מקורות ונימוקים:
במשנה במסכת מכשירין פרק ב’ משנה ב’ איתא, מרחץ טמאה זיעתו טמאה, וטהורה בכי יותן. מדברי המשנה מבואר כי המרחץ עצמו טמא בגלל האדים העולים מן המרחץ, כי ההבל היוצא ממים טמאים טמא כמים עצמם.
מכאן הוכיח הרא”ש בתשובה (כלל כ’ תשובה כ”ו) כי אדים היוצאים מהדבר חשובים כאותו הדבר גם לגבי איסור והיתר, ולכן כתב שאדים היוצאים מחלב הוו כחלב, ואם נבלעים בקדירה עם בשר המונחת מעל החלב, אסורה הקדירה והתבשיל שבה אפי’ בדיעבד.
כדברי הרא”ש פסק השולחן ערוך להלכה יו”ד סוף סימן צ”ב סעיף ח’ בזה”ל: מחבת של חלב שנתנו בכירה תחת קדירה של בשר, הזיעה עולה ונבלע בקדירה, ואוסרתה. וברמ”א הוסיף ביאור וכתב דהיינו אם היה חלב במחבת, והמחבת מגולה והזיעה עולה מן המאכל עצמו לקדירה שעליה, וגם היד סולדת בזיעה במקום שנוגע בקדירה, אבל אם אין היד סולדת בזיעה, הכל שרי.
לאור האמור מתבקש כי תנור שנאפה בו חלבי, דינו יהיה כאילו נגע בו חלבי, והתנור צריך ליבון, ולא יהיה ניתן להשתמש בו לבשרי או לפרווה.
כפי שכתב הטור או”ח סימן תנ”א בנוגע לכיסוי של ברזל שמניחים אותו ככיסוי לעוגה בשעת האפיה, שהיא צריכה ליבון על מנת שישתמשו בה בפסח, וזאת משני טעמים. האחד מפני שברוב הפעמים הכיסוי נוגע בחררה, השני מפני שהכיסוי מזיע מהבל החררה שתחתיו. וכן פסק שם השולחן ערוך להלכה או”ח סימן תנ”א סעיף ט”ו.
אולם בשו”ת תשובות והנהגות כרך א’ סימן ת”ל, כתב להקל ולהכשיר תנור חלבי או בשרי באמצעות ליבון קל, הואיל והיתרא בלע, ושאני בזה מדין כיסוי חררה שהוא בלע איסור לפיכך צריך דווקא ליבון חמור.
והיינו על פי דברי הש”ך בנקודות הכסף יו”ד סימן צ”ג, שם כתב להוכיח מדברי הראשונים שניתן להכשיר כל כלי שבלע היתר בליבון קל, אף אם בלע רק על ידי האור.
זה לשון התשובות והנהגות שם: נראה דלענין הכשרת התנור בהיתרא בלע, אף דבר דטעון ליבון חמור סגי בליבון הקל או הגעלה וכמובא בש”ך בנקוה”כ סימן צ”ג, ולכתחלה היכא דאפשר וודאי שיש להדר שיהיו לו ב’ תנורים אחד לבשר ואחד לחלב, אבל כיון שהוא שעת דחק גדול, לאלו שאי אפשר להם להחזיק שני תנורים, נראה להתיר להכשיר התנור אחר מעל”ע משעה שנשתמשו בו, ואז יש לחמם התנור בחום הכי גבוה לערך כשעה שאז מתחמם התנור מאד וכבולעו כך פולטו, ובזה יש להקל בשעת הדחק דמועיל כהגעלה בהיתרא בלע, ע”כ.
ובשו”ת יביע אומר חלק ה’ יו”ד סימן ז’ האריך בנידון זה, וכתב להקל טפי אף בלא המתנת כ”ד שעות מעיקר הדין, וזאת מכח כמה צירופים. הראשון משום שדעת הרמב”ם וכן כתב הפרי מגדים שזיעת אוכלים איננה חשובה כאוכלים עצמם, ורק במשקים אמרינן שזיעת המשקים כמשקים. השני, מפני שיש לצרף את סברת האבן יקרה הסובר שהזיעה נשרפת בדפנות התנור ולא נבלעת, כיון שהדפנות רותחות הן. השלישי בצירוף זה שיש האומרים שאין זיעה אסורה אלא מדרבנן ולא מדאורייתא.
לפיכך העלה להתיר להשתמש בתנור לאחר עשרים וארבע שעות מצליית הבשר, לאפות בו מאכלי חלב בתבנית מיוחדת למאכלי חלב, אם יסיקו את התנור לפני האפיה כעשרים דקות, באופן שחום התנור יסלק כליל את הזיעה המועטת במדה שישנה בתנור. וכתב עוד כי הנוהגים להקל להסיק את התנור גם בטרם חלף עשרים וארבע שעות, בין אפיית ‘מאכלים’ בשריים לחלביים, אין למחות בידם כי יש להם על מה לסמוך.
כן העלה להלכה גם בילקוט יוסף מועדים שו”ת סימן ה’ שיש להכשיר תנור בליבון קל בין בשר וחלב שהוא היתרא בלע, והקל כך אף בבישול משקים בתנור ולא רק באפיית מאכלים, וכתב שיהיה מותר לצלות בשר או לבשל מרק בתנור חלבי אחר שיעשו לו ליבון קל.
חשוב להוסיף שלמרות שאין ראוי להשתמש תמיד בתנור אחד לבשרי וחלבי, ולהכשירם תמיד בין שימוש בחלבי לבשרי, כי הדבר יגרום לידי מכשול, כי לא תמיד יקפיד לנקות היטב את התנור משיירי מאכל, וכן יקרה שלפעמים ישכח מלהכשירו. לכן אין להשתמש בהיתר זה אלא על מנת לשנות את ייעוד התנור בקביעות מבשרי לחלבי.
למרות שניתן לומר שדברי המגן אברהם בסימן תק”ט ס”ק י”א, שמנהג העולם שלא להכשיר כלי בשר לכלי חלב או איפכא, אין זה אלא בכלים ולא בתנור וכדו’, שיש להקל בו יותר כי רגילות היא לחממו ולהסיקו תמיד קודם האפייה בו. מ”מ מי שלא ייחד באופן קבוע את התנור לשימוש בחלבי או בשרי, בהכרח עלול לבוא לידי מכשול, כאמור.
וכן כתב בשו”ת תשובות והנהגות הנ”ל בזה”ל: ומיהו כל זה אם התנור מיוחד לבשר או חלב, ורק לעתים משנה, ובזה מכשיר באופן שביארנו, אבל אם בקביעות משתמשים בו תדיר גם לבשר וגם לחלב, אין ראוי לסמוך לכתחילה על היתר זה משום שבשימוש קבוע עלול מאוד לבא לידי מכשול שלא יכשיר כהוגן, ובפרט שבבשר יש תמיד לחות והזיעה עולה, לכן ראוי באופן שמשתמש תדיר גם לבשר וגם לחלב לקנות שני תנורים, או מערכת כפולה באופן שאין הזיעה עוברת ממערכת אחת לשניה, וכדאי הוא איסור בשר וחלב להדר כדי לצאת מכל חשש ומכשול.
