדיו ב”מ, אז אמר שברצונו לעשות להם הספד, והלך לבית הכנסת ועשה הספד, ואמר שכל זה בא לו מחמת שמחריש על הפאה הנכרית וכו’, לזאת מוכרח לצעוק ולצאת נגד זה בכל כוחו. עכ”ל.

  (קנו).  שנת תרל – פאה נכרית במשנת הגאון רבי שלמה גבריאל רוזנטעל מווארשא זצ”ל – אבד”ק לאדז

בהערותיו על ספר ליקוטי שמחה להגאון רבי שמחה בונים שארפהרץ (שיצא לאור על ידו) כתב: ונהירנא כד הוינא טליא, נתודע לאבא מארי הגאון החסיד האמיתי הרמ”ז זצ”ל שכמה מנשים הצעירות התחילו ללבוש על ראשם פאה נכרית לאחר שגילחו שערם, ותיכף צוה לכרוז בשמו איסור על זה, וגם שלא להניח את הנשים האלה לבית התפילה וגם להבדיל בבית הטבילה, כי כל היה דרכו בקודש תמיד וכו’, וראיתי אז שאברך אחד בן תורה ועשיר בא לפניו בקובלנא שבעיר מולדתו יש גאון גדול וזוגתו הרבנית הולכת בפאה נכרית, והביא גם ספרו לפני אבא מארי זצ”ל, אבל אבא מארי זצ”ל נזף בהאברך הזה, ואמר לו שלא יועיל כלום. וכן היה, כל משך ימי חייו לא נמצא שום אשה בפאה נכרית. ונהירנא שבספר יש סדר למשנה, אשר נדפס בש”ס וילנא, ובמסכת שבת שם אוסר באיסור גמור וחמור את הפאה הנכרית, ומחברו הוא רבינו ישעיה פיק זצ”ל אשר האיר עיני כל ישראל בתורתו וכו’, ועתה אוי לנו מה שעלתה בימינו, אבל זאת ינחמנו כי באמת כהיום עוקבא דמשיחא הוא וכו’. עכ”ל.

 (קנז).  שנת תרל – פאה נכרית במשנת הגאון רבי שמואל רובין בעל “חומת הדת”

בספר חומת הדת להגאון רבי שמואל רובין (נדפס במיהלוביץ שנת תרפט, עמוד יז) הביא דברי הגה”ק רבי חיים מצאנז בשו”ת דברי חיים חיו”ד סימן ל, וסיום דבריו: “וידעתי בבירור בהיותי אצל מו”ח במדינות מעהרין דגם שם לא הלכו במלבושי פריצות כזה ח”ו, וכפי ששמעתי אז לא נמצאת בכל מדינות אשכנז שום אשה חשובה לילך בשערות ופאה נכרית, רק איזה מנקלי העם פחותי הערך והיו לקלס, ורק בעוה”ר נשתרבב מנהג זה מן האפיקורסים. לכן ח”ו לא על זה נאמר שהותר גם לנשי מדינתינו לנהוג כן, והאיסור במקומו עומד, והעובר לוקה מן התורה, לכן מדין תורה הקדושה אסור לילך אפילו בדבר אחד של פריצות כדרך העמים. עכת”ד. ושם הביא ע”ז מש”כ בדברי יחזקאל משינאווע על הפסוק ושאלה אשה משכנתה ומגרת ביתה וכו’ שמלות, ושמתם על ביניכם ועל בנותיכם וכו’, שבשביל ד’ דברים נגאלו ישראל ממצרים וכו’. ע”ש באורך. ושם (עמוד צ) הביא דברי החתם סופר בצוואתו שכתב: “ומכל שכן שתזהרו מריעות נשים רעות שמוציאין אפילו שער אחד, וגם פאה נכרית אני אוסרכם באיסור גמור”. עכ”ל.

 (קנח).שנת תרל – פאה נכרית במשנת הגאון רבי בנימין פליישער בעל “שבי בנימין”

בשו”ת רביעי בקודש למהר”ב פליישער אב”ד ניו יורק (בתשובה בדין חציצה בטבילה, בעמוד סו) תוך כדי שהרחיב בדין חציצה ובדברי האמרי אש חיו”ד (סימן עה-עו) לגבי חציצה במוך וכו’, הביא ראיה מדין פאה נכרית וציין לדברי הבאר שבע שדחה דברי השלטי הגיבורים (ומשמע שמסכים לו), וז”ל: “הרי התנא אומר בכבול ובפאה נכרית לחצר, והרי שם מסירה הפאה נכרית תיכף כשבאה לבית, עיין נזיר כח: מסורת הש”ס ובשלטי הגיבורים שם בשבת במשנה סד: ובשאלות ותשובות באר שבע סימן יח פלפול עצום ועמוק”. עכ”ל.

(קנט). שנת תרלא – פאה נכרית במשנת רבי יקותיאל אריה קמלהאר – בעל “מבשר טוב”

בספרו דור דעה (נדפס תרל”א, תקופה א) כתב: הרב הגאון החסיד מהר”ר ר’ פינחס הלוי איש הורויץ, האב”ד דקהלת פרנקפורט דמיין, ערך מלחמה עם המתקדמים שבקשו לשנות סדר החינוך, והחרים אותם בשנת תקנ”ד, גם הכריז חרם על הנשים אשר ילבשו פאה נכרית או ילכו בשערותיהם, עיין לחמי תודה מבנו ז”ל. עכת”ד.

  (קס).  שנת תרלד – פאה נכרית במשנת הגאון רבי בן ציון יאקאבואוויטש זצ”ל

בספרו זכור ימות עולם (שער התקנות, אות ב) כתב, וזה לשונו: שלא ילכו גם בשווקים וברחובות בשייטלעך ופרוזעטען של פאה נכרית הדומות לשער, אך יתאמץ וישתדל כל איש אצל בני ביתו שילבשו זשיאן או פריזעט של משי או מגעדריבעלט – ובאם אי אפשר יהיה לכל הפחות של משי געדריבלעט במראה דינקיל במכוסה נעץ על ראשם ובאופן אחר שאינו של משי כלל וכלל לא. שנת תרעב. עכ”ל.

(קסא).                       שנת תרלה – פאה נכרית במשנת הגאון רבי יצחק אייזיק מספינקא זצ”ל

בשו”ת חקל יצחק (סימן פא), כתב וזה לשונו: על דבר הנשים אשר מקרוב נהגו את עצמן לישא על ראשן “זשיאאן” והוא נעשה ממין הנראה כשערות וכו’, דיש מקום לומר דהוא אסור מדאורייתא, דהא הוא דמי ממש לשער שלה וכל הרואה אותן ידמה בעיניו כאילו הן שערותיה, על כן יש ביה איסור מדאורייתא משום פריצות כמו בראש פרוע לגמרי, וכו’, ולענין דינא, מסיק התשובה מאהבה דגם השלטי הגבורים והרמ”א לא התירו בפאה נכרית כעין פריקע וכו’, והובאו דבריהם בשד”ח שם ס”ד, ועי”ש ס”ב שכתב כי עון זה מביא מגפה ר”ל, כי מגפה ר”ת מפני גילוי פאה הנשים, וכו’, סיומא דפסקא, הליכה ברשות הרבים או במקום שרבים בוקעין בו בפאה נכרית הדומה לשערות של גופה ונראית כפרועת ראש, לכולי עלמא אסור מדת יהודית ויוצאה בלא כתובה, ואולי הוא אסור מדאורייתא, על כן יאזר נא רום מעלתו כח ויצרף עמו היראים שבעירו לבטל המנהג הרע הזה, וכל השומעין ונזהרין יתברכו בבני חיי ומזוני, אמן כן יהי רצון. עכ”ל.

(קסב).                        שנת תרלה – פאה נכרית במשנת הגאון רבי יצחק צבי ליבוביץ אב”ד טשאפ – שלחן העוזר זצ”ל

בשלחן העוזר ח”ב (סימן ט אות י, דף פד ע”א) כתב, וזה לשונו: פאה נכרית העבה אף שניכר לכל שהיא פאה נכרית מכל מקום אינו מותר וכו’, ופאה נכרית הדקה שנראה כמו שערות [פשיטא ד]אסור לכל. ובהערות שם (אות ז) כתב: וקרוב הדבר לאסור דהוי מאבזריהו דגילוי עריות, ולכן פשוט דמראית העין דגילוי שיער חמור טובא. עכ”ל. [ובהערות בשמלה לצבי שם (אות י, יא, יב), הרחיב שהוא ספק איסור דאורייתא, והעיד שראה בכת”י של הגאון המנחת אלעזר ממונקאשט זצ”ל שחבישת פאה נכרית זהו איסור מן התורה. ע”ש. ושוב התאונן על הפריצות הקיימת בלבישת פאה נכרית קחנה משם].

(קסג).                        שנת תרלט – פאה נכרית במשנת הגאון רבי אברהם ישעיהו קרליץ זצ”ל – החזון איש

בספר דת משה וישראל (עמוד יז) כתב: מרן החזון איש אמר: “ס’ שמעקט א דאורייתא” [פאה נכרית יש בה ריח של איסור דאורייתא (ומובן שאיסור דרבנן בודאי יש). עכ”ל]. מפי אחר מבאי ביתו הקרובים. ע”ש. וכן מביא עדות זו בספר הכתר והכבוד ח”א (עמוד עה-עו), בלשון דומה, שיש בפאה הנכרית ריח של איסור דאורייתא. ע”ש. [וכבר ידועים דברי החזו”א באגרות ח”ב (אגרת כח): “והריני מקדים, שעל המתיר להביא ראיה ולבסס ההיתר על מקור נאמן מן הגמרא ומן הפוסקים, אבל האוסר די לו להראות שאין ההיתר מבואר וכו’. וכל אלו הדברים אינם נקבעים על ראיות מכריעות אלא נובעות מהעיקר היסודי, שאין להתיר אלא בוודאות, וכל שאינו בוודאות היתר, הוא אסור”. עכ”ל. ועוד כתב באגרות ח”ב (סימן מא): “ואם כתב גאון אחרון להמליץ על המקילים, אין זו הוראה לחקות את המקילים”. עכ”ל].

ומפי אחד מתלמידיו המקורבים; החזון איש נאנח רבות על היוצאות עם פאה נכרית שיש בה סרך איסור דאורייתא. ולפי זה לא יתכן להחמיר באיסורי דרבנן ולזנוח ספיקי דאורייתא שהן אסורין מן הדין. עכ”ד (מובא שם עמוד נח). ובספר “על איילת השחר” (עמוד קפט) מובאת עדות מת”ח נאמן ששמע מפיו של החזו”א: “מאוד קשה עלי הדבר, שאינו ממידת הצניעות, ואין זה לבוש ישראל, רק למדו מהגויים, ושוללים בזה קדושה. ואף שפשטה המחלה גם בין התורניים יחיו, לא נשתנה הדבר בשביל זה”. עכ”ל.

(קסד).                        שנת תרמ – פאה נכרית במשנת הגאון רבי יוסף צבי דושינסקיא – מהרי”ץ דושינסקי זצ”ל

בשו”ת מהרי”ץ דושינסקי (סימן קכז) כתב, וזה לשונו: ובתשובת באר שבע בשם מהר”ם וכו’, וחלילה לזוז מזה אפילו זיז כל שהוא, ועי’ בתשובת תשובה מאהבה ח”א סימן מז שכתב השואל בעל מחבר ספר טעם המלך שהיה בנו של ריש אסיא בפראג שנשאל על פאה נכרית, וכתב “אין זה מדרכי צניעות ולא בשביל נשים כאלו נגאלו אבותינו במצרים”, ע”ש שהאריך בלשונו, ואיך נלך להתיר עוד יותר מה שלא עלתה על דעת כל הולכי דרכי התורה המורשה לנו. עכ”ל.

(קסה).                        שנת תרמ – פאה נכרית במשנת הגאון רבי יעקב דידאווסקי זצ”ל – מרבני ירושלים

בספרו מחניך קדוש (ירושלים תרס”א, עמוד ד אות ז) כתב וזה לשונו: פאה נכרית העבה אף שניכר לכל שהיא פאה נכרית מכל מקום אינו מותר וכו’, ופאה נכרית הדקה שנראה כמו שערות [פשיטא ד]אסור לכל. ובערות שם (אות ז) כתב: קרוב הדבר להאסר דהוי מאבזריהו דגילוי עריות, ולכן פשוט דמראית העין דגילוי שיער חמור טובא. עכ”ל.

 (קסו). שנת תרמ – פאה נכרית במשנת הגאון רבי משה הכהן גורדון זצ”ל

בספרו ויקהל משה (פרשת וישב, עמוד קיד), כתב וזה לשונו: הרה”צ רבי יחזקאל זצ”ל בעל דברי יחזקאל היה מדקדק ומוכיח נגד כל אלה שלובשים לפני האופנה (המאדע), ובמיוחד נגד הנשים הלובשות פאה נכרית ושאר מלבושים לפי האופנה החדשה של הגויים, והביא ראיה לדבריו מן התורה, על הפסוק: “ויהי יוסף יפה תואר”, מבאר רש”י כיון שראה עצמו מושל התחיל אוכל ושותה ומסלסל בשערו, והקשה, היתכן שיוסף הצדיק וכו’. עכ”ל. [וה”ויקהל משה” אחר כך הוסיף עוד לחזק את דבריו. ע”ש].

(קסז). שנת תרמ – פאה נכרית במשנת הגאון רבי בן ציון מאיר חי עוזיאל – בעל “משפטי עוזיאל”

בשו”ת משפטי עוזיאל ח”ט (סימן ל) נשאל אודות תקנה שתיקנו בקהילת “ליבטשוב” שבעל שאשתו לובשת פאה נכרית לא יעלה לדוכן, ואי אפשר להם לעמוד בתקנה בהיות שבעווה”ר הגדר נפרץ, וזה לשון תשובתו: “על דבר תקנת בית דין בהבלעזיר קלויז בעיר ליבטשוב, שלא יתפלל לפני העמוד איש אשה אשתו נושאת אפילו פאה נכרית שייטעל, רק בשטערנטיכל או מטפחת, וברוב השנים לא היה מי שיתפלל לפני העמוד, יען שרוב נשי עירנו הלכו כבר בשערותיהם, ומיעוט שבמיעוט נושאים שייטלים, ומטעם זה העלה כת”ר, מצוה על בית הדין לבטל תקנה זו מדין אמרינן דעייתיהו של בית דין מתקני תקנה זאת שאדעתא דהכי לא תקנו, ואילו היה מצב זה קיים בשעתם לא היו מתקנים. ואף אני הנני מסכים לדעתו, “באזר תקנה זו שהיתה (שמי שאשתו לובשת פאה לא יעלה לדוכן) טובה ורצויה בשעתו, נשתנית לקלקלה, שעל ידה אין כמעט מי שיתפלל, ואין לך קלקלה גדולה מזאת, של ביטול תפילה בציבור, וממנה ימשך גם ביטול תפילה בבית הכנסת חלילה. וה’ עמו שהלכה כמותו. עכ”ל. מפורש בדבריו להדיא שאם היו יכולים לעמוד בתקנה זו, בודאי “טובה ורצויה היא” (כלשונו), ואדעתא דבית דין הראשונים אנו אומרים שהיו גם הם מבטלים זאת התקנה. [ובודאי אין פוסק שיחלוק ע”ד בפרט בימינו שכמעט ואין לך מנין ואין בו מתפללים שנשותיהם הולכות בכך, ובפרט אצל בעלי בתים שרבים מהם אינן מכסות ראשן כלל, ופוק חזי ממנינים רבים המתקיימים בכותל המערבי ובשאר מקומות ציבוריים המורכבים ברובם מאינשי הנ”ל. ולא שייך לגזור כנ”ל, מטעם שעי”כ תתבטל תפילה בציבור, ותתבטל תפילה בבית הכנסת, וכאמור]. ועיין עוד בשו”ת משפטי עוזיאל ח”ז חאה”ע (סימן צד) שכתב להדיא, שגם המתירים פאה נכרית כהש”ג וסייעתיה, לא התירו רק בחצר, ואדרבה אם תצא כך לרשות הרבים הוי עוברת על דת, וז”ל: מסוגיא דגמרא למדנו דבקלתה דהיינו שיש מטפחת על ראשה יוצאה מאיסור תורה דפרועת שיער, אבל היא עוברת משום דת יהודית כשהיא יוצאת למבוי אפילו חצר שבוקעים בו רבים, וכמ”ש בירושלמי, ולא הותרה אשה מדת יהודית לצאת אפילו למבוי אלא בצעיף או רדיד שבראשה, והשתא נחזי אנן פאה נכרית מה דינה אם דומה היא לקלתה שמותרת רק מדין תורה, או שעדיפא מינה שהיא דומה לצעיף שעל ראשה שמותרת לצאת בה גם לשוק. והנה בספרי הפוסקים שברשותי לא מצאתי הלכה מפורשת ומבוררת. אבל כן ראיתי בבתי רבנים וגאונים חסידים ואנשי מעשה “שלא מיחו בנשותיהן שישבו בבית ובחצר בפאה נכרית, ובשוק בכובע שעל ראשן” (א”ה: וכך העיר הגר”ש סלאנט על המנהג בירושלים בימים ההם, שלא הלכה אשה ברה”ר בפא”נ), והיינו ודאי משום “דכובע שעל פאה נכרית” ואפשר על הראש ממש חשוב כצעיף שעל הראש להתיר אפילו בשוק. עכ”ל. מפורש שאין היתר לצאת בפאה נכרית לרשות הרבים רק כשיש מטפחת וצעיף על הראש ממש, ובפאה נכרית מותר לצאת בחצר ועל זה דיברו הפוסקים.

(קסח).                        שנת תרמא – פאה נכרית במשנת הגאון רבי חיים צבי טייטלבוים – האדמו”ר מסיגט בעל “עצי חיים”

מתוך מכתב (הובא בספר הכוה”כ עמוד תקטז): ב”ה יום ה’ קרח תרפב לפ”ק, סיגוט יצ”ו. כבוד תלמידי וכו’, ועל דבר אשר שאל אודות השטיילען [פאה נכרית] מחתיכות משי, שנמשכו במקומות נפרדות, ונראה כמו רצועות קטנות שהולכין על פני כל הרוחב, והנה כפי דאיתא בתשובת דברי חיים ח”ב סימן נט אין חילוק, כולן שוין לאיסורא, כל שדומה לשער, על כן אין שום היתר, רק שלא יהיה מאומה דומה לשער. עכ”ל.

(קסט).                        שנת תרמב – פאה נכרית במשנת הגאון רבי אפרים הלוי בילליטצער הי”ד – בעל “יד אפרים”

הגאון רבי אפרים הלוי ביליצר הי”ד אב”ד בטלאן (שנספה בשואה עק”ה עם כל בני קהילתו) בשו”ת יד אפרים (סימן כג) דן בענין פאה נכרית העשויה משערות המת, ובסוף תשובתו כתב: “אמנם בעיקר הדבר כבר צווחו גדולי האחרונים לאסור פאה נכרית מכמה טעמים, בשו”ת תשובה מאבה אוסר משום ובחוקותיהם לא תלכו, ובשו”ת דברי חיים למרן הגאון הצדיק מצאנז ח”א חיו”ד סימן ל אוסר ג”כ משום ובחוקותיהם וכו’. ובדברי חיים ח”ב יו”ד סימן נט כתב שהוא דת יהודית, ואסור לצאת הפאה נכרית. ובשו”ת מהר”י אסאד אוסר וכו’. ובשו”ת בית יצחק סימן יד וכו’. גם בתפארת ישראל במשניות אוסר וכו’. ועיין בספר מגן גיבורים הביא בשם הבאר שבע בתשובה סימן יח וכו’. ועיין בישועות יעקב תשובה מהרצ”ה אורנשטיין וכו’. וידוע שמרן הגאון החתם סופר ותלמידו הגאון מהר”ם א”ש ז”ל בצוואותיהן הזהירו לבניהם שהנשים ישמרו נפשם מללבוש פאה נכרית ח”ו, ואסרו עליהם באיסור גמור, והגם שבהגה מרמ”א והמג”א באו”ח סימן עה כתבו להתיר בשם שלטי הגיבורים פאה נכרית ומקורו ממשנה שבת (סד:) וכו’, אמנם נגד זה חלקו הגאון בעל באר שבע ומהר”ם מינץ והר”י קאצנלבוגין, והגאון מוה”ה יעב”ץ שאסרו מן הדין פאה נכרית, והגאון מהר”ם פאדוובה החמיר אפילו לקרות ק”ש כנגדן, וכן אחריהם בעל עטרת זקנים ובעל עצי ארזים וכן התשובה מאהבה כולם אוסרים מן הדין וכו’, ובצירוף מה שהבאתי האחרונים למעלה רבו האוסרין וכו’. ונוסף לזה שכתב התשובה מאהבה סימן מד ומה, שאף המתירים לא התירו אלא בפאה נכרית דוקא על הפנים שלא במקום שערות הראש, אלא כשמו פאה הנקרא בל”א [הארלאקען], אבל במקום שערות הראש גם הם מודין לאסור וכו’. ע”ש. ועל כן אם היה כח בידינו להעמיד הדת על תילה היה חיוב גדול על כל יודעי דת ודין לעמוד כעמוד ברזל וכחומה חזקה לדרוש ברבים ולמחות ביד עוברי עבירה. עכ”ל.

   (קע).   שנת תרמה – פאה נכרית במשנת הגאון רבי יקותיאל יהודה רוזנברג בעל “תורת יקותיאל”

בשו”ת תורת יקותיאל מהדו”ב חאו”ח (סימן ט) נשאל (ממהר”ר חנינא יום טוב ליפא ברוין אב”ד גרוו”ד) אם מותר לצאת בפאה נכרית לרה”ר, ואם מותר לומר לפניה דבר שבקדושה, והשואל כתב שיש לאסור, בהיות שהדברי חיים מצאנז אוסר, וכן הגה”ק רבי הלל מקאלאמעיא שאוסר לומר נגד פאה נכרית, וביקש לדעת דעת המחבר. והשיב וז”ל: “מכתבו הגיעני ואם אמנם בעווה”ר נתפרץ הדבר בין היראים וכהיתר יחשב, על כן קשה לומר דבר בזה שנתפרץ כי מי ישמע לי בזה, עם כל זה הואיל ושואל לדינא אמרתי לברר. ראשית דבר אמינא שבודאין אין לומר כיון שנהגו היתר בדבר מסתמא היתר גמור הוא, שבעווה”ר לא אכשור דרא כל כך, ותורה חדשה רק הקב”ה יוכל לומר מאתי תצא, ואנחנו אומרים בכל יום אני מאמין שזאת התורה לא תהא מוחלפת, וכ”כ אא”ק מרן הד”ח או”ח סימן כד שאין להקל מצד לחוש להוצאת לעז שח”ו ילכו בנ”י בפרועי הראש כאשר במדינותיהם, ונימא אם ימחו במדינותינו בפרועי ראש יוצאי לעז על בנ”י אשר שם, ובודאי מי שיש לו מח בקדקדו לא יאמר זה, וכ”כ בחיו”ד בד”ח מ”ק סימן ל שבהיותו אצל מו”ח הברוך טעם במעררין לא נמצאת בכל מדינת אשכנז שום אשה חשובה לילך בפאה נכרית רק איזה מקלי העם פחותי ערך והיו לקלס, ורק בעווה”ר בקרוב נשתרבב מנהג זה מן האפיקורבין, ולכן לא על זה נאמר שח”ו הותר גם לנשי מדינתינו, והאיסור במקומו עומד, יע”ש בד”ק, ובחיו”ד ח”ב סימן נט, דרובם מסכימים לאסור פאה נכרית, ויותר מבואר בסיפת זקנים בהר”ן והריטב”א כתובות (עב.) שאפילו לתת חתיכת משי על הפדחת שיהיה דומה לשיער אסור, דהוי דת יהודית, ולכן בודאי אסור לצאת בפאה נכרית והוא דת יהודית, עכלה”ק (וכ”ה בדרשות מהר”י מינץ דרוש א) וכו’. והגאון האדיר בישועות יעקב או”ח סימן עה תמצית ד”ק אחרי אריכות דבריו, דמסוכה סיים כיון דמקור האיסור הוא משוםפ פריצות, ופאה נכרית דמחזי כמו שיער ואינו ניכר הוי ג”כ פריצות ואסור משום דת יהודית ויוצאת שלא בכתובה, יע”ש, הרי לך גדול הדור בימיו מתקיפי אשכנז המורה לאיסור, וגאון עוז השאילת יעב”ץ אוסר ג”כ וכו’, והגאון רבי צבי אורנשטיין בישועות יעקב וכו’, ודברי באר שבע נכונים ואמתיים. והנה בתשובתי הארכתי שמ”ד ר”מ גופא מוכח דמיירי במכוסה שאל”כ ח”ו נחוש לדברי הבעל שיאמר אי אפשרי באשה מגולחת, ואלף כיוצ”ב יבטלו ואל יבטל אות אחת מהתורה, ואפילו מדברי חז”ל, אלא על כורחינו דמיירי במכוסה, כן הארכתי אז בשנת תרסח, כעת הגיע לידי תשובה מאהבה ח,א סימן מז וכו’, אע”ע כתב דמיירי במכוסה ממש, כמו שכתבתי בתשובתי, ונהניתי וכו’. אמנם בעווה”ר נתפרץ מאוד מקילים לגמרי בפרועי ראש ממש, שזה דת משה, ובכמה מדינות שהדבר אצלם להיתר גמור וכמעט אחד בעיר שמזדמן שלא ילכו בפרועי ראש דבמדינת בוקאווינע זה גם כן נתפרץ על ידי היתרים שפרצו תחילה ובטח במקומות הללו מוטב להחזיק “הרע במיעוטו” כל מה שאפשר, אבל במדינות שעדיין לא תפרץ כל כך והיראים עוד מתנהגים בזה כדת משה וישראל “אין שום היתר”, וכל הירא את דבר ה’ מחוייב להתאמץ עד מקום שידו מגעת למנוע מבניו ומבני ביתו מזה חס ושלום, ואשרי הזוכה לגדור גדר בזה, ומרן גדול האחרוני רכבה”ג החתם סופר זיע”א בצוואתו לבניו כתב: ומכל שכן שתזהרו מריעות נשים רעות וכו’, אפילו בפאה נכרית אני אוסר עליכם באיסור גמור. עכלה”ק. ומי לא יחוש להוראת ראש המורים אשר כמעט כל המדינות הם מתלמידי תלמידיו ומחוייבים לקבל ד”ק באימה. וכן אדמו”ר בעל ערוגות הבושם זיע”א בצוואתו הק’ והנוראה פקד רבינו הגדול על בנותיו שלא יתחברו וכו’, ואפילו פאה נכרית אני אוסר עליכם עקלה”ק. הרי כמה הזהירו באיסור גמור בחומר דבר זה, והגאון בתשובה בית יצחק הרחיב במדובר בזה וסיים שמצד זה לבד יש לאסור שעי”ז ירגיל לילך בפרועי ראש, יע”ש, והגאון האדיר מרן מהר”י אסאד זצ”ל ג”כ כתב הך טעמא, על כך נראה לפענ”ד אמנם לא אכשיר דרא, עם כל זה הירא את דבר ה’ יתאמץ בכל יכולתו מלהקל בזה, ומחוייב להתאמץ למנוע בני ביתו בכל האפשרי כאזהרת רבותינו שאסרו בפאה נכרית. עכ”ל התורת יקותיאל.

(קעא).                        שנת תרמה – פאה נכרית במשנת הגאון רבי עזרא עטיה זצ”ל – ראש ישיבת “פורת יוסף”

בספר כנסת עזרא (עמוד קו, אות נג), מעיד עליו ידידו הגאון רבי יעקב מוצפי ז”ל ראב”ד העדה החרדית, בזה הלשון: בענין פאה נכרית רבינו נקט כדעת האוסרים לבישת פאה נכרית ובקפידא חמורה דזהו כידוע כך המסורת למנהג הספרדים ללבוש מטפחת בלבד, ועל זה נאמר וכו’, ובפרט שגם מגדולי האשכנזים ידוע שנהגו כך הרבה שיש עשרות פוסקים שאמרו שיקפידו לכסות את השער רק במטפחת! וכן נוהגים הרבה מקהילות האשכנזים חוץ מהליטאים, ואין להביא את הראיה מנשות הגדולים שלא לובשות מטפחת לומר שכך הוא שיטת בעליהן, כי מצוי שהרבה נשים לא שומעות לבעליהן אלא אם כן אמר הגדול במפורש לכסות בפאה אבל יש הרבה מגדולי האשכנזים הליטאים שהתירו וכו’, ועוד אומרים בשמו של רבינו שאף אסור ללבוש כובע על גבי הפאה. וכו’. וכל שכן בפאות של ימינו “שדומה ממש לשער רגיל של אשה, ומכשילה להאנשים שמסתכלים וחושבים שזהו השער שלה ובאים להרהורים” וכו’, וזהו איסור דאורייתא וכו’. עכ”ל. [וכן העידו תלמידיו מרן הראש”ל שליט”א והגרב”ץ אבא שאול משמו, כיע”ש].

(קעב).                        שנת תרמה – פאה נכרית במשנת הגאון רבי עקיבא פרוש זצ”ל בעל “משנת רבי עקיבה”

הגאון רבי עקיבא פורש בקונטרס קדושת ישראל (בסוף ספר אבני שוהם לחתנו רבי יעקב ראטמן) כתב: “הדבר כל כך מגונה לראות נשים מבנות ישראל הלובשות פאות נכריות ובכך מגרות את היצר הרע בגברים, וטוב מראה עינים באשה מגופן של עריות (יומא עד:), עד כי נפרץ הדבר ואין איש שם על לב” וכו’. עכת”ד.

 (קעג).שנת תרמו – פאה נכרית במשנת הגאון בעל “הנתיבות שלום” מסלאנים

בספרו נתיבות שלום (משמרה ראשונה עמוד מב): האמת היא שכל עצם ענין הפאות נכריות לחמו נגד זה אפילו כשהם בשיא הצניעות, בענינים אלו אין המודד האם זה אסור או מותר, אלא הם ענינים התלויים בתכונת הנפש העדינה, עדין הנפש מתרחק מכל ענין כזה. ודברים כגון דא קובעים את קדושת הבית שאין בזה ממוצע, או ששכינה שרויה ביניהם, או ח”ו להיפך. עכ”ל. ועוד ציטוט משמו בספר על איילת השחר (עמוד קצו) שקילס מאמרו של הגרי”ח זוננפלד, שאמר לאחת שלבשה פאה (לפני 70 שנה!): “קשה לי לומר עליך שאת ממש פרוצה, אבל שאת דומה לפרוצה, זה דבר ברור!”. עכ”ל.

(קעד).                        שנת תרמה – פאה נכרית במשנת הגאון רבי אריה לוין בעל “משנת אריה”

בספר משנת אריה להגאון רבי אריה לוין (נזיר פרק ד משנה ו) מסיים בדברי הבאר שבע, שאין ראיה מהש”ס נזיר (כח:) להתיר פאה נכרית, וזה לשונו: ומה שכתב הר”ב ות”ק סבר וכו’, שהרי יכולה לעשות פאה נכרית וכו’, לכאורה יהיה מכאן ראיה דנשים נשואות מותרות בפאה נכרית, ועיין שו”ת באר שבע סימן יח שדחה ראיה זו. עכ”ל.

(קעה).                        שנת תרמז – פאה נכרית במשנת הגאון רבי יואל טייטלבוים זצ”ל – אב”ד סאטמר

בספרו דברי יואל (פרשת בראשית): ובעוונות הרבים על ידי שהדורות מתמוטטים ומתמעטים, היה באמת הצורך וההכרח לעשות גדרים וסייגים יותר, וזכור אני שזה כחמש עשרה שנים בעירנו נמנעו מלהשתדך עם מי שבני ביתו לובשת שייטל (פאה נכרית) מיראתם שגם בתה תעשה כמעשה אמה, ועכשיו בעוונות הרבים כבר התירו לעצמם גם פרושים ונתרבתה המספחת הזאת גם בבתי החרדים. הביטו וראו מה שכתב הגאון בעל מנחה לוי שהיה אב”ד בפראנקפורט שהבית דין צדק בעירו יצאו בחרם נגד כל אלו הלובשים פאה נכרית, וברור שבימיו לא נמצאו אף יחידים שעברו על החרם, ועכשיו ראו איך ירדו הדורות אחורנית אלף מעלות ועוד יותר, והגורם לזה על שהתחילו ליסוג אחור מעט מעט, והקילו בשמירת הגדרים והסייגים, וראו מה עלתה בידם.

והנה דברנו עד כה מהחיוב לעשות גדרים וסייגים, אבל באמת כבר פסק הסמ”ק דדבר שיש בו משום לתא דפריצות אסור מדינא משום ובחוקותיהם לא תלכו, ובתשובת חתם סופר חאו”ח (סימן לו) הביא מתשובת מהר”ם אלאשקר סימן לה שצווח השואל על מנהג נשותיהם בארץ ישמעאל שיוצאות הנשואות בשורה אחת של שער בין האוזן לפדחת תלוי לה, וכתב המהר”ם על זה שגם בימי חכמי הש”ס יצאו כן על פי הערוך בפרק חזקת, ע”ש, וסיים החתם סופר זלה”ה דבארצותינו שהמנהג על פי הזוה”ק להחמיר בגילוי שער, המנהג עוקר הלכה וכו’, ויש לחוש לרבוצת האלה האמור בזוהר הקדוש פרשת נשא, וכו’, ומי שחפץ בברכה ירחיק ממנו. עכ”ל. ובפרט במדינתינו שקבלנו עלינו הוראת הדברי חיים זלה”ה שאוסר לצאת לשוק בפאה נכרית וכל הדומה לשער אסור משום דת יהודית, וכיון שנהגו אבותינו כן, הוי המנהג קבוע ואסור מדינא, כמו שכתב החתם סופר זלה”ה, בשם מהרא”ש בסימן הנ”ל. עכ”ל.

ובסוף ספר “שומר ישראל” (הנהגות מרן החיד”א, שער התקנות, תקנות מאב”ד סאטמר דף מו ע”א) כתב: “שלא ילכו גם בשווקים וברחובות בשייטלך ופרוזעסען של פאה נכרית הדומות לשער”. עכ”ל.

 (קעו).  שנת תרמז – פאה נכרית במשנת הגרי”ז [רבי יצחק זאב] סולוביצ’יק מבריסק זצ”ל

בספר דת משה וישראל (עמוד יז) כתב בשם בנו של הגרי”ז (הגאון רבי משולם דוד סולובייצ’יק) שאמר בזה”ל: פעם ישב אבי מרן הגרי”ז זצוק”ל עם שני תלמידי חכמים, ושמעתי בבירור שהוא אומר להם מפורש: “דער היתר פון שייטלען איז זייער א שוואכער היתר – נאה הנח להם לישראל” וכו’. עכ”ל. [היתר הפאה נכרית הוא היתה חלוש “מאוד” (והדגיש והאריך במילה “מאוד”), אלא הנח להם לישראל מוטב שיהיו שוגגין ואל יהיו מזידין]. עכ”ל. [וראה מה שכתבנו בענין זה להלן בפרק י אות ב שהעירו הפוסקים דלא אמרינן הכי בכל דוכתא, וכ”ש היכא שמעטים מקבלים דברי התוכחה].

 (קעז). שנת תרמז – פאה נכרית במשנת הגאון רבי ישראל וועלץ בעל שו”ת “דברי ישראל”

בשו”ת דברי ישראל ח”א (סימן לד) כתב: ולענין שער נכרית הנקרא שייטל או פעריקע, כבר האריכו גדולי האחרונים וכו’, אבל יש להחמיר כבאר שבע סימן יח, והגאון יעב”ץ במור וקציעה כתב דיש בו איסור, ועיין בשו”ת שלו ח”א סימן ט, וח”ב סימן ז וסימן ח בארוכה, ועיין מש”כ בזה בתורת שבת סימן שג אות יד. ע”ש. ובשו”ת תשובה מאהבה ח”א סימן מז וסימן מח, ועיין שו”ת דברי חיים מצאנז ח”א יו”ד סימן ל וח”ב סימן נט דיש לאסור, יע”ש היטב, וכבר קיבץ כעמיר גורנה מורי הגאון ז”ל בילקוט סופי ערך נשואין (פרשת תצוה אות ו, ופרשת קדושים אות כז, ופרשת נשא אות יב) כל דברי גדולי האחרונים המדברים מענין גילוי שיער באשה ומענין פאה נכרית. ע”ש. ועיין שו”ת פרי הארץ ח”ג סימן קפח וח”ד סימן כט אות ב. עש”ב. עכת”ד. [ושם הוסיף וכתב עוד שמדינא כל שלא כיסתה בכיסוי את שער ראשה ולבשה פאה נכרית וכו’, הוי עוברת על דת ויוצאת בלא כתובה, וכמפורש בירושלמי “היוצאת בקפליטין” ופירש בעל הערוך שהוא פאה נכרית וכו’. כיע”ש. וכן כתב עוד בח”ב (סימן כו) ע”ש באורך. וכן יעויין לעיל פרק ד אות ג, אם מהני מה שמכסה ראשה כהלכה ומע”ז שמה הפא”נ. ע”ש דאין שום הפרש].

(קעח).                        שנת תרמח – פאה נכרית במשנת הגאון רבי יששכר דוב ליפשיץ אב”ד אונגוואר

בנו הרה”ק מסטראפקוב אב”ד ירושלים כותב בספרו “דברי יחזקאל שרגא” (עמוד כז): בזה נדחתה ההודעה לרבים שנתפרסם בהכתבי עת שרצה לחלק בין שערות מתבטלות שיש בזה איסור חמור דפריצות ובין שערות פאה נכרית, שחילוק זה הוא נגד דברי חז”ל ועירוס הצניעות רח”ל, ועצם פירצה זו היא נובעת ממלכות הרשעה רוסיא שגזרו גזירות, כן שמעתי מאבי אדמו”ר זצוק”ל. עכ”ל.

(קעט).                        שנת תרמח – פאה נכרית במשנת הגאון רבי חיים מאיר הגר זצ”ל בעל “אמרי חיים” מויזניץ

בספר על איילת השחר (עמוד קצט) כתב: “הפאה נחשבה תמיד ממש טריפה, פעם נכנסה אלי אשה שלא היו לה ילדים ובקשה בתחנונים הבטחה שתפקד בזש”ק, אותה אשה היתה לבושה בפאה, א”ל: “לילדה לא יכול להיות ילדים! תקבלי על עצמך ללבוש מטפחת, ואז אני מבטיח לך שיהיו לך ילדים”. עוד מובא שם, שפעמים רבות ניסה לעורר בענין הפאה, ואמר: “שוה לי לעשות את כל הכינוס אפילו אם אשה אחת תסיר את הפאה”. עכ”ל.

  (קפ).   שנת תרמח – פאה נכרית במשנת הגאון רבי משה חיים גרינפלד בעל שו”ת “חיים ברצונו”

בספר מקור חיים לאב”ד סענפעטער בעל שו”ת חיים ברצונו (בהקדמה בתוספת חיים, ד”ה והנה) כתב: “והנה כבר רמזתי לעיל אודות המספחת החדשה אשר בשם לאנגע שייטלען תכונה, וכן הנראות כשער ממש שעושים עבירה בידים ללבוש בגדי פריצות (וכלשון רבינו זצ”ל: “מי התיר פאה נכרית באופן כזה שיהיה נראה כשערות ממש ובמאדע חדשה, גג על גג”), והוא על הדרך שכתב וכו’, וההסבר הוא דהא בכהאי גונא עושים מעשה לבישת בגדי פריצות בידים, והעושה מעשה בידים חמיר טפי מהעובר בשב ואל תעשה כמובן, ובכמה קהלות קדושות אסרו על הנשים להכנסת לבית המדרש בבגדים כאלו (פאה נכרית ואנפלאות) שהם נגד חוקי הצניעות והשכינה מסתלקת על ידי זה”. עכ”ל.

(קפא).                        שנת תרמט – פאה נכרית במשנת הגאון רבי יעקב צבי כ”ץ בעל לקט הקמח החדש

בספר לקט הקמח החדש לאב”ד דק”ק הידוסובוסלו (סימן עה ס”ק יט-כב) כתב בפירוש שפאה נכרית אסורה מכמה טעמים, וז”ל: “ובסימן ב כתב אבל פאה נכרית אם הכל הולכים בפאה נכרית אין בה משום דת יהודית, ועוד כתב וראיתי בשבילי דוד שכתב בזה מה שאסור משום דת יהודית אין להתיר במקום שנתפרץ ולומר דעכשיו דנוהגות כן שאני דאין דת יהודית בטל בשביל זה לעולם וכו’. “והגם שהוכיח להתיר מכל מקום יש לחוש לגדולי האחרונים שאוסרים, דברי חיים חיו”ד ח”ב, וגם יבואו למכשול לסרוק בשבת, ועוד שעל ידי שאינו ניכר יבואו שהולכין בשערות עצמן, ויבואו לאיסור דאורייתא, כמו שכתב בשו”ת בית יצחק, עתה “בעוונות הרבים” נתפשט היתרו. עכ”ל. מפורש שאוסר פאה נכרית גם מטעם שיש לפסוק כדברי האוסרים, וגם מטעם שיבואו ללכת בגילוי ראש ממש וכו’. (ולכן איסור פרועת ראש מדאורייתא לשיטתו, ואיסור פאה נכרית מדרבנן).

(קפב).                        שנת תרנ – פאה נכרית במשנת הגאון רבי בן ציון יידלר (אדלר) זצ”ל

בספרו בטוב ירושלים (עמוד רצז) כתב בשם רבותיו שגינו מאוד את הלובשות פאה נכרית, והוסיף שאביו הקדוש היה נמנע מלהכנס לבית שהאשה לובשת פאה נכרית. [וכן כתב משמו בדבר ה’ עמוד רסט, והובאו דבריו בדברי אביו רבי יצחק זאב ידלר, לעיל אות פו].

(קפג).שנת תרנ – פאה נכרית במשנת הגאון רבי יעקב זאב ברכר הכהן הי”ד

בספר משיב מלחמה שערה לרי”ז ברכר הכהן הי”ד (שנהרג עק”ה בשואה. בהקדמת המחבר) כתב את מטרת כתיבת ספרו, וזה לשונו: חלק השלישי קראתיו בשם “משיב מלחמות שערה ומקים שערה לדממה” בו יצאתי להכות על קדקוד ומוח גיבורי המלחמה הלוחמים עם וכו’, ואני במענה רך ישן נושן באתי להצדיקן בדין וכתבתי להוכיח כי שער ראש אשה לספר (לרשות הרבים), הוא נוול בוז וחפר, ותלתלי ראשה אם קלועות (כמו פאה נכרית) ולא מכוסות באפר (בסודר) יושבת “בביתה” בלי פקפוק וחשש, עדי וקשוט אשה שערה לשושש, ואם כובע בראשה לצאת לרשות הרבים מותרת, ורק אם בגילוי (הקליעה) לחוץ תצא על דת יהודית עוברת ופרוע ראש שאסור משום דת משה. וכו’. עכ”ל. [וכל כוונתו היא על המכריזים שיש איסור בלבישת קליעת שערות כעין הפאה הנכרית “בביתה”, אבל ברשות הרבים לדעתו הרי זו עוברת על דת וכנ”ל מלשונו].

ובספרו (עמוד פב) כתב: ועוד ראיה ממה שכתבו התוספות שם (שבת נז:) ד”ה אי כבלא, שהקשו דאמאי לא תני נמי ברישא פאה נכרית בהדי כבול דאין יוצאין בה לרשות הרבים, ותירץ דמילתא דפשיטא דאסור לצאת בה לרשות הרבים דודאי משלפא משום דמחכין עלה, וקשה, היאך היא מילתא דפשיטא שלא תצא ממה נפשך אי מיירי שהפאה נכרית מכונה בשם דבר הלא אם תשלוף הפאה נכרית תשאר בגילוי ראשה ותעבור על דת משה ובודאי לא תשלפנה ואי דמיירי שהולכת בשבכה על הפאה נכרית לפי שצריכה ב’ כיסויין משום דת יהודית, הלא גם כן לא תשלוף שתשאר רק בכיסוי אחת ותעבור על דת יהודית, אלא ודאי דבכיסוי אחת על קליעות שערה גם כן אינה עוברת על דת יהודית, וזאת הכיסוי היא קלתה או שבכה או כיפה, והפאה הנכרית היא כמו שערה ממש, וצריכה שבכה או כיפה, ויש לחוש דלמא שלפא הפאה נכרית. ואף לדעת השלטי הגבורים יש לומר דסבירא ליה דאמאי לא תני ברישא פאה נכרית בהדי כבול, דאסור לצאת ברשות הרבים בפאה נכרית לפי שמילתא דפשיטא וכו’, אבל בחצר איצטריך לאשמועינן דמותרת, כיון דבחצר מותרת אף בלי שום כיסוי. עכ”ל.

ובהערות שם (הערה כו) כתב: ועי’ בהקדמה, וכמו שנאמר: העין רואה והלב חומר, וממילא וכו’, כי העיקר ראיית עין האדם הן לשבח והן לגנאי, וכו’, שאן יעלה על הדעת שתצא בפאה נכרית בגילוי להטעות הבריות שיסברו שהשערות שלה הן ועוברת על דת משה וכו’, לא אדע מאי הקשה לו, הלא בודאי יש חילוק בין מלבוש של קידוש ליתר שאת למלבוש שלובשת לקישוט וכו’. עכ”ל.

(קפד).                        שנת תרנ – פאה נכרית במשנת הגאון רבי ישראל אבוחצירא זצ”ל – הבבא סאלי

הרה”ק רבי ישראל אבוחצירא (המכונה “בבא סאלי”), שהיה דיין בארצות רבות במרוקו (תשובות הלכתיות ממנו הובאו בשו”ת יפה שעה ועוד), והסמיך רבנים רבים לרבנות ברחבי ערי מרוקו, בסוף ימיו איתן היה מושבו בעיר נתיבות בארה”ק.

חתנו ומקורבו רבי דוד יהודיוף זצ”ל כתב ספר שלם על הנהגותיו, ושם (עמוד ריח) כתב: “רבינו הקפיד מאוד על הנשים הנשואות שיכסו ראשן כדרך אמותינו הקדושות במטפחות, ואת כל שער ראשן שלא תראה אפילו שערה אחת, ומעשה היה שאחת מנכדותיו החלה ללבוש פאה נכרית, רבינו אסף את כל בנות המשפחה והטיף להן מוסר, באומרו: האם אתן חושבות לרמות גם את הקב”ה בלבשכן פאה נכרית, וכאילו בזה אתן יוצאות ידי חובת כיסוי הראש, אם כן דעו לכן, כל אשה הלובשת פאה נכרית ואפילו רק חצי פאה מכינה לעצמה חומר הסקה שבו ישפוה בגהינום. וכאשר באו נשים מבנות המשפחה הרגילות ללבוא פאה נכרית, היו מכסות ראשון במטפחת, ונכנסות עם הרבנית לקבל את ברכתו, היה רבינו אומר ברמז: כן, רק אצלי…” עכ”ל[37].

(קפה).                       שנת תרנ – פאה נכרית במשנת הגאון רבי חיים זלמן שרל אב”ד אייזפוטע בעל “דברי חיים”

בספר דברי חיים ח”א (ע”ז ענין מראית העין אות ב) כתב: עוד מצינו עניני מראית העין בשבת פ”ו מ”ה, יוצאה אשה וכו’ ובפאה נכרית. ובתפארת ישראל שם כתב וזה לשונו: וקשה לי הרי אסור משום מראית העין מדמתחזי כפרועת ראש, דאפילו בחצר עכ”פ כעוברת על דת יהודית הוי, והרי אפילו באיסור דרבנן אסור משום מראית העין, ואין לומר דהכא בבתולה מיירי, דהרי קאמר בש”ס הטעם שהתירו לאשה שלא תתגנה על בעלה, ול”נ נמי דאיירי הכא במכוסים השערות בשבכה וע”י שיתעבה השבכה תראה כבעלת שער, ובכה”ג אפילו ברשות הרבים שרי זה דוחק, ונראה לי דמיירי הכא בחצר שאין הרבים בוקעים בה, עכ”ל, וכמו בזמנינו דידוע דנשים צדקניות נושאות ראש ראשן פאה נכרית “ואם כי גם על הפאה לובשות עוד שבכה” אך ככל זה אין שום מראית העין והוא פשוט”. עכ”ל. מפורש להדיא שגם הנשים הצדקניות בזמנם היו לובשות “עוד שבכה” על הפאה הנכרית. ועוד מוכח שכל דברי המשנה בשבת שם איירו לענין ביתה וחצירה דלא בקיעי בה רבים כלל, ומסכים לדברי התפארת ישראל.

 (קפו). שנת תרנ – פאה נכרית במשנת הגאון רבי יעקב אשר הלוי גראייבסקי – בעל “ברית עולם”

בספר ברית עולם (יבמות מח. ד”ה וגלחה) כתב להדיא שלא דנו הפוסקים רק לענין ביתה בלבד, והבאר שבע שאסר לא אסר אלא בשוק כלפי אנשים אחרים, ולא לגבי בעלה בבית פנימה, וזה לשונו: מכאן תשובה לאותם המבהילים פה עיר הקודש בחומרות אשר לא שערום אבותינו בשערות הראש של נשים לאונסן לגלחן וכו’, כי מפורש אמרו בסוגיא גאן שגילוח לאשה ניוול הוא לה, ובנזיר כח. ס”ל לר”מ כי הבעל מפר לנזירות אשתו וכו’, ואף לת”ק דס”ל דאפשר בפאה נכרית, הרי אותם המבהילים אוסרים אף פאה נכרית אף לבעליהם, נגד גמרא מפורשת זו, ועוד סוגיות, וכבר השיגו על ספר באר שבע (סימן יח) שאוסר פאה נכרית, “ואף הבאר שבע לא אסר אלא בשוק כלפי אנשים אחרים, ולא לגבי בעלה בבית פנימה”. עכ”ל. הרי להדיא שרק בביתה ובחומותיה לפני בעלה מותר.

 (קפז).שנת תרנא – פאה נכרית במשנת הגאון רבי רפאל זילבער בעל “מרפא לנפש”

בשו”ת מרפא לנפש לאב”ד פריימאן ח”ב (סימן כח), כתב: כתבו תוספות כתובות עב: דבחצר שאין רבים מצויים מותרות נשים בגילוי ראשן, אמנם בית שמואל סימן קטו מייתי סמ”ג בשם ירושלמי וב”ח כתב דכן שיטת רמב”ם וגם הטור ס”ל כן, ומגן אברהם סימן עה כתב כן בשם הזוה”ק לאיסור, ושכן ראוי לנהוג, וכן כתב החתם סופר סימן לה, ולפי עניות דעתי פשטות דברי שלטי גיבורים גם כן משמע כן דמייתי ראיה להיתר פאה נכרית משבת סד: היתרו “לצאת בפאה נכרית לחצר”, והקשה ישועות יעקב סימן עה הא בחצר בגילוי גם כן מותר, ועי”ש שתרץ בדרך פלפול, אבל פשטות דבריו משמע לאיסור, וחידוש על הישועות יעקב דלא מייתי כלל הך שיטה. עכת”ד. ושם מאריך עוד בדבר, וכתב שבאמת מדינא יש לאסור פאה נכרית אף בחצר (“דגם בחצר אסור”, כלשונו), אך שנהגו היתר בזה לצאת בהן בחצר. ע”ש.

(קפח).                       שנת תרנג – פאה נכרית במשנת הגאון רבי שמואל דוד קרויז אבד”ק אודוואדי בעל “יד שמואל”

הגאון רבי אשר אנשיל קרויז אב”ד ראצפערט בעל “בירור הלכה”, מעיד במכתבו (נדפס בהמאור שנה לז, עמוד 30): מעולם לא ראיתי את אבי זצ”ל ברגזה, ולא שמעתי ממנו דברים בכעס, מלבד פעם אחת בעיר ראצפערט כשבאה לפניו אשה ממשפחתו בשייטעל על ראשה, כעז ורגז ונתן בקולו עליה ועל בעלה, הייתכן שנכדת הגה”ק מדאראג תחבוש שייטעל על ראשה. עכ”ל.

(קפט).         שנת תרנד – פאה נכרית במשנת הגאון רבי אהרן ראטה (מברגסאז) זצ”ל בעל “שומר אימונים” ו”טהרת הקודש”

בצוואתו הקדושה, כתב בזה הלשון (מתורגם מאידיש): הנני מבקש מכל הנשים והבנות של הילדים שלי ושל התלמידים שלי שיח’, וגם מהיהודים שחפצים לשמוע בקולי, סמוך אל הדור החשוך והעני הזה התחילו לפרוץ את הגדר והתחילו לשאת פאה נכרית, ומאז והלאה המשיכה התדרדרות לרדת בתכלית הירידה בעוונותינו הרבים, הצדיק הקדוש רבי פנחס קאריצער אמר כך: “כאשר משיח יבוא אזי יראו שהגאולה היתה תלויה ועומדת עבור שערה אחת”, ובגוף כתב היד כתוב, שהכונה היא באמת על ענין השערות [הנכריות] שהנשים מקילות רחמנא ליצלן, ואם כן, כעת בני המתוקים, איזה פנים לכם לפני משיח צדקינו, כאשר כל האבות והאמהות וכל הנשים הצדקיות יבואו יחד על משיח, ויראה שאתה עיכבתם את הגאולה רח”ל לא יזרקו ויוליכו אתכם, על כן אני מבקש שכל אשה, חס ושלום, לא תקל שום קולא כל דהיא בלבישת פאה, אפילו שערה אחת, ושיהיה לכל אחד מסירות נפש על כל הגדרים וסייגים של קדושה, הן מצדו הן מצד אשתו ובניו שלא ילכו עם פאה. עכ”ל הקדוש.

   (קצ).   שנת תרנד – פאה נכרית במשנת הגאון רבי ישעי’ אשר זעליג מרגליות

הגאון רבי ישעי’ אשר זעליג מרגליות זכה לשמש בקודש אצל מהרש”א אלפאנדארי, הוא והרה”ק ממונקאשט בעל מנחת אלעזר, וגם זכה לסדר כתביו לדפוס. ותשובה ממנו הובאה בשו”ת סבא קדישא ח”ג (סימן א, דף יא ע”א), וז”ל: אבל עכ”פ הדין דין אמת משום דהש”ס מיירי בתחת השבכה דוקא והוא מוכרח כדכתבינא, ולכן שפיר עשו מה שהחרימו הג’ מר אביו והרב מר בריה בת”ד, דשפיר חל החרם מן הדין, ויבוא עוד בזה בתוך דברינו להלן וכו’, ונמצא שמלבד חומר האיסור שבו איכא עוד איסור מוסיף מחמת החרם. עכ”ל.

(קצא).                        שנת תרנה – פאה נכרית במשנת הגאון רבי יוסף תאומים – בעל “נחמת יוסף”

הגאון בעל שו”ת נחמת יוסף תאומים אב”ד קאלבאשוב, בתשובתו להגרב”ץ עוזיאל בשו”ת משפטי עוזיאל ח”ט (סימן ל) כותב: על דבר תקנת בית דין בהבלעזיר קלויז בעיר ליבטשוב, שלא יתפלל לפני העמוד איש אשה אשתו נושאת אפילו פאה נכרית שייטעל, רק בשטערנטיכל או מטפחת, וברוב השנים לא היה מי שיתפלל לפני העמוד, יען שרוב נשי עירנו הלכו כבר בשערותיהם, ומיעוט שבמיעוט נושאים שייטלים, ומטעם זה העלה כת”ר, מצוה על בית הדין לבטל תקנה זו מדין אמרינן דעייתיהו של בית דין מתקני תקנה זאת שאדעתא דהכי לא תקנו, ואילו היה מצב זה קיים בשעתם לא היו מתקנים. עכ”ל. הרי דמסכים לעיקר התקנה שאין להעלות לשליח ציבור מי שאשתו לובשת פאה נכרית, רק שמצדד להתיר התקנה מפני שאי אפשר לעמוד בה, ולא על דעת כן גזרו ותיקנו זאת התקנה. וכן משיב לו הגרב”ץ עוזיאל שם לדינא: “הנני מסכים לדעתו באשר תקנה זאת שהיתה טובה ורצויה בשעתו נשתנית לקלקלה שאין כמעט מי שיתפלל” וכו’. הרי להדיא שתקנה זו “טובה ורצויה” היתה.

(קצב).                        שנת תרנה – פאה נכרית במשנת רבי ישראל אלתר האדמו”ר מגור זצ”ל בעל הבית ישראל

במכתבו (שהתפרסם בשנת תש”י), כתב: “היות כי בעוונותינו הרבים נפרץ באחרונה שנשים נשואות לובשות פאה נכרית הדומה ממש לשיער כו’, מינים ממינים שונים, לא שערום אבותינו כו’, הרינו רואים חובה לעצמינו להודיע דעת תורתינו הקדושה כי הדבר אסור מדינא, אין שום היתר”. עכ”ל (הובא בעל איילת השחר עמוד קצה). ובעק”ד (גליון 151) מובא בזה”ל: שח אחד מזקני ירושלים שליט”א, את העובדה הבאה דלהלן שמעתי מבעל העובדא עצמו, אותו יהודי הנמנה על המשפחות המקורבות ביותר לאדמו”רי גור, לאחר נישואיו הגיע לביתו באחד מימי ה”שבע ברכות” הרה”ק ה”בית ישראל” מגור זיע”א, כשעלה במדרגות, עמדה הכלה בדיוק במטבח, והרבי הרגיש בה, מיד שאל הרבי את החתן: מי הילדה הזו? לאחר מכן הסתובב הרבי בסלון הבית ופנה לאביו החתן ושאלה: מי הילדה הזו? ושוב שאל כן את אבי הכלה. הללו לא הבינו מה כונת הרבי בכך, לאחר מכן ביקש הרבי את המחותנים שיכנסו אצלו הערב בקבלת קהל, כי דבר מה לו אליהם, אכן לאחר מעריב נכנסו אל הקודש פנימה וכשהם במתח רב פנה אליהם הרבי ואמר: ידוע כי רש”י הקדוש מפרש על האפוד (שמות כח, ד): כי הוא כמין סינר שחוגרות השרות כשרוכבות על הסוסים. עכ”ל. ומדוע ראה רש”י לפרש כך, אלא היות ופעם יצא רש”י מבית המדרש ופתאום פגע באשת שר שרכבה מולו על הסוס, והיה מיצר רש”י מדוע נכשל בשגגה בראיית אשה, לשניה קלה, אך כשעמל רש”י לפרש מהו “אפוד” הבין למה הכשילוהו מן השמים כדי שיבחין בסינר שהיא חוגרת ואז יבין פירוש “האפוד”. סיים הרבי ואמר: אני מעולם לא ראיתי אשה, וכשהרגשתי בכלה בביתכם ההולכת בפאה הנראית כשער, חשבתי מדוע מן השמים סובבו שאבחין באשה? והבנתי כי פשוט רוצים שאדע כיצד נראית אשה לא נשואה, בכדי להזהיר ולעורר אתכם, כי אשר נשואה אסור לה להראות כמו אשה לא נשואה, ומה יש להוסיף על דברים כה פשוטים בעת כזו הגיע השעה כבר כי אחת לאחת תסיר את לבוש הפאה נכרית למטפחת יהודית. עכ”ל. וכ”כ בדבר ה’ (עמוד רנב) בשמו.

 (קצג). שנת תרנו – פאה נכרית במשנת הגאון רבי מנחם מענדל קרישבוים בעל “מנחם משיב”

בשו”ת מנחם משיב (סימן כו) כתב: אודות אשר הרבה מנשי החרדים הנוהגים היתר בפאה נכרית אם על פי דין ראוי לצעוק וכו’, הדרינן לדברינו דדוקא לילך בגילוי ראש ליכא איסור דפריעת ראש, “וכן אפילו בקלתה אין ראוי והגון” (היינו בחצר, כי להבבלי שרי) אבל אותן הפאה הנכרית שנשים נוהגות לילך בהן (בביתן) וכרדיד דמי להו דאע”פ דאין היתר גמור, אבל עכ”פ איכא משום דא”כ לא הנחת בת לאברהם “שיושבת תחת בעלה” (א”ה: דבר זה נאמר בפירוש בכתובות עב: לגבי ביתה בלבד. ע”ש) וכו’, וסיים לגבי פאה נכרית ברה”ר: “וכן כתב בתשובת יעב”ץ ח”א סימן ט, ובח”ב סימן ב-ד, ובהגהותיו בנזיר שם לענין פאה נכרית, וכן האריך בזה בתשובה בית יצחק או”ח סימן יד-טז, ומ”ש בסימן יד אות ג ראיה דאפילו בחול אסור לצאת בפאה נכרית, לא ראה שכבר קדמו בתשובת יעב”ץ ח”א סימן ט. עכ”ל. הרי להדיא שכל היתרו הוא לחצר בלבד דעליה קאי, אבל לרה”ר אין היתר וכמ”ש היעב”ץ.

(קצד).                        שנת תרנח – פאה נכרית במשנת הגאון רבי יצחק מאיר פצינר רב דפתח תקוה בעל “פרשת המלך”

בספר פרשת המלך לחתנו של הגרא”ז מלצר (הלכות אישות פי”ג הלכה יא בהערה) הביא דברי הערוך בערך קפליטין דמפרש דהיינו פאה נכרית ובלשון רומי קוראים לזה קפליטין, וכתב: “ואם בדבריו דן דאין בזה משום פריעת ראש, ואפשר דכוונתו רק לאיסור דאורייתא דאין בזה, ובמשנה הרי נאמר רק דיוצאה בחצר, דלר”ה ממנה נפשך אסור לצאת בזה בשבת, ומשום פרועת ראש אינו אסור בחצר רק באיסור פרועת ראש דאורייתא וכמבואר בכתובות שם, אבל באמת יש הוכחה וכו’. וסיים: ובכל אופן כדאי לעמוד על דעתו של הערוך בזה לפי פירושו בירושלמי, ואין כאן המקום להאריך בזה. עכ”ד (וכל הקטע הנוכחי הושמט במתכוין בקונטרס חן וכבוד, וחבל). הרי דמסיים שהעיקר כדברי הערוך, ועוד כתב שגם השלטי הגיבורים בודאי לא התיר משום דת יהודית, ורק בחצר איתמר. ועוד כתב שם: אמנם ראיתי דהערוך בערך קפליטין מפרש דהיינו פאה נכרית ובלשון רומי קוראים לזה קפליטין, ולפירושו אין שום סמך מירושלמי על זה, דאין לאשה לצאת במטפחת וכו’, אגב כדאי להעיר דלהערוך יש להוכיח מירושלמי דאין לאשה לצאת בפאה נכרית לשוק משום דת יהודית ואין זה ממנהג הצניעות, וזה נגד המקובל בהרבה ארצות דוקא למנהג של [היפך כצ”ל] צניעות בבנות ישראל. וכו’. ובמשנה הרי נאמר דיוצאה בחצר, ומשום פרועת ראש אינו אסור בחצר רק באסור פרועת ראש דאורייתא וכמבואר בכתובות שם, אבל וכו’. עכ”ל. [ומה שכתב שם שדת יהודית משתנית וכו’, כבר השבנו על דבריו לעיל בפרק ג אות א מדברי הרמב”ם בהלכות יסודי התורה פרק ט. ע”ש].

(קצה).                        שנת תרנט – פאה נכרית במשנת הגאון רבי יעקב ישראל קנייבסקי זצ”ל – הקהלות יעקב

בספר “דת משה וישראל” (עמוד יז) כתב וזה לשונו: מעשה במי שבא לפני מרן בעל “הקהילות יעקב” הגרי”י קנייבסקי זצוק”ל וביקש להוציא מפיו היתר לפאה נכרית, והגריי”ק סירב בתוקף להורות היתר בדבר, שאל הלה: ומה עם נכדותיו של הרב היוצאות בפאה נכרית? ענה הקהלת יעקב: “אל תיקח מהן ראיה כל עיקר, כי הן לא שאלו אותי כלל בזה”. עכ”ל.

[וכן מבואר בספר קריינא דאגרתא (מכתב קכד), וזה לשונו: מכתבו קבלתי והנה חפשתי בתשובת מהרי”ל דיסקין ז”ל ולא מצאתי מה שכתב מעלתו בשמו, לא בסימן רג שבדף נג, ולא בסימן רג שבדף פד סוע”ב. ואם אמת הוא שנמצא הוראה לאסור בספר הגאון רבי יהודה ליב דיסקין, עצתי הוא שיפסם מעלת כבודו דברי הגאון רבי יהודה ליב ז”ל ככתבו וכלשונו, ואם נמצא אחד מלאלפים אשר היה ציית, וכמובן לעשות מלחמה על זה לקול אחר מחכמי ורבני הדור כל שכן וקל וחומר שיציית לדברי הגאון רבי יהודה ליב דיסקין. וכו’. עכ”ל. וראה לעיל אות סא שהבאנו את דברי מהרי”ל דיסקין ז”ל, וזה לשונו: שיער תלוש וכו’ ובפרט לענין איסור ערוה שהוא חשש הרהור גם בלאו הכי יש לומר דשם רק לחצר אמרו ובאינה מעורבת, אבל לרשות הרבים מנא לן? עכ”ל].

ובקונטרס “הבירור האחרון” (עמוד 20) כתב, וזה לשונו: הגה”צ רבי דן סגל שליט”א העיד בדרשותיו (מתוך ובקונטרס קלטת): “בצעירותי הייתי אצל מרן הסטייפלער ושאלתיו בענין (פאה נכרית), והשיב לי שמטפחת זה העיקר מה שראוי לכתחילה” גם כאשר בא לפניו אברך וביקש להוציא גילוי דעת להיתר לפאה נכרית, סירב בתוקף, וכששאל על נכדותיו היוצאות כן, ענה הגרי”ק “אל תיקח מהן ראיה כל עיקר כי הן לא שאלו אותי בזה, ואין כאן מעשה רב ולא כלום”. עכ”ל.

  (קצו). שנת תרס – פאה נכרית במשנת הגאון רבי יעקב מוצפי – ראב”ד העדה החרדית הספרדית זצ”ל

במכתב (נתפרסם בחודש חשון תשל”ו), תחת הכותרת “לאפרושי מאיסורא”, כתב וזה לשונו: אודות הפירצה הנוראה שנפרצה בעוונותינו הרבים בכרם בית ישראל שבנות ישראל מבלי ידיעת חומר האיסור נכשלות והולכות ויוצאות ברבים בפאה נכרית שרוב הפוסקים ראשונים ואחרונים אסרו זאת, וגדולי הפוסקים ראשונים כמלאכים יצאו בביטויים חריפים נגד זה, וכגון “איסור דאורייתא”! “פריצות” “ולוקה מן התורה” וכו’. ובפרט בפאה נכרית דזמנינו העשויות במומחיות ובשכלול רב, אשר לא שערום אבותינו, ועל זה בודאי לא עלתה על הדעת לאף מיקל להתיר זאת! לזאת באנו לגלות דעתינו דעת תורה שאיסור חמור וגמור ללכת ולצאת לחוץ בפאה נכרית, ודינה כשער עצמה, וכל בעל בעצמו מחוייב להשגיח על בני ביתו שלא יפרצו ח”ו בזה, שלא יהיו חלילה בכלל חוטאות ומחטיאות את הרבים, וגם להשגיח שתלכנה במלבושי צניעות כדת וכדין לבל ילכד ח”ו בעוון אנשי ביתו, וכן מצוה על כל מי שבידו למחות לגדור גדר ולעמוד בפרץ, וזכות הרבים תלוי בו, ולמזהיר ולנזהר שלומים תן כמי נהר, ויתברך מכל הברכות שבתורה, ויזכה לראות בנים תלמידי חכמים וצדיקים ויזכה לכל טוב. ובזכות שמירת הצניעות וגדריה שומר ישראל ישמור כרמו מכל פגעים ומרעין בישין, ואין פרץ ואין יוצאת ואין צווחה ברחובותינו, ובזכות נשים צדקניות נגאלו אבותינו ממצרים ועתידים להיגאל על ידי משיח צדקינו בב”א. על זה בעה”ח הבד”ץ להעדה החרדית הספרדית פעיה”ק ירושלים ת”ו, נאום יעקב מוצפי. עכ”ל. [מכתב זה הובא בספר הכתר והכבוד לחי עולמים, עמוד תשנז].

וכן מובא בספר “ארי עלה מבבל” (עמוד רג): וגם בענין פאה נכרית היה מהזהיר לנשים שלא ילכו בלא מטפחת על ראשם”. עכ”ל. ובספר כרם אליהו (רביע, עמוד רס) כתב: “ואספר בזה מעשה מבית ההוראה דמורי ורבי הגה”ק כמהר”ר יעקב מוצפי, כלתו של בחור בן תורה מירושלים דיברה עימו לפני האירוסין על כך שהיא מעונינת לחבוש לאחר הנישואין פאה וכובע, אמר לה החתן שהוא ישאל את מוקו ורבו הגאון רבי יעקב מוצפי זצ”ל, ואשר יפסוק כן יקום. קיבל החתן את תשובת רבינו שהדבר אסור ואמר זאת לכלתו. חזרה ואמרה לו שהיא רוצה לפחות לחבוש רק פוני, שוב אמר לה החתן נשאל את הרב ומה שיפסוק נעשה. הרב אמר לו גם על זה לאסור. חזר החתן ואמר זאת לכלתו. אם כך אמרה הכלה, אני אכסה במטפחת אבל אוציא מהשיער שלי פוני. החתן לא ידע את נפשו מצער, הוא הלך שוב לרבינו וסיפר לו דברי כלתו, ניחמו הרב ואמר לו בחכמה, כשתוציא אל תתרגש, אל תפחד, העיקר שלא תתן פתח לפאה שתכנס לבית אפילו מעט, ואתה לאחר הנישואין בחכמה תשית לדבר על לבה שבכל זמן שהוא תכניס עוד קצת ועד שתכסה את כל שערותיה במטפחת כרצון ה’. וכך היה שב”ה זכתה האשה אחר נישואיה לקבל על עצמה לכסות ראשה כהלכה מבלי שום שערה שאינה מכוסה במטפחת. עכ”ל. וכיוצא בזה בספר “זכרון ישעיה” (חנון, עמוד ז ד”ה כאשר).

 (קצז). שנת תרס – פאה נכרית במשנת הגאון רבי יצחק כדורי זצ”ל – זקן המקובלים

במכתב גילוי דעת שפרסם (הובא בדבר ה, עמוד קא), כתב וזה לשונו: עקב התדרדרות החמורה והמציאות הקשה ביסודות הצניעות, פונים אנו בקריאה נרגשת מקירות לבנו אל כל החרדים לדבר ה’ ואל כל בנות ישראל הכשרות להתחזק בצניעות ובקדושה ולבער את חוסר הצניעות מרחובותינו, לא ללכת אחרי האופנה הקלוקלת לדאבון לבנו ולחרפתנו הפאה הנכרית יוצרת פרצות, גורמת כישלונות ומהווה מכשול גדול לרבים בראש כל חוצות, יש להסיר את המכשלה של הפאה הנכרית ולכסות את הראש כהלכה כנתינתה מסיני. חובה קדושה לרבנן די בכל אתר ואתר להיות גיבורים לעמוד בפרץ לקום ולגדור את הפרצה הנוראה הזאת מישראל, לאסור את הפאה וכו’, לומר די לצרה הזאת ולהסיר מכשול גדול זה מרשות הרבים. על המחנכות והמורות בכל בתי הספר והסמינרים לשמש דוגמא ומופת לצניעות אמיתית כמנהג אמותינו הקדושות, דור ההמשך תלוי בידיהן, לא לחטוא ולא להחטיא, ואין דבר שיכול למנוע גזירות יותר מזה. עכ”ל.

(קצח).                        שנת תרס – פאה נכרית במשנת הגאון רבי משה יהושע לנדא זצ”ל – בעל “ישועות משה”

הגרמי”ל לנדא היה מראשוני ומגדולי תלמידיו של החזון איש (ובספר מעשה איש ח”ד עמוד יג, מתואר: “תלמיד מובהק לחזו”א”), ובעל מח”ס “ישועות משה”. הובא מכתבו בהקדמה לספר “דת יהודית כהלכה”, וזה לשונו: בנות ישראל כשרות טהורות הנפש, ממשבצות זהב לבושן, אשר לעומתן חברותיהן המתחכמות להתראות בציצית ראשן פרועות ראש כבנות הארץ וכו’, מאז ועד עתה נפרץ לצערנו הדבר יותר ויותר, ואף בין בני התורה וכו’, כי נפלאת בעינינו הפלא ופלא על רבים משומרי התורה ובהם תלמידי חכמים מובקים המדקדקים במצוות בתכלית הדקדוק וכו’, ובכל זאת מעלימים עין מדבר זה הנוגע לדת משה ויהודית שיוצאות בלא כתובה וכו’, ולדעת הרבה מהם מהפוסקים נשותיהם עוברות על איסור דאורייתא או דרבנן, ואיך לא עלה בדעתם לחשוב שמא פאה נכרית הזאת של האופנה החדישה אינה בכלל זו המותרת לדעת המקילין, ואם אין הדבר ודאי להם איך לא יחושו להסתלק מן הספק וכו’. והסיבה שהתירו פעם את הפאה נכרית היא שהותר להם הדבר על ידי רבותינו למען לא יכשלו בפריעת הראש לגמרי, ומוטב שיאכלו בשר תמותות שחוטות ואל יאכלו בשר תמותות נבלות (ראה בשו”ת שנות חיים להגרש”ק סימן שטז), ולעתים יש להעריך את התנהגותם בזאת בהיות מציאותם ברחוב פרוע לשמצה, אבל איך היה הדבר להיתר גמור אף לאלה שתורתם אומנותם, וכו’, ואיך לא יעצרו כח בדבר זה לשמור על כיסוי בני ביתם ללא פקפוק וכו’. עכ”ל. והובא כמ”כ בספר דבר ה’ (עמוד רמ).

ובספר על איילת השחר (עמוד קצה) מובא מכתב נוסף ממנו על הפא”נ בהרחבה, ונביא קטעים נבחרים ממנו בדקדוק: “מצאנו מחובתינו לעורר את החרדים לדבר ה’, וביחוד את ציבור בני התורה המדקדקים במצוות, לתת לבבם, כי ענין של זה לבישת פאה נכרית, מפוקפק הוא וכבר נתפרסם כי לדעת הרבה פוסקים איסורו מפורש, והמה רבותינו אשר בית ישראל נשען עליהם. על כן החובה לאלו אשר הורגלו בלבישת פאה נכרית, לחקור ולבחון, א, אם אמנם היתר נכון הוא, ואז יווכחו לדעת כי אמנם לא הוכרעה בזה ההלכה להיתר. ב, ולפלא הדבר איך בני תורה אינם נותנים ללבם האמנם מתאים הוא לבני תורה שנשותיהם יתכסו דבר בכיסוי כזה אשר תיראנה כפרועות ראש, דבר שתורתינו הקדושה גינתה אותו כנאמר בפרשת סוטה ופרע את ראש האשה. ג, וכי לא יראה להם כיסוי המטפחת שנהגו בה אימותינו הקדושות בכל הדורות בטרם נתפשטה ההשכלה הארורה אשר לבישת פאה נכרית היא אחרת התוצאות המרות הימנה. ד, האם אין בכחם של בני התורה לאזור עוז ותעצומות לנטוש את תלבושת הפאה ולחזור למסורת קדושת אבותינו ואמותינו. ה, האם אינם חשים לענין של חילול ה’, רח”ל, לצערינו ולחרפתינו מעשה שטן מצליח שמשכללים את הפאה בכל מיני שכלולים שתראה הפאה כמו שער עצמה ממש, רחמנא לצלן, ה’ ירחם”. עכ”ל.

(קצט).                        שנתתרס – פאה נכרית במשנת הגאון רבי ראובן בן דוד זצ”ל – המשיב דבר

בשו”ת משיב דבר ח”ב (מערכת פ) כתב, וזה לשונו: פאה, כתב בספר לחמי תודה (דף ד) וגם ראוי להוכיח ותהודיע גודל המכשלה אשר זה כמה שנים שיצא הכרוז מפי כבוד אאמו”ר הגאון זלה”ה בצירוף שני בתי דינים יצ”ו בחרם על לבישת נשים בפאה נכרית. וכו’. עיין שם. עכ”ל.

     (ר).      שנת תרסא – פאה נכרית במשנת הגאון רבי יחיאל יהושע מביאלא זצ”ל – החלקת יהושע

“הרינו רואים חובה לעצמינו להודיע דעת תורתינו הקדושה כי הדבר אסור מדינא, שאף מקומות שנהגו היתר בפאה נכרית [של זמנם העשויה כגיזי צמר, (כלשון הגרש”ז זצ”ל)] לא עלתה על הדעת להתיר פאות נכריות כאלו של ימינו [שדומין מעט לשער], ובכגון דא אין שום היתר”. עכ”ל. [הובא מכתבו בעיקבתא דמשיחא 310].

   (רא).   שנת תרסב – פאה נכרית במשנת הגאון רבי חיים כסא’ר זצ”ל – מח”ס כתר שם טוב על הרמב”ם

“יש מחמירין בזה מפני מראית העין (ראה בספר זה פרק ג אות ג מהי מראית העין) אף שעושין שער מנילון, הואיל ודמי לשערה ממש, ובפרט אם הוא משוכלל. ולפיכך לגבי התימנים ההולכים אחריהם שלא נהגו בכך, ראוי להחמיר בכל גונא”. עכ”ל. [מתוך מכתב תשובה לשואל]. [א”ה, מי שילמד בכל ספריו של המורי הגאון זצ”ל, יראה שכן הוא לשונו בהתבטאויות על הרבה דברים אסורים מדינא ואף האסורים כמפורש בשלחן ערוך, ובמכתב אחר כתב, שמכיון שחומת היהדות בתימן היתה כחומה אצורה, ואילו כשהגיעו יהודי תימן ארצה נפערה החומה, לכן לא בא לחזק אלא את הפירצות בגדר הטהרה, וכשכותב שלא נהגו כך בתימן, כונתו היא שהדבר אסור ומגונה שעד כדי כך אפילו בתימן שהיא ארץ העמים לא נהגו כך, וכל שכן שאין לנהוג דברים מאוסים אלו בארץ ישראל. כיע”ש. היש”ר]. [ולאחרונה ראיתי לאחד מאופקים שהעתיק חצי לשון מתשובת רבי חיים כסאר, ולא יפה עשה שמשקר בדברי גאוני ישראל נשמתם עדן, ואוי לו שלא חת מפני צער הנפטרים ומשקר בדבריהם. ושוב ראיתי בגליון “אליבא דהלכתא” על סימן שג, שהרב הכותב הביא עוד רשימות מדברי הנ”ל מאופקים, והראה קבל עם ועדה כיצד הוא משקר וחותך ומשמיט שורות ומילים מדברי הפוסקים, ותשח”ח לו].

   (רב).   שנת תרסב – פאה נכרית במשנת הרה”ק מליובאויטש רבי מנחם מנדל שניאורסון הרב דחב”ד

בעוונות הרבים התפרסם בקרב ישראל בשם הרה”ק מלויבאוויטש שהעדיף לאשה לחבוש פאה נכרית יותר ממטפחת, ואולם בעובדות שתקראו להלן (שמקורם בספרים של תלמידיו, ומכתבי באי ביתו ומשמשיו) תווכחו שכל כונתו היתה אך ורק לקדושה וטהרה, שבנות ישראל יכסו את ראשן בפאה נכרית (דאז) מאשר ללכת בפירוע ראש לגמרי כפי שהיה נהוג באותן הימים באמריקה (וראה הערה)[38]. אבל כשבאים לשאול איזה כיסוי יש לכסות על פי ההלכה, בודאי שההלכה מחייבת כיסוי במטפחת, ושאין להתייחס להקנטות וכיוצא באלו, וכדלהלן:

בספר “משבחי לרבי” להרה”ג מנשה לאופר שליט”א (נדפס בשנת תש”ס, בפרק ד עמוד 61) בענין כיסוי הראש (והובאו דבריו ב”תורת נחלת הר חב”ד” גליון לט, עמוד כט-ל), בזה הלשון:

“רעייתו של הרה”ח רבי אוריאל צימר ז”ל סבלה מהקנטות של נשים שלעגו לה על שהיא חובשת מטפחת, הדברים הגיעו לידי כך שבבית כנסת מסוים בו התפללה ביום הכפורים חשה אי נעימות מצד כמה נשים למרות היום הקדוש, כיון שגרו בויליאמסבורג לא התפללה בליוביאויטש, במוצאי יום הכפורים בכתה לפני בעלה שרצונה לעבור לכיסוי של פאה נכרית, הסיבה לכך, היות שהן בבית כנסת בו הם התפללו בויליאמסבורג והן בליובאויטש נוהגות כן הנשים ואינה יכולה לעמוד בהקנטותיהן של הנשים. לא יכול היה רבי אוריאל לעמוד בכך, וסוכם אצלם לשאול את חוות דעת קדשו של הרבי, וכאשר יורה כן יעשו, מיד במוצאי יום הכפורים נסעו ל-770 והכניסו פתק דרך המזכירות על שאלתם, למחרת קיבלו טלפון מהמזכיר הראשי הרב חדקוב כי הרבי רוצה למסור להם מענה קדשו בפה ולא בכתב, בימי חודש תשרי העמוסים לא נהג הרבי לקבל “ליחידות” מחמת הטרדות העצומות, אך הפעם קבע להם באופן יוצא מן הכלל וחריג זמן “ליחידות” בעיצומו של אחד מימי חול המועד סוכות, בהיכנסם אל הרבי (נמסר בזה רק תוכן הדברים) כי הרבי העדיף להסביר באופן ישיר ולא בכתב כדי להסיר כל עגמת נפש, היות והוא מתכוין להציע לגברת צימר שלא לשנות כי אם להמשיך לחבוש מטפחת כיון שהם זקוקים בביתם להשפעות בבני חיי ומזוני, וידוע מהזוהר הקדוש (פרשת נשא, דף קכו ע”א) עד כמה תלויות ההשפעות בתוספת הידור בענין שערות האשה, לכן רצוי להחזיק בחומרא של כיסוי המטפחת כדי שהקב”ה ישפיע שפע רב לבית. שמיעת הדברים מפי קודשו של הרבי באופן ישיר ומשכנע הקלה על הגברת צימר לעמוד בקשיים. עכ”ל. (הסיפור מאושר על ידי רבי טוביא בלוי שליט”א, מחשובי חסידי חב”ד).

עוד מוזכר בספר “משבחי לרבי” (עמוד 62), בזה הלשון: והרב החשוב המפורסם לשם ולתהלה, רבי משה וובר זצ”ל היה כואב מאוד שמפרסמים כמה חסידים שצריך ללכת בפאה, והיה כואב מאוד שאין להם דאגה אחרת רק להחליש “הצניעות” (אם כי בודאי אין כונתם הפנימית להחליש את הצניעות, רק לא מודעים לחומרא שבדבר), וכשניסו לברר אצל רבי משה האם באמת יתכן הפרסומים של מי מהחסידים, הרי כל לב יהודי מרגיש כי פאה פריצות היא, והיה משיב רבי משה זצ”ל על הפרסומים הנ”ל בסערה: “שקרים”! “שקרים”!, ועובדא היתה עם אמו של אחד החסידים רבי חנניא יוסף אייזנבך אשר שאלה את הרבי האם לפי מה שמפרסמים, עליה ללכת בפאה? והשיב הרבי: חס ושלום! לא נתכוונתי לאלו ההלכות במטפחות, רק לאלו שיש חשש שבכלל לא ילכו בכיסוי ראש (בחו”ל באותן התקופות)” וכו’, עכ”ל. והדברים הובאו בספר דבר ה’ (עמוד רסב), ובגליון עקבתא דמשיחא (גליון 174). ועוד.

וכן כתב הרה”ג יששכר דוב קלויזנר (מרבני חסידות חב”ד, הובא בעל איילת השחר עמוד קצ): “ולא רק שהרבי לא אסר מעולם את המטפחת, מפני ירידת הדורות הרבי העדיף בעבורם את הפאה ותו לא, ופשוט שלא יתכן לומר שהרבי העדיף פאה חס ושלום, שהרי מעולם לא היתה מחלוקת לגבי כיסוי ראש במטפחת, את הפאה היה צורך “להתיר” בשעתו (כדי למנוע הנשים ללכת בפירוע ראש), אבל המטפחת מעולם לא היתה זקוקה להיתר”. עכ”ד.

והנה כמובן שהגאון הצדיק הרבי מליובאויטש זצוק”ל העדיף את הפאה הנכרית יותר על פני פירוע הראש לגמרי רק מכיון שהפאה הנכרית של זמנם היתה כמו של קש כידוע, וניטל ממנה הדר השיער (ובכל זאת התבאר בספר זה שאיסור הוא מן התורה. המגיהה), ולכן בודאי שזה עדיף מן הפריצות שיש בשערותיה, ולכן הוא הזהיר את בנות ישראל בדבר שיוכלו לקבל אותו על עצמן ולא יפרץ הגדר בכל פעם מחדש. אבל הפאות הנכריות של ימינו שהן יפהיפיות יותר משערותיה הפרטיות, או שהזולות והפחותות הן באותה דרגה של שערותיה, בודאי שאין לזה היתר כלל, והדבר אסור בכל תוקף אף לדעתו הקדושה של הרבי מליובאויטש זצ”ל דמה הפרש יש בין זה לזה, ומי שיחלוק על זה, בלי ספק הרי הוא מגלה פנים בתורה שלא כהלכה ומטיל גנאי ודופי בקודשים ברה”ק מליובאויטש, וזה היפך דבריו הנ”ל המפורשים. ואין צורך לומר שהאדמו”ר הזקן בעל הצמח צדק מליואבאויטש זצ”ל אוסר פאה נכרית בכל תוקף ואף את הפאות הנכריות של זמנם שהמראה שלהן היה כגיזי צמר (והובאה דעתו לעיל). ע”ש.

וכן מבואר בליקוטי שיחות חלק יג (עמוד 188) וזה לשונו (מאידיש): החילוק בין מטפחת לפאה שבמטפחת יש לה ברירה שיכולה להרימה למעלה עוד ועוד וכו’, היא יכולה אמנם לומר שהיא תלך עם מטפחת באופן כמו שצריך להיות “בודאי שזה טוב כשזה יהיה כך” אבל מהפרקטיקה יודעים שאין הדבר כן וכו’, הנה פשוט הוא בכיסוי הראש במטפחת פוגשים במכירה או ידידה חופשית (חילונית) הנה לפעמים תכופות נשמטת המטפחת או שגם נעלמת כליל בכיס מה שאין כן בפאה שאי אפשר לעשות זאת וכו’. עכ”ל. וכל זה אינו שייך אלא בחו”ל באותן הימים כפי שכותב הרבי בעצמו, אבל בארץ ישראל לא יתכן שתעלם המטפחת לכיס, וגם לא יתכן שהמטפחת תעלה למעלה למעלה עד שתעלם… [ושוב ראיתי שכן כתב הרב יששכר דוד קלויזנר שליט”א מרבני חסידות חב”ד, בקובץ “תורת נחלת הר חב”ד (גליון לט דף ל), והוסיף: ולא רק שהרבי לא אסר מעולם את המטפחת אלא אדרבה הרבי בעצמו סובר שהמטפחת עדירה מפאה נכרית ורק מסיבה צדדית מפני ידירת הדורות – לסוג מסויים “שכיסוי במטפחת בעוונותינו הרבים בדורות אלה אינו מחזיק מעמד” לשון כ”ק אדמו”ר באגרות קודש חלק טו (עמוד של), הרבי העדיף את הפאה בעבורם ותו לא. עכ”ל. וכן כתב הגר”מ לאופר בספרו “משבחי לרבי” (פרק ד), וכן כתב הגר”מ מאזוז בקובץ מאמרים (חב”ד, עמוד קלו), וכן כתב הגר”ח רבי בספרו “עבד לעבדי ה'” (עמוד יא), ועוד (וכ”כ בדבר ה’ עמוד קכח) בדעת הרבי מליובאויטש שכל זה אינו שייך בימינו אנו, ולדעתו עדיף ללבוש מטפחת מפאה נכרית, וכל דבריו מוסבים על אותו הזמן בחו”ל ועל אותן הפאות של זמנם כמבואר שם. ולהאמור למעלה, הנה הדברים מפורשים בגוף שיחתו של הרב שם. [ועיין עוד בהערה לעיל].

   (רג).   שנת תרסג – פאה נכרית במשנת הגאון רבי יחיא שניאור זצ”ל בעל ספר “יש מאין”

בספר הכתר והכבוד לחי עולמים (עמוד תשסז) כתב: פעם באו לפני הגאון הצדיק רבי יחיא שניאור זצ”ל תלמיד הבבא סאלי זוג מבני אשכנז שהאשה הלכה עם מטפחת, ובעלה רצה שתלך בפאה, אמר לו הרב: “יש לך אשה צדקת אתה רוצה לעשותה אותה רשעית!, מה אתה מבקש להחריב את ביתך?” אמר אחד הנוכחים “הם מבני אשכנז ואצלם לא כולם הקפידו בזה”, אמר לו הרב: “מה אתה אומר עכשיו, וכי אלו יהודים ואלו לא יהודים? צריכה האשה לכסות את ראשה כמו יהודיה כשירה ולא לחפש דברים אחרים, וחזקו הרב שאדרבה הוא צריך לחזקה ולשמוח שזכה לאשה צדקת. עכ”ל. [והובא בספר דבר ה’ עמוד רעח].

   (רד).   שנת תרסג – פאה נכרית במשנת הגאון רבי משה מרדכי אב”ד לעלוב בעל “ברכת משה”

בספר הכתר והכבוד ח”א (עמוד תלד) כתב תלמידו רבי זלמן בריזל זצוק”ל משמו, וזה לשונו: “מוטב שהבעל יגזור את פאותיו וזקנו, מאשר שהאשה תלך עם פאה”. עכ”ל.

   (רה).  שנת תרסג – פאה נכרית במשנת רבי בנימין יהושע זילבר – בעל ספרי “אז נדברו”

בשו”ת אז נדברו ח”י (סימן כח) כתב דברים נחרצים בענין יציאה עם פאה נכרית לרשות הרבים, כי מתקיימים בה דברי רבינו יונה באגרת התשובה וכו’, וזה לשונו: דרך אגב הזכרתי כמה לימודי זכות לההולכות בפאה “אף שאין אני אוהב אותה”, אבל נזכיר דברי רבינו יונה באגרת התשובה, וז”ל: “וצריכה האשה שתהא צנועה ונזהרת שלא יסתכלו בה בני אדם חוץ מבעלה שהמסתכלים בפניה או בידיה יורדין לגיהנם, והיא ענושה בעונש כל אחד ואחד מהם, מפני שהחטיאה אותם ולא נהגה צניעות בעצמה ונכשלו בה” ע”כ, ויתכן שהחסיד ר”י הבין כן מהמשנה של דת יהודית וזה כפשטות דברי הר”מ היינו רדיד, והחסיד לא מדבר בעיקר שתרגיל להיות בבית כמו שהבין ב”דברי האגרת” אלא מדבר ג”כ כשיוצאת בחוץ שתכסה עצמה היטב. ולאחר כל זאת אנו מצפים להיום שכולם ירגישו שכל כבודה בת מלך פנימה זה הכבוד האמיתי וכולם (בין הלובשות פאה או כובע מקושטת או מטפחת יפה, ואפשר אפילו מטפחת שחורה) “ילבשו רדיד ממש” ויקיימו כפשוטו (תנחומא וישלח סימן ה, ורוקח שורש קדושת היחוד, ועוד): “לא ניתנו תכשיטין אלא להתקשט בהן בפני בעלה”, ולאחר שיתקיים במהרה בימינו דברי הנביא “ופתאום יבא אל היכלו האדון אשר אתם מבקשים, ומלאך הברית אשר אתם חפצים”, יתקיים ממילא גם כבודה בת מלך פנימה. עכ”ל. מפורש שמצווה הרב ללכת ברדיד ממש עליהם, כדינא דגמרא שלא ניתנו תכשיטין לאשה אלא לפני בעלה. ועוד כתב, שבפאה נכרית שייכים דברי רבינו יונה: “והיא ענושה בעונש כל אחד ואחד מהם, מפני שהחטיאה אותם ולא נהגה צניעות בעצמה ונכשלו בה”. עכ”ל.

    (רו).    שנת תרסד – פאה נכרית במשנת הגאון רבי משה אריה פריינד זצ”ל – גאב”ד העדה החרדית

מתוך כתב ידו שפורסם (נדפס בספר דת משה וישראל, ובסוף ספר דבר ה), וזה לשונו: הנה קיבלתי את מכתבכם בו כבוד תורתכם שליט”א פונים בדבר פעולתכם הטוב לעורר את לב הציבור עם בני ישראל להבין חומר הענין ללכת בפאה נכרית אחרי שרוב הפוסקים אסרו זאת, ואף אותן שהתירו סמכו עצמן על השלטי הגבורים והפרי מגדים וכו’, שגם השלטי גבורים ודעימה לא התירו אלא בחצר, וגם נתגלה כתב יד קודש מהפרי מגדים שחזר בו וכו’, וח”ו לומר דמנהג ישראל הוא וכו’, ומכל שכן האומר שהמחליפות מפאה נכרית למטפחת מפסידות, הרי הוא מגלה פנים בתורה שלא כהלכה ומעכב את הרבים מלעשות מצוה [וכונתו על חכ”א שכתב כעין זה]. עכ”ל.

   (רז).    שנת תרסה – פאה נכרית במשנת הגאון רבי יקותיאל יהודה הלברשטאם זצ”ל – הדברי יציב

בשו”ת דברי יציב חיו”ד (סימן נו) כתב, וזה לשונו: בנידון דידן שיש דעות גדולי הפוסקים האוסרים מדינא לצאת בפאה נכרית, עיין שו”ת באר שבע סימן יח, ובעצי ארזים אה”ע סימן כא ס”ק ס. ואא”ז בשו”ת דברי חיים ח”ב חיו”ד סימן נט, כתב שרוב האחרונים מסכימים לאסור, וכו’, ויותר מזה מבואר בר”ן בכתובות ובריטב”א (כתובות עב.) מובא באיסור זה שאפילו לתת חתיכת משי וכדומה על הפדחת שיהיה דומה לשער אסור, דזה הוי דת יהודית וכו’, ע”ש, ובח”א סימן ל. גם מורינו הגאון יעב”ץ בכמה מקומות בספריו הקדושים מסיק לאיסור, עיין שאילת יעב”ץ ח”א סימן ט, וח”ב סימן לז, לחם שמים שבת פרק ו משנה ה, ובמור וקציעה או”ח סימן עה. והחתם סופר בצאוותו כותב: וגם אפילו בפאה נכרית אני אוסר עליכם באיסור גמור, ועיין בהגהותיו לשו”ע או”ח ריש סימן עה, וע”ע בלחמי תודה מבן ההפלאה דף ד ע”ב, בדרוש לז’ אדר שנת תקס”ו. אך בעוונות הרבים בימים אלו רבה המכשלה בזה ואיני רוצה להאריך הרבה, אבל אקוה כי אשת חבר הרי היא כחבר ואם יראה לה מילים קצרים אלו יהיה בבחינת ודי לחכימא ברמיזא, וחז”ל אמרו (תנא דבי אליהו רבה, פרק ט): איזו אשה כשירה העושה רצון בעלה, ותבין בעצמה שלא כדאי להכניס עצמה בחומר איסורים שזה יכול להיות עוד יותר חמור מעצם הענין, ובודאי וכו’. עכ”ל. ושם (סוף סימן נז) לגבי סחורה ומכירת פאות נכריות, בסיום הדברים כתב שוב לענין לבישתה, וז”ל: “וח”ו להתיר בזה”. עכ”ל.

ובמכתבי תורה (ח”ה עמוד קנה) כתב בשם זקינו: “רק נשתרבב זה מן האפיקורסים, וחס ושלום לנהוג כן”. עכ”ל.

   (רח).  שנת תרסו – פאה נכרית במשנת הגאון רבי יצחק אייזיק ראזנבוים זצ”ל – האדמו”ר מזוטשקא נדבורנה

בספרו הצניעות והישועה (הלכות צניעות אות ס, עמוד כט) כתב בפשיטות דלא קאמר הרמ”א אלא לענין קריאת שמע ולא לענין צניעות ופרועת ראש, ושם (אות ב-ג), כתב: הפוסקים לא חייבו הבעל ליתן לה פאה נכרית, והיינו דלא לבשו ולא התייפו בפאה נכרית רק אותן שצריכות ליהראות לפני בעליהן כאילו יש להן שער בפנים לבשוהו. ויש לומר איסור גילוי פאה נכרית לפני אחרים מכלל איסור התקשטות לפני אחרים. עכ”ל. ושם (עמוד קמב אות טז), כתב: ולפי כל המבואר הנ”ל בעל כורחינו יסוד תיקון כיסוי הראש שתיקנה חוה לשם תשובה ותיקון המעוות ולחזק את הצניעות וההלכה, והבושה והיראת שמים אינו מתקיים כלל בלבישת הפאה נכרית ובפרט הנעשים עכשיו, שהפאה נכרית היא לשם יופי ופריצות לגרות היצר הרע שיסתכלו בהם ויחטאו בהרהורי רעים ר”ל וכו’, הוא איסור חמור ונענשו על זה הרבה ר”ל וכו’. עכ”ל[39].

   (רט).  שנת תרסח – פאה נכרית במשנת הגאון רבי יחזקאל שרגא ליפשיץ ז”ל מסטראפקוב

בספרו “דברי יחזקאל שרגא” על הש”ס (עמוד כז) כתב: בזה נדחתה ההודעה לרבים שנתפרסם בהכתבי עת שרצה לחלק בין שערות מתבטלות שיש בזה איסור חמור דפריצות ובין שערות פאה נכרית, שחילוק זה הוא נגד דברי חז”ל ועירוס הצניעות רח”ל, ועצם פירצה זו היא נובעת ממלכות הרשעה רוסיא שגזרו גזירות, כן שמעתי מאבי אדמו”ר זצוק”ל, והשוטרים ברחובות קצצו את הפירות והזקן וקנסו קנסות לכל המגדל פירות ולכל אשה המסירה שערותיה וכו’, ככה נשתרשו מתוך אונס, ואחר כך עבר עבירה ושנה בה נעשית לו כהיתר, ובזה יובנו טעויות העולם בעניני הפיאות בנשים, עד שאפילו בתי רבנים וגאונים לא נמלטו מזה. ושמעתי מחסיד ישיש שאמר שאין להקשות קושיות על גאונים וצדיקים, שבודאי מחו כהלכה ולא רצו לשמוע להם, כי לא לכל אחד היה כח שיצייתו לו בביתו. עכ”ד.

ובמכתב הסכמה שכתב לספר דמו”י (משנת תשח. עמוד ד), כתב: על ענין השייטלען (פאה נכרית) שהנשים נושאות על ראשן ויוצאות בהם לשוק ברשות הרבים, אשר יותר מחמשים גבורים גאונים אדירי התורה מדור דור פסקו דאסור, וכת”ר בירר הדק היטב שגם השלטי הגבורים סובר כוותיהו דאסור, וכו’, ממילא נפל יסוד המתירין, וכו’, ואני תפילה להשי”ת שכל חכמי זמננו ישימו לב לדברי אמת אלה כי האמת אהובה מכל וכו’, ואף על פי שכמה תלמידי חכמים כבר נשקעו בטעות זו ויהיה קשה להם להודות מפני הבושה והנצחון כידוע, אבל בטוחני שרבים מיראי ה’ רודפי אמת וכו’. עכ”ל.

ובספר איש האמת (עמוד קמב) מובא: רבינו עורר רבות נגד נגע הפאה נכרית, ותבע מצאצאיו לילך על פי פסקו של מרן הדברי חיים מצאנז זיע”א שלא ללכת בשום שער נכרי אף לא בחתיכת משי הדומה לשער. עכ”ד.

    (רי).    שנת תרסח – פאה נכרית במשנת הגאון רבי מרדכי שרעבי זצ”ל – ראש ישיבת נהר שלום

בספר “הכתר והכבוד” (עמוד תשסא) מובא בזה הלשון: פעם כאשר הרבנית שרעבי ע”ה אשת הגאון המקובל רבי מרדכי שרעבי זצ”ל לא הרגישה טוב, נזדמן כ”ק האדמור מתלדות אהרן לבקר בבית הרב שרעבי, וביקשו התלמידים שהאדמו”ר יברך את הרבנית, לאחר מכן אמרה הרבנית לאדמו”ר, בנוכחות בעלה הרב שרעבי שהיא חוששת אולי זה עונש משמים על זה שהיא מוכיחה נשים ההולכות עם פאה, שמא פגעה בכבודם של בנות ישראל בזה שהעירה להן, מיד בשמוע הרב שרעבי את דבריה אמר לה, חס ושלום! חלילה לך לחשוב שזה עבור שעוררת אותם להסיר את הפאה, אדרבה עבור זה תקבלי שכר רב לנצח נצחים, ואף הוסיף ואמר לה בזה הלשון: את אמרת מה שאמרו חכמי ישראל, ואני אומר, מי שהולכת עם פאה נכרית היא עצמה כנכרית רח”ל. עד כאן לשונו הקדוש. וכ”כ משמו בדבר ה’ (עמוד רעח).

 (ריא).  שנת תרסט – פאה נכרית במשנת הגאון המשגיח דק”ק בריברקט רבי דוד בעאנר זצ”ל

אמר המשגיח דקה”צ “בריברקט”, בזה הלשון: “רבותי, איך אפשר להתעלם מן המציאות, מן הרגיל אצלינו מידי יום, שעיני הגברים נמשכים אחר הפאות הנכרית אשר לובשות הנשים ברחובה של העיר… ואפילו אם יבוא איזה למדן ויאמר שאכן בפאות הנכריות אין “פריצות”, אם נסכים לו, הנה רק “לו” אין בהן פריצות (והדגיש במילה “לו”), אבל לכל שאר העדה למגדולם ועד קטנם ‘מי יכול לומר זאת שאין בפאה הנכרית פריצות’? הרי זהו שקר מוחלט… אין זה ויכוח אם יש בפאה הנכרית “פריצות” או שאין בה “פריצות”, שמי שמתיר אומר “אין בפאה הנכרית פריצות” ואילו האוסרין מכחישים זאת, אין זה כך, כי “לכולי עלמא” יש בפאה הנכרית פריצות. ואם כן, מדוע מתירין המתירין? התשובה היא, כיון שהם לא מתייחסים למה שהתורה הראתה ייחס בענין “הפריצות”, אי ווי ס’ שמעקט א דאורייתא [פאה נכרית זהו ריח של איסור דאורייתא], צריכין להתרחק מדבר ערוה… ולא יראה בך ערות דבר ושב מאחריך”… עכ”ל. [חוברת “דברים קדושים”, עמוד כ].

 (ריב).  שנת תרסט – פאה נכרית במשנת הגאון רבי בנימין רבינוביץ זצ”ל – גאב”ד העדה החרדית

במכתב להגאון רבי אברהם מאיר ליפשיץ (הובא בריש ספרו), כתב וזה לשונו: “הנה מנהג חבישת פאה נכרית ברשות הרבים חדרה ונתפשטה בתוך ישראל קדושים לפני כמאה וחמשים שנה באשמת הצאר הרוסי שגזר על ישראל לשנות לבושם ולצאת בנות ישראל פרועות ראש, בשיתוף פעולה עם המסכילים מחריבי כרם בית ישראל, ועל כן במצב של לית ברירה בחרו את הרע במיעוטו גם לאחר שבטלה הגזרה נשאר המנהג מאחר שהתרגלו לזה, וכך נמשך הדבר בדורות שאחריהם עד שנשתכח מקור המשחית למנהג הזה. וכו’. אבותינו סיפרו לנו כי אנשי חיל מישראל שנקלעו לעמוד על המשמר בצבאות הצאר הרוסי בלילות בערבות רוסיה והוצרכו ליתן סיגנאל”ן (אות וסימן), הכזירו בקול מר וצורח “ווי שכינתא בגלותא” ועתה הגיעה השעה לאפקא שכינתא מגלותא, גדולי הצדיקים אמרו בשעתו שהצאר הרוסי בגזירותיו המיט שואה על עצמו ואנו עדים לדבר, אבל מה שגרם לישראל יעויין בספר ערבי נחל מה שכתב (בדרושים לפסח דרוש ב, ד”ה והנה פירש האלשיך), בענין עיכוב הגאולה על ידי הקלקולים שמתהוים מגזירות המלכויות, ודי לחכימא ברמיזא. ובזכות נשים צדקניות נגאלו אבותינו ממצרים ובזכות נשים צדקניות תהיה גם הגאולה העתידה במהרה בימינו אמן”. עכ”ל.

ובמכתב שיצא לאור ע”י הארגון “כתר מלכות” (ד”ה מעשה ביהודי) הובא המעשה דלהלן: …יהודי אחד דיבר עם הגה”צ רבי בנימין רבינוביץ זצוק”ל ובתוך השיחה דיבר רבי בנימין בענין ביאת משיח, ושעלינו לחטוף עכשיו כל מה שאפשר, לעשות נחת רוח להשי”ת, כי כל הדורות וכל העולמות ממתינים על כל פעולה טובה שלנו, נענה אותו יהודי ואמר, שאם לא היו קיימים אותם רשעים הרודפים אחרי שומרי התורה והמצוות, בודאי מזמן היה המשיח מתגלה, נאנח הגאון רבי בנימין ואמר בכאב לאותו יהודי: ואני אומר לך שאם לא הפאות, והפריזעט’ן של הנשים שומרי התורה והמצוות אזי היה משיח צדקינו מתגלה כבר לפני הרבה זמן לגאלינו וכו’, כי כל השתדלות שנשתדל ונפעל להסיר את הפאות ואת הפריזעט’ן לקיים את מצות כיסוי הראש כרצון השי”ת הצניעות, היא זו שתקרב את הגאולה… עכ”ל.

  (ריג).  שנת תרע – פאה נכרית במשנת הגאון רבי אלעזר בריזל זצ”ל

באוצרות ירושלים (חוברת נז), הובא מכתבו של הגר”א בריזל, שאחרי שכתב כנגד מתחכם אחד (כלשונו) בספרו “דת והלכה” שכביכול מי שנוהג להקל בלבישת פאה נכרית יש לו על מה שיסמוך, והגר”א בריזל תוקף את עמדת אותו האיש, וכותב עליו כי חצוף הוא וכו’, ואח”כ כותב: ודע כי בספר תשובה מאהבה (סימן מח) כתב שאפילו השלטי הגבורים שהוא המתיר בפירוש לא דיבר בפאה נכרית שנעשה כמו שערות הראש ממש, עיי”ש, וכל שכן בפאה נכרית שנעשית בזמנינו ובעת שהנשים מסתובבות בזה נראין כבתולות ממש, אוי לעינים שכך רואות, כי מלבד עצם האיסור שבארתי עוד אזעק זעקת חמס, מיהו שגזל מידת הבושה וכו’, ועתה השאלה מי גזל מנשי ישראל שדוקא ברצונם להתראות כפרועות ראש? וכו’. עכ”ל. [ומי שמתבונן בדבריו שם, שהפך את דברי החכם הנ”ל “על ידי זה הריהו הבל ואפיקורסות” עכ”ל].

  (ריד). שנת תרע – פאה נכרית במשנת הגאון רבי יהודה צדקה זצ”ל – ראש ישיבת פורת יוסף

בספר “בנות ישראל” (בסוף הספר) ובאור תורה (תשרי תשנב, עמוד כא) מובא מכתבו של הגאון רבי יהודה צדקה, שכתב וזה לשונו: לענין כיסוי הראש בפאה, ידוע הוא שבני עדות המזרח לא היו רגילים בזה כלל ועיקר, אלא מכסות ראשן במטפחת או בכובע, וזה מחדש באו מערי אירופא באופנה חדשה לצאת בפאה נכרית, והעושה כן “אין רוח חכמים נוחה הימנו”! עכ”ל.

מתוך מכתב לגליון “עקבתא דמשיחא” (מס’ 150): לכבוד וכו’, ברצוני לספר סיפור על קרובת משפחתי אשר היתה חובשת את הפאה הנכרית עד למלפני כמה זמן, וזכיתי לשלוח לה את העלון מס’ 144 אשר צרפתם שם על העובדות של החובשות פאה נכרית, וצירפתי לה את הדבר אשר שמעתי מרבי ומורי הרב הצדיק רבי יהודה צדקא זצ”ל ראש ישיבת פורת יוסף גאולה, שאמר לי: “עדיף שכל הנשים החובשות פאה נכרית ילכו בגילוי הראש ולא ילכו עם פאה נכרית”, והיה לה בן חולני ומאז שהתחילה ללבוש מטפחת וזרקה את כל הפאות, בנה ב”ה נהיה בריא וראתה עוד ישועות וכו’. עכ”ל.

 (רטו). שנת תרע – פאה נכרית במשנת הגאון רבי יצחק דוד גוטפרב זצ”ל

בספר “על העבודה” (לבנו הגר”מ, עמוד רפא אות ד) כותב, וזה לשונו: עורר בלב ונפש לחבר קונטרס באיסור לבישת פאה נכרית והדפיסו על חשבונו אף בהיותו דחוק מאוד, נושא זה הסעיר מאוד את רוחו כל ימיו ממש וכו’. עכ”ל.

 (רטז).שנת תרע – פאה נכרית במשנת הגאון רבי מאיר אבוחצירא זצ”ל – בנו של הבבא סאלי זיע”א

“הרה”צ המלוב”ן רבי מאיר אבוחצירא [בנו של הבבא סאלי], היה משתבח בפני תלמידיו: “ברוך השם אשתי לא לובשת פאה נכרית”, וכמה פעמים הביע בפני תלמידיו את צערו על הפריצות הקיימת בלבישת פאה נכרית”. [ספר דבר ה’, פרק ה].

  (ריז).  שנת תרע – פאה נכרית במשנת הגאון רבי רפאל כדיר צבאן זצ”ל רבה של נתיבות ומח”ס “נפש חיה”

בספר “רבות בנות” (עמוד עח), ונדפס בספר “נפש חיה” ח”א (חלק התשובות סימן יד), כתב וזה לשונו: הן היום הראני ידידנו הרה”ג וכו’ הגאון רבי בוגיד חנינא סעדון הרב הראשי של עירנו אי ג’רבא (תונס) מלפנים, האי פסקא דידה בענין פאה נכרית לנשים אשר עומד לפרסם וכו’. בפסק הזה דן ידידנו בהרחבה כיד ה’ הטובה עליו וזאת להלכה העלה לאסור איסר בכל תוקף על הנשים לחבוש פאה נכרית, כדעתם של גדולי הפוסקים ראשונים ואחרונים רוב בנין ורוב מנין האוסרים את זה, ומחו מאה עוכלי בעוכלא אמוחה של אלה המתירים, ובמיוחד לנו הספרדים שמעולם לא נשמע דבר זה בגבולינו, רק חדשים מקרוב באו שלמדו מאי אלה נשים הרבים החובשות פאה נכרית וילפי ממקלקלתא ולא ממתקנתא, וה’ הטוב יכפר בעד.

האמת אגיד שבעלותנו ארצה והתיישבנו בנתיבות שתושביה כולם יוצאי מרוקו ותונס לא היתה אף אשה זקנה וצעירה כמעט בלי כיסוי ראש, וגם אחרי כן שבאו כמה משפחות אשכנזיות רבנים ומורים המשיכו נשותיהם ללכת בכיסוי ראש כמונו, רק אחרי זמן מה, לאט לאט יצאו כמה אחרים בפאה נכרית, ומהז נשתרבב הדבר גם אצל הצעירות הספרדיות, ומהן לצערנו בלי כיסוי ראש לגמרי, והוא רחום יכפר עוון. אנא אמינא, איישר חיליה של ידידנו הרב הכותב לאורייתא, מגלגלין זכות על ידי זכאן וכל כי הני מילי מעלייתא יהא רעוא דיתאמרו משמייהו דרבנן (ביצה כח.) וכבר עלה בהסכמה על זה מרן הראש”ל הגר”ע יוסף שליט”א בספריו, ועוד כמה גדולים מרבני דורנו. הכו”ח וכו’, רפאל כדיר צבאן. עכ”ל.

 (ריח). שנת תרע – פאה נכרית במשנת הגאון רבי שלמה זלמן אוירבך זצ”ל

כפי שכותב בנו יבלחט”א הגר”ש אוירבך במכתב (הודפס בקונטרס “גדולי הדור”, ובדבר השם עמוד צז), שהיתה דעתו לאסור בכל תוקף, וזה לשונו: מה מאוד ישמח לבנו על השמועה הטובה אשר שמענו שנשים יקרות קבלו על עצמן לדקדק בצניעות וגם חזרו למנהג ישראל מקדמת דנא לכסות את ראשן במטפחת ולא בפאה נכרית כדי לצאת ידי וכו’, ונועם הצניעות יסוד קדושת ישראל. והנני מעיד בזה, כי כן היה דעתו ורצונו אל אאמו”ר גאון ישראל ז”ל (הגרש”ז ז”ל), שנשי ישראל יכסו ראשן במטפחת, וגם ראיתי את צערו הגדול של אאמו”ר ז”ל על הפאה הנכרית שנתפשטה בקרב שלומי אמוני ישראל, ה’ ירחם! לזאת הנני מצטרף כיהודה ועוד לקרא לחזק ולאמץ את הני גיבורי כח המתעוררות להחליף מפאה נכרית למטפחת, ומבורכות בברכת התורה מקרב לב בבני חיי ומזוני רויחי ובריאות גופא וכל מילי דמיטב. והנני חותם למען קדושת וטהרת ישראל. שמואל אוירבך באאמו”ר גאון ישראל מוהר”ר שלמה זלמן ז”ל הכ”מ אוירבך. עכ”ל.

ובחוברת “מי ירפה לך” הובאה שיחתו של הגרש”ז (מפיו של הגה”צ רבי דן סגל שליט”א), בזה הלשון: רבי שלמה זלמן אוירבך זצ”ל אמר לי לפני 30 שנה כשדברנו אז על פאה נכרית, וזה לשונו: לפני 50 שנה אם היתה באה אחת לירושלים עם פאה היו סוקלים אותה באבנים, [כיון שכל גדולי ירושלים אסרו פאה כמו המהרש”א אלפאנדרי, המהרי”ל דיסקין, תלמידי החתם סופר, ותלמידי הגר”א על פי דעת רבם בשנות אליהו], ואז לפני 50 שנה, מי שלבשה פאה, אפילו עיור הבחין שזה פאה, כמו קש זה היה, כמו אניצי פשתן. אבל היום, נכנסים אצלי ואני לא יודע אם זה פאה או לא, אצלי זה מאוס מאוס מאוד, ממש מאוס מאוד… למה? כי זה כמו שאדם אוכל בשר כשר ומשתדל בכל האופנים שיראה טריפה, מכסים את הראש ועושים את כל ההשתדלות שיראה לא מכוסה, לכן אצלי זה מאוס, אבל אל מי נדבר… עכ”ל.

והוסיף הגה”צ רבי דן סגל, וזה לשונו: המצב מה שהולך היום זה נורא נוראות! איזה כיסוי ראש עושים, איזה לבוש רעשני, והנה יש צרות והולכים סחור סחור לחפש את הבעיה מה לתקן, אבל שוכחים לגשת למהות האדם, לעיקר הנקודה – צניעות! ובפרט היום מי נשאר להקדוש ברוך הוא? רוב חלקי האומה רחוקים, נשארו כמה בנים יחידים, ואז, כשהאבא רואה שכל בניו בגדו בו ונשאר רק אחד ובו הוא מנסה להתנחם, ואם גם הוא לא כמו שצריך כמה כאב וצער יש לאבא בורא עולם. בואו נחשוב רגע, מי היום המעמיד של כבוד ה’ בבריאה, מי מכריז עליו? רק מעט חרדים, ואם גם הם בפאה מזלזלים בצניעות מי נשאר?! עכ”ל. [והובא כל זה בספר “בנות ישראל” להגה”צ רבי יעקב ישראל לוגסי שליט”א. ובספר דבר ה’ עמוד רמג ועוד].

 (ריט). שנת תרע – פאה נכרית במשנת הגאון רבי שמואל שפירא – מגדולי ירושלים

בספר דבר ה’ (עמוד רנה), הובא בזה הלשון: פעם אמר הצדיק הקדוש רבי שמואל שפירא זיע”א לאחר מחסידי ברסלב שזוגתו הלכה בפאה נכרית: “עדיף שהבעל יוותר על כל הקיבוץ של רבינו הקדוש בראש השנה, וילך לו להתפלל במנין חטוף בשטיבלאך ובלבד שזוגתו לא תלך בפאה נכרית”, האברך שנדהם עד היכן ממחיש לו רבי שמואל כמה רואה הוא בחומרא את לבישת הפאה, שכנע את זוגתו עד שהחליפה למטפחת. עכ”ל.

ועוד מעשה נורא, שם: מפי אותו חסיד בעל העובדא, וחשוב להדגיש ששמירת הפה של רבי שמואל היה נורא עד למאוד שהגאון הצדיק רבי לוי יצחק בנדר זיע”א היה אומר ששמירת הפה של רבי שמואל הינה חידוש של כמה דורות, וכמעט שלא יצא הגה מפיו אף בדברי חיזוק, אך על פאה נכרית היה זועק ללא הרף, עד שאמר אחד מזקני ירושלים: אם היה רואה היום רבי שמואל את המהפכה שיש בקרב נשות ישראל, אשר אלפים אלפים מבערות את הפאה, היה היום רוקד רבי שמואל משמחה. ומאידך חשוב להדגיש כמה אחז רבי שמואל בגודל המעלה הנשגבה להיות בערב ר”ה על הציון הקדוש באומן, עד שהיה מוכן למכור עוה”ב שלו עבור תיקון הכללי שיאמרו עבורו, ובכל זאת אמר לאברך כנ”ל. והדבר מדהים. עכ”ל. [וכן הובא בעקבתא דמשיחא, גליון 150].

   (רכ).   שנת תרע – פאה נכרית במשנת הגאון רבי אליהו כ”ץ בעל “באר אליהו”

בשו”ת באר אליהו לראב”ד באר שבע חאה”ע (סימן כב) כתב: “הנה פנינה מצאנו בדברי הערוך, ערך פאה: כל מידי דמקיף ולא מגין ומכסיא כולה קרו לה פאה וכו’, וכן פאה נכרית “דמקפת הראש ולא מכסיא ליה”. הרי לנו שפאה נכרית שנזכרת במשנה שבת פ”ו יצאת אשה וכו’, ובפאה נכרית לחצק, אין המדובר כלל על פאות נכריות של ימינו שמכסות כל הראש, אלא על פאה נכרית שרק מקפת הראש (א”ה: ובאמצע יש כיסוי כמובן). ולפי זה יתבאר כמין חומר הטעם שהתירו רק לחצר ולא לרה”ר, כיון שסוף סוף אינה מכסה כל הראש לא תוכל לצאת לרשות הרבים, אך בחצר כדי שלא תתגנה על בעלה מותר”. עכ”ל. מפורש שברשות הרבים אסור לצאת בפאה נכרית, וגם מה שהתירו בחצר היינו פאה שאינה מקפת כל הראש.

(רכא). שנת תרעא – פאה נכרית במשנת הגאון רבי משה מלכה, רבה של פתח תקוה בעל “והשיב משה”

בשו”ת והשיב משה (סימן לה): הלא תראה הגאון מופת הדור הרב עובדיה שליט”א מתנגד לפאה נכרית, ובצדק כי הנשים בוחרות להן פאה חשובה ומהודרת, וזה גרוע לפעמים משער טבעי. ובכל זאת חרדיות הולכות בפאה נכרית בשופי לית דחש וכו’. ואם כן למה לא היו מוחים בידם? על זה כתבתי שהם היו יודעים שאין הנשים שומעות להם, ולכן לא מיחו בידם כי מוטב וכו’. עכ”ל. הרי דאיסורא קא עבדי, ומדד כדבר היביע אומר בח”ה חאה”ע (סימן ה).

(רכב). שנת תרעב – פאה נכרית במשנת הגאון רבי אברהם דוד הורוויץ זצ”ל אב”ד שטראסבורג

בשו”ת קנין תורה בהלכה ח”ד (סימן קכט), כתב וזה לשונו: כבר כתוב אצלי קצת באריכות גדול האיסור בזה, ומאוד דוה ליבי כאשר גדולי זמנינו לא מרעישים על פירצה זאת וביותר כאשר אראה פה ושם כרוז או קול קורא יוצא מגדול או מועד למשמרת צניעות מתריעים על האיסור בשייטליך [פאות נכרית] הארוכים, כאילו גושפנקא יוצאת מהם שהשייטליך הקצרים מותרים בגילוי ראש אף שהחוש מעיד שאין שום חילוק נראה בינה לבין אשה בגילוי שער ממש, וכו’, ומאז שמעתי התירוץ דלכן מזהירים רק על השייטליך הארוכים מפאת שאם יתריעו בכלל על השייטליך הארוכים לא יצייתו כלום וכו’. עכ”ל. [וראה עוד בקנין תורה בהלכה ח”א סימן יא].

 (רכג). שנת תרעב – פאה נכרית במשנת הגאון רבי יוסף שלום אלישיב זצ”ל בעל “קובץ תשובות” ושו”ת “ישא איש”

זה לשונו (נכתב מתוך סרט הקלטה, נאמר בבית המדרש תפארת בחורים, ניתן להאזין בקול הלשון מסכת שבת שיעור מספר 174, 22 דקות מתחילת השיעור, לחיצה על הסיפרה 6 מקדמת ב-5 דקות): ולמעשה יש להוסיף עוד פרט, אף שיש חילוקי דעות אם מותר או אסור, אבל בוודאי, אם הולכים כמו פרוע ראש, כמו שאחרות הולכות, הרי הן עוברות על איסור גמור, זה ממש זה אמת כמו ערוה. הענין הוא אם הולכים עם פאה כמו הזמנים של לפני מאה שנה, בוודאי שמותר (ראה להלן מהי כוונתו. המגיהה), אפילו קצת יותר יפה, אבל, שלא יהיה בענין כמו שהולכים היום, כל אלה שהולכות היום זה נראה כמו שיער לגמרי בוודאי שזה איסור, את זה אף אחד לא התיר. אשה עם השיער של היום כמו שהיא הולכת, זה ממש ערוה זה נראה כמו שיער, ואין שום נפקא מינה, ועל זה אין שום היתר מה שהתירו אז את הפאה נכרית.

השואל: היא עוברת על דת יהודית, היא תצא בלא כתובה? הרב: כן-! השואל: כן-? הרב: התירוץ הוא, שהבעל מתנהג כמו שצריך, אבל אם הוא גם כן כמוה… השואל: האם “ערליכער איד” [=יהודי כשר, יהודי אמיתי] צריך לגרש את אשתו אם היא הולכת בפאה כזו? הרב: הוא לא צריך לגרשה, הוא צריך לומר לה שאסור! עכ”ל.

לפניך מלל מדבריו הקדושים מביקור שנערך בביתו על עניני חיזוק, וזה חלק מלשונו: “אבל הצרה של הפאות איך אפשר לתקן את זה, זה כבר מושרש, עם גדולים וטובים, עם הפאות הזה, ממש פריצות שאין כמוהו, ואינני— איך אתם יכולים לעקור את זה, זה התחיל מהגדולים, לא סתם ממאן דהו, “ראשי ישיבות גדולים וצדיקים” כולם נכשלים בזה. ומה אתם יכולים לעשות? איך וויס נישט ווי אזוי, ווי אזוי, [תרגום: אני לא יודע איך, איך] איך מתחילים, יש לכם את הבעיה הזאת! אז למה לא מטפלים בזה! זה פרוץ מאד, מה זה פרוץ, זה לא מן הסתם מן השוק נכשלים בזה, ממש צדיקים “גמורים”, מנגד “”צדקניות” גם כן גמורות, גם האשה היא צדקנית, אבל זה!!! איך מתקנים את זה”. עכ”ל. [וראה להלן בפרק טז, שהבאנו את שיחתו בשלימות בשפת האידיש][40].

ובספר הכתר והכבוד (עמוד רב) כתב: כמה אברכים נכנסו קמיה דהגריש”א שליט”א [זצ”ל] לשאול בעניני טהרת הקודש, וכששאלו על פאה, נמנע, וכשהפצירו השיב להם וכי תשמעו לקולי, וכשהפצירו שוב, אמר: “רוב הפוסקים אוסרים, ישנם שנים שלושה שמתירים, וגם הם לא התכוונו לפאות שיש היום”. עכ”ד. וכ”כ בספר דברי שלום (עמוד פד) ששאל בעצמו את הגרי”ש אלישיב, והשיב לו, שהפאות של היום זה איסור לכולי עלמא מטעם פריצות. ע”ש.

ובספר וישמע משה להג”ר משה פריד (עמוד שסט) כתב: הייתי נוכח כששאל הגאון רבי יוסף אפרתי את מרן (הגרי”ש אלישיב זצ”ל), בענין מורה בסימר מסויים שהולכת עם מטפחת על הראש, והחברות מנסות להסביר לה שטוב שתוריד המטפחת ותלך כמו שרגילות לילך במקום ההוא, עם פאה נכרית בלי מטפחת, וגם בשכונה שהיא גרה אומרים לה כך, וחוששת שתאבד פרנסתה בגלל המטפחת, האם מותרת להורידה. והשיב: חס ושלום, ובזכות זה תזכה לפרנסה בריוח ולכל מילי דמיטב. עד כאן לשונו.

 (רכד).שנת תרעב – פאה נכרית במשנת הגאון רבי מצליח מאזוז – האיש מצליח זצ”ל

בשו”ת איש מצליח ח”א חאו”ח (סימן כד) כתב וזה לשונו: וידוע מה שצווח על זה ככרוכיא רב אחד הר”ר יהודה קצאנלבויגן שהובא בספר באר שבע סימן יח דף צג ע”א ואילך באורך, והעיקר כדבריו, ועיין להברכי יוסף סימן שג ס”ק ב. וכו’ עכ”ל. [וראה במכתבו של בנו הגר”מ מאזוז שהובא בספר דבר ה’ עמוד ע, שדעת אביו שהדבר אסור בכך תוקף].

ובאור תורה (שנה טז סימן יב) כותב בנו הגאון הנאמ”ן (הגר”מ מאזוז) וז”ל: גם מור אבי הגאון הקדוש בעל איש מצליח בחאו”ח (סוף סימן כד) כתב דאנן בדידן לא סבירא לן קולא זו כלל, ורק ‘העבריינות הסוררות’ מוטב תאכלנה רוטב ומורינן להו לכתחילה כקולא זו, והלואי ישמעו, אך לא לשאר נשים הכשרות. ע”ש. וזה כתב בחו”ל במקום שנפרצו גדרי המוסר, ואפילו נשי ת”ח היו כמה מהן הולכות בפריעת ראש לגמרי, אבל להתיר ליראי שמים ללכת בפאה נכרית לא עלה על ליבו מעולם, ואדרבה קרא להן “עבריינות סוררות”, וסיים, שעכ”פ בזמנינו מידי הרהור עבירה ופריצות לא פלטו. עכ”ד. וכ”כ חתנו בשו”ת יצחק ירנן ח”ג (חאה”ע סימן ב, עמוד שיט אות ח).

(רכה).שנת תרעב – פאה נכרית במשנת הגאון רבי נסים הכהן זצ”ל – מעשה נסים

בשו”ת מעשה נסים ח”א חאה”ע (סימן שיא), כתב וזה לשונו: והנה ראיתי להגאון וכו’, שהביא להקת פוסקים בזה והעלה להחמיר, וכו’, ודבר ה’ בפיהו אמת דתנא מסייע ליה תרגום יונתן בן עוזיאל בשיעיה (ג, טז) דכתיב: ויאמר ה’ יען כי גבהו בנות ציון ותלכנה נטויות גרון ומשקרות עינים הלוך וטפוף תלכנה” וגו’, ושם תרגם יונתן: הלוך וטפוף וכפהתן מקפן, ופירש רש”י ז”ל, ויונתן תרגם וכפתן מקפן, היו קושרות פאות נכרית קליעת שערות תלושין כרוכות עם קליעתיהן שיראו גסות וטפופות. עכ”ל. הרי מבואר להדיא בפירוש התנא הקדוש יונתן בן עוזיאל שדבר זה אסור, והקב”ה מתלונן ומתרעם עליהם בזה על ידי הנביא ישעיה ומענישן על זה וכו’, ובאמת המתבונן היטב יראה בחוש הריאות שזה גורם הרבה תקלות ואין לך דבר שגורם חרון אף לפניו ברוך הוא כענין זה ב”מ, וכו’. עכ”ל.

  (רכו).  שנת תרעב – פאה נכרית במשנת הגאון רבי שלום [מרדכי הכהן] שבדרון זצ”ל – המגיד הירושלמי

בהסכמה לספר “פאה נכרית בהלכה” (עמוד ו), כתב וזה לשונו: “קבלתי הקונטרס ויישר כחכם כי המגפה הזאת רחמנא ליצלן של פאות נכריות בזה הזמן זה נורא למאוד”. עכ”ל.

ובחוברת “מי ירפה לך” (מאמרים מגד”י) הובאה שיחתו של הגר”ש שבדרון בזה הלשון: היום יש נשים הבאות להדמות דוקא לאותה אשה פרועת הראש – סוטה, הן רצות להראות כסוטה עד שכבר לא ניכר מי פרועת ראש באמת ומי רק רוצה להראות כך? איפה השכל, היכן ההגיון? איך יכול להיות שבזה ימצא יראת שמים, שבזה ימצא קדושה? איך יכול להיות כאשר כבר אין ניכר בין נשואה לפנויה, בין בת ישראל לבנות גויי נכר הארץ, בין אשה חרדית לחילונית פורקות העול? אלא מה? הנשים לא יודעות שזה מחלוקת גדולה וחמורה אם בכלל מותר לאשה ללכת ברחוב בפאה נכרית, ואם נאמר שהפוסקים כהמתירים, אבל כך התירו המתירים???! ללכת בפאה – כאילו זה לא פאה! הרי אין היתר כזה בעולם כלל. ומחוץ לזה יש עשרים וארבע גדולי ישראל (בקונטרס זה הובאו למעלה ממאה. המלקט), גדולי הפוסקים ממש, שהם אוסרים לצאת בפאה נכרית ברשות הרבים משום חוסר צניעות וחשש פריצות.

הסבא שלי, הגאון הגדול רבי שלום מרדכי (המהרש”ם), הרב מברז’ן, פוסק באו”ח (סימן עה סעיף ב) שאסור אפילו לדבר דברי תורה ואסור לברך שום ברכה כנגד פאה נכרית, ורק אם עוצמים העינים יש להקל בדיעבד ולא יותר. אבל למעשה אני לא הולך לומר פסק הלכה, אלא אני אומר שאפילו למיעוט שהתירו פאה, זו היתה פאה משער עיזים! וכיוצא שהבחינו ממרחק שזה פאה, אולם כמו שהולכות היום שנראים בחורה רווקה כמו פרועת ראש, זו חציפות יוצאת מן הכלל! דבר זה לא התירו מעולם כלל וכלל, אלא מתוך שכולם אומרים “זה מותר” ממילא הולכים אחרי ה”מודה”, להראות כמו כל הנשים ברחוב, אוי! אוי! נורא!… עכ”ל.

 (רכז). שנת תרעב – פאה נכרית במשנת הגאון רבי יוחנן סופר אב”ד ערלוי

בספר אפריון חתנים ח”א (סימן יח) נשאל על דעת זקינו החת”ס מה דעתו בענין פאה נכרית, אם בצוואתו חזר בו ממה שכתב בהגהותיו לאו”ח, שהרי באו”ח סימן עה כתב שאסור לכל אדם וכדעת הבאר שבע והיעב”ץ ועוד ועוד, ואילו בצוואה כתב: “בנותיי וכלותיי” וכו’, ומשמע דלשאר בני אדם מותר. והשיבו, דזה אינו, כי נאמרו הדברים לפי אותה שעה שהיו פרוצים בגילוי שיער לגמרי, ולכן בניו וכלותיו שהיו מכסות ראשן אסר עליהם ע”פ הדין גם פאה נכרית, כי כך היתה דעתו, ולא מחומרא, אבל לכל הציבור לא ישמע הדבר, או שלכלפיהם היה צריך לדבר על כיסוי בכלל, שהרי לא היו מכסות כלל. וזה לשונו: “לענ”ד פשוט שדעת זקני מרן החת”ס זצ”ל בהגה שו”ע הנ”ל נוטה לאיסור פאה נכרית, ומוכח זאת ממה שציין לשאילת יעב”ץ וכו’, ויתכן שגם השפיע על דעת מרן החת”ס זצ”ל העובדא שרבו (בעל ההפלאה) אסר ביחד עם בית דינו באיסור גמור וחרם לבישת הפאה הנכרית לבני קהילת פפד”מ, ומוזכר זאת בספר לחמי תודה (דרוש לז, דף ד ס”א), והיות כי הספר לא נמצא אעתיק כאן לשונו וכו’. וע”ע במכתבו של הגה”ק מו”ה יוסף צבי דושינצקי ז”ל בספר זכרון למשה (עמוד מו) שכתב: ושמעתי למורי הגאון מוהר”ר יצחק זעקל זצ”ל שבדרשה אחת כשהתחיל להתפרץ לבישת פאה נכרית, ועבירה גוררת עבירה לילך פרועות ראש, אמר, מי שישמע לדבריו לילך בצניעות בדרך דורות ראשונים יזכה לבנים מהוגנים ויתברכו בכל הענינים, והרים קולו בכח, מכלל הן אתה שומע לאו, וכל העם אחזום חיל ורעדה בשמעם דברים אלו יוצאים מפיו בליל כל נדרי בקדושה ובטהרה, עכ”ל, וגם מה שכתב הפרי מגדים, אמנם שוב נתפרסם תשובה מהפרי מגדים (באם לבינה אות כתובה וצעף) ושם אסרו וכו’. ולפעמים נשאלתי מתלמידים שמציעים להם שידוך שאין המדוברת רוצה ללבוש כלל פאה נכרית אלא מטפחת, והשבתי, שיהיו מאושרים ושמחים בשידוך כזה, וכמותן ירבו בישראל. ועתה כשאנו מצפים לישועת ה’ וביאת הגואל צדק, ביותר יש להזהיר על כל הנ”ל וכיוצ”ב, ולמזיר ולנזהר שלומים ירבה כמי נהר. עכ”ל.

(רכח).שנת תרעב – פאה נכרית במשנת הגאון רבי יהושע מאמן, בעל ה”עמק יהושע”, ואב”ד ירושלים

בשו”ת עמק יהושע (חלק ו סימן כט אות ו) כתב: והעיקר להלכה לאסור בפאה נכרית כאשר העלה בשו”ת יביע אומר (חאה”ע סימן ה), מפי פוסקים גדולים ועצומים, ומהם: הגאון יעב”ץ בספר מור וקציעה (א”ח סי’ עה), ובשו”ת שאילת יעב”ץ ח”א (סי’ ט), והגאון חתם סופר בהגהותיו לאו”ח (סי’ עה), וכן הזהיר על זה בצוואתו. והגאון בעל עצי ארזים (אה”ע סי’ כא סק””ב), וסיים, והמורים היתר בפאה נכרית חדשים מקרוב באו עתידים ליתן את הדין. וכ”כ הגאון רצ”ה אורנשטיין בספר ישועות יעקב (באה”ע סי’ כא). ע”ש. והגאון מצאנז בשו”ת דברי חיים ח”א (חיו”ד סי’ ל) כתב, מנקלי העם פחותי הערך התחילו לנהוג לצאת בפאה נכרית, ושוב נשתרבב המנהג להקל ראש בזה ע”י האפיקורסים, וחלילה לנהוג כן., והגאון רבי צבי הירש הלוי איש הורוויץ העיד בגדלו, שכבר יצא מר אביו הגאון (בעל הפלאה) יחד עם חברי בית דינו בחרם על הנשים היוצאות לרה”ר בפאה נכרית, וכ”ש על היוצאות בשערות עצמן, וראוי להודיע ולפרסם גודל המכשלה של המנהג הרע הזה שנשתרבב זה שנים, ולבטלו ביטול גמור. ע”ש וכ”כ הגאון ממונקאטש בנימוקי א”ח (סי’ עה) והגאון מהר”ש קלוגר בשו”ת שנות חיים (תשובה שטז דף צ ע”ד), והגאון תורת שבת (סי’ שג סק”י), ובספר חסד לאברהם תאומים מה”ת (חאה”ע סי’ פז). והגאון רבי אברהם פלאג’י בספר ברך את אברהם כתב, במקומותינו לא נשמע מעולם מנהג רע הזה לצאת בפאה נכרית, ואם המצא תמצא אחת שהיא פורצת גדר הרי היא בטלה במיעוטה, ויש לגעור בה, וכל ישראל נקיים. ע”כ. וכ”כ הגאון רבי יצחק אבולעפייא בשו”ת פני יצחק ח”ו (חאה”ע סי’ ו), והגאון מהרש”א אלפנדארי בשו”ת הסבא קדישא, לאסור לצאת בפאה נכרית, כמ”ש הגרי”ח זוננפלד, והובא בספר מרא דארעא דישראל ח”א (עמוד מב). ודלא כמי שהפריז על המדה לצאת נגד כל הפוסקים הגדולים הנ”ל להתיר. וסיים, שבמרוקו היו כל הנשים מכסות ראשן כהלכה. עכ”ל. ובשו”ת יביע אומר ח”ט חאו”ח (סימן קח) הביא דבריו, וכתב: “יישר כחו וחילו לאורייתא”. עכ”ל.

(רכט).                        שנת תרעב – פאה נכרית במשנת הגאון רבי אהרן יהודה ליב שטיינמן זצ”ל בעל “איילת השחר”

בספר “על אילת השחר” (עמוד רד) הובא מכתבו של הגאון זצ”ל: “מעלה נכונה ואמיתית במידת הצניעות לכל אשה יראת ה’ (ובפרט בדור הפרוץ של ימינו בעוונות הרבים), שלא תחבוש פאה נכרית ברשות הרבים. ולצאת במטפחת ולא בפאה לרשות הרבים היא מעלה נכונה אמיתית בצניעות האשה, מלבד שרוב הפוסקים סוברים שזהו חיוב מעיקר הדין. והאשה שרוצה למצא חן בעיני השי”ת ולזכות לכל המעלות והברכות, אין ספק שצריכה להדר בעצמה גם את ההנגה הצנועה הזאת, ובזה תגרום נחת רוח לאבינו שבשמים שאינה מכשילה ומחטיאה את הרבים, ויברך אותה השי”ת בכל מילי דמיטב. ואשה הרוצה לחבוש פאה לכבוד בעלה, אדרבה תעשה כן בבית לעיני בעלה, ולא כאותן העושות ההיפך, שלובשות פאה ברחוב ומטפחת בבית. עכ”ל.

   (רל).   שנת תרעד – פאה נכרית במשנת הגאון רבי ששון מזרחי זצ”ל – מגדולי מקובלי ירושלים

בספר דבר ה’ (עמוד קצח) הובא, בזה הלשון: לכבוד עורכי העלון דעק”ד וכו’, בימים אלו יצא ספר על מסכת חייו הנפלאה של הגאון הצדיק המקובל חכם ששון מזרחי זצוק”ל ורציתי להעתיק ג’ דברים ממה שהיה מעורר: א). ענין פאה נכרית שאמר שאין גדול אחד שמתיר דבר חמור ונורא זה, ותמיד הזהיר ועורר על זה והתנגד בכל תוקף לקבל בבית הספר שיסד (אורה ושמחה) מורה שלובשת פאה, באומרו: איך מורה כזו תחנך את בנות ישראל?! ואף היה מקפיד שלא יבואו לבית הספר תלמידות שאמותיהן לובשות פאה וכו’. עכ”ל. עקבתא דמשיחא (גליון 179). [הדברים נדפסו כעת בספר “חכם ששון” בחלק ההנהגות].

(רלא). שנת תרעד – פאה נכרית במשנת הגאון רבי שמואל הלוי וואזנר בעל “שבט הלוי”

בשו”ת שבט הלוי ח”א (בהקדמה, עמוד ז ד”ה והנה), כתב: ספר זה יוצא בעיצומה של תקופה רבת הסכנות לבית ישראל מבית ומחוץ, מחוץ תשכל חרב ומחדרים אימה, הנה החושך יכסה אף בהסתר פנים שאין דוגמתו, ובעווה”ר פריצי עמינו הרימו ראש לסור מאחורי ה’ דרך התורה והיראה קדושת האומה המסורה לנו מדור דור, ומי יתן שרוח תשובה וטהרה מאת ה’ ירד על כל האומה וכו’, ומן הדין היה להזכיר כאן הענינים שצריך להתעורר ביותר, אבל חוששני שמא ימשכו הדברים ואין זה כוונת החיבור הזה, ובמקום אחר בכתבים שלנו בעזרת חי העולמים אריכות בזה, אבל אחת אזכיר ששייך גם כן לדיני אבן העזר. הנה בשו”ע אה”ע (סימן כא ס”ב): לא תלכנה בנות ישראל פרועות ראש בשוק, אחד פנויה ואחד אשת איש, וידוע דעת מג”א (סימן עה) דסתירת קליעת שערה אסור אפילו בפנויה בשוק, אף על פי שאין בהם דין גילוי שערות, שבשערות קלועות מותרות, מכל מקום עצם הליכת סתורת השעה הוא פריצותא, והכי קבלו אבותינו ואבות אבותינו עליהם כדעת מג”א, ומכל מקום באשת איש לית דין ולית דיין דאיסורא גמורא הוא, לא מפני איסור גילוי שערות בלבד, אלא עצם ההליכה בשערות מסותרות הוא פריצותא שאין כמוהו, ונלקח מן הירודים שבאנושות, גם כשהולכת בפאה נכרית, דאין הנידון גיךוי השערות, אלא צורת השערות באופן שמהרס דרכי הצניעות, ומה נואלו אלו שמבקשים להם קולות על זה “תחת מסוה של כיסוי ראש מדומה”. עכ”ל.

ובנוגע למי שרוצה לטעון שיש “מנהג” ללבוש פאה נכרית, כתב בשו”ת שבט הלוי ח”ה (סימן קצט): “וכבר מדורות רצו לשנות דבר זה אלא שלא היה בכוחם למחות”. עכ”ל.

עוד כתב בח”ה (סימן קצט) שם: “ובעצם המנהג של היום שהנשים שלנו יוצאות בפאה נכרית חלילה לי לתקוע עצמי בזה, דכבר ידוע דרוב רובם של הפוסקים אין דעתם נוחה בזה, ויש מהם שאסרו זה מדין דת יהודית ממש, ועיין בתשובת באר שבע סימן יח ובתשובה מאהבה ח”א סימן מח ועוד הרבה תשובות אחרונים, ועיין בשדי חמד מערכת הדין בזה, ואמנם היות כי מדברי הרמ”א סימן עה ובד”מ סימן שג ומג”א מוכח דהרבה היו מקילין בזה, וכן נהגו מדינות שלמות, אפילו לצאת לר”ה כאשר העיד לנו הפמ”ג (סימן עה), וכבר מדורות רצו לשנות זה, ולא עלה בידם רק בחלקו אבל עדין מדינות שלמות החזיקו בזה, ע”כ אין לנו כח הכרעה בזה. [א”ה: דקדק הרב לכתוב “אפילו לצאת לראשות הרבים כאשר העיד לנו הפרי מגדים” וכו’, כי באמת רק הפרי מגדים הוא שכתב את ההיתר לרשות הרבים, אבל הרמ”א ושאר פוסקים לא כתבו כן על רה”ר, וכ”כ אחרונים רבים בדעת הרמ”א יעויין לעיל פרק ו בהרחבה. ומכל מקום כיון שהפרי מגדים בספרו “אם לבינה” (ערך כתובה וערך צעף, ויעויין לעיל בערכו) חזר בו וכתב שהוא איסור גמור ברשות הרבים, ושיש למחות ביד המקילות, ושמה שכתב הרמ”א והש”ג היינו לחצירה ולא לרשות הרבים, עיין שם, אם כן בודאי גם ספיקו של השבט הלוי שכתב: “אין לו כח הכרעה בזה”, גם ספק זה נפשט, ויש לו הכרעה ברורה לאיסורא. ותורתינו תורת אמת, ובודאי לא שייך להסתמך ע”ד הפרי מגדים כשבאמת חזר בו, כי האיש אינו בביתו הלך בדרך מרחוק][41].

עוד כתב במכתבו שנדפס בשנותיו האחרונות (הובא בכספר הכתר והכבוד לחי עולמים ח”א עמוד מג): “לחזור וללבוש כיסוי ראש שלא בדרך פאה נכרית, וכאשר כתב מרן החתם סופר זי”ע בשלחן ערוך (סימן עה) ובצוואתו הקדושה”. עכ”ל.

ובכנס התעוררות אמר הגר”ש וואזנר: “בלתי אפשרי שאם בישראל תגדל דורות אם לא תעשה מה שמתייחס בטבע הקדושה של בת ישראל, והוא כיסוי ראש מטעמי צניעות, שאמרו חז”ל “שער באשה ערוה”, אבל איזה זיוף הוא זה שמכסים את הראש בפאה נכרית כזאת שעוד מגרה את היצרים יותר מהשערות עצמן, איזה זיוף הוא זה”. עכ”ל.

(רלב). שנת תרעה – פאה נכרית במשנת הגאון רבי יששכר דוב גאלדשטיין – בעל שו”ת “אהל יששכר”

במכתבו היוצא לאור מבית דינו בירושלים עיה”ק (מובא בספר הכתר והכבוד ח”א עמוד קלא), כתב: חטא זה גורם לסילוק שכינה מישראל וכו’, בדורינו נושאות אלפי נשים צדקניות והגונות את נזר הצניעות בראשן בגאוה ותפארת שבקדושה בכיסוי ראש בלי פאה נכרית, ומקיימות דת יהודית כפשוטו וכמשמעו ללא כל התחכמויות, ובזה מקדשות הנשים שם שמים. עכ”ל.

 (רלג). שנת תרעו – פאה נכרית במשנת הגאון רבי חנינא בוגיד סעדון זצ”ל – ראב”ד ג’רבה

מתוך ספר רבות בנות (במכתבים), וזה לשונו: אבל גם לעת עתה אין שום אשה יוצאה בגילוי ראש או בפאה נכרית בכל ערי ג’רבה וכפריה, וגם בערי תוניס לא נשמע שהולכים בפאה נכרית אנשי המקום העקרוניים, וכל שכן בזמן הקדום לא היו לובשין הפאה נכרית, ומעולם לא שמענו מי שלובש אותה בזמן קדוש בכל המחוז וכו’, לפי עניות דעתי אין שום צד להתיר ענין לבישת פאה נכרית כי מקרא מפורש וכלל ידוע ללכת אחרי הרבים כדכתיב אחרי רבים להטור, ובפרט שיש בו חשש איסור “תורה” בפירעת ראש ממש וכו’, עכ”ל.

 (רלד). שנת תרעח – פאה נכרית במשנת רבי אברהם מאיר איזראעל זצ”ל בעל ילקוט המאירי אב”ד הוניאד

בספר ילקוט המאירי (נזיר כז:) כתב: וכתב בעין משפט מכאן היתר לשערות שנשואות נותנות בראשיהם, ובתשובת באר שבע סימן יח דחה ראיה זו, וכן דחה ראיה זו בספר עצי ארצים סימן כא, וכתב שבטעות יסודה, וע”ע בזה במג”א סימן עה ס”ק ה ובשערי תשובה, וכן בתשובת צמח צדק אה”ע סימן קלט, ותשובה מאבה ח”א סימן מו, ותשובת חתם סופר ח”ו סימן ב, ובסוף ספר אמרי יוסף עה”ק להצדיק מהר”ר מאיר יוסף מספינקא, בתשובת בנו הגאון מהרי”א ז”ל הי”ד. עי”ש. עכ”ל. מפורש שמסכים לדברי העצי ארזים שראיה זו בטעות יסודה, ואין לנשים הללו על מה לסמוך. וכן מסיים בתשובה מהרי”א מספינקא (עיין לעיל בערכו שאסר הפא”נ מכל וכל).

(רלה). שנת תרפ – פאה נכרית במשנת הגאון רבי אשר אנשיל קרויז ז”ל אב”ד ראצפערט בעל “בירור הלכה”

בקובץ המאור אמסעל (שנה לו קונטרס ה, רפ. עמוד 29) הובאה תשובת הגאון רבי אשר אנשיל קרויז, ושם (עמוד 34) בסיכום הדברים: השתדלתי להביא דעת גאוני עולם פוסקים מפורסמים אשר מפיהם אנחנו חיים, שאסרו פאה נכרית, וכבר עוררתי שעיקר כוונתי להשפיע על אלו האברכים החסידים מאיזה אדמו”ר, ונשיהם חבושות שייטלען קצרות וארוכות ונראות לכל כפרועות ראש ממש. גם כוונתי בזה להוציא מלב הרבנים שיצאו לאסור שייטלען ארוכים ונותנים ממילא מקום למשמע מינה שקורצע שטיילען (פאות קצרות) מותרין, וזה טעות גדול דמינכח, וכיוצא מפורש מדברי כל גדולי עולם שהבאתי דבריהם לעיל, שאין נפק”מ, והקצרות אסורות כמו הארוכות, וכמו שיוצא מפורש מפי פסקיהם של גדולי הדורות הקודמים שהבאתי כאן דבריהם, שהנם הלכה נצחית ואין לשנות. עכ”ל.

ושם כתב עוד: אלו שהדפיסו את המודעה הזיקו יותר מאשר הועילו, אולי הועילו שכמה נשים חזרו בהן ולא תצאנה עוד בפאות הארוכות, אבל הרי נתנו היתר כולל לכל מיני פאות שאינן ארוכות, וזה אינו אמת, כי כל שייטעל אסור, כי דומה לשערה. ומנהגם ודבריהם בזה הוא כמי שיורה הלכה שאסור להבעיר בשבת אש גדולה, או שאסור לאכול חתיכה גדולה מדבר איסור, וכן בנידון דידן שאסורה אשה לצאת בכל ראשה פרוע וכיוצא בזה, ומשמע ממילא שאש קטנה מותר להבעיר, קצת דבר איסור מותר לאכול, קצת ראשה פרוע מותר, והן כל בר בי רב יודע שכל זה אינו אמת, ואף חצי שיעור הוא איסור לכל הדעות. עכת”ד[42].

  (רלו).  שנת תרפ – פאה נכרית במשנת הגאון רבי יעקב מנחם מנדל דייטש זצ”ל

“ידועים דבריו הקדושים של הגאון הצדיק רבי יעקב מנחם מנדל דייטש זצ”ל, שהיה מדבר ומעורר בתוך דרשותיו בבתי כנסיות ובכל הזדמנות שהיא, נגד פרצת הפאות נכריות, והיה אומר הרבה פעמים שזה דבר פשוט שלא צריך כלל פלפולים וראיות, וכל בר בי רב דחד יומא מבין זאת, והיה מוסיף שאדרבה אלו שמנסים כוחם להיתרא בדבר חמור זה, הן צריכים לפלפל ולמצא ק”ן טעמים לטהר את השרץ, אבל לא יעזור להם כלום כי שרץ נשאר שרץ”. (ספר דבר ה’ עמוד רפב, עקבתא דמשיחא גליון 194 ועוד).

 (רלז). שנת תרפא – פאה נכרית במשנת הגאון רבי אליהו שריקי זצ”ל – רבה של איליג במרוקו ובארה”ק רב מושב כסלון למעלה מיובל שנים

בהסכמתו לספר “נהורא מעליא”, כתב: ראיתי את הספר [נהורא מעליא על איסור פאה נכרית] שכתב … ונהנתי מאוד, ודבריו אמת וצדק ונכון הדבר, וידוע כמה חמורה היא הפאה נכרית, ואני מברכו שיזכה לעלות מעלה מעלחה בתורה וביראת השי”ת. אמן. הצעיר בישראל אליהו שריקי. עכ”ל. [ופעם אחת אמר לאשתו מרת זקנתי: “תדעי לך שכל הצרות וכל המלחמות והפגועים שיש בעם ישראל, באים בגלל עוון הפאה נכרית”. עכ”ל. וכשאחת מבנותיו לבשה פאה נכרית, היה מצטער על זה מאוד, והיה מגלה דעתו מידי פעם בפני אותו הבת, שאסור ללבוש פאה נכרית].

(רלח).                        שנת תרפא – פאה נכרית במשנת מרן הגאון רבי עובדיה יוסף זצ”ל – רבן של כל בני הגולה

זכו כל עם ישראל שבדור האחרון הנהיגנו רועה נאמן, שהדריך תיקן ומסר את נפשו עבור עם ישראל, והוא אשר החזיר העטרה ליושנה ועמד כחומה בצורה מפני נסיונות הזמן. אחד מעניני ציפור נפשו של הרב, היה ענין המכשלה הגדולה של הפאה הנכרית, ובשו”ת יביע אומר ח”ה חאה”ע (סימן ה) האריך הרב זצ”ל בדברי הפוסקים באיסור חבישת פאה נכרית. ולפי שיש בידינו חמרים חמרים מדברי הרב, בשיחותיו ובשיעוריו הרבים, לכן נביא מכתב אחד שנתפרסם בעיתו ובזמנו, בקול קורא, מאז אדר א תשמ”ט, בזה הלשון:

“כבר נתפרסם חומר האיסור של חבישת “פאה נכרית” לאשה נשואה, ולצאת עמה לרשות הרבים, שרבים מן הפוסקים כתבו לאסור איסר בזה, על פי דברי הירושלמי (פרק ז’ דכתובות) שהיוצאת בקפלטין שלה יש בה משום יוצאת וראשה פרוע, ופירש הערוך דהיינו פאה נכרית. וכן פסק בשו”ת באר שבע (סימן יח) ומפיו לפידים יהלוכו נגד המתיר בזה. גם הגאון בעל עצי ארזים כתב שהדברים ברורים לאסור, והמורים היתר חדשים מקרוב באו עתידים ליתן את הדין. וכ”פ הגאון יעב”ץ בספר מור וקציעה (סי’ עה), וכתב, שאף הרמ”א סבירא ליה כן גבי איסור יציאה לרשות הרבים בפאה נכרית. וכן פסקו הגאון החתם סופר, והגאון רבי שלמה קלוגר. והנה הגאון ההפלאה יצא בחרם על הנשים הלובשות פאה נכרית ויוצאות בה לרשות הרבים, והסכימו עמו חברי בית דינו בעיר פרנקפורט. וכ”כ בנו הגאון רבי צבי הירש הורוויץ בספר לחמי תודה, וכ”כ הגאון תורת שבת (סימן שג). וכתב הגאון רבי חיים מצאנז בשו”ת דברי חיים (ה”א חיו”ד סימן ל) שמנקלי העם פחותי הערך שנהגו לצאת בפאה נכרית, פשתה המספחת להקל ראש על ידי האפיקורסים, וחלילה ולנהוג להקל בזה. וכ”פ הג”ר צבי הירש חיות בתשובה (סי’ נג), שבכל תפוצות ישראל לא נשמע מעולם שיקילו בזה, זולת המתחדשים אשר פרצו גדרות ישראל. וגם הגאון מוילנא בשנות אליהו (פ”ו דשבת) אוסר בזה, וכ”פ בישועות יעקב (סימן עה). וכן העלה הר”י אסאד בשו”ת יהודה יעלה שיש בזה איסור משום “ובחוקותיהם לא תלכו”, ושכן העלה ג”כ בתשובה מאהבה. וכן פסק הגאון ממונקאטש בעל מנחת אלעזר. והגאון מהר”א תאומים בשו”ת חסד לאברהם, כתב, שמנהג זה הוא פרצת גדרן של ישראל, והמכשלה הזאת תחת ידי חכמי הדור שאין מוכיחים אותן. וכ”פ הגאון הרי”ד במברגר בשו”ת יד הלוי. וכ”כ בספר שער הזקנים, ובס’ נחלת אבות, ובשו”ת תשורת שי, ועוד. ומלבד כל הנ”ל ישנם אחרונים שאוסרים על כל פנים מטעם מראית העין, והם: הגאון בעל תפארת ישראל, שו”ת הרי בשמים, שו”ת מהרי”ל דיסקין, שו”ת עדות ביהוסף, ועוד. ומכל שכן שיש לאסור בזה לבנות הספרדים ועדות המזרח, שכל גאוני ספרד המפורסמים העידו שבמקומותינו לא נשמע מעולם מנהג כזה לצאת לרה”ר בפאה נכרית, ואם תמצא אחת שהיא פורצת גדר, האשה ההיא תשא את עונה, והרי היא בטלה במיעוטא. וכמ”ש הגאון מהר”א פלאג’י בספרו בירך את אברהם, וכ”פ הגר”י אבולעפיא בשו”ת פני יצחק, והג”ר יוסף בורלא, והגאון שדי חמד, ועוד. ואשר על כן יש לאסור בכל תוקף לאשה נשואה לצאת בפאה נכרית לרשות הרבים, ובפרט בדורות הללו שעושים את הפאות במומחיות רבה עד שלא ניכר כלל אם האשה הולכת בשערותיה הטבעיות בגילוי ראש, או בפאה נכרית וגם השחקניות הפרוצות מתקשטות והולכות בפאות נכריות, ובודאי שיש בזה פריצות להידמות לחצופות אלה שפרצו כל גדרי המוסר. ובדברים הללו יש להחמיר בכל תוקף, והדבר פלא שיש אנשים המחפשים חומרות על גבי חומרות בשאר הענינים, ובנושא חשוב כזה נהגו להקל נגד דעת כל הפוסקים. ומצוה לפרסם חומר האיסור, ושומע לנו ישכון בטח, וישא ברכה מאת ה’. בברכת התורה, עובדיה יוסף”. [הובא המכתב כלשונו וככתבו בספר “אוצרות המלך” עמוד קנד].

(רלט).                        שנת תרפא – פאה נכרית במשנת רבי יצחק שלמה אונגר בעל “תורת איש”

בדרשות תורת איש לראב”ד “חוג חתם סופר” (דרוש ב לשבת שובה דף פו ע”א, ד”ה ואם) כתב: חובה קדושה עלי לעורר על דבר אחד לנשים צדקניות, והגם כי באמת אין לזה שום שייכות דוקא לשיטת החת”ס, כי זה הלכה לכלל ישראל ונפסק בכל הפוסקים שאסור לצאת בגילוי שיער, אבל תדעו לכם שמרן החת”ס אוסר גם לצאת בגילוי פאה נכרית וכו’, ובתור אב”ד של חוג חת”ס שקבלתוני עליכם הנני עוד הפעם להכריז קבל עם ועדה שאסור באיסור גמור לבוא לעזרת נשים בפאה נכרית בלי כובע או מטפחת עליהם, וירא אנוכי שלא אצא ח”ו ידי שמים אם לא אעורר על אותם פאות וכו’, אבל התוה”ק מזהירה בדברים חוצבים להבות אשר “ולא תקיא הארץ אתכם בטמאכם אותה כאשר קאה את הגוי אשר לפניכם”, ה’ הטוב ישמרנו”. עכ”ל.

  (רמ).   שנת תרפב – פאה נכרית במשנת הגאון רבי ישראל משה דושינסקיא – בעל “תורת מהרי”ם”

במכתבו היוצא לאור מבית דינו בירושלים עיה”ק (מובא בספר הכתר והכבוד ח”א עמוד קלא), כתב: חטא זה גורם לסילוק שכינה מישראל וכו’, בדורינו נושאות אלפי נשים צדקניות והגונות את נזר הצניעות בראשן בגאוה ותפארת שבקדושה בכיסוי ראש בלי פאה נכרית, ומקיימות דת יהודית כפשוטו וכמשמעו ללא כל התחכמויות, ובזה מקדשות הנשים שם שמים. עכ”ל.

(רמא).                        שנת תרפב – פאה נכרית במשנת הגאון רבי יוסף שרביט אב”ד אשקלון ובעל “אורחות יושר”

בשו”ת אורחות יושר ח”ב חאה”ע (סימן ד) כתב: לכן מצוה לפרסםפ ברבים לבל תצאנה הנשים בפאה נכרית לרה”ר, כי בעווה”ר התחילו מחדש לפרוץ גדר ולהקל בדבר, ובתוכן הרבה מנשי ת”ח ורבנים בישראל “מחוסר ידיעה בפוסקים” כי אין חכמה לאשה אלא בפלך, וילפי מקלקלתא מכמה נשים שנהגו קלות ראש בזה, ואמותינו הקדושות נהגו איסור בדבר, ויש בזה משום אל תטוב תורת אמך וכו’. ומצוה וחובה לשרש אחר המנהג הרע הזה ולהחזיר העטרה ליושנה בדברי הצניעות על פי תורתינו הקדושה, ובעיקר כדברי הפוסקים האוסרים לצאת בפאה נכרית, ומצוה לפרסם האיסור ברבים, ולמחות באלו שנהגו היתר לעצמן שלא כרצון חכמים, ולהודיען שזוהי פרצה חמורה בגדר הצניעות של בנות ישראל הכשרות, ומותר לצאת רק במטפחת הנכסה את כל ראשה. ועיין בספר מקור חיים ח”ה (עמוד יד) בדין פאה נכרית, שכתב שהסברא הישרה מסכימה לאסור, כיון שהאשה נראית נראה בשערות אלה כמו היוצאות פרועות ראש ממש, וזאת נאה עוד יותר, שהלא הפאה נכרית עשויה בהידור רב ויופי מיוחד, על פי הרוב יותר משערותיה, ולכן ראוי להחמיר מאוד בזה. עכ”ל.

(רמב).                        שנת תרפג – פאה נכרית במשנת הגאון הצדיק רבי גדליה נדל זצ”ל רו”כ חזון איש

הגאון רבי גדליה נדל (מגדולי תלמידי החזו”א, וראש כולל “חזון איש” בבני ברק), בספר הכתר והכבוד ח”א (עמוד רעו) מובאים דבריו באידיש (וזהו התרגום): “לדעתי אפילו אילו בעבר לא היה אף פוסק אחד שאוסר, אזי בימינו לא היה אף פוסק אחד שמתיר. תשאלו כל ילדה קטנה ברחוב והיא תאמר לכם האם פאה מותרת או אסורה”. עכ”ל. וכ”כ בשו”ת המאיר לארץ ח”א (סימן ב) ובספר על איילת השחר (עמוד רה) בשמו. ע”ש. וכן בקובץ ויען שמואל (יז, עמוד תתנז) וכן בספר פסקי שלמה ח”ה (עמוד רנח): “אמר הגאון רבי גדליה נדל, בגד כמראה עור ודאי אסור על אף שמכסה, זו אותה תאוה ואותו הרהור. ומה ההבדל בין זה לפאה במראה שער”. עכ”ל. וכיוצ”ב בשמו בספר באתי לגני (פרק יא, עמוד מד בהערה) שכך מסר הרה”ג רבי אברהם ליפשיץ ז”ל. ע”ש (ושו”ר שכ”כ הגר”א ליפשיץ בספרו סוגיא דפאה נכרית עמוד קצג, ד”ה ולפי זה יוצא, שאמר לו כן הגר”ג נדל. ע”ש). וכ”כ בספר אורות אליהו ח”א (עמוד שפד), ובספר דבר ה’ (עמוד רנח), וספר דברי שלום (פרק ט עמוד קכד בהערה), ועוד.

(רמג).שנת תרפד -פאה נכרית במשנת הגאון רבי בן ציון אבא שאול זצ”ל – ראש ישיבת פורת יוסף

לפניך ציטוטים מעדויות תלמידיו [הקפדנו להביא את שמותם]:

בספר “דברי חכמים” (עמודים 73-83) תלמיד מורינו הגרב”צ זלל”ה, כתב: מפורסם בשם מורינו הגרב”צ לאסור משום פריצותא ואפילו פאה עם כובע, כמו ששמעתי מפיו, ובשם מגידי אמת. וידוע שכן השיב לכמה בחורים שלדעתו יש בזה פריצות ואפילו פאה עם כובע, ועל כן מה שכתב בח”א (סימן יא) הוא רק כדי ליישב דברי הרמ”א. עכ”ל.

בספר “אל תיטוש תורת אמך” (עמוד מה, הובא בספר דבר ה’) כתב: “עדות נאמנה ששאלתי בזמנו את מורינו הגרב”צ בנידון, והשיב לו, שודאי לכסות שיער עם שיער אינו כיסוי מועיל, רק שאינו רוצה להתבטאות בלשון אסור [מן התורה], ולאלו השומעות בקולו הוא מורה לכסות במטפחת ולא בפאה”. עכ”ל.

גם הגאון רבי ברוך שרגא שליט”א (נדפס בהסכמה לספר דבר ה’) העיד בשמו של מורינו זלה”ה, שאמר לו בפירוש, שללבוש פאה אסור וגם שתצא שערה אחת אסור, אלא שנראה שהאיסור שתצא שערה אחת חמור יותר לפי הזוהר הק’, (שהחמירו כ”כ בדבר וע”ש דברים נוראים בחומר הדבר), אך מעולם לא התיר פאה, וכתב שם בזה”ל: “ואני אומר, שדעתו של הרב ע”ה ברורה כפי ששאלתי אותו כמה פעמים, הן בהלכה למעשה, והן בדרך לימוד שהייתי לומד אצלו ביחידות כל יום בערך ארבע שעות, ולעולם לא התיר פאה. ובכל פעם ששאלתי אותו לא התיר בשום אופן, וכו’, וכן הוא דעת מורינו ראש הישיבה הגר”י צדקה ע”ה, שהיתה דעתו איתנה שאין להתיר את הפאה”. עכ”ל.

בספר דברי שלום (עמוד פו) הביא עדות מת”ח אחד ששאל פעם את הרב ע”ה אם יכול להתיר לאשתו ללכת בפאה, והרב השיב לו בשלילה, והוסיף לשאול הרי אף מהמקורבות אל הרב הולכות כך, והשיב לו הרב בתוקף, “באת לשאול מה דעתי בנידון או לשאול למה פלונית הולכת ככה”. [וכתב שכן שמע עוד מתלמידו המובהק של רבינו, הגאון רבי נתן בן סניור שליט”א, שבטרם נישואיו שאל את רבינו ע”ה במה תכסה אשתו את ראשה, והשיב לו שתכסה את ראשה במטפחת כפי שנהגו אמותינו. והרב מח”ס דובר מישרים העיד ששמע להדיא מפי רבינו ע”ה שלא להתיחס לתשובתו שבאול”צ ח”א כהיתר לפאה נכרית שבדוקא הנידון שם לענין גרושה ואלמנה, שחיוב כיסוי הראש שלהם הוא מדרבנן ולא מדאורייתא].

בספר דובר מישרים (עמוד נ) סיפר, שאמר לו מורינו הגרב”צ זלה”ה, שאין להתייחס לתשובתו שבספר אור לציון (ח”א סימן יא) כהיתר לפאה נכרית, שמסקנתו שם להקל איננה אלא לענין גרושה ואלמנה.

בספר תורת המנהגים (פרק כ) הרחיב בעדויות בדעתו של הגרב”ץ זצ”ל, והוסיף, שאביו שאל את הגרב”ץ אם פאה נכרית מותרת, והשיב לו הרב: “מכנסיים לנשים – אסור, כך גם פאה אסורה – פריצות שייכת בשניהם”. וכששאל את הרב: מדוע אשתו הולכת עם פאה נכרית? השיב לו הרב: “באת לשאול הלכה או באת לשאול מה עושה אשתי? מה אכפת לך ממנה!”. ע”ש.

ועוד ראה בהסכמת הגר”י יוסף שליט”א לספר דבר ה’ על הפאה (מהדורא א), שכתב שאמר לו אביו הגדול מו”ר מרן שליט”א: “ששאל על כך את הגרב”צ זלה”ה איך יתכן שדעתו להתיר את הפאה נכרית, והשיב לו שבאמת דעתו להחמיר, אך מכיון שכבר התחילו רבות מן הנשים לצאת בפאה ראה ללמד עליהם זכות”. עכ”ל. [והרחבנו בזה בעוד עדויות בפרק יג אות ב, קחנה משם].

וכן אמר לי מו”ח מוהר”ר פנחס מוסבי שליט”א [רבה של רמות י”ם, ורב בית הכנסת בית הרואה, עורך הספר “אור לציון” שביעית], בזה הלשון: הגרב”ץ אמר לי כמה פעמים שאף אם נאמר שפאה נכרית זה מכסה את השערות שלה, אמנם אין זה צניעות, והדבר דומה לאשה שלובשת מכנסיים, או שלובשת גרב על כל גופה, שהגם שהיא מכסה את גופה, מכל מקום זה היפך הצניעות, וזוהי פריצות. וכך זה בדיוק באשה שלובשת פאה נכרית. עכ”ד.

(רמד).                        שנת תרפד – פאה נכרית במשנת הגאון רבי חיים דוד הלוי זצ”ל – בעל “המקור חיים”

בספר “מקור חיים” (פרק א סעיף ו) ובקיצור ש”ע מקור חיים (פרק קטו סעיף ג), כתב וזה לשונו: אם מותר לנשים נשואות לצאת בפאה נכרית, ידועה ומפורסמת מחלוקת הפוסקים מערכה מול מערכה, והסברא “הישרה” מסכמת לאיסור, ואף גם זאת נאה עוד יותר שהלא פאה נכרית עשויה בהידור רב ויופי מיוחד, על פי הרב יותר משערותיה הטבעיות. עכ”ל.

(רמה). שנת תרפה – פאה נכרית במשנת הגאון רבי מנשה קליין זצ”ל – האדמו”ר מאונגוואר – מח”ס “משנה הלכות”

“אין ספק שהפאה הנכרית של פעם שהיתה כגוש שיער קשה ומגושם, אין זה צנוע, ואין צורך לומר על הפאות הנכריות הפרוצות והמודרניות שהן אסורות בלי חולק, אלא שאין להתבטא בלשון איסור מכיון שאי אפשר לדבר על לב אותן שנוהגות ללבוש ולומר להם שהדבר אסור, והדרך היותר טובה היא לדבר על ליבם “שיתחזקו” לכסות ראשן במטפחת צנועה”. [נמסר לי ע”י בנו האדמו”ר שליט”א, בשב”ק פרשת וישלח התשע”ג].

 (רמו). שנת תרפה – פאה נכרית במשנת רבי דוד משה ראזנבוים מקרעטשניף זצ”ל

“בשנה האחרונה לפני הסתלקותו של הרבי מקרטשניעף זיע”א החלו מספר תלמידי חכמים להכין קול קורא באיסור לבישת פאה נכרית, והחתימו עליו כמה מגדולי הרבנים והאדמו”רים, אולם כשהגיעו להחתים את האדמו”ר זיע”א שם לב הרבי כי כתוב שם כי גם אלו שקשה להם להחליף למטפחת ישמו כובע על רוב הפאה, והנה משראה זאת הרבי הודיע “כי אין על מה לדבר ולא יחתום בשום אופן על פתק עם פשרות”. וכמובן שמיד מחקו זאת והרבי חתם” [ספר דבר ה’ עמוד רעו, עקבתא דמשיחא מס’ 255].

 (רמז).שנת תרפו – פאה נכרית במשנת הגאון רבי ינון חורי זצ”ל

“הדבר ידוע שאבא אסר את הפאה הנכרית הגם שלפי הרגלו בדרך כלל לא גילה דעתו בשום הלכה משום ענוונותו כידוע, וגם היה מרבה לדבר זכות על ישראל (וראה סיפורים כעין זה בספר “שמש ינון”), בכל זאת לגבי הפאה הנכרית הדבר פשוט שהוא אסר את הפאה” [נמסר מפי בנו].

(רמח).                       שנת תרפח – פאה נכרית במשנת הגאון רבי יעקב ישראל פישר בעל “אבן ישראל”

במכתבו היוצא לאור מבית דינו בירושלים עיה”ק (מובא בספר הכתר והכבוד ח”א עמוד קלא), כתב: חטא זה גורם לסילוק שכינה מישראל וכו’, בדורינו נושאות אלפי נשים צדקניות והגונות את נזר הצניעות בראשן בגאוה ותפארת שבקדושה בכיסוי ראש בלי פאה נכרית, ומקיימות דת יהודית כפשוטו וכמשמעו ללא כל התחכמויות, ובזה מקדשות הנשים שם שמים. עכ”ל.

(רמט).                       שנת תרצ – פאה נכרית במשנת הגאון רבי דניאל פריש זצ”ל – בעל “מתוק מדבש”

בצוואתו הנקראת “נהר של דבש” (עמוד לח, ד”ה גם) כתב וזה לשונו: ואחר החתונה אקוה להשי”ת שכל נְשֶי יוצאי חלצי שיחיו יגזזו שערותיהן ביום המחרת מהחתונה לגמרי, וח”ו ללכת בפאה נכרית או שפיצל או פריזעט וכדומה וכו’, הגם שכמה דברים ממה שפרטתי כאן פשוט וידוע במשפחתי שיחיו, וגם חלק מהם כבר כתוב בספר התקנות, ובספר “דער קרוין פון צניעות”, עם כל זה חזרתי עליהם לפי שידעתי שאלו הדברים צריכים חיזוק ואזהרה ביותר. עכ”ל. [וידוע שהפרצה של הפאות הנכריות היתה למורת רוחו של הרב כפי שמספרים התלמידים, וראה עוד בעקבתא דמשיחא אלול תשס”ט].

    (רנ).   שנת תרצ – פאה נכרית במשנת הגאון רבי חנינה יום טוב ליפא דייטש זצ”ל אב”ד דאבשינא

בספרו “יסוד יוסף” (עמוד עז, אות י) כתב, וזה לשונו: עיין ברמ”א או”ח הנ”ל מהגהות אלפסי בשער נכרית אין בהם משום ערוה, ועיין בבאר היטב שם דהיינו פאה נכרית, ע”ש, ועיין במגן אברהם שם ס”ק ה מהשלטי הגבורים דמותר לכתחילה בפאה נכרית כדאיתא בפרק ו דשבת במשנה יוצאה אשה בחוטי שער וכו’, ודלא כבאר שבע שחולק עליו ע”ש, וכן כתב וכו’, אולם עיין בעטרת זקנים הנ”ל מהבאר שבע בשם מהר”י מינץ דהיתר פאה נכרית דוקא תחת השבכה אבל בלאו הכי לא, ע”ש, וכן כתבו גדולי האחרונים דלא התירו פאה נכרית רק כשמכוסה במטפחת הנקרא נעצר, אבל בלאו הכי מחזי כשער עצמו, ועיין בשו”ת משיב דברים חיו”ד (סימן קכז) דנשים ההולכות בפאריען (פאה נכרית) על השערות שלהם שלא גלחו וכו’, חלילה להתיר כזה, ע”ש, ועי’ עוד בשו”ת תשובה מאהבה הנ”ל דכתב דאפילו להמתירין בפאה נכרית לא התירו רק על הפנים שלא כנגד השערות ראש אלא כשמו “פאה”, ובלשון אחרת “הארלאקען” אבל במקום שערות ראשה כולי עלמא מודים לאיסור, אשר אחר כל הדברים האלה אפילו להמתירין בפאה נכרית אסור וכו’. עכ”ל. והגאון הנ”ל הרחיב עוד והאריך בחומרת הענין ובגירוי היצר, והביא (בעמוד עח אות ג) מה שכתב בספר מילי דשמיא ח”א (דרוש ב) שהפאה הנכרית היא גירוי היצר, וזה לשונו: אלו דברים שאין להם שיעור פאה נכרית פאת כותית, גירי עריות, מגרו יצר הרע אנפשייהו גירא בעינא שטנא בתרי אומה קנאה מעוררת בין העכו”ם הלוך וטפוף תלכנה ברשות רבים בני שוממה בבגדי חופש וכו’. עכ”ל.

 (רנא). שנת תרצ – פאה נכרית במשנת הגאון רבי ישעיה חנון זצ”ל  – בעל “זכרון ישעיה”

בספר “הכתר והכבוד” (עמוד תשסז), כתב: “אחד מהמשפחות באה לביתו של הגאון הצדיק רבי ישעיה חנון זצ”ל בערב שבת עם פאה, ביקש ממנה הרב שתסיר את הפאה והתעכב מעשיית קידוש, עד שתלבש מטפחת, וכן היה מקפיד בכל דבר שבקדושה להמנע מלעשותו כנגד הפאה. עכ”ל. וכ”כ בספר דבר ה’ (עמוד רעז).

 (רנב). שנת תרצ – פאה נכרית במשנת הגאון רבי חנינא אברהם לייטנער אב”ד מאנטיווידיעא

בהסכמתו לספר “סוגיא דפאה נכרית” (עמוד 10) כתב: דבר טוב עשה הרב וכו’ שליקט כל דברי האוסרים פאה נכרית, והוא דבר בעיתו כי נעשה כעת התעוררות למנוע מלבישת פאה נכרית וכו’, והבה נקוה שדבריו יעשו רושם אצל בנות ישראל הכשרות, ויסורו מהן הפאות נכריות, לכן כל בעל בעמיו ישתדל אצל בני ביתו. ויעזור השי”ת שכמו בימי צאתינו מארץ מצרים נגאלנו בזכות נשים צדקניות כן גם עתה כימי צאתינו מארץ מצרים יראנו השי”ת נפלאות, ויגאלנו בגאולת עולם בב”א. הק’ חנינה אברהם לייטנער. עכ”ל[43].

 (רנג).  שנת תרצב – פאה נכרית במשנת הגאון רבי משה הלברשטאם זצ”ל – בעל “דברי משה”

במכתב הסכמה לספר “דת משה וישראל” כותב, וזה לשונו: אשר זה זמן רב נפשו איותה לצלול במים אדירים לבאר וללבן הדר היטב דבר האיסור שפסקו גדולי הדורות זיע”א שאסור לאישה לילך בפאה נכרית בשוק, והן ידוע אריכות הדברים בזה בספרי הפוסקים, ומי לנו גדול מזקני הגאון הקדוש אור העולם מרן בעל דברי חיים מצאנז זי”ע שפסק בזה לאיסורא בסכינא חריפא, וזה לשון קודשו בתשובה דברי חיים ח”ב (סימן נט): כבר האריכו וכו’, עכ”ל.

 (רנד). שנת תרצד – פאה נכרית במשנת הגאון רבי מאיר ברנדסדורפר זצ”ל בעל “קנה בושם”

“אבא התנגד בכל תוקף לפאות הנכריות, “ובפרט” למי שנהג שלא ללובשן הוא נלחם במנהגם הרע. הוא אמר כמה פעמים שבפאות הנכריות יש פריצות, והדבר ברור שיש בהם פריצות”, [מפי בנו הרה”ג ר’ משה שליט”א]. ובכתבי הבית דין של העדה החרדית נמצאו עוד כמה מכתבים בנושא זה שהרב זצ”ל חתום עליהם. [והדגשתי את המילה “ובפרט” שאינו חוזר על הראשונות].

 (רנה). שנת תרצד – פאה נכרית במשנת הגאון רבי יוסף דוד וייסברג – בעל “אוצר החיים”

הגאון רבי יוסף דוד וייסברג, בעל ספר אוצר החיים וספר אוצר הברית ד”ח ועוד ספרים, ומגדולי המוהלים בירושלים, ומשמשם בקודש של אדמורי”ם רבים, בספרו “אוצר החיים” מנהגים (עמוד שמב, אות שצב): “הורה שאסור לאשה לצאת בפאה נכרית, והיא דת יהודית”. עכ”ל. וכ”ה במהדורת ירושלים שנת תשמ”ב.

  (רנו).  שנת תש – פאה נכרית במשנת הרה”צ רבי אהרן צבי רומפלער אב”ד דתהילות ישראל

בספרו “התנערי מעפר קומי” (עמוד י): “ועל פי זה יש להבין במה שנוגע לענינו בענין הפאות, שאחרי שהתורה הקדושה אסרה גילוי השערות לבת ישראל נשואה ומאס בו הקב”ה, אם כן מי שלבו מסור לה’ ולתורתו הקדושה, ואוהב מה שהקב”ה אוהב ושונא ומרחק מה ששנוא לה’, איך יוכל להתעטר ולהתלבש בדבר שנראה דומה לדבר ההוא אשר שנוא לה’, ובפרט באופן שעושים היום שמכוונים כמה שאפשר שיהיה דומה ממש לצורה טבעית, ולא נשאר שום רושם ששומרים בזה מצות התורה הקדושה וכו’. ועיין מה שכתב בספר באר שבע “היעלה על הדעת שיהא מותר להראות את עצמה כעוברת על דת משה רח”ל מהאי דעתא”, עכ”ל, ויותר מזה כתב החזו”א שלא רק שאין להסתיר קיום המצוה אלא אדרבה עלינו דוקא להכריז בפרהסיא על קיום מצוות התוה”ק, וזה לשונו בקובץ אגרות ח”ב (סימן עג) “חובתינו שיהיו מעשינו מכריזים על קיום התורה ולפרסם קיומנו מצוותיה. עכ”ל. ופשוט הוא מסברא שהרי זו גאוותינו וכו’. והמתבייש בזה ח”ו הרי הוא מראה שכבוד בשר ודם בעיניו מוקדם לכבוד שמים וכו’. וכונת התוה”ק במצוה זו היא היות ואסרה על הנשואה להתנאות לפני בני אדם חוץ מבעלה כדאיתא בחז”ל (תנחומא פרשת שלח, ה) על כן צותה התורה הקדושה למנוע את הנוי הזה מנשואה, ונמצא שחיוב הכיסוי הוא שמירה לשמור קדושת ישראל ולהרחיק ולסלק היצה”ר מן העולם, וא”כ איך יתכן לעשות ההיפך ולבטל לגמרי את ההבדל בין בתולה לבין נשואה, ועוד להוסיף בנוי הזה דוקא ביותר וכו’. נמצא מהפכים ממש את הקערה על פיה, ובזה מרבים כח היצה”ר בעולם כאש בנעורת, והרי זה ממש היפך כונת רצון השי”ת שהוא דוקא למנוע את כל זה וכו’. ומי יודע כמה זה גורם להוסיף החרון אף בעולם כהיום ח”ו, וגם מונע השמירה מאתנו, שהרי כל ענין של פריצות גורם הסתלקות השכינה וכו’. עכ”ל (ועיין שם עוד דברים נפלאים בהרחבה בגודל הפגם שנעשה בזה ברוחני ובגשמי ובמניעת הגאולה). ע”ש. וכ”כ במאמר “כי אתה אבינו” (עמוד מ).

ובקונטרס “קול קורא” (י”ל בירושלים תשסט) על ידי בית דין שהקים הגאון הנ”ל, וחתמו הב”ד על כל המסקנות שנכתבו בידי קודשו, ושם (הלכה ג ס”ב) האריך בדברי הפוסקים בזה ראשונים ואחרונים, וכתב: ויש מן הפוסקים שכתבו שהרי זה כמו גילוי שיער ממש ועומד באיסור דאורייתא, ועיין בנביא ישעיה (ג, טז) שהיו אז פרוצות שעשו כך, וע”ש העונשים החמורים שבאו לכלל ישראל עבורם. ע”ש. עכ”ל.

  (רנז).  שנת תשה – פאה נכרית במשנת הגאון רבי חיים ישראל פסח פיינהנדלר בעל “אבני ישפה”

בשו”ת “אבני ישפה” ח”ה (סימן קמה) כתב: היוצא מדברינו שראוי להחמיר לא ללבוש פאה נכרית וכדברי הפרי מגדים. וכן כתב המהרש”ם שיש להזהר בשעת קריאת שמע וברכות. ומוכח מדברי הפרי מגדים ומהרש”ם שלמדו שהוא איסור מצד עצמו ולא מצד מראית העין, ולכן אסרו לקרוא ק”ש נגד פאה נכרית. וכן ראיתי אצל גדולי פוסקי דורינו שכולם הקפידו שנשותיהם לא תלכנה בפאה נכרית, והיינו מו”ר הגר”ש וואזנר, והגרי”ש אלישיב, ולהבדיל מחיים וכו’ הגרש”ז אוירבאך זצלה”ה וכו’. עכ”ל. עוד כתב ביחס לטענה של דת יהודית משתנה, שגם בימינו יש להחמיר בזה (וכמה מצדדים השמיטו דבריו במתכוין).

 (רנח). שנת תשה – פאה נכרית במשנת הרה”ר רבי ישראל ניסן רוזנבוים – האדמו”ר מקרעטשניף ק”ג

מתוך שיחה שמסר לאברכים (הובא בעל אילת השחר עמוד רו): “בימינו אין שום הבדל בין השער לפאה, פריצות כזאת לא היתה מעולם, וגם רבניות גדולות יכולות להיות מחטיאות הרבים. ישנן רבניות שהיצר אינו מניח לנפשם כלל, הן עושות כל מה שלבן חפץ ואין בעליהן מוכיחים אותם על זה, ומניחים להם ללכת אפילו באופן שלכולי עלמא גובל עם חסרון צניעות, ואחר כך כששואלים למה אינך מסירה את הפאה, מיד מתרצת שגם רב פלוני פרוץ בזה. אפילו למדנים עדין אדוקים בעבודה זרה של הפאות. העבודה זרה של ימינו היא הפאות. ישנם בני אדם הפוסחים על שני הסעיפים, כשבאים לפתח ביהמ”ד הם קופצים ולומדים ומתפללים בהתלהבות ובכונה כראוי וכנכון, אבל כשמגיעים לפתח עבודה זרה, כלומר פתח הבית שלא נשמר בצניעות כראוי, אינם יכולים לעמוד בתוקף ולעצור את עצמם. היצר הרע בוער בקרבם כתנור בוער, ואינו מניח להם לתקן את זה וכו’. נשים תמימות אינם מבינות את חומרת הענין, אפילו נשי אברכים חשובים נכשלים באיסור זה רח”ל. למה אחרים צריכים לסבול, וכי בגלל שיש נשים שאינם מסוגלות להגמל מההרגל הקלוקל הזה, לכן אנשים צריכים לסבול? פריצות כזאת לא היתה מעולם וכו’. הנגע הזה של הפאות מביא את כל הצרות ואריכות הגלות החמה הזאת” וכו’. עכ”ד. (ויעויין שם עוד בהרחבה).

 (רנט). שנת תשו – פאה נכרית במשנת הגאון רבי שלמה הכהן גראס בעל “משנה שלמה”, אב”ד וראש הדיינים בנוי יורק

במאמרו שבקובץ אור ישראל מאנסי (כא, עמוד מב) בשם: “החיוב להחמיר שלא ללכת עם פאה נכרית”, מאריך שאין כל היתר בלבישת פאה נכרית, ונצטט חלק מלשונותיו: “הנה ישנם הרבה שחושבים היום אחרי שכך זה הונהג לילך בפאה נכרית, חושבים שזה מותר ורק יש איזה מחמירים שהחמירו בענין זה, לכן כדאי לברר מהענין ולראות שאדרבה המקילין צריכים להתייגע לחפש תירוץ על התנהגותם, ולא המחמירים. והנה לא הדור שלנו הנהיג את הפרצה הזאת, רק זה כבר כמה דורות שנעשה כן וכו’. אבל עם כל זה ישנה תביעה על דורינו שבימינו היה מן הראוי שדור זה, שזכינו בעזרת ה’ לראות דור חסידים יראים ושלמים, ורואים בחוש כמה ענינים שבימינו אכשר דרא, ויש לנו בע”ה כל האפשויות להתנהג בדרכי התורה בלי שום מניעות וכו’, וממילא הדור שלנו הוא הדור המתאים לתקן מה שהתקלקל פעם וכו’. וכמו כן בלי ספק תהיה זכות בעולם העליון לכל הנשמות הללו שהמצב של הדור אילץ אותם שהיו מוכרחות לשנות ללבוש פאה נכרית (מפני הגזירות) שהרי הן ממתינות בעולם בעליון שהנכדים והנינים שלהן יתקנו דבר זה. והנה כמה אחרונים מביאים דברי הבאר שבע שמביא את המהר”י מינץ שאוסר בתוקף ופוסקים כמותו הפחד יצחק, השאילת יעב”ץ, מור וקציעה, הרי בשמים, מהר”א אלפאנדרי, פני יצחק, מהר”י אלגזי, המים רבים, הישועות יעקב, החתם סופר, הברכי יוסף, העצי ארזים וכו’ וכו’. והנה לאחרונה נמצא כתב יד של הפרי מגדים ספרו אם לבינה, שם הוא מרמז למה שכתב בפרי מגדים, וכותב על זה “אמנם עתה ראיתי להתבונן בו וכו’, על כן נראה לי איסור גמור מכמה טעמים שכתבנו, ומה הנאה להם ומה טעם בזה, ולשומעים תבוא אליהם ועליהם ברכת טוב וכו’ ומצוה להוכיחה ולפייסה, ודי בהערה זו”, וכך פסקו רוב גדולי החסידות בגאליציה והונגריא, בעלזא, צאנז, שינאווא, סיגט, דינוב, החת”ס ותלמידיו ותלמידי תלמידיו, וכל יראי ה’ מכל הערים נהגו כך עד למלחמת העולם הראשונה, שאז התחילה הפרצה הזו, ועם כל זאת היראים עדין נהגו כך, ובמשך הזמן נהיה הדבר פחות מצוי, וכך ירד הדבר עוד ועוד. ומשמע בראשונים שאיסור פריעת הראש הוא משום פריצות, וכן כתב התרומת הדשן (סימן י) “ודאי איסור גילוי הראש דהתם אינו אלא משום פריצות דגברי”, כלומר שמכשילים את הגברים, ואם כן זהו האיסור של השייטלין וכו’. וכן כתב בספר חסד לאברהם שיש בזה איסור תורה. וכן כתבו החקל יצחק ומהרש”א אלפאנדארי, שיש בזה איסור מן התורה וכו’. ובאמת אפשר להוכיח בדעת השלטי הגיבורים והרמ”א והמג”א שמעולם לא התירו לילך בפאה נכרית ברשות הרבים וכו’. עכ”ל.

   (רס).  שנת תשו – פאה נכרית במשנת הגאון רבי אשר חנינא זצ”ל בעל “שערי יושר”

בשו”ת “שערי יושר” ח”ג חאו”ח (סימן צב, דף רעח ע”א אות ד) בנידון “הליכה אחרי אשה”, כתב: ואף בבני תורה האשה הולכת בראש עם פאה ארוכה כשפיץ של המשפחה, והבעל הולך אחריה כשמש של הרביצין, וסהדי במרומים שלא באתי ח”ו לקטרג, אלא מתוך שליבי נשרף בקרבי בראותי למחזה מכוער זה שנתפשט גם בהרבה בני תורה שמחזיקים עצמם לעמלי תורה ויראים, ואף אחד לא חלי ולא מרגיש שזה היפך הגמור מדעת תורה ורצון ה’, אמרתי להעלות הדברים בכתב אולי יתעורר מזה מישהו לשנות דרכו והיה זה שכרי. עכ”ל[44].

(רסא).                        שנת תשז – פאה נכרית במשנת הגאון רבי יורם מיכאל אברג’ל בעל “בצור ירום”

להלן ציטוטים מספרו “מימיני מיכאל” (עמוד כ): היראת שמים של הילדים והצלחתם תלויה בכיסוי הראש של האם שלא מתפשרת על שום פאה נכרית, ועושה בכך חסד עצום עם כל בני ביתה שהולכת בדרך המלך וכו’. ילדים טהורים שהשם שמר עליהם מגיל שנולדו, לעולם לא ראו שערה מראשה של אמם, לא פאה ולא צביעות, הוריהם הולכים בדרך האבות ולא מקילים בשום דבר כחוט השערה, עליהם נאמר דור ישרים מבורך וכו’. עכ”ל. ובמאמר “כולך יפה רעייתי” (פורסם בשנת תשעו): אדם שרוצה שידוך לבן שלו יבקש מהבן שלא יכניס לבית אשה שלקחה עליה ח”ו בלי כיסוי ראש או לקחה עליה פאה נכרית, להלחם על כך. צריך לדעת שאנחנו לא הולכים בדרכי הגויים. הגה”ק הבבא סאלי, חלק מהנכדות לא היו כל כך מקפידות, הוא אמר: מי שלא ישים כיסוי ראש של אשה, לא יוכל לקבל ברכה ממני אף פעם. הוא אמר שהוא ראה ברוח הקודש שפאה יותר גרועה משיער גלוי. יש הרבה עניות בכזה בית. תבדקו את זה טוב טוב עיקר הנשירה נמצאת בבתים שיש בהם פאות נכריות וכו’. סוד ההצלחה לא לקחת נכרית, צריך מאוד להזהר. רבינו עובדיה הביא 117 פוסקים שאוסרים. אני מתפלא על האנשים האלה, אתה יודע למה, המאירי כותב שמיטה זו רק חסידות. ואילו כיסוי ראש מדאורייתא. וכך נאמר “כולך יפה רעייתי ומום אין בך”, “מום” עולה בגימטריה 86, פאה עולה ג”כ 86. עכ”ל.

(רסב).                        שנת תשח – פאה נכרית במשנת הגאון רבי יעקב יוסף זצ”ל – בעל “בעתה אחישנה”

בהסכמתו לספר “זהב לבושה”: כיהודה ועד לקרא גם אני מצטרף לכל הנ”ל [להסכמת הרבנים על הספר הנכחי “זהב לבושה” באיסור “פאה נכרית”. המחבר], אמנם הנסיון גדול בצניעות בכלל – ובפאה נכרית בפרט, אבל לפום צערא אגרא (אבות פרק ה משנה כג), והרי אמרו ביומא (מז.) שבזכות הצניעות זכתה קמחית לשבעה בנים כהנים גדולים, והרוצים לזכות בבנים יראי שמים ותלמידי חכמים יזרעו בצניעות ויקצרו ברינה בבנים הגונים. אמן. ואברך את וכו’. בברכת התורה. י”ג תשרי. רב ומו”ץ גבעת משה ומוסדות חזון יעקב, יעקב יוסף. עכ”ל[45].

(רסג). שנת תשי – פאה נכרית במשנת הגאון רבי אלעזר אבוחצירא בעל “פקודת אלעזר”

בעקבתא דמשיחא (אלול תשע”א, גליון 304) מובא בזה הלשון: ושח בפנינו רבי ישעיה ש. הי”ו איש טבריה, לפני כמה שנים עת ישב רבינו בסעודת מצוה בצותא עם מקורביו, הרים לפתע את קולו בזעקה ואמר: אוי מה יהיה עם הפאות הנכריות? כמה גזירות הם גורמות! עכ”ל. [והוסף שם שהדבר ידוע שהפרצה של הפאה הנכרית היתה למורת רוחו של הרב זצ”ל, ובכמה הזדמנויות הוכיח את תלמידיו על ענין זה. זיע”א].

(רסד).                        שנת תשי – פאה נכרית במשנת רבי חזקיהו אלכסנדר סענדר יצחק ארלנגר – בעל “טהרת התורה”

במכתבו שנדפס בספר דברי שלום (עמוד ח) כותב: “ראיתי הקונטרס אודות פאה נכרית כו’, ובאמת שראוי מאוד לתקן הפירצה הגדולה בענין יפוי פאה נכרית של היום שמעוררת הרהורי עבירה, והוא נגד רצון השי”ת בהחלט ונגד כל המכוון של כיסוי שיער של אשה, ואוי לנו על ירידת הדור, והאם נשים אלו חושבות שיהיו להם בנים צדיקים ות”ח שיזכו לכתבה של תורה ע”י הליכה בשוק בפאה כזו המעוררת גירוי יצה”ר באופן נורא ומבהיל ה”י, והאם חושבים הבעלים שלהם שיהיה להם סייעתא דשמיא בתורה ולהנצל הם וצאצאיהם מיצר הרע בדור הפרוץ הזה על ידי לבושים כאלו שגורמים יצר הרע לרבים, והרי אנו זקוקים לחסדים וניסים להנצל מזרם התאוה וכו’. ואין לך דבר המגרה יצר הרע כמו פיאות אלו. “וכל מי שלקוי בזה, אין לו כלל סמכות לדון בהלכה זו ולומר דעת תורה” וכו’. כתבתי מרוב צערי ושיחי וכו’. כותב וחותם לכבוד המצוה היקרה מאוד, חזקיה א. סענדר יצחק ערלנגער, בני ברק”. עכ”ל.

(רסה).                        שנת תשי – פאה נכרית במשנת ר’ פסח אליהו פלק מח”ס “לבושה של תורה”

בספרו לבושה של תורה ח”א (סימן כא אות יב) כתב: “וראיתי בתשובת מהר”י אסאד חיו”ד סימן שסו, שכתב שהרפיון (שבהרבה מקומות באירופא לא כיסו ראשן כלל) הוא תולדה מלבישת פאה נכרית, שע”י הפאה נכרית שנראית בלאו הכי כשערות הראש התחילו הנשים לזלזל באיסור זה מכל וכל. עכ”ד (מהר”י אסאד). וגם כעת מי יודע מה יוליד יום מלבישת פאה נכרית הנראית כשערות האשה ממש (א”ה, שכידוע בזמנינו אין פאות שאינם נראות כשער ממש, וראה לעיל בהערות), הלא מדרך עקש ופתלתול זה נעשה ענין כיסוי השערות אצל הנשים כדבר שמתביישים בו, ודבר שמנסים בכל אופן להסתירו בהיותן חושבין שבזה הן ללעג אצל אחרים. והלוואי שיבינו שהכיסוי שערות היא להן כמו לבישת תפילין לאנשים, וכפי שראיתי כתוב בשם אדם גדול, והיא הפאר והתפארת שלהן. ובהכרה זו ידעו שמכח מצוה חשובה זו יתקיים בנו מקרא שכתוב וראו כל עמי הארץ כי שם ה’ נקרא עליך ויראו ממך”. עכ”ל. וכן ראה בספרו שו”ת מחזה אליהו ח”א (סימן קיט) שטעם כיסוי שערות הראש הוא משום “פריצותא דגברי”, והביא דברי התרומת הדשן (סימן י) והאריך לפלפל בו. ע”ש[46].

 (רסו). שנת תשכ – פאה נכרית במשנת הגאון רבי משה לוי זצ”ל בעל “מנוחת אהבה”

בספרו ברכת ה’ ח”א (פרק ז, הערה ס) כתב: ידוע שרוב ככל הפוסקים המובהקים גאוני אשכנז וספרד כאחד אוסרים בהחלט לאשה נשואה לצאת לרחוב בפאה נכרית מגולה, וכתבו בזה כמה טעמים וכו’. ובסוף התשובה (עמוד שה) כתב וזה לשונו: המורם מכל האמור, אסור לאשה נשואה לצאת לרשות הרבים בפאה נכרית שאין עליה שום כיסוי, ואין הבדל בזה בין האשכנזים לספרדים, אלא שלספרדים הדבר חמור יותר מאחר שנהגו בארצות מוצאם בחו”ל להחמיר בזה, ונמצא שספרדיה המקילה בזה הרי היא גם פורצת גדר המנהג, ואפילו אם מכסה הפאה בכובע או במטפחת אסור לה לגלות משערות הפאה יותר משיעור הגילוי של שערות ראשה. עכ”ל[47]. שוב נדפסה תשובתו בזה בשו”ת תפילה למשה ח”ה (סימן מו-מז) ושם האריך הרב דלבישת פאה נכרית איסורה מן התורה, ושיש בה עוד כמה איסורים נלוים. ע”ש.

ובספר משה האיש ח”א (עמוד 182), מובא בזה הלשון: אמר פעם הגאון הגדול רבי משה הלוי זצ”ל, מח”ס מנוחת אהבה ושו”ת תפילה למשה ועוד, בשיעוריו המלוקטים: פיגועים, אסונות, מחלות, צרות רבות סובבות את עם ישראל בארצו, ה’ ירחם! צריך לעשות תשובה, ואכן בכל עניני היהדות ראוי להתחזק, אך עלינו להתבונן בתורה ולמצא בה את הרמזים הנכונים, כתוב: ולא יראה בך ערות דבר ושב מאחריך”, הרי שהתורה אומרת לנו את הסיבה העיקרית “ערות דבר” – חוסר צניעות, לבוש אופנתי צר וקצר, הפאות הנכריות – איך תבוא הישועה?! נתחזק כולנו בצניעות, ואחר כך בייתר עניני היהדות… עכ”ל[48].

עתה נדפס שו”ת תפילה למשה ח”ד, ובו כעשרה תשובות של הגאון זצ”ל שהאריך בחריפות גדולה לאסור פאה נכרית מן התורה, ושכן דעת כל הפוסקים ושחלילה להקל בזה. והוא בחלופת מכתבים עם כמה ת”ח בזה. קחנה משם.

וראה עוד מה שכתבנו כאן בס”ד.

הערות

[1] ובפרט שקיבלנו כמה מכתבים מגדולי ישראל, ויכולנו לצרף דעתם לפרק זה, נבקש את סליחתם כי לא היא המטרה, ואי”ה בבוא המקום והזמן אצרפם במקומם.

[2] התנצלות: מכיון שגברה פחיתות ערכינו להבין ולסווג את גדולי ישראל ורבותינו הפוסקים בקטגוריות ותוארים, לכן כתבתי על כל הפוסקים הבאים “הגאון רבי”, ועל רבותינו הראשונים המובאים באותיות הראשונות כתבתי בשם “רבנו”. והגם שהיה ראוי לכתוב על כל אחד את כל התארים שבעולם ולחבר על כל אחד מהן ספר תולדות ארוך מן-ים, בכל זאת כבר אמרו חכמים “גדול מרבן – שמו” (מכילתא דרשב”י יח, יב), כדרך שמצאנו בתלמוד כמו, אביי, אילפא (תענית כא:), עולא, שמואל, חסדא (ב”ק כז:), אבא (חולין מה:), יהודה בר נתן (ברכות ס.), טובימי (ב”ב יב:), חסא (יבמות קכא:), רפרם (כתובות צה:), שובחה (ב”ק צא:), שילא (סנהדרין ה.), טודוס הרופא (בכורות כח:), בנימין אסיא (שבת קלג:), בר נתן אסיא (פסחים נב.), בן עזאי (סנהדרין מג. ועוד), ועוד ועוד. וראה בכפתור ופרח לרבינו אשתורי הפרחי (פרק מד), ובשו”ת אפרקסתא דעניא ח”א (סימן לח, ד”ה ובמה) ועוד.

[3] הנה הבין הבאר שבע שדיבר השלטי הגיבורים ברשות הרבים ולא בחצר, דאילו בחצר מיירי הרי מן הדין מותר לצאת בחצר פרועת ראש וכפסק הבבלי (כתובות עב:) והרמב”ם (פכ”ד מאישות) והש”ע אה”ע (סימן קטו ס”ד) ורוב ככל הראשונים. אמנם כתבו אחרונים רבים (הובאו לעיל פרק ו, ולשונותיהם בפרק זה) שאילו היה רואה שהשלטי הגיבורים פוסק כהירושלמי האוסר לאשה לצאת פרועת ראש בחצר, הוה ניחא ליה דלא מיירי השלטי הגיבורים כלל לרה”ר, דבחצר אינה אסורה מדין פרועת ראש, ובו איתמר בהדיא במשנה שבת (סד:) “בכבול ובפאה נכרית לחצר”. ובזה ניחא ראיית השלטי הגיבורים מהמשנה התם, דלכאורה אם היתה מגולה ברה”ר מדוע נחשוש דלמא שלפא, הרי לא חיישינן הא היכא שיתגלו שערותיה, כמבואר בגמרא שם (נז.). ועוד, שכל הראשונים פירשו להדיא דכבול ופאה נכרית תחת השבכה הן, עיין ר”ן וריטב”א ור”י הזקן ועוד (הובאו לעיל פרק ד). ועוד, שהרי גם להשלטי הגיבורים אין הפאה הנכרית מכסה את כל שערותיה לגמרי, רק מכסה מקום שיש בו מום בשערותיה, כגון בקדקדה, שם מניחה הכובע שמדובקין בו שערות, אבל בחלק התחתון של הראש השערות הינם טבעיות, ואצ”ל לדעת למעלה מט”ו מרבותינו הראשונים שפירשו דפאה נכרית אינה כובע, אלא כלשון “פאה” שהוא חלק קטן מן הראש, כמו פאות הגברים. וליכא למימר דלקט שכחה ופאה היינו כל השדה כולה, דזה אינו לעולם, וכן פרש”י בשבת (סד:): קליעת שער תלושה, וצוברתה על שערה עם קליעתה. עכ”ל. הרי דפאה נכרית אינה מכסה כל השערות, אלא מעורבת בהן גם יחד, ומיועדת להשלים המקומות החסרים בשערותיה. וליכא למימר שכיון שהניחה פאה בחלק מן הראש תהיה מותרת בגילוי כל שערותיה, דזה אינו שהרי אפילו מעט שערות הנראות מבין הנסרים (של קלתה) חייבים בכיסוי, וכמבואר בכתובות (עב.) מדאורייתא קלתה שפיר דמי, וברש”י מהדו”ק הובא בשיטמ”ק שם. וכ”כ בתרומת הדשן (סימן י). ואם כן כשם שמכסה את שערותיה ברדיד, גם הפאה הנכרית המעורבת בהן מכוסה היא. ולא יתכן שמבין השבכה יש איזה חור בגודל אצבע על אצבע שיוצאת ממנו רק גיזת שערות הפאה באמצע קדקדה של האשה, דזה אפילו לא מעשה שוטים, דמה ענין שמיטה אצל הר סיני, ומה ענין השערות מעל גבי המטפחת אם אינם עוטים כל המטפחת, וניוול הוא. ועיין בארוכה היטב בפרק ד בביאור סוגיות הש”ס, וביחוד בפרק ו בארוכה בביאור דברי השלטי הגיבורים אחד לאחד, דבודאי לא מיירי על רה”ר, ושהאומר כן בדבריו טועה בדבר משנה ומטיל דופי בקודשים, ושם הרחבנו עוד בטעם שרבים מגדולי הפוסקים לא הבינו כנ”ל את דברי השלטי הגיבורים, כי לא ידעו שהשלה”ג פוסק כהירושלמי לענין חצרה. עיין שם באורך.

[4] וכבר כתב מרן הב”י באו”ח (סימן עה): “לא שייך לומר מגולה אלא במקום שדרכו להתכסות”. עכ”ל.

[5] והנה הכנסת הגדולה בכמה מקומות בספריו דן בנידון זה, ובאו”ח סימן עה פסק כדברי הרמ”א שמותר “לקרות קריאת שמע” כנגד פאה נכרית. אמנם באה”ע (סימן כא) אשר שם מבואר הדין של איסור פרועת ראש, כתב להדיא שהעיקר כדברי הבאר שבע, וז”ל: “אבל בבאר שבע דף צג הביא בשם מהר”ר שמואל יאודה מקאליבוגן ז”ל שמחה על קדקדק סברא זו והאריך הרבה והעלה לאיסור”. עכ”ל. ובכך מובן מדוע שם (בסימן קטו) אחרי שהביא דברי השלטי הגיבורים בשם הסמ”ג והירושלמי שבחצר אסור לצאת בפירוע ראש כתב, שמ”מ מותר (בחצר) בפאה נכרית. ע”ש. כי דין חצר שונה מדין רה”ר, ובש”ע סימן כא איירי לגבי רה”ר, וכן באו”ח סימן עה מיירי לגבי חצרה או ביתה.

[6] ועיין בספרינו פרק ו בארוכה. ושם הבאנו דברי המקור חיים וביישוב כמה טעויות שטעו בדבריו הברורים לכל.

[7] ויעויין עוד להלן בדברי השדה הארץ ח”ג חיו”ד סימן י, שהביא דברי הבית יעקב שדחה דברי השלטי הגיבורים, ופלפל טובא בדבריו, ובדבריו מפורש שהבין שגם הבית יעקב מסכים שהשלטי הגיבורים לא איירי כלל לענין רה”ר רק לענין ביתה וחצירה בלבד. ע”ש בארוכה. גם יעויין בספר שער הזקנים הנ”ל, שכתב להדיא דמסקנת הבית יעקב לאסור. ע”ש.

[8] הנה זה לשונו שם (דף ל ע”א) שהביא דברי השלטי הגיבורים: גם קשה לע”ד בדברי הרב בית יעקב שכתב, וא”כ כיון דאפשר בפאה נכרית לא הוי כינוי נפש כלל ואפילו לית לה שערות, א”כ ליכא למימע מזה מה שכתב בגליון של הגמרא וז”ל, מכאן היתר לשערות שהנשים נשואות נותנים בראשיהם, ולפי מ”ש לא נשמע מכאן היתר, עכ”ל, דלע”ד לא הבינותי דאיך הוכיח דבר זה כנז”ל, הלא לעולם נימא דמכאן יש היתר, כמ”ש בגליון, דמקדאמר בש”ס ול”ק אפשר בפאה נכרית הרי מזה נשמע להדיא דמותר לנשים נשואות לתת שערות בראשיהם, אלא דאנו אומרים דלענין עינוי נפש לא הוי התגלחת עינוי, כיון דאפשר לה בפאה נכרית, ולא יפר לה. ודברים אלו צריך לעיין. עכ”ל. ומבואר דמלבד שהבית יעקב הניח דברי השה”ג בצ”ע, וכן השדה הארץ בסוף דבריו כך מסיים. מכל מקום לפי דברי השדה הארץ דלעיל (בדף כט) מפורש דלא איתמר הא רק לחצר, וכלשונו: דברשות הרבים ליכא הך טעמא דשמא תתגנה רק בהיותה עומדת בחצר. עכ”ל.

[9] ומה שכתב בספר בעקבי הצאן ח”ב פרק כד, שמרן החיד”א מתיר לנשים ללבוש פאה נכרית, כמבואר בשו”ת חיים שאל ח”ב (סימן לה). ע”ש. הנה אציג כאן את לשונו ותראה אתה הקורא היקר כמה ביכולת בן אדם [בשר ודם] לקלקל בעולם ולהוציא לעז על גדולי ישראל, ולעוות את הכתובים, והא לפניך לשון מרן החיד”א שם: ודע שכתבו האחרונים דהפירוקא (הפאה הנכרית) נחשבת ככיסוי [לגברים] ומיהו נהגו שלא לברך בלי כובע על ראשו. עכ”ל. ומי שמעיין בדבריו שם רואה שכתב זאת לגבי “גברים” ולא לגבי נשים, וכיצד יעלה על הדעת לערב את הענינים ולהתבלבל בין “גברים” לנשים ולהטיל מום בקודשים? ועוד, דמפורש בדבריו דקאי לענין קריאת שמע וברכות דחשיב כיסוי, אבל לא לענין פרועת ראש, דמה ענין שמיטה אצל הר סיני.

[10] ושם בשבת של מי כתב להדיא: “ואי אשמועינן חבירתה, הוה אמינא דלא משלפא משום דגנאי הוא לה להראות דנצרכת לשער חבירתה, דאינו דומה לשער שלה, דדבר קשה היא למצא דומין זה לזה”. עכ”ל. הרי להדיא ששער של חברתה היינו דבר הניכר לכל שהוא אינו שלה, ומשום הכי יש בדבר גנאי. ונבאר, כי מפורש בדבריו כאן שהפאה הנכרית היא מכוסה ברה”ר, שהרי רק כשתשלוף יראו את שערותיה, ולכן אם הוא של חברתה לא תשלוף להראות לחברתה. זאת אומרת, שבעלמא לא רואים את השיער הזה לחוץ ברשות הרבים, אלא הוא מתחת לשבכה. ועוד, דמפורש להדיא דמסכים עם פירוש”י שהפאה הנכרית היא תוספת לשיער שלה הקיים, אלא שמשלימה את המקומות החסרין שנשרו בראשה, וכדעת רש”י שכתב: “עם קליעתה”, ובהכרח שכשם שאינה מגלה לעולם את קליעתה, כך אינה מגלה שערות פאה נכרית שלה, ואם יש לה קרחת בצד הראש ומשלימה אותה ע”י פאה נכרית, לא שייך שברה”ר תוציא רק את הפאה נכרית בצד מטפחתה לבחוץ, דניוול הוא זה.

[11] וכל זה מלבד שמפורש שם שגם השלטי הגיבורים לא התיר רק בביתה, וכמ”ש: “והוה סלקא דעתך דאסור מפני מראית העין שיאמרו שערה ממש, ושיער באשה נשואה ערוה”. עכ”ל. הרי דרק משום דין שיער באשה ערוה איתמר הא. ועיין עוד בקונטרס “שקר החן” (אות לג) שהרחיב עוד בביאור לשונו וכוונתו. ודפח”ח.

[12] עוד כתב שם המחבר בעל תשובה מאהבה, שפאה נכרית המדוברת בפוסקים להתירא היינו רק “במקום הצדעיים כעין פיאות הגברים, אבל פאה על כל ראשה אפילו הש”ג מן האוסרים”, וכתב הרהמ”ח בעל תשובה מאהבה שצ”ל שכן דעת בעל הטעם המלך שהובא שם.

[13] ואין לומר שכונתו לאיסורי שבת, שהרי כתב לעיל שזהו משום פריצות, ומה שכתב שהוא כמבואר באו”ח סימן שג, וכמ”ש בשו”ת בית יעקב, הנה אעתיק לפניך לשונו (שנת תנו, סימן קנב ד”ה גם): וצריך לומר דהכי קאמר דכיון דאפשר בפאה נכרית, אף על גב דלית לה פאה נכרית לא הוי עינוי נפש כלל, אפילו לית לה שערות אלא דאם כן ליכא למישמע מזה מה שכתב בגליון של הגמרא, “מכאן היתר לשערות שהנשים נשואות נותנות בראשיהן”, ולפי מה שכתבנו לא שמע מכאן היתר, דגם אם יש להביא ראיה לדברי הרמב”ם הנ”ל, דמשום פורתא לא הוי עינוי נפש, שהרי הלכה כת”ק דס”ל דאפשר בפאה נכרית, וקשה הא אכתי הוי עינוי נפש וניוול ביום שבת, דאסורה לצאת לרשות הרבים בפאה נכרית, כדאיתא בהלכות שבת סימן שג, ואם כן אז שפיר הפאה הנכרית הוי ניוול, ואף על גב דאפשר לה שלא תצא לרשות הרבים ולא יהיה ניוול? זה אינו מועיל שהרי אמרו גבי רחיצה כה”ג אם מילתא נדרה ברחיצה יום א’ לא אמרינן שאפשר שלא תרחץ היום וכו’, כמו שכתבו הפוסקים שם, הכא נמי אף על גב שאפשר שלא תצא לרשות הרבים מכל מקום הוי ניוול, אלא על כורחינו משום אותה שעה פורתא שתצא לרשות הרבים בלא פאה נכרית, לא הוי ניוול, כיון דלא הוי ניוול כל היום לא הוי ניוול משום שעתא פורתא וכו’. עכ”ל. ומבואר מדבריו שאין להוכיח ראיה מנזיר שם ליציאת אשה עם פאה נכרית, וכמו שנתבאר לעיל.

[14] ומה שכתב בברוך טעם על הש”ע או”ח (סימן עה) היינו לענין קריאת שמע, וכמפורש בדבריו ובגוף דברי הרמ”א ובגוף דברי השלטי הגיבורים. וכמו שנתבאר לעיל בארוכה. ומלבד זאת הנה עדות חתנו הגר”ח מצאנז תעיד על כך.

[15] כי זה היה מנהגם שם ללכת עם פאה נכרית בחצר בלבד, ועל זה נחלקו, כלשון מהר”י אבולעפיא: “שכל הלובשים פאה נכרית אינם יוצאין בהם לרה”ר בשווקים וברחובות בגילוי ראשן בלי כיסוי על הפאה נכרית מגולות כלל, כי אם דוקא כשהן בביתם ובחצר שלהם או בחצרות של חברותיהן שאין הרבים בוקעים בהם כלל, וכשהם הולכים מחצר לחצר אחרת דרך רה”ר או לשווקים הם מתכסים מכף רגלן ועד קדקדן ועד בכלל ברדיד גדול הנקרא צעיף, ואינם פושטין אותו בדרך כלל, ולא נראה מהם בחוש הראות רק פניהם לבד, ויש מהן הרבה נשים צנועות יותר שמכסין גם פניהם במסוה, וגם כשהולכים מחצרן לחצר חברותיהם אינן פושטין צעיפן בדרך כלל עד שיכנסו לחצר ההוא כידוע”. עכ”ל. ומעתה אע”פ שאיננו יודעים מיהו החכם המתיר ומיהו האוסר, מ”מ מפורש שגם המתיר לא התיר רק בחצר בלבד, וכאמור, אבל ברה”ר מאן דכר שמיה.

[16] כי זה היה מנהגם לצאת רק בחצר ולא ברה”ר, כמו שיעויין לעיל ערך מהר”א סתהון (שנת תקכ) בהערה, מלשון מהר”י אבולעפיא בעל שו”ת פני יצחק.

[17] ושם (אות ג) הוכיח מדברי רש”י והתוספות והר”ן והרמב”ם ועוד, שטעם כיסוי ראש משום צניעות הוא. וכ”כ שם אות ט. ושם (אות כח) האריך להסביר הטעם שא”כ בתולות אינן מכסות ראשן, כי מנהג זה מה”ת של צניעות לא נהגו בו רק הנשואות, אבל הרווקות לא נהגו כן כי היכי דמינסבו ויקפצו עליהן לישאן וכו’, ובלאו הכי כל כבודן פנימה וכו’. כיע”ש.

[18] ומה שבגליון מהרש”א לשו”ע (סימן עה ס”ק ה) מציין לדברי הפרי מגדים, היינו לענין ק”ש, ועוד דאת”ל שהוא לענין רה”ר וכסיפא דהפרמ”ג, מ”מ הרי באם לבינה חזר בו הפרי מגדים מדבריו. וכמו שכתבנו לעיל בערך הפרי מגדים. ע”ש. עוד, שבציון דברים בעלמא אין ראיה דסובר כך. משא”כ בדבריו בשבת שם, אינם ציונים בעלמא).

[19] והמצדדים השמיטו ממש “כל” סיום לשונו. ותימה איזה יראת שמים יש בזה לעקם ולעוות דברי רבותינו ז”ל.

[20] ועיין בספרו על ספר המצוות (דף קמג ע”א) שכתב: “ובודאי כל אשה היוצאת לשוק באותו המקום בראש מגולה, ואפילו מקצת שערותיה מגולין, ואפילו בפאה נכרית, הוא פריצות יתירה וערוה לכל המסתכל בה, ונשואה יוצאת שלא בכתובה, כי כל מקום באשה שדרכה להיות מכוסה וגלתה הרי היא גילוי ערוה ורפיצות, ועוברת גם על לפני עור, שתעורר בזה החמדה והתאוה בלב הגברים הרואים אותה שלא במתכוין, אין הפרש בין בתולה לאשת איש, ואם איסור אשת איש חמור, מה בכך הלא גם פנויה בכלל עריות וכו’. ואם יצאה אז וראשה פרועה ואפילו מכוסה בפאה נכרית, הרי זה פריצות ועוברת על “דת משה”, כי מה לי שערות עצמה בדבוקים בראשה או הניחה על ראש במקום שלא נסו באלה, ולא לחינם הרעישו גדולי ישראל הבאר שבע והשאילת יעב”ץ בזמנם על השלטי הגיבורים וכו’. עכת”ד. ושם האריך וכתב לגבי הפאות הנכרית שהם מבזות את בנות ישראל מחמת כיעורן, ואף מחללות שם שמים בלבישתן (ורק מצד כיעורן), ובהסבירו את ההתדרדרות ברוב מדינות אירופה ללכת ללא כיסוי ראש כתב: “אך הנשים לא הסתפקו בזה, ומעט מעט התחילו לפרוק מעליהם גם את עול הפאה נכרית המזוהם והמסוכן ולצאת בשוק פרועות ראש בשערותיהם הטבעיות, ולא שמעו לקול שאגת הכפירים רועי ישראל שנתנו עליהם בקולן, עד שנתפשט היום המנהג כמעט בכל ערי ישראל, וביותר במקומינו בארץ החדשה, שכולן יוצאין היום פרועות ראש בשוק”. עכ”ד. ושם בסוף דבריו אחרי שכתב שעשו כן מבורות וכו’, ונעשה שערות שליהם כשאר חלקי הגוף וכו’, “כתבתי כל זה וכו’ רק ללמד זכות על בנות ישראל”. עכ”ל. [ובאמת שלגופן של דברים כבר השיבו רבים וטובים ששום מנהג בעולם לא יכול לבטל איסור שאסרו חכמים, וכ”ש לא איסור שנאסר ע”י התורה, וכמו שהארכנו בס”ד בפרק ג בהרחבה. ודברים של טעם וסברא הם, שהרי בנות ישראל הראשונות שגזרו על עצמן עשו כן מפני שראו לנכון את הפריצות וחוסר הצניעות באותן הדברים שהחמירו בהן, ורק מסיבה זו החמירו על עצמן וכמפורש ברש”י כתובות עב. א”כ אמור מעתה שאף במקום שנשתנה המנהג הרי טעמן של בנות ישראל הראשון קיים עדין במקומו, ואיך נבטל המנהג היכא שלא נשתנה כל טעמו. כ”ש במקום שהתורה הסכימה למנהגן של בנות ישראל. ועוד, דאתמהה, אפילו ז’ נקיים ושאר מנהגים לא נבטלן במקום שלא נהגו בהן, שכבר כתב הסמ”ג והובא בשו”ת מהרש”ל סימן ו, שכל מנהג שנהגו בו כל בנות ישראל אפילו אם אח”כ יבטלוהו במקומו הוא עומד לעולם. ע”ש. וכן הרחבנו בזה במאמרינו על “האם דת יהודית יכולה להשתנות”, קחנה משם. וכל זה על הלימוד זכות שכתב שם, אך כבר כתב בספרו שם, וכן בשו”ת הנזכר למעלה, שאין היתר בדבר, [והתבונן היטב בלשונו בתחילת דבריו שכתב: “שתעורר בזה החמדה והתאוה בלב הגברים הרואים אותה שלא במתכוין”. עכ”ל. והכל יודעים את המציאות, ובפרט בפאות של זמנינו. אוי לעינים שכך רואות].

[21] שם בעמוד 127 כתב המחבר (שכידוע היה מזכירו הרשמי של הגר”ש סלאנט): באחד המקרים היתה לי ההזדמנות להאזין מקרוב לשיחה מעניינת ורבת משמעות שהתקיימה בין רבנו (הגר”ש סלאנט זצ”ל) לבין הגאון רבי יצחק בלזר זצ”ל… ערב נשואי בנו החתן ר’ שלמה, עב”ג בת ר’ אברהם עטקין, הגיעה שמועה לאזניו של רבנו, שהרבנית אם החתן, דורשת שכלתה תחבוש פאה נכרית, כפי שהיא עצמה נהגה. דבר זה לא היה מקובל אז על אנשי ירושלים, שבאו אל רבנו להתריע על כך, כיון שראו בזה פרצה חמורה, במיוחד כאשר מדובר בכלתו של אדם גדול ובעל השפעה… השיחה בין שני הרבנים התנהלה בנחת כדברי חכמים, ורבנו שח לפניו את דאגתו. הוא הוסיף כי בזמנו כאשר עלה הגר”י בלזר לירושלים באו זקני ירושלים ושומרי משמרתה, להתלונן על כך שהרבנית אינה נוהגת כמנהג המקום וחובשת פיאה נכרית, כפי שנהגו בימים ההם בארצות אירופה. אולם מפני כבודו נמנעתי להתערב, חששתי שמא יפגע הדבר בבריאותו, חששתי שמא יופר אצלו שלום בית, כיון שרגילה היא בכך כל השנים, לכן החלטתי להסתפק בשב ואל תעשה. אולם כאשר באו לספר שהיא מבקשת שגם כלתה תחבוש פיאה נכרית בניגוד למנהגיהן של בנות ירושלים. מצטער אני על שלא הגבתי בראשונה ולכן אבקש להשפיע עליה שכלתו לא תפרוץ גדר אחד מגדרי ירושלים המקודשים. הגרי”ב זצ”ל הקשיב לדברי הרב, הדברים נגעו ללבו והוא פרץ בבכי, הבטיח לרבנו שכלתו לא תחבוש פאה נכרית, רק אז נרגע רבנו. עכ”ל. [דברים אלו דוחים על הסף עדויות זרות ומשורבבות בשם הגר”ש סלאנט, שכאמור שמשו של הרב מעיד נאמנה איך התנהלו הדברים בתיאור מדוייק].

[22] עוד כתב בספרו מקרי דרדקי ח”א (פרשת בראשית אות לה, דף ז ע”א), וזה לשונו: וגם בכלל וכבשוה, אפשר הוא שהחיוב מוטל על הזכר לכובשה שלא תהיה יוצאת בראשה פרועה אשר לא כדת, והיינו שיש מקומות שהתירו לעצמם לכסות ראשם בשטייעל הנקרא פרוק עשוי משערות, שמלבד שזה איסור גמור אפילו בבית ואסור לבעלה להזכיר את השם בברכת המזון ובקידוש ובשאר ברכות וכיוצא באלו, משום שער באשה ערוה, וכל מה שאסרו חכמים משום מראית העין אפילו בחדרי חדשים אסור, וכו’, ועיין שירי משכיל (דף לט ע”א) בשם תשובה מאהבה שזהו איסור גמור שנראה כאילו היא פרועת ראש ממש, וגם דבר זה הוא פתח רע שיגרום לילך בגילוי שיער עצמו בלא שייטעל. וגם משום שעל ידי כן אינו ניכר בין פנויה לנשואה. נראה לעניון דעתי כעת מלבד שדבר זה אסור מאזהרות לא תסור, עוד נוסף שיש בזה איסור של הזהרות לא תעשה של תורה, עיין דברים (כה, ה): לא יהיה כלי גבר על אשה, פירש”י: שתהיה דומה לאיש כדי שתלך בין האנשים שאין זו אלא לשם ניאוף. מעתה מסתבר מאחר כשהיא נשואה קי”ל כשיטות הרמב”ם דקריבא דגילוי עריות חיבוק ונישוק וכיוצא בו הוא בכלל יהרג ואל יעבור, וראה ביו”ד (סימן קנז), מה שאין כן הדין כשהיא פנויה. אם כן איסור תורה היא שתלך באופן כזה שתהיהי נראית שהיא פנויה, משום שעל ידי כן תוכל לבוא לידי קריבה דגילוי עריות שהיא בכלל יהרג ואל יעבור. עכ”ל. וכבר נתבאר בפרקים הקודמים (פרק ג אות ב) שהמושג “מראית העין” היינו שמכיון שהפאה נכרית נראית כשערותיה ממש אם כן אותה התוצאה של הפריצות שייכת בשתיהם, ולכן יש לאסור משום מראית העין, דהיינו שהפאה הנכרית חשובה כשערותיה ממש שהרי יש בה פריצות. ואין הכונה שבפאה נכרית אין פריצות ורק יש איסור יַבֵש של “מראית העין” כמו דם דגים וכו’, אלא, שמכיון שכל הטעם שאסרה תורה היינו מפני הפריצות התלויה בראית העין, אם כן אין שום הבדל בין שערותיה לבין שערות הנכרית שהרי בשתיהם מתקבלת התוצאה החמורה של הפריצות וחוסר הצניעות. ובפרט שמראית העין היינו “משיכת העין”. ולכן אפילו אם נפרץ הגדר ויודעים הציבור שהיא הולכת בפאה נכרית וכו’ מכל מקום מידי פריצות לא יצאנו. וק”ל.

[23] ובשו”ת רבי עזריאל ח”ב שם אה”ע סימן לו כתב להדיא (וקטעים אלו הושמטו במתכווין ע”י קונטרס “חן וכבוד”): “ויעויין בכל זה בשו”ת תשובה מאהבה סימן מח, ודבריו נכונים וישרים למודה על האמת, ובאמת בסוף התשובה סיים בדברי מוסר “שלא תצאנה הנשים בפאה נכרית להדמות ליוצאות בשערן של עצמן, ועתה פשתה ההיתר בזה, והלוואי שיאחזו הכל בזה שלא להכשל חלילה בפריעת ראש דאורייתא” וכו’. עוד כתב: “והנה נודע כי כל אשה ובתולה מיד רואה ההפרש הגדול בזה (בין פאה נכרית לשערותיה), וגם האנשים הפרוצים הצופים בנשים, בודאי יראו החילוק, והנשים בעצמן יודעות כי כבר נודע הדבר”. עכ”ל. מפורש שהיתה הוראתו להצילן ממכשול ההליכה בפירעת ראש, כי הפאה הנכרית דאיירי עליה לא היתה נראית כשערות כלל, והכל יודעים ומבחינים בזה וכו’ וכו’, ומלבד שזה רחוק כמזרח ממערב מן הפאות של ימינו, אלא שכתב להדיא שהיתה הוראתו כדי להצילן מפריעת ראש באותה פאה של זמנם. וזה פשוט וברור שהיתה זו עצת היצר הטוב לנשים הצדקניות דאז, (וכמ”ש מהר”ש קלוגר בשו”ת שנות חיים (סימן קטז) באותה גזירה שהיתה ברוסיא. ע”ש). ומכל מקום כתב להדיא שיש להזהיר “שלא תצאנה הנשים בפאה נכרית להדמות ליוצאות בשערן של עצמן” (כלשונו). [וכל זה מלבד שמפורש בדבריו דמיירי על נידונו של התשובה מאהבה, דאיירי על פאה בצדעיים בלבד, כמו פיאות הגברים. ע”ש].

עוד חובה עלינו להבין מה היה כובד המשקל של הפוסקים בימים ההם באם יאמרו שלא ללכת בפאה נכרית, שבודאי יגלו שערותיהם לגמרי ולא יכסו אותן, וכמו שהעיד בשו”ת סתרי ומגיני ח”ב (סימן מד), וזה לשונו: זה זמן לא כביר אשר דרש רב אחד בקהלה גדולה בענין זה במדינת פולינית ושפך כוס חמתו על אותן הנשים המכסין ראשן בפיאה נכרית ולא במצנפת כמו בימים ראשונים וקרא עליהן “ראשי חדשים לעמך נתת זמן כפרה” ר”ל וכשמעו זאת השליכו הרבה נשים את הפיאה נכרית מראשיהן באמרן אם גם זאת לא די למה לנו להכביד את ראשינו בשייטעל, והולכין עכשיו בלי שום מכסה על ראשיהן…” עכ”ל.

[24] והגר”א בריזל (ראב”ד העדה החרדית) באוצרות ירושלים (חלק נז) כתב: סתימת הדברים מהני רבוותא (היינו הרמ”א, הלבוש, העטרת זקנים וכו’ וכו’) נאמרין בנידון שבש”ע או”ח סימן עה, ושם המדובר לענין אמירת דברי קדושה, ושהיא בבית, וכן משמע שם ממשנה ברורה בביאור הלכה, עיין שם, וכן בספר גדר עולם להחפץ חיים פרק ב ופרק ד כשמזכיר פאה נכרית מדייק דבריו לענין בפני בעלה, עיין שם, הגה בעצמך האם יכולים ללמוד מזה היתר, במקום שעומדים כל גדולי עולם ואוסרים בפירוש לרשות הרבים וכו’. עכ”ל. וכוונתו למה שכתב כן המשנ”ב להדיא בביאור הלכה (סימן עה ס”ב), וזה לשונו: “לילך בשוק וחצר של רבים לכולי עלמא אף אם תלך במטפחת לבד לכסות שערה מקרי עוברת על דת יהודית, “עד שתלך ברדיד מלמעלה” ככל הנשים”. עכ”ל.

[25] ועיין לעיל פרק ו, שהרחבנו באורך וברוחב דמש”כ המשנ”ב באו”ח (סימן עה ס”ק טו) הנה שם מפורש דאדרבה הדין נותן שאין היתר בזה, ורק במקום שנהגו בכך יש להם ע”מ לסמוך וכו’. והוא מלשון הפרי מגדים בלבד ולא דבריו כלל. ע”ש. וכיון שהפרי מגדים באם לבינה (אות כתובה ואות צעף) חזר בו להדיא, וכתב שאדרבה יש למחות ביד הנשים המקילות ושאין בזה היתר לרה”ר דפרועת ראש דאורייתא, וגם יש כאן עוד איסורים וכו’. כיע”ש. אם כן גם המשנ”ב יודה שאף במקום שנהגו להקל אין על מה לסמוך, שהרי האיש (הפרי מגדים) אינו בביתו, כי חזר בו. ותורת אמת כתיב בה, ואיך יעמוד הבנין באם נטלו הקורה שהיה נסמך עליה. [ולכן גם שאר הפוסקים אחרוני דורינו ששתו בצמא דברי הפרי מגדים, והעתיקוהו מן המשנ”ב, כולם בלי ספק יודו שאין להמנהג ע”מ לסמוך, אלא הוי איסור פרועת ראש דאורייתא וכמ”ש הפרי מגדים באם לבינה שם. עיין בפרק ו בארוכה בזה].

[26] הנה ידוע שלדעת החפץ חיים דת יהודית אינה משתנה כלל, ולכן גילוי ראש בביתה או בחצירה הוי עוברת על דת, וכמ”ש בביאור הלכה (סעיף ב) בשם החת”ס סימן לו, שההולכת בגילוי ראש בתוך ביתה מקרי עובדת על דת יהודית, וגם בזה היו רוב ככל הנשים בדורו הולכות בגילוי ראש גמור בתוך ביתן, וכמו שכתב בנו בקיצור תולדות ימיו (עמוד לה): “ואף מי שלא העיזה לצאת בחוץ וראשה פרוע, אבל בבית הקלו רובן לילך בגילוי ראשן בלי מטפחת”. עכ”ל. ובכל זאת פסק לאיסורא. וכן לגבי גילוי זרועותיה במשנ”ב (ס”ק ב) שכתב: אבל זרועותיה ושורה אפילו רגילין לילך מגלה כדרך הפרוצות אסור”. עכ”ל. ושם בשער הציון כתב: כן מוכח בכתובות עב: דהוא דת יהודית. ע”ש. עכ”ל. הרי להדיא שמה בכך אם יפרצו הנשים גדר, מ”מ יש בזה משום דת יהודית.

[27] ולאחרונה מאן דהוא פרסם שהפני יצחק בסוף דבריו חזר בו והעלה להתיר לצאת אף לרשות הרבים, ומשום מה לא ראה על מה דבריו מוסבים, ולכן הוצרכתי להעתיק את לשונו לעיל בפרק ו במדוייק.

[28] ובקונטרס “חן וכבוד” השמיט במתכוין סיום לשונו של החדות יהושע, דמסיים כהיעב”ץ לאיסור.

[29] וחבל שבקונטרס חן וכבוד השמיט כל השורות הנ”ל שהבאנו, והעתיק רק לשונו: “בודאי יש להתיר”, ולא העתיק המילים שלפני כן: “בדורינו זה שיש לחוש וכו'”. וגם השמיט סיום דבריו דמסיק כבאר שבע. וצ”ב אם טעות זו היא מתוך יראת שמים.

[30] ומלבד דבריו באה”ע שיובאו בסמוך, הנה בתשובה הנ”ל בחיו”ד מהד”ת מסיים לאסור, ומ”מ כתב שהוא מדרבנן ולא ידע מי מהפוסקים האוסרים מה”ת [שזה תימה, שהרי הבאר שבע כתב להדיא: אבל לעולם איסור דת משה ויהודית במקומו עומד. עכ”ל. וכ”כ הגאון האדר”ת, והישועות יעקב, והחקל יצחק ספינקא (ושם כתב שאף הפאות של זמנו איסורן מה”ת, ושל זמנם היה ס”ל לכמה פוסקים שכיון שלא היו נראות כשער איסורן מדרבנן, ע”ש) והגר”ה ליכשנטשטיין באבקת רוכל (וז”ל: “מכאן תוכחה לכמה מקומות וכו’, וגם לענ”ד שיש לדון בדבר זה שהוא גם איסור תורה”), ומהרש”א אלפאנדארי, וחסד לאברהם תאומים, ועוד ועוד], וכנראה שבאה”ע חזר בו כאשר יראה המעיין.

[31] ומה שכתב שהוא איסור דרבנן, הוא פשוט דמיירי בדומה לחוטי משי וכלשונו, אבל הדומה לשיער ממש או היפה ממנו יותר, גרוע טפי, וכמ”ש החסד לאברהם תאומים, וסבא קדישא, ועוד ועוד. ופשיטא שפאות של זמנינו אשר מתאחדות עם מראה השיער הטבעי דינן מה”ת גם לדעת האפיקי מגינים. ועכ”פ “כל העובר על דברי חכמים חייב מיתה” כמבואר בברכות (ו.), ואמרו בשבת (מ.): מאן דעבר אמילתא דרבנן שרי למיקרניה עבריינא. וז”פ.

[32] ועוד כתב: היוצא לנו מזה שההולכים במלבושי זולתנו בדבר שיש בו צניעות ופריצות עובר על לאו ולוקה מן התורה ואפילו אינו מתכוין לדמות לגוים: ואפילו ניכרת ביתר מלבושיה שהיא יהודית ורק מלבוש אחד של גוי שמורה על מניעת הצניעות עוברת… וכו’. עכ”ל. ומדברי התורת חיים מפורש בעליל שלמסקנה הדבר אסור מדינא ולא מחומרא.

[33] וחבל שבקונטרס “חן וכבוד” השמיט במתכוין כל לשונו של הסתרי ומגיני מ”ומאיש נאמן” עד “להחמיר על עצמן”, וכן כל עדותו על המצב באותו הדור, ולמי הדברים אמורים.

[34] ומה שכתב הגר”א באו”ח (סימן עה) להביא מקור לדברי הרמ”א, והביא ראיה מחוטי שיער. ע”ש. ברור ופשוט בדבריו דהיינו דוקא לענין קריאת שמע, דעליה קאי המג”א שם, ואין הכי נמי לדעת הגר”א מותר לקרות ק”ש כנגד פאה נכרית, וכדעת רוב ככל הפוטקים ודלא כבאר שבע, וכך קיי”ל להלכה.

[35] עוד כתב שם (ודברים אלו מעידים ברורות על מסקנתו בנידון שאלתו שם), וזה לשונו: לכל הנשים השערות שלהן הוה לתכשיט, וכדמוכח בסוגיא דנזיר הנ”ל דאי אפשר באשה מגולחת, וכן מצינו באשת יפת תואר וכו’, א”כ מוכח “דשערה דידה הוה תכשיט ונוי לנשים”, ועל כן הא דבסוטה הוה הגילוי שיער לניוול הוא מטעם אחר וכו’, אחרי דהתורה אסרה לבנות ישראל שיצאו בפרוע ראש לרה”ר “פשום פריצותא, אם כן כשמגלין שערה לפני כל הוי ניוול שמראין שהיא פרוצה, ולא נהגה כבנות ישראל הכשרים”, דהא זה דהיו מגלין ליבה גם כן טעם משום ניוול, כמבואר במשנה דסוטה הנ”ל, ובודאי גם כן הוא משום זה כשמגלין את ליבה בפני כל הוה ניוול וכו’. ולהכי בסוטה צווה הכתוב לגלות שערה “בכדי להראות פריצותה, וזה הוא לא לניוול, וזה ברור”. עכ”ל. מפורש שכל שרואים שהוא שערה, ס”ס הוי נוי וקישוט, ואסור. (וגם דברים אלו הושמטו ע”י המצדדים ככל הנראה במתכוין וכדרכם כסל למו).

[36] ומה שכתב שם אח”כ שהלוואי שילבשו פאה מאשר יגלו שערות ראשן “כמו שפשתה המספחת בעווער בין הרבה נשים שבזמנינו, שאפילו הנשואות הולכות פרועי ראש ר”ל”, עכ”ל, מפורש שכתב כן בדרך איסור הקל שהוא דרבנן (וכמו שכתב לעיל בהדיא) על פני האיסור החמור שהוא דאורייתא של פירוע ראש, אבל איסור פאה נכרית עומד בעומדו וככל הדברים שכתב לעיל. ועיין עוד כיוצ”ב בדעת הרה”צ מליובאויטש שיובא להלן. ועכ”פ כאן מפורש להדיא שהמנחת שבת אוסר הפאה נכרית ג”כ מדרבנן.

[37] ובחלק ב (עמוד ע) מובא: רבינו כינס את כל בנות המשפחה עם הרבנית, והחל להטיף מוססר בגדרי הצניעות והלבוש וחומרת גילוי הראש לאשה וכו’, בסיום דבריו אמר רבינו: כל אשה הלובשת פאה נכרית ואפילו רק חצי פאה, מכינה לעצמה חומר הסקה שבו ישרפו אותה בגהינם. בצאתן מחדר רבינו אמרה אותה אשה: נו, לא כל כך נורא, וכי כמה חומר הסקה יש בפאה נכרית, כמה שערות הדולקות שניות אחדות ותו לא. מעת שפלטה מילים אלו מפיה, החל ראשה של אותה אשה לכאוב כאבים עזים, ביום ובלילה, ולא נמצא מזור לכאב ראשה. החלה האשה לפשפש במעשיה, ותלתה את כאב ראשה בדיבורה האוילי והשטותי, וחזרה ביחד עם בעלה לרבינו, ואמרה: חטאתי עויתי פשעתי, דברתי בלשוני דברים אשר לא יאמרו על דבר הרב, והנני מבקשת סליחתך. אמר לה רבינו, אם תקבלי עליך לכסות ראשך במטפחת כמנהג אמותינו הקדושות בלי כל חכמות והמצאות, יחדל כאב ראשך ונסלח לך. וכך היה. עכ”ל.

והנה דברים אלו נכתבו ע”י חתנו הנ”ל, שכידוע היה מקורב אליו כבן ממש, ודקדק עד קצה היכולת בכל הליכותיו. ומכאן הפלא ופלא על כמה שמכחישים את הדברים, ובספר חן וכבוד (עמוד סה) בהסכמת חתנו של הבבא סאלי, הג”ר אריה יהודה הראל, כתב: “ומעולם לא העיר להן “בחריפות” על כך, ולפיכך הבנתי שדעתו האישית היתה שכיסוי ראש עדיף מפאה נכירת, וכמו שרבים גדולים סוברים כן, ושכן היה מנהג בנות עירו ומשפחתו” וכו’. עכ”ל. ובהערות שם: בספר סידנא בבא סאלי מסופר כי בנות המשפחה שלבשו פאה, כשהיו נכנסות אל הקדש פנימה היו לובשות מטפחת. והיה הבבא סאלי מעיר להן ברמז כדרכו בקודש: “כן, רק אצלי”, כרומז על כך שאין נסתר מנגד עיניו. עכ”ל. [ומש”כ שם “ומעלים עין”, אחהמ”ח א”כ אדרבה לא היה צריך לומר מילה ולא חצי מילה. ודו”ק]. הרי שכתבו כן מדעתם הרחבה בדעתו הרחבה. אך בודאי אם העיד בנו חתנו הבכור הרב יהודיוף על הכינוס ועל אזהרת הבנות בזה, חלילה לנו לומר שקר היה. וכמה טפשות יש כאן לדחות ולערער את הסיפור כשיש עליו עדים נאמנים, ובהדיא אמרו בכתובות (כג.) לא ראינוה אינה ראיה. ע”ש. וכן כתב הכס”מ (הלכות כלים פ”ג הלכה ה).

[38] עוד חובה עלינו להבין מה היה כובד המשקל של הפוסקים בימים ההם באם יאמרו שלא ללכת בפאה נכרית, שבודאי יגלו שערותיהם לגמרי ולא יכסו אותן, וכמו שהעיד בשו”ת סתרי ומגיני ח”ב (סימן מד), וזה לשונו: זה זמן לא כביר אשר דרש רב אחד בקהלה גדולה בענין זה במדינת פולינית ושפך כוס חמתו על אותן הנשים המכסין ראשן בפיאה נכרית ולא במצנפת כמו בימים ראשונים וקרא עליהן “ראשי חדשים לעמך נתת זמן כפרה” ר”ל וכשמעו זאת השליכו הרבה נשים את הפיאה נכרית מראשיהן באמרן אם גם זאת לא די למה לנו להכביד את ראשינו בשייטעל, והולכין עכשיו בלי שום מכסה על ראשיהן…” עכ”ל. ועיין עוד בלשונותיהם של הרבנים: מנחת שבת, רבי עזריאל היילסהיימר ועוד. וראה עוד בסמוך בהמשך הדברים.

[39] וכ”כ בספר ליקוטי זהב (עמוד טז) שכך אמר באסיפת “ועד הרבנים לצניעות”, בזה”ל: והפאה הנכרית היא לשם יופי ופריצות, לגרות יצר הרע, שיסתכלו בהן ויחטאו בהרהורים רעים רח”ל, ונענשו על זה הרבה רח”ל, ועוד עשרות רבות של פוסקים גדולי הדורות בכל הזמנים שאוסרים את הפאה לחלוטין. עכ”ל. וכ”כ בספר מראות הצובאות (פרק ב אות כז).

הערה חשובה

^[40] מה שאמר הרב: “הענין הוא אם הולכים עם פאה כמו הזמנים של לפני מאה שנה, בודאי שמותר, אפילו קצת יותר יפה, ”הש אבל שלא יהיה בענין כמו שהולכים היום .. זה נראה כמו שיער לגמרי, בודאי שזה איסור, את זה אף אחד לא התיר, אשה עם השער של היום כמו שהיא הולכת, זה ממש ערוה, זה נראה כמו שער, ואין שום נפקא מינה”. עכ”ל. הנה ראה בספר דברי שלום (פרק ז, עמוד צג) שכתב: הגר”ש וואזנר תיאר את הפאות שלפני “שלושים שנה”, וזה לשונו (פתיחה לשבט הלוי ח”א): אפשר היה להכיר ממרחק גדול שאין זה שערה, כי לא היה להם את תכונות השיער. עכ”ל. והגרש”ז אוירבך זצ”ל אמר על בפאות הישנות: “אפילו עיור ידע שזה פאה, הפאה היתה נראית כמו קש, כמו אניצי פשתן”, עכ”ל (נמסר מפי תלמידו הגאון רבי דן סגל שליט”א). וכן התבטא הגאון רבי יוסף ליס זצ”ל, וזה לשונו: “במקומינו לא רצו הנשים לכסות שיער ראשן, ואפילו פאה נכרית לא הסכימו לחבוש, כי הפאות היו נראות כגוש שיער קשה ומגושם, ומי שהסכימה לחבוש פאה היה זה מצד יצר הטוב”. עכ”ל. כי היתה גזירה (כמבואר בשו”ת שנות חיים קלוגר, סימן קטז) של הצאר הרוסי שכל בנות ישראל או פרועת ראש, או פאה, והפאה בפועל הפחיתה את הפריצות. וכן כתב הסטייפלער בקריינא דאיגרתא ח”ב (סימן קכד): “כאן לא נשמע ממי שהוא שיאמר שראה פאה נכרית הנראית לבתי היכר”. עכ”ל. ובשנת תשנ”ו פורסם מכתב על ידי אחר הרבנים שפרסמו את התקנון משנת תשמ”ז, וזה לשונו (הובא בספר דברי שלום עמוד קי): “כפי שאומרים מוכרי הפאות וקוניהם כיום צורת הפאות כפי מתכונתו ללא סטיה מהתקנות שנכתבו, לא מצוי כלל אלא כחמש אחוז, וגם המצוי נראה על אשה צעירה כאשה מבוגרת, וכיוצ”ב, ומהאי טעמא אין בוחרות בפאות הללו, ונפרץ התקנון באומרם שבלאו הכי לא שייך לקיים את התנאי האמור, כי כל הפאות המכרות היום הם במראה שיער”. עכ”ל. והגר”ב בענגיס שליט”א בקונטרס “רפואת חיים” (עמוד ח) כתב: ואשתי שתחי’ בקשה מפאנית מפורסמת (היא הופנתה אליה על ידי ועדת הרבנים) שתסרק לה פאה שאינה במראה טבעי, הפאנית אמרה לה בערך בזה הלשון: “הרי כל הפאות הן במראה טבעי, איך אפשר לדרוש ממני פאה שאינה במראה טבעי”. היא הסתובבה אצל עוד שבעה פאניות, וכולם אמרו שהן לא מבינות את הדרישה המשונה הזו. עכ”ל. ובספר דברי שלום (עמוד צז) כתב: וההסבר לזה הוא פשוט, כיון שכל המקצועיות של הפאנית נמדדת ביכלתה לסרק ולעצב פאה שנראית כשער טבעי, ולכן היא משקיעה זמן מחשבה ומאמץ, כדי שיצא מתחת ידה דבר מקצועי ואסטטי, וכאשר דורשים ממנה שתסדר פאה שאינה במראה טבעי, בעצם אומרים לה שתכין משהו לא מקצועי. וזה דומה לאחד שלמד במשך שנים לייצר ולעצב פרחים מפלסטיק הנראים ממש כמו פרחים אמיתיים, ופתח חנות במרכז מסחרי גדול, והמון לקוחות הגיעו מכל רחבי הארץ, תוך כדי שהם משבחים אותו שממש אי אפשר להאמין שזה לא טבעי, והנה לאחר כמה שנים פנו אליו מספר אנשים בבקשה מיוחדת במינה, שיכין מעכשיו רק פרחים יפים אבל שכולם יזהו שמדובר בפלסטיק, אותו אומן גיחך למשמע המשימה המוזרה הזו… והמשל מובן. עכ”ל. ויש בזה אריכות דברים, אולם אתה קורא יקר תראה ותבין על מה אמר הגרי”ש אלישיב זצ”ל: “לא סתם ממאן דהו, “ראשי ישיבות גדולים וצדיקים” כולם נכשלים בזה … זה לא מן הסתם מן השוק נכשלים בזה, ממש צדיקים “גמורים”, מנגד “”צדקניות” גם כן גמורות, גם האשה היא צדקנית”. עכ”ל.

כל הדיבור הזה הוא ביאור לשיטת מופת הדור הגרי”ש אלישיב זצ”ל בלבד. אבל כבר כתבנו בפרקים א-ו שלא היה שום בה פוסק שהתיר אפילו את הפאות של פעם [לא השלטי הגבורים, ולא הרמ”א ולא המג”א ולא שום פוסק, וגם הפרי מגדים שהתיר בפירוש, חזר בו בספרו אם לבינה]. וכבר כתבו הריטב”א והר”ן בכתובות (עב.) שאם תקח האשה בד של משי ותתן אותו על פדחתה ותצא בו לרשות הרבים, הוי עוברת על דת יהודית. עכ”ד. והובאו דבריהם בשו”ת דברי חיים מצאנז ח”א (סימן נט) ועוד. וכן כתב מהר”י מינץ (מגדולי הראשונים, בדרשותיו הדרוש הראשון), וזה לשונו: ואבותינו ואבות אבותינו מיחו בדורותיהם שלא ישאו אפילו בינדי ממשי שהגוון שלו דומה לשער, הלא יראו מעלתכן כי במקום שנוהגים נשי האומות לכסות שער ראשם והאחיות נזהרות כמו כן מלהתקשט בפאה נכרית. וכבר הרחבתי הדיבור בפסק ארוך שעשיתי בנדון זה. ואין כאן מקום. עכ”ל. ואם כך פסקו רבותינו הראשונים, בודאי שאין רשות לשום פוסק לא מראשוני האחרונים ולא מאחרוני האחרונים לחלוק על דבריהם.

[41] ומכל מקום גם בלא כל זה הרי השבט הלוי מודה בהמשך תשובתו בפירוש דגם להפרי מגדים (לפני שחזר בו באם לבינה, וכנכר למעלה) רוב ככל הפאות שבימינו יהיו אסורות לכו”ע, וכן צורת ההליכה שהולכים בפאה פזורה (ולא אסופה) אסורה לכולי עלמא, וזה לשונו: אך ידוע דגם בזה יש דרגות, דלכתחילה אסור לצאת גם בפאה נכרית אם לא שיש עוד כסוי על ראשה, ועכ”פ לשוק וכי האי גוונא, וכן נהגו צנועות כאלה שאין מגלחות שערותיהן שיהיה להם שבכה על השערות, ועל זה הפאה נכרית. וכן שתהיה הפאה נכרית עשויה שלא תראה ממש כהולכת בשערה אלא ניכר שהוא גוף זר עליה. עכ”ל. ובעווה”ר כל פאנית מתחילה מתרברבת במעשה ידיה לאמר “הכל במראה טבעי”, וגם מפרסמים זאת בעלונים החרדים: “פאה במראה הטבעי שלך” וכו’ וכו’ כיוצא בדברי פריצות כאלו. אוי להם לבריות מעלבונה של קדושה. ובאמת שאחרי קרוב לעששרים שנה מאז פרסום התשובה הנ”ל בשבט הלוי ח”ה, כתב הרב מכתב (הובא לשונו למעלה) בו מצוה בהכרעה הלכתית ברורה שיש לכסות הראש במטפחת, וכמו שכתב החתם סופר ז”ל. ע”ש.

[42] עוד כתב שם: וכמה גדלה ההפקרות כאן, הגברים מלובשים בגדי חסידות בט”ק גדול, פאות וזקן, כובע חסידי ומעיל ארוך, וכך הם הולכים יום יום אל עבודתם בניו יורק מבלי להתבייש, ומדוע קשה לפעול אצל נשיהם שיהיה להם קצת מסירת נפש ולא תלבשנה שייטעל כלל. חרפה לראות בשבת אברכים וכו’. אם אשה חובשת שייטעל במקום שערותיה היא, הרי אין נפק”מ ושייטעל גלוי הוא כמו שערות גלויות. עכ”ל.

[43] וע”ע במכתבו שנדפס בקובץ גינת ורדים (קובץ א עמוד לג) בענין תפירת פאות נכריות לצורכי גויים בביתו אי שרי. ע”ש.

[44] עוד קבלנו עדויות מכמה מתלמידיו הי”ו ששאלוהו על ענין זה בפירוט למעשה, וכך היתה התייחסותו לסוגיא זו.

[45] סמוך מאוד לפטירת הרב נכנסו כמה אברכים ת”ח (מנתיבות) לפניו וביקשו לעשות דבר מה לעורר רחמי שמים על בריאותו והחלמתו המהירה, ואמר להם שיש להתחזק בענין הפאה הנכרית. וביקשו ממנו מכתב על זה, ואמר להם שקשה לו לכתוב, אבל כתב בזמנו מכתב לספר זהב לבושה (המכתב המובא למעלה), ואמר שאתם יכולים לשאול רשות מהמחבר ולפרסמו (בנוסף לכך הרב התקשר אלי ועדכן אותי להעביר להם המכתב). וב”ה פורסם המכתם בלוחות מודעות ובעתונים.

[46] והנה הדבר ידוע שהג”ר פ”א פאלק היה מתריע שכל הפאות המשווקות בזמנינו שמראיהן כמראה שיער טבעי, אסורות מכל וכל מה”ת. ובכמה דוכתי בתשובותיו משוה להן דין פרועת ראש דאורייתא, וכתב שלא דנו הפוסקים כלל בפאות של זמנינו העשויות במומחיות ונראות כשערות ראשה ממש. ראה לדוגמה לבושה של תורה סימן כא אותיות יב-יג, סימן כז אות א, סימן כח אות א ואילך, ועוד [וכל זאת למרות שיש לפלפל בדבריו טובא מצד כמה סברות שכתב לגבי הפאות של זמנם, וכפי שהארכנו בס”ד בספרינו זה בהרחבה, דאחהמ”ח השלטי הגיבורים והרמ”א ושאר פוסקים לא התירו מעולם ברשות הרבים. וגם משמע בכמה מקומות בספרו (ויש לו הרבה סתירות בזה מיניה וביה) דחיוב כיסוי הראש לאשה הוא מגזירת הכתוב. ע”ש. ולא הביא שום ראיה לדבריו, ואדרבה הראינו בהרחבה בפרק א, מדברי כל הראשונים והאחרונים שאין כאן שום גזירת הכתוב, וזוהי המצאה גמורה לומר כן ח”ו, ועיקר טעם החיוב לכסות שערות ראשה משום צניעות ופריצות הוא, וא”כ אין בין שערותיה לשערות הפאה הנכרית ולא מאומה. ואפילו היכא דמינכר דהוי שיער נכרית, מ”מ הו”ל נוי בדבר של שיער שאסרה אותו התורה משום פריצות, ומה לי שיער ממש ומה לי דומה לשיער, תרוויהו אסורין מה”ת מטעם שהתורה אסרה סוג נוי זה לאשה. וכבר הרחבנו בזה בהרחבה במקומו. אך כ”ז אינו נוגע לדינא, שבעל המחבר לבושה של תורה כותב בהדיא בכמה דוכתי בספריו שבזמנינו הפאות נראות כשיער ממש, ואסורות לכולי עלמא, באופן הודאי והגמור שלא התירן אדם מעולם, כיע”ש בהרחבה (ושם בסימן כח כתב שעוברת בכמה איסורים מן התורה, ולא רק באיסור פרועת ראש. ע”ש באורך). ע”ש].

[47] וראה בספר “משה האיש” ח”ב, בדרשתו על איסור פאה נכרית אשר מפיו לפידים יהלוכו בנידון זה. זצ”ל.

[48] ושם (עמוד 378): ועוד אמר פעם הגאון הנ”ל, שכידוע היה מגדולי הפוסקים בדורינו, “ישבתי הרבה שעות לחפש צד היתר על “הפאה נכרית”, ראיתי שהנגע מתפשט אצל ציבור רחב, והחלטתי לברר אם יש היתר לכך. בדקתי וחזקתי ועיינתי ואני אומר: “מי שמתיר אין לו על מי לסמוך!”. ופעם אחרת כשנפנה אליו בחור ישיבה, ואמר: הרב יודע שהדור חלש וקשה להחמיר, אולי הרב יוכל להתיר לי פאה נכרית? ענה לו “דע לך, לדבר זה אין היתר כלל, והמקלים אין להם על מי שיסמוכו, הרי אתה מכיר אותי, שיש לי כוחא דהיתרא, אם נראה לי שדבר מסויים צריך להיות מותר, אני אומר אותו ולא מפחד, אולם בדין זה לא מצאתי שום היתר”! עכ”ל.

ושם (עמוד 180): פעם אחת שלחו מחנות של פאות נכריות פאה לאחת השכנות של הגאון הנ”ל, כיון שהשכנה לא היתה בבית הביאו את הפאה לבית הרב, לידי הרבנית, וביקשו ממנה שתעביר אותה לשכנים, רבינו חזר הביתה משיעור, ופתאום הוא רואה את הפאה הנכרית, אמר לאשתו “תוציאי את זה מיד” אמרה לו הרבנית: “זה של השכנים, לא שלי”, אמר לה: “ויהי מה, תוציאי עבודה זרה זו מהבית, תעבירי אותה לשכנים אחרים ולא תשאר עבודה זרה אפילו לרגע קטן בביתנו”. ופלא, שקרא לפאה “עבודה זרה” ובאמת כארבע שנים אחר פטירתו נודע שהיה חשש חמור של עבודה זרה ברוב ככל הפאות המדרניות. עכ”ל.

ושם (עמוד 379): ועוד אמר פעם הגאון הנ”ל “ברור לי שכל אשה היודעת את האיסור וחובשת פאה נכרית – לא יצא ממנה בן תלמיד חכם”, וכן אמר: “אם לא הייתי מוצא אשה רק עם פאה, לא הייתי מתחתן!”. עכ”ל.